מוזות ומפלצות 5 - נשמות ונחמות

הערת הסופרת

"נשמות ונחמות" הוא רומן עכשווי אפלולי בהשראת הסיפור המיתולוגי על אֵרוֹס ופְּסִיכֶה.

הוא לא סיפור פנטזיה או גרסה חדשה לסיפור ישן.

זהו החלק החמישי בסדרת "מוזות ומפלצות" שיכול להיקרא גם כספר יחיד. הוא מכיל נושאים רגישים שעלולים לא להתאים לכל הקוראים. אנא הפעילו שיקול דעת.

פרולוג

אריאנה

גיל שלוש־עשרה

כמו כל הנשים לפניי, גם אני נולדתי עם נשמה סדוקה.

אבל הסדקים לא קרו בגלל אגרופים קפוצים ואצבעות משוטטות. הם נוצרו על ידי לחץ קיצוני שעוצב במשך שנים, כמו יהלומים שמתגבשים מתחת לפני השטח של כדור הארץ.

הם נוצרו על ידי מי שטענו שהם רוצים רק את מה שטוב בשבילי.

"אני מקווה שזה לא מה שאת לובשת להופעה."

אני מהדקת את היד מסביב לקופסה של נעלי הפוינט החדשות שלי ומוחצת את החומר הנוקשה כשאימא צועדת לתוך הסטודיו. בכל זמן אחר היא הייתה שולחת מישהו מצוות העובדים בבית לעזור לי להתרגל לזוג נעליים חדש, ואני שונאת את התקווה שמתעוררת בחזה שלי עם המחשבה שהיא בוחרת להיות כאן במקום.

כאילו היא לא כאן רק כדי לחלל את בית התפילה היחיד שאני עדיין מכבדת.

תיק של הרמס שתלוי על מפרק כף ידה לוכד את המבט שלי ושמץ קטנטן של אי־ודאות חולף לי במעמקי הבטן. אני תוהה אם היא בכלל הביאה את הסכין הדרושה כדי להכין את הנעליים או שהתיק מכיל רק את הארנק, האיפור והכדורים הרגילים שלה.

עיניה הכהות קבועות בקיר המכוסה במראה מול בר הבלט, אבל אני לא מצליחה להחליט אם היא מסתכלת עליי או על עצמה.

אני מקפידה על הבעת פנים ניטרלית כשאני מסתכלת למטה על בגד הגוף השחור שלי עם השרוולים הקצרים ועל חצאית הטוטו לחזרות שקיבלתי הבוקר. בד הרשת קצת שקוף, אבל זה מה שהמורה שלנו הציעה שנלבש כדי לא להגביל את התנועות, וכל הבנות האחרות בקבוצה לובשות את אותו סוג חצאית.

"זה לחזרות," אני בולעת רוק. "מה לא בסדר בזה?"

"את נראית כמו זונה."

"מיז לורי בחרה את זה."

אימא מצקצקת בלשון ומסיטה את שערה החום אל מאחורי האוזן. טבעת האירוסים שלה מנצנצת באורות הפלורוסנט, ואני מרגישה דקירה קטנה של קנאה בבטן כי אבא קנה לה תכשיט כל כך יפה.

תמיד הייתי צריכה להתחנן שסבתא שלי תוריש לי תכשיטים ישנים כי מעולם לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות משהו חדש.

"אי אפשר לסמוך על לורי פריירה שתדע מה הולם ילדות קטנות ומה לא. בשם אלוהים, תראי איך היא מתלבשת בעצמה." אימא מנענעת את הראש ומפנה מבט אל התצלום הקבוצתי בשחור־לבן שתלוי מעל אחד מהחלונות. "את לא רואה את אלנה או סטלה מתרוצצות בחצאיות צמודות עם הציצים בחוץ, נכון?"

ההשוואה לאחיות שלי לא חדשה או מפתיעה, ובכל זאת מעצבנת אותי.

