אני רוצה לרקוד איתך

סוף לפני התחלה

הגלים הקטנים שָׁעֲטו במהירות לעבר החוף, מנסים להקדים את אלו הגדולים ומבקשים לא להיבלע בתוכם, אך הגלים הגדולים, כשמם, גדולים וחזקים, בלעו את הקטנים ללא מאמץ, היכו בחוזקה בחוף, מותירים את רישומם בערמות של צדפים וחוזרים למעמקי הים.

ממול, מהצד השני של חוף הים, עמוק בתוך קני הסוף, לא שומעים את הגלים. החשכה השוררת במקום לא מספקת אפשרות לראייה. ובאותו לילה, גם הירח כאילו נחבט מהגלים הגבוהים, הסתתר בינות לעננים ויצא להאיר רק כשהיה בטוח כי הגלים לא יחזרו. לרגע, לא הבין הירח מנין האור החזק ששטף את כל שדה קני הסוף. בדיקה קצרה העלתה כי אלו פנסי מכוניות, ולא סתם מכוניות: צי של רכבי משטרה האיר את כל האזור. זרנוקי אור הועפו לשמיים, מלווים בצליל סירנה שנשמע מרחוק.

אך גם הירח לא יכול היה לשער מה קרה בין קני הסוף בזמן שהסתתר מהגלים. גם לא שמע שתי יריות אקדח והמולת אנשים בתוך שדה קני הסוף.

פרולוג־אפילוג

מרחוק ניתן היה להבחין בצבעים הרבים של הוורדים שבגן. ורדים ורודים, גדולים, שכל עלי הכותרת שלהם פתוחים; ורדים קטנים לבנים שטרם נפתחו; ורדים אדומים בודדים, יושבים על גבעול ארוך וגבוה מהשאר. אחת לכמה גבעולים אדומים צץ לו גבעול עם ורד צהוב, עלי הכותרת שלו פתוחים. חדי העין יכולים היו להבחין בדבורה היושבת בתפרחת הצהובה. ובין כל הוורדים בלט אלמון הודי אחד. כמות הריח שהצליח להפיץ עלתה על ריח הוורדים.

שלט כניסה גדול הורה על הכניסה לגן, וניתן היה להבחין בו כבר בירידה מהכביש. לא הייתה תנועה רבה. עשר בבוקר של שבת חורפית היא שעה שלא מוציאה הרבה אנשים לדרכים. ביום שישי הגשם לא הפסיק לרדת, כאילו תכנן לנקות כל עלה ועלה בגן, ובשבת בבוקר השמש יצאה וייבשה את עלי הכותרת. אלו בהקו והפיצו ריח, ודניאלה לא יכלה לבקש תפאורה יותר טובה מזו לחגיגת יום הולדתה השמונים, שהמשפחה התעקשה לערוך לכבודה.

כשכיבתה את הנרות שנה קודם לכן, החלו לדון סביבה מה יעשו ביום הולדתה השמונים. כמה ביקשה רק עוגה, ואולי בלון אחד כדי לשמח את הנכדים — אך איש לא שעה לבקשתה. לפחות התוכניות היו גלויות ופתוחות, ודניאלה יכלה לחוות דעה בנושא הכיבוד. היא עברה על רשימת המוזמנים ומחקה את אלו שלא צלחו את השנה האחרונה. שעת החגיגה נקבעה לשבת בצהריים. דניאלה העדיפה לבוא מוקדם, גם כדי לוודא כי הכול מוכן לשביעות רצונה, על אף שלא טיפלה בהכנות המעשיות, וגם כדי להוריד את מד ההתרגשות לאפס עד שיגיעו ראשוני האורחים.

שמונים שנה, והיא צלחה את הדרך למרות המהמורות.

בכניסה לאולם נתלתה תמונה, דיוקן עצמי של דניאלה. כשהגיעה לגיל שישים עשתה ניסוי. ישבה מול מראה גדולה וציירה את עצמה.