חום מציף לי את הלחיים ומתפשט על גשר האף. קופסת הנעליים מתקמטת לי ביד ואני מעבירה את האצבעות שלי אל גוף הנעל ולוחצת שם. ככל שאני לוחצת חזק יותר ככה קטן הסיכוי שההשפלה תתנחל לי בעצמות.

אין לי איך להשפיע על הדרך שבה הגוף שלי התפתח בקיץ, ואני לא בטוחה למה זה כל כך מכעיס את אימא. האחיות שלי מתלבשות בצניעות, אבל רק מפני שאותן מזמינים כל הזמן לפגישות ואירועים עסקיים חשובים. אותי בעיקר מחביאים כדי שלא אביך את המשפחה.

"אני לא ילדה קטנה," אני ממלמלת ומסתובבת ככה שהיא לא יכולה לראות את החזה שלי בכלל. מחשוף הלייקרה חושף בקושי את עצם הבריח שלי, ואני אפילו לא בטוחה מה הבעיה.

היא עוצרת במרחק קצר ממני, ואני מנסה להתכווץ כשהצל שלה מתנשא מעליי. "אה, כן. שכחתי ששלוש־עשרה הוא מספר כל כך גדול. תספרי לי, אריאנה, זה מה שהילד במיסה אמר לך בשבוע שעבר לפני שהוא נישק אותך בתא הווידוי? שאת מבוגרת והדחפים שלך נורמליים?"

איזה חרא. לורנצו ברון המזוין. ידעתי שלהיכנס לתא אחרי התפילה של יום ראשון זו טעות, אבל אימא יצאה כדי לדבר עם חברי הכנסייה על אירוע, אז חשבתי שזה בסדר לדבר איתו.

או שאולי באותו רגע לא באמת עניין אותי מי מסתכל. כל מה שידעתי זה שללורנצו יש חיוך יפה ושהוא הסתכל עליי באותה דרך שאבא הסתכל בעבר על אימא, ואימא מסתכלת על האיש המפחיד שמגיע לפעמים בחגים.

חשבתי שלמבט הזה יש משמעות, אז נתתי לו להוביל אותי פנימה, והוא גנב את הנשיקה הראשונה שלי. בהחלט לא החזרתי לו נשיקה, אבל לא נראה לי שלאמת יש חשיבות עכשיו.

החזה שלי מתכווץ עד שהנשימה נהיית כמעט בלתי אפשרית ואני מסתכלת על הנעליים שלי בניסיון נואש לא להראות שאני חוששת. אם אימא תזהה פגיעוּת היא תתפוס אותה ותלחץ עד שזה יכאב.

היא מתקרבת אליי עוד, עקבי הז'יבנשי שלה משמיעים קול תקתוק שמהדהד מקירות הזכוכית, ואני מתפתה לצאת לחיפוש אחרי עדים פוטנציאליים.

אבל בעצם היא לא הייתה מגיעה בכלל אם היה אפשר להפוך את הנוכחות שלה למופע.

עור שחור ממלא את שדה הראייה שלי כשהיא נעצרת מולי, מחטטת בתיק שלה ושולפת ממנו מצית ואז מתכופפת בתנועה אלגנטית ומרימה נעל מהרצפה.

"מה הוא הבטיח לך? שהוא יכול לגרום לך להרגיש טוב לאיזה זמן? הם תמיד אומרים את זה, ותמיד בסוף הם פוגעים בך. גברים הם מרושעים, אריאנה. הם רק לוקחים ולוקחים, בלי חרטות. בלי התנצלויות. הם יגררו אותך עד למעמקי הגיהינום וישאירו אותך שם, בודדה וחסרת אונים ובלי אף אחד שתוכלי להאשים חוץ מאשר את עצמך."

אני מסתכלת בשקט כשהיא פותחת את המצית שלה ומרימה את אחד מסרטי הקשירה של הנעליים בין שתי אצבעות.

"כל מה שניסיתי לעשות כל החיים שלך זה לדאוג שבנים לא יפגעו בך. לדאוג שתהיי טהורה כדי שיום אחד אולי באמת תוכלי להביא תועלת למשפחה. וזאת התודה שאני מקבלת? את מתנהגת כמו זונה עוד לפני גיל שש־עשרה, ואפילו לא עם מישהו שיש לו חשיבות."

המילים שלה נוטפות גועל. כל הברה חמה וחותכת לי את הלב. "אבל תמיד היית ילדה כפוית טובה ומפונקת, אז כנראה אני לא צריכה להיות מופתעת."

בושה מזדחלת במעלה עמוד השדרה שלי כמו נחש ומכווצת לי את השרירים בבטן. אני לא מצליחה לעצור את הרעד בקול שלי כשאני מדברת. "לא עשיתי שום —"

"העניין הוא לא תמיד מה עושים, אריאנה. מה שחשוב זה איך הדברים נראים, והבגדים האלה שלך לא עוזרים."

אני לא עונה לה. כל דבר שיצא לי מהפה בשלב הזה רק יכניס אותי עמוק יותר לצרות.

"אני לא צריכה בכלל לתת לך להופיע הערב."

אני מרימה את המבט בחדות אל עיניה שהזוויות שלהן נוטות כלפי מטה, והיא מעבירה את קצה הסרט קרוב ללהבת המצית.

"זה מעביר מסר גרוע, זה שאני נותנת לך להסתובב בחצאית הזאת על הבמה כמו ציפור בלי כנפיים, נואשת לפירור של תשומת לב מכל מי שמוכן לתת לך אותו. בעיקר אחרי המפגש שלך עם הילד ההוא."

הפנים שלי צורבות ואני מורידה את הסנטר, בוהה ברצפת העץ הממורקת ועדיין לא עונה ומנסה במקום זה להעמיד פנים שהיא לא שם. בראש שלי אני כבר בהופעה — סינדרלה — מאוחר יותר הערב, משוויצה בפירואט הכפול שסוף־סוף הצלחתי לבצע בצורה מושלמת ומסחררת את הקהל.

אימא צודקת לגבי דבר אחד. אני באמת אוהבת את תשומת הלב שאני מקבלת מהקהל כשאני על הבמה. אנשים משלמים כדי לראות אותי מסתובבת וקופצת, את הגוף שלי הופך לנוזלי ומתאחד עם המוזיקה.

כשאני שם למעלה, באור הזרקורים, עם מאות אנשים מרותקים לתנועות שלי, אני מישהי. למשך כמה שעות אני יותר מסתם בת אמצעית בלתי נראית שהכישרון היחיד ששאר העולם רואה בה הוא היופי שלה.

כל הבנות בבית הספר לבלט של בוסטון יפות. זה פשוט לא מספיק.

כדי לבלוט את צריכה להיות טובה.

יותר מזה, את צריכה להיות מעולה.

מדהימה.

אז אני לא אוהבת את תשומת הלב כי אני נואשת לקבל אותה. אני אוהבת אותה כי היא מוכיחה שאני שייכת לכאן.

מוכיחה שאני טובה יותר מכל שאר המשפחה שלי.

אני לא אוותר על התחושה הזאת בשביל שום דבר בעולם.

שתי אצבעות נכרכות לי מסביב לסנטר ומושכות את הראש שלי לאחור. אני בולעת רוק כשאימא מכריחה אותי להסתכל לה שוב בעיניים והחזה שלי מתרוקן מרוב פחד.

בבקשה, אל תעשי את זה.

לא כאן.

היא צובטת אותי ואני חושקת שיניים ומנסה בכל הכוח לעצור את הדמעות. אני שונאת את הקלות שבה היא גורמת לי לבכות, גם אחרי כל השנים. אחרי כל הכאב.

"כולם חושבים שאת הבחורה הכי יפה בעולם, מבפנים ומבחוץ. הם רוצים ללכלך את היופי שלך עם החטאים שלהם."

היא משחררת אותי ורשע נוטף מהמילים האחרונות במשפט שלה, נופל לי על העור כמו ארס ושורף כל מקום שהוא נוגע.