היא הביאה לחגיגה את המחברת שהלכה איתה מגיל עשרים, ובדף האחרון חתמה רק את שמה ליד המספר 80. זו תהיה המתנה שלה לנכדה הבכורה, זו שרק סיימה את השירות הצבאי והתקבלה ללימודי ספרות ועיתונאות בעברית בירושלים.

דניאלה כתבה יומן הבנוי מנקודות שלא פותחו לסיפורים. אולי הנכדה תרחיב אותן.

יום הולדת שמח, דניאלה. ראשוני האורחים הגיעו וההווה תפס את מקומו.

המטוס נסק אל על ודניאלה לא הרגישה בדבר. כמו רובוט המופעל על בטריות שפג תוקפן חגרה את חגורת הבטיחות, בהתה בדיילת המסבירה את כללי הבטיחות ומה עושים במצב של ירידת לחץ האוויר, ודניאלה חשבה לעצמה, 'אני כבר במצב של חוסר אוויר.'

אך עם הנסיקה מעלה והשיוט בקצב אחיד בתוך העננים הלבנים, הצליחה דניאלה לשאוף מעט חמצן לריאותיה, להפעיל את כפתור הזיכרון ולתת לתמונות לשייט בקצב המטוס.

***

הדירה הקטנה הייתה שקטה ברוב ימי השבוע, אבל פעם בחודש היא התמלאה צעירים. זכי היה עורך עם חבר מרעיו ערבי אימפרוביזציה. אצל זכי חבר המרעים היה משתנה קבוע. באותו הערב השתתפו צלם טלוויזיה, צלם עיתונות, במאי תוכניות ילדים בחינוכית, זיוה השכנה שלומדת להיות גננת, סטודנטית לתואר שני בחקר הלשון העברית, גוני — שחקן כדורסל שאיכשהו מתמיד ומגיע בכל פעם, דוקטורנט לפילוסופיה, אומן זכוכית שמנסה דרכו עכשיו בוויטראז' ובעל דוכן הפלאפל הממוקם בסוף הרחוב. זהו הפלאפל הכי טעים בעיר, כל כך טעים שיוד'לה, בעל הדוכן, סוגר בשלוש. הוא מחזיק בעמדה שלעבוד — לא צריך יותר מדי. טוען שהחיים קצרים.

בערב זה היו עוד כמה אורחים חדשים. דניאלה, ששכרה חדר בדירה של זכי, קיבלה את פני האורחים. היא אהבה להשקיף על המשתתפים מהצד, תולה את המעילים ומגישה קפה ותה. במראה סקרה את האורחים. שניים מהם נראו לה לא שייכים. 'אולי הם מחוץ לתל אביב,' חשבה לעצמה. אחד מהם היה לבוש יפה, אבל מהודר מדי לערב אימפרוביזציה, והשני נראה כאילו החליט להתחפש לאיזה סוג של קאובוי — מכנסי ג'ינס לבנים תחובים בתוך מגפי עור שהגיעו לו עד אמצע השוק. 'אבל אמצע השוק שלו שווה בערך לכל הרגל שלי,' מלמלה לעצמה. חולצתו הייתה עשויה בד פלנל, משובצת, והכי מוזר היה שחבש כובע של בוקרים על הראש. 'למה צריך כובע בשמונה בערב? לא מגרד לו בראש?' דניאלה צחקקה לעצמה, בעוד האיש הוריד את הכובע ותלה אותו על התמונה בסלון. 'מה לא בסדר עם האיש הזה?' חשבה בשעשוע.

"היי, האיש והכובע! מה זה? אתה מסתיר את הרקדנית שבתמונה. היא דווקא מאוד אוהבת לקחת חלק בערבים האלה שזכי עורך. אז תוריד את הכובע בבקשה, ואם אין לך מקום אחר להניח אותו, תן לי, אני אתלה אותו בכניסה לדירה עם כל התיקים והמעילים. רק בבקשה אל תשכח לקחת אותו, אני לא אדע מה לעשות עם כובע כזה..." המשיכה דניאלה במלמולים שלה לעצמה.