אם אני הבחורה הכי יפה בעולם, אז היא לא. ובתור אישה שבילתה את חייה בהסתמכות על המראה שלה כדי לשרוד קיום מלא כאב, היא לא יכולה לקבל את זה.

היא חוזרת להתמקד בנעל. "ברגע שתהיי בת שמונה־עשרה ימכרו אותך לאיזה סוטה שיחלל אותך עד סוף החיים שלו, כמו שעשו לי ולסבתא שלך ולכל הנשים במשפחה לפנינו. ישתמשו בך עד שכבר לא תהיי יפה."

הלהבות מתקרבות עוד אל הסרט ומתחככות בקצה הלא גזור. פחד מתפשט לי בעצמות ואוטם אותן כשאני מורידה את המבט וצופה בה.

"יום אחד אני לא אהיה בסביבה כדי להזהיר אותך מפניהם." אימא מטה את הראש הצידה והמבטא האיטלקי שלה מעמיק ככל שהיא ממשיכה לדבר. "זה מה שאת רוצה, אריאנה, נכון? להתרחק ממני, כדי שתוכלי לעשות איזה חטא שתרצי?"

אני מנענעת את הראש. האחיות שלי רוצות לברוח.

אני רק רוצה לרקוד.

"דִיוֹ מִיוֹ. אל תשקרי, אריאנה. זה לא הולם."

רגשות חוסמים לי את הגרון והנעל השנייה נופלת לי מהיד. היא אפילו לא נגעה בי, וכבר אני מרגישה שהסטודיו — המקדש שלי — נהרס לנצח.

"אבל אל תדאגי, פרפר יפה שלי. אני מבינה אותך. את אישה מפתה." היא מרימה את המצית עוד ועוד עד שהקצה הכתום של האש נוגע בפוליאסטר. הלהבות מכסות אותו לאט, ואני מסתכלת עם בור בבטן כשהאש עולה ומאכלת כל מה שהיא נוגעת בו. "בדיוק כמו אימא שלך. אבל אפשר לתקן את זה, להפוך אותך לחסרת תועלת לגברים האלה... כדי שהטעויות שלך לא ימנעו ממך להגיע לגאולה."

מה שהיא לא אומרת: זאת אשמתך.

הכול אשמתי.

ייסורים כמו שלא הרגשתי מעולם חורכים נתיב במעלה החזה שלי כשהסרט מתפורר לי מול העיניים. הלהבות מתפשטות על העקב וגוף הנעל ובוערות מהר יותר עכשיו, כשהאש בטוחה שאף אחד לא ינסה לעצור אותה.

"בבקשה," אני אומרת בשקט ומושיטה לעברה יד שקופצת קצת מעצמה.

"בבקשה, מה?" האישונים שלה מתרחבים ומבטה מצטמצם. "את לא רוצה את העזרה שלי? או שאת חושבת שאת כבר טובה מדי בשבילה? אולי מבוגרת מדי?"

הנחיריים שלי מתרחבים. אני יודעת מה היא מחשיבה לעזרה.

זה לא זה.

אימא עוזרת רק כשזה פועל לטובתה.

"אני חושבת שאת צריכה שיעור בענווה, מתוקה שלי," היא ממלמלת, מעבירה ציפורן מטופחת במורד הצוואר שלי ואז מפילה את הנעל על הרצפה וטופחת עליה כדי לכבות את הלהבות ולהראות לי שהנעל יצאה מכלל שימוש.

את היד השנייה היא כורכת לי מסביב לצוואר ולוחצת קצת, ואני תוהה אם היא תניח לי לראות את החשכה לפני שתתחיל.

רוב הפעמים היא גורמת לי לסבול ואחר כך מרדימה אותי. כמו שיר ערש מעוות.

כשהיא מורידה את השרוול של בגד הגוף מהכתף שלי, דמעות עולות לי בעיניים ובחילה מתערבלת לי בבטן.