זכי התחיל.

"אז ככה", אמר בקול. "נתחלק לשתי קבוצות, וכל קבוצה תבחר סרט ותדגים קטע ממנו. על הקבוצה השנייה לנחש. קדימה. יש פרסים בסוף."

שמות של סרטים לרוב התעופפו לחלל האוויר באותו הערב — בחזרה לעתיד, פוטלוס, אוונטי פופולו, האחים בלוז. "זה הסרט שלדעתי הכי קל לבצע ממנו קטע ריקוד"; "למי שמתקשה אפשר לתת קטע תיפוף, ולאלו שבאמת מתקשים אפשר לשיר את 'כבוד' של ארתה פרנקלין. איזה שיר"; "למען האמת, אפשר לשיר ולרקוד בה בעת." דניאלה הסתובבה בין הנוכחים ולחשה טיפים לאוזניים מחפשות.

רק הבחור עם המגפיים ישב והסתכל, ביקש שלוש פעמים קפה, חלק עם כולם את שקית הבייגלה עם המלח שהביא, ולא עזר לקבוצה שלו בשום קטע. דניאלה חשבה שזה מוזר. הוא לא יודע לרקוד? לא נראה הגיוני. כולם יודעים להניע איבר כלשהו.

אבל היא לא שאלה, רק המשיכה להגיש קפה וליישר את תמונת הרקדנית שהבחור טרח כל הזמן להזיז. היא תהתה בינה לבין עצמה אם זה סוג של ריקוד שבחר לרקוד איתה, אבל לא העזה לשאול. מה חשב, שהרקדנית תצא מהתמונה ותלַמד אותו תנועות? 'אם היה מבקש, אני הייתי מלמדת. חבל שלא ביקש.'

היא הניפה את המטאטא בחצות, לכלוכית הפוכה. קיוותה שכמו תמיד האורחים יבינו את הרמז, אבל הטריק הקבוע שלה לא עבד הפעם. יוד'לה, בעל דוכן הפלאפל, נכנס למטבח וטיגן ערמות של כדורים, הצלם חתך תפוחי אדמה וטיגן היטב לצ'יפס פריך וזהוב — אז אף אחד לא טרח ללכת. נדמה שפתאום הרעב תפס את כולם. אף אחד לא שם לב לשעה או לכמות הכולסטרול שבלע, בקבוקי בירה נפתחו גם לאחר חצות ודניאלה חשבה לעצמה שטוב שדאגה לחבילת נייר טואלט נוספת, ונעמדה ליד הדלת עם המעילים ביד, בתקווה נוספת שיבינו את הרמז. עכשיו, במטוס, לא זכרה מתי הלכו כולם. רק את זכי, חוקר מתוך הקנטה למחרת בבוקר כפי שעשה אחרי כל ערב שבו אירח חברים.

"דניאלה, עשי טובה מותק ותכיני כוס קפה. הראש שלי מתפוצץ, מה השעה כבר?"

זכי קם בשישי בבוקר מוכה חמרמורת ובמצב רוח פיקודי. "ואני חייב להספיק לסופר, המקרר התרוקן אתמול..." התיישב בכבדות מה על הכיסא־שרפרף שבמטבח וחיכה לכוס הקפה. "היה מוצלח אתמול, נכון? היו כמה שהגיעו מחוץ לעיר שלא היו בפעמים קודמות. יש מישהו שנראה לך? הצלחתי הפעם להביא מועמדים טובים למלכה?" דניאלה רק הגישה את הקפה ולא אמרה כלום. "אני חושב שהבחור עם המגפיים והכובע שם עליך עין וגם, אם תרשי לי, גם את לא היית אדישה. קלטתי יפה מאוד את המשחק שלכם עם התמונה והכובע."