"את אולי יפה עכשיו," היא אומרת, ובפעם הראשונה אני מקווה שמיז לורי תגיע לחזרה מוקדם. או אחת מהרקדניות האחרות. אני מייחלת שיהיה כאן כל אדם אחר, רק לא היא. "אבל אחרי שאני אסיים איתך, רק היצור הכי מחריד ומפלצתי שיש יוכל לאהוב אותך."

מה שאני לא אומרת: אני מאמינה לך.

כי כשהיא גוררת אותי אל הצללים של החדר ומחללת אותי כמו שעשתה מאז שהייתי קטנה, אפילו אני לא אוהבת אותי.

1

קאש

"מה אתה שותה, מותק?"

עיניים כחולות בהירות מסתכלות עליי מהצד השני של השולחן המכוסה בקטיפה אדומה. המלצרית שלנו — בלונדינית שהשם רבקה משורבט על התג שהיא עונדת — רוכנת קדימה כשהיא מחכה להזמנה שלי ומספקת נוף מפורט של המחשוף שלה דרך הכפתורים העליונים הפתוחים של חולצת המדים הלבנה.

אני מניח שהציצים שלה לא רעים. אני בוהה בהם רגע אחד ארוך יותר ממה שהייתי עושה בדרך כלל ומבקש מהזין שלי לזוז או לפעום בגלל נוכחותם.

הוא לא עושה את זה. אפילו לא כשאני מדמיין איך אחפון אותם בידיי הגדולות ואעביר את האגודלים על הפטמות שאני בטוח שיהיו ורודות, עדינות ורגישות.

שום דבר לא קורה ובסוף אני מסיט את העיניים מהתפיחות ונרתע מהחיוך שמאיר את פניה.

בתא לידי, האח התאום שלי קרטר מטה את ראשו לאחור וצוחק. "ממש מעודן."

אני לא מגיב ורק דוחף את תפריט המשקאות לכיוון המלצרית ונמנע מליצור איתה קשר עין. "וודקה נקי, בבקשה."

היא משתהה לרגע, כנראה מחכה למשהו נוסף — משהו שאני לא מסוגל לו — לפני שהיא מסתובבת וצועדת בחזרה אל הבר שבצד השני של החלל.

"אז אתה לא בעניין?" פלמר שואל לאט ולוגם מהמרטיני אוכמניות שלו.

"מתי אני כן בעניין?"

הוא מכווץ את השפתיים מסביב לקשית. "חשבתי שזה מצחיק כשהיינו צעירים יותר, אבל אני לא יודע, קאש. אני מתחיל להיות מודאג."

אני מתופף על השולחן עם קצות האצבעות ושולח אליו מבט פגוע. כאילו יש משהו לא בסדר בעובדה שהמסירות שלי לעבודה גוברת על הרצון לצאת לבלות איתו ועם האחות הקטנה שלנו לני.

פשוט אין לי את הזמן או את הרצון להיות חברותי.

אפילו הלילה פלמר ממש גרר אותי לאחד מהמועדונים הדביקים והאפלוליים בפאתי בוסטון. תאים מרופדים בעור קבועים בגומחות אפלות של אזור האכילה ויוצרים צורת פרסה מסביב לבמה שמאחור שעליה שומרים כמה גברים גדולים בחולצות שחורות.

אישה מתנועעת בתנועה גלית פראית על עמוד במרכז הבמה, והביקיני הזוהר שלה מנצנץ באור כשהיא מסתובבת ומתפתלת לקול קריאות ומחיאות כפיים מתונות.

המקום הזה לא מתאים לי בכלל, וזה גורם לי לפקפק בכוונות של אחי. הייתי מעדיף בהרבה לבלות את יום ההולדת שלנו כמו שאני עושה בדרך כלל, באכילה של טייק אוויי סיני והתעדכנות בהליכים משפטיים בדירה שלי שמול הים.

אבל מתברר שהחגיגות הרגילות שלי לא מספיק טובות השנה, ביום ההולדת השלושים ואחת שלנו.

אני מניח את הידיים שלי בחיקי ושולח אל אחי מבט לא מתרשם. "הבאת אותי לכאן כדי שאני אשיג זיון או כדי לחגוג?"

"שני הדברים." פלמר מושך בכתף אחת. הגבות שלי מתרוממות והוא נוחר בלעג ומושך את פקעת השיער הבלונדינית שעל עורפו. "לא באותו זמן, מן הסתם. אני פשוט דואג לך, בסדר? זה לא בריא לבלות כל כך הרבה זמן במשרד כמוך."

"אולי, אם לא נהנים מהעבודה," אני עונה ומרגיש לא בנוח בגלל ההתמקדות הזאת במגרעות שלי.

מתברר שלא כל העולם נשוי לקריירה שלו, ואלה שכן נשואים נוטים לבגוד בה לעיתים קרובות.

או למות מוקדם.

"אבא נהנה מהעבודה שלו."

העיניים שלי קופצות אל עיניו ומצטמצמות. "מה אתה מנסה להגיד?"

"אולי רק שהנאה היא לא גורם מוצלח למדידה של הנושא."

אני פותח את הפה כדי לענות בדיוק כשרבקה חוזרת עם מגש שוטים של נוזל כחול שפלמר הזמין ועם המשקה שלי ומחליקה לעברי את הכוס הגבוהה. אני לוקח אותה ועדיין לא מסתכל לה בעיניים, למרות שאני מרגיש את המבט שלה עובר בין אחי וביני.

אני כורך את האצבעות מסביב לכוס, מרים אותה, לוגם ומתענג על הטעם שמתפשט לי בוושט. לרגע זה מסיח את דעתי ואני מפסיק להצטער על כך שאבא שלי מת בטרם עת, לפני שהספקתי להרוג אותו בעצמי.

פלמר נושף, שולח יד אל כיס החולצה המכופתרת שלו עם הדפס הזיגזג ומוציא משם שני שטרות, ואז אוחז באמה של רבקה והופך לה את היד כדי להניח בתוכה את הכסף.

"לא צריך עודף, בסדר, בקס?" הקול שלו נמוך ומפתה, ואני מרגיש דקירה מוכרת של קנאה מול כמה שקל לו לתקשר עם זרים, ולא משנה באילו נסיבות.

פלמר הוא טיפוס מוחצן בהגדרה. הוא אוהב אירועים חברתיים, מתמחה בפלירטוט ומשתמש בעובדה שקל לחבב אותו כדי להיכנס למועדונים אקסקלוסיביים ולאירועים פרטיים או כאלה שהכרטיסים אליהם אזלו, במקום להשתמש בשם המשפחה שלנו, פרימרוז.

האמת היא שמאז שאבא שלנו מת השם כבר לא שווה הרבה.

"בקס?" רבקה שואלת.

"אני נותן כינויים לכל החברים שלי," הוא אומר לה ומתרחק ממני בספסל המעוקל.

"עכשיו, אם לא אכפת לך, אני הולך לנסות לגרום לאח שלי להשתכר בטירוף כדי שאולי הוא יחזור הביתה הלילה עם מישהו חוץ ממני."

המבט שלו פוער לי חור במצח ואני לוגם שוב ומסובב את הנוזל בפה כדי לא לשתות מהר מדי. השולחן נוטה קצת כשהיא רוכנת קדימה ומספקת שוב הצצה למחשוף שלה.

אני יודע שזה לא רעיון טוב ובכל זאת פוגש את עיניה ותוהה איך ארגיש אם אקבל את ההצעה שלה.

מעניין אם אוכל לשתות מספיק כדי שהזין שלי יהיה בעניין. אין לי ספק שהיא תהיה מוכנה לנסות כל דבר במיטה. או בשירותים בסוף המסדרון, כי אני לא אטרח לקחת אותה אליי הביתה.

אני לוגם מהוודקה, מניח לעיניי לשוטט על הגזרה הרכה והנשית שלה וחושב על איך ארגיש אם אגע בה. איך הפה שלה יהיה חם והדוק כשהיא תעטוף לי איתו את הזין ותמצוץ כאילו החיים שלה תלויים בזה.