דניאלה רק הוסיפה שלוש כפיות סוכר לכוס הקפה של זכי, אבל לא ערבבה.

"את האמת, אני חייב לומר — לא מכיר אותו, אבל את החבר שהביא אותו אני מכיר מצוין. שאתקשר?"

"תירגע, זכי. מה הלחץ? ניצנה, חברה שלי, זאת שעוד לא הכרת, מגיעה עוד מעט לעיר, וקבענו כבר סרט ואחר כך דילוג בין מסיבות. מי צריך עכשיו רעש חיצוני? הצהובה שלי תשרת אותי בלי טובות של נהגים במגפיים."

"יפה דניאלה," זכי אמר והביט בה כאילו גילה רק עכשיו איזה משהו נסתר וחמקמק. "אז... מישהו כן הצליח לחדור קצת מבעד לשכבות ההגנה הרבות שלך. באמת יפה."

הוא קם וניגש לטלפון. "אני מתקשר גם מבלי לקבל ממך אישור בשלושה העתקים."

זכי התקשר. לא חלפה שעה, ומכשיר הטלפון בדירה השמיע קול.

"היי דניאלה, מדבר הבחור עם המגפיים והכובע. נתן או נתי, מה שתרצי. מה שלומך? זכי מסר שכדאי שאתקשר, אז אני מתקשר". דניאלה הניחה את אפרכסת הטלפון בצמוד לאוזן, התיישבה ברגליים מורמות על הספה הקטנה החדשה וניסתה להישמע רגועה.

"מה אני עושה, את שואלת? מדבר איתך. את מתכוונת בחיי היום־יום... כי מה אני עושה זה בהווה, אז בהווה. ממש עכשיו אני מדבר איתך כי גם אני, כמו זכי, חושב שכדאי שנדבר. חוץ מההווה הנוכחי אני באמת מנסה לחיות ולהפיק את המרב מהחיים. רכב? כן יש לי רכב. איך אני משלם על הדלק?" צחוק מתגלגל נשמע באפרכסת, ודניאלה חייכה לעצמה מרוצה.

"אני עובד. את יודעת, ככה כמו בני אדם, ולא, לא במשרד משמונה עד שמונה וגם לא במוסך משש עד שש. נשמע מתחמק?" הוא צחק שוב, והצחוק שלו האיר נקודה קטנה בתוכה. "הכי מתחמק שיש. בכל זאת, עבודה זה דבר חשוב."

"את בטוחה שאת לא מראיינת אותי עכשיו לאיזו עבודה? כי השאלות בהחלט לא מביישות גם איש כוח אדם מנוסה."

"אכן מראיינת, אבל לא לעבודה," ענתה.

"אם כך אספר לך שעזבתי עבודה של שנתיים במקום שאסור לי עדיין להזכיר את שמו. שילמו יפה, אז אני יכול קצת לנוח. וכפי שציינתי, אני בין עבודות. ואיך אני משלם עבור הדלק, את שואלת? למה זה כל כך מטריד אותך? יש לי מספיק דלק בטנק כדי להגיע לתל אביב ולחזור הביתה אם נקבע להיפגש הערב."

"הערב כבר יש לי תוכניות. חברה טובה מגיעה והערב שלנו מתכונן בקפידה," השיבה.

"אין שום בעיה. אצטרף, רק תגידי לי מה התוכנית, שאדע. אם כי זה ממש לא חשוב כל עוד אני בחברה טובה. את חושבת שהחברה טובה?"

דניאלה מחזירה בצחוק משוחרר משל עצמה. "סרט של וודי אלן ואז מסיבה, וכן, אתה תהיה בחברה טובה מאוד".

"כבר קבעת ללכת לסרט הערב? אין בעיה, אשמח להצטרף. סרט של וודי אלן? שיהיה. קצת משוגע הבמאי הזה, אך מי אני שאדבר רעות על משוגעים. והמסיבה?"