רבקה משפילה את עיניה הכחולות היפות ואני בולע כשמשהו מתעורר לי בבטן.

כשהיא מחייכת וכמעט מגישה לי את עצמה עירומה על מגש של כסף, התחושה מתאדה. כל גבר אחר היה קופץ על ההזדמנות לקחת אותה לפינה חשוכה ולעשות לה דברים. המחשבה הזאת מכבה אותי.

אף פעם לא התלהבתי לרצות את מי שכולם חושקים בה.

אני אוהב את הדחויות.

אחרי רגע מביך של שקט היא מכחכחת בגרון, פונה מאיתנו והולכת בחן לשולחן אחר.

אני נאנח, מסיים את המשקה שלי ומטיח את הכוס בשולחן בכוח רב יותר מהנחוץ.

פלמר בוחן אותי מעל לשוט שלו ומכווץ את השפתיים.

"מה?"

הוא מרים את היד בכניעה מדומה. "כלום. פשוט נראה לי שאתה קשה במיוחד הלילה. הכול בסדר?"

כאב מתעורר לי בחזה וחופר בלב שלי כמו אזמל, ואני שוקל לרגע לספר לו. האמת היא שאין הרבה מה לומר. על פני השטח הכול פאקינג מושלם.

יש לי משרד פינתי נחשק באחד ממשרדי עורכי הדין המובילים בחוף המזרחי ואת התואר הבכיר שמתאים לו. עזבו את זה שמדובר בתפקיד כמעט חסר תקדים בשביל מישהו שנמצא בתחום פחות מתשע שנים — קודמתי אליו אחרי שהשגתי את אחד מהלקוחות הכי גדולים שלנו ברבעון שעבר.

זה בהחלט לא מצא חן בעיני כמה שותפים שיש להם הרבה יותר ניסיון מאשר לי. אבל זה לא כאילו לא הרווחתי את התפקיד, בהתחשב בעובדה שצברתי יותר שעות עבודה בזמן שלי בקוּפּיד ושות' מאשר שלושת עורכי הדין הכי נחשבים שלנו ביחד.

אבל מתחת לכל הזוהר משהו חסר. כמו חלק פנימי של פאזל שאבד ולא נמצא לו תחליף.

אני פשוט לא בטוח מה חסר, ואני לא רוצה להעיק על פלמר עם הלא ידוע.

"הכול מושלם," אני אומר לו במקום ורוכן כדי לקחת שוט. "אבל אני לא הולך הביתה עם אף אחת."

"עוד נראה."

אני מקרב את הכוס הקטנה אל שפתיי, מוריד את השוט במהירות ומסתכל אל הצד השני של המועדון כשקבוצה של נשים בלבוש חושפני נכנסת בנענוע ישבן מפתה והצחוק שלהן מהדהד מהקירות הכהים.

הן מתיישבות באחד מהשולחנות הבודדים הקרובים לבמה והג'ינג'ית מביניהן כמעט נופלת בדרך לכיסא. חברה שלה, בלונדינית ארוכת רגליים בשמלת מיני מכוסה פאייטים אדומים, תופסת אותה בכתפיים ומחזיקה אותה זקופה.

היא מתכופפת ללחוש באוזן של החברה משהו שגורם לה לצחקק, והפוליאסטר האדום נמתח לה על הישבן בעל צורת הלב. שיער זהוב נשפך במורד הגב השזוף שלה כשהיא מרימה את הראש וסוקרת את החדר בעיניים מצומצמות, כאילו היא מחפשת מישהו.

המבטים שלנו מצטלבים לרגע קטן ואני חורק שיניים מול סערת הרגשות שתשומת הלב שלה מעוררת בי. הזוויות העדינות של פניה נראות לי מוכרות בצורה מוזרה, ואני ממצמץ בתאורה העמומה ומנסה להבין מי היא.

הזין שלי פועם טיפה כשאני מסתכל עליה מסתכלת עליי, ואני תופס את השולחן ולוחץ עליו בכוח. היא בוהה בי בלי בושה והלשון הוורודה הקטנה שלה יוצאת מפיה ועוברת על השפה התחתונה התפוחה.

אחרי רגע אני מבין שאני עדיין בוהה בה. עיניי דבוקות לגופה כשהיא מסתובבת עם החברות שלה. עכשיו נראה שכל שאר האנשים במועדון מתעניינים בחבורה, וזה אמור לגרום לי למאוס בה לגמרי.

אבל מסיבה כלשהי אני מוצא שלא מתחשק לי להסב את המבט.

"אתה בוהה בה," פלמר ממלמל ולוקח עוד שוט. הוא עוצם את העיניים כשהנוזל הכחול יורד לו בגרון ואז פוקח אותן שוב ונועץ בי מבט.

"לא בוהה. מתבונן."

"אתה באמת מתווכח איתי עכשיו על סמנטיקה?"

אני מושך בכתפיים ומכריח את עצמי להיראות נונשלנטי כשאני נשען לאחור על הספסל בתא ומותח את הזרועות על משענת העור. "אתה יודע מה אומרים. אפשר להוציא את האיש מבית המשפט —"

"עורכי דין," הוא אומר בבוז.

אני נשען עוד קצת לאחור ומסתכל על אישה עם עור חום ושיער קצר קלוע לצמות שמניחה סרט על הכתפיים של הבלונדינית. היא מסתובבת, מסדרת את הבד הלבן על השדיים ושוב פוגשת את המבט שלי.

הגרון שלי נחסם כשאני קורא את מה שכתוב על הסרט באותיות משובצות אבנים מנצנצות.

אני הכלה.

אכזבה לא מובנת גואה בעוצמה בחזה שלי, ואני מכווץ את הלסת ופונה להסתכל על אחי.

הוא מגחך ואני שולח את היד מעבר לו ולוקח עוד שני שוטים.

"תראו מי נהיה פתאום מעניין."

אני מגלגל עיניים ושותה את שני המשקאות זה אחר זה.

"אתה לא אמור למצוץ לחבר שלך בסמטה בחוץ?" אני מפנה את השיחה לכיוון אחר.

"היי, אני לא בקטע האקסהיביציוניסטי הזה. אני אוהב שהעניינים הפרטיים שלי נשארים פרטיים."

אני לא עונה כי מעולם לא חשבתי על כמה שאני ואחי שונים עד הלילה.

הפנים של פלמר נופלות והוא ממשיך. "חוץ מזה, טרוי ואני נפרדנו."

יש שינוי בקול שלו, וכשאני מסתכל עליו הוא הופך מזלג בידיים ונראה מדוכא. אני נושף, מעביר יד בשיער ומושך את הקצוות. באמת לא מתחשק לי להישאר כאן ולהשתכר כל הלילה, בעיקר בהתחשב בתצהיר החשוב שיש לי בבוקר.

אבל אני לא יכול לסבול את הייאוש שעל הפנים של אחי.

לא ברור לי אם זה מבנה העצמות הדומה שלנו או משהו אחר, אבל אני מרגיש שהמראה מוכר מדי.

אז במקום לקום וללכת כמו שאני רוצה, אני לוקח עוד כוס ומקיש אותה בזו שלפניו. פלמר מחייך ומתעודד קצת, משלב את הזרועות שלנו ומושך אותי קרוב יותר אליו בזמן שאנחנו שותים.

הצריבה בדרך למטה פחתה ועכשיו אני מרגיש חמים ומלא וכמעט שמח שהחלטתי לצאת לבלות.

העצמות שלי קופאות כשאני מציץ מעבר לכתף של פלמר ופוגש את העיניים החומות־ירוקות של האישה היחידה שהסתכלתי עליה פעמיים בכל חיי. במאמץ גדול אני מתנתק ממנה ומזמין עוד משקאות, ולו רק כדי להסיח את דעתי מהמשקל של תשומת ליבה.

משהו אומר לי ששום דבר טוב אף פעם לא קרה לאנשים שהיא הקדישה להם אותה.