"נראה כבר, זה תלוי בחניה," מסבירה דניאלה.

"את קובעת על פי החניה הפנויה? רעיון יפה. אף פעם לא הגעתי למסיבה רק לפי מצב החניה ליד הבית. תל אביב ממש שונה ממקום מגוריי. אך אקבל כל תנאי לפגישה. עם חברה, סרט של וודי אלן ואז מסיבה לפי מצב החניה. סגרנו?"

דניאלה הניחה את האפרכסת והלכה הלוך ושוב בדירה. הנקודה הקטנה בתוכה המשיכה לצמוח. בטרם תיעלם, חייגה לניצנה.

"ניצנה, את שומעת? בחור אחד בשם נתי יצטרף אלינו היום לסרט. מה זה חתיך, עם מגפיים של בוקרים וכובע תואם. זכי הצליח הפעם. מתי את יוצאת לדרך? אחכה לך בתחנה המרכזית ואולי נספיק לקנות בגד חדש לכבוד..."

"דניאלה, בבקשה תנשמי. אני לא מצליחה להשחיל מילה. יש שינוי בתוכניות ואני חייבת להישאר בירושלים בסוף השבוע הזה. וממה שאת מספרת, נראה לי נכון שאישאר ולא אפריע לפגישה הראשונה."

דניאלה, לא ממש מאוכזבת מהשינוי, מסיימת את השיחה.

הנקודה הקטנה מהשיחה הראשונה עם נתי המשיכה לצמוח וקיבלה צורה לא ברורה, אך דניאלה בחרה לא לפתור באופן מיידי מה הסיבה. באותה הזדמנות ממש ניגבה את האבק מן השעון העומד בפינת הסלון, כדי להיטיב לראות את השעה. וקצת אחרי כן נתי הגיע. דניאלה, נרגשת, מיהרה לצאת לקראתו, פחדה מזכי ומהשאלות.

"אז נתן או נתי?" "נתי, אני מעדיף נתי", הוא אומר ומושיט יד לשלום מעבר לחלון. "שנזוז?"

"בוא, צא," דניאלה אומרת. "יש לך פה חניה מצוינת, ויהיה יותר פשוט עם המכונית שלי. קטנה וקומפקטית. סיכוי יותר טוב לדחוף אותה גם בחניה קטנה, בלי להסתבך בחיפושים מיותרים".

נתי מחייך ויוצא מהרכב שלו כתשובה אילמת. עם המגפיים אך בלי הכובע. הוא לא מתווכח עם דניאלה ועם הנחישות שלה, רק מחייך בסיפוק ומתיישב בכיסא שליד הנהגת, ולא מפסיק לדבר ולשאול שאלות.

"אז וודי אלן? מה מיוחד בו, בבחור שיודע לנגן יפה בחצוצרה ולא יודע לצעוד ישר מבלי לסבך את רגליו? חוש הומור? אם את יהודייה שחיה בברוקלין אולי. בדיחות? אם את רווקה שחיה במנהטן אולי. מתח? בסרט 'הרומן שלי עם אנני' לא היה ולו זרזיף של מתח. סיפור אהבה די נדוש. אבל אם בחרת, אז מי אני שאשפוט? אשב ואסתכל, אולי הסרט הזה יפתיע. אתן לו צ'אנס".

נתי השתתק רק כשהתחיל הסרט, וחזר לדבר כשהגיעו לדירה של דניאלה. על המסיבה הם ויתרו.

***

"מה תרצי לשתות?" שואלת הדיילת את דניאלה, וזו מנסה להסיט את כפתור החלומות למצב של 'סגור.' "אסתפק בתה, תודה," עונה דניאלה לדיילת. על הארוחה היא מדלגת, מבקשת למהר לחזור לחלומות.

***

השמש כבר הספיקה לטפס עד אמצע הרקיע, בשבת בבוקר, כשנתי התעורר, לאט־לאט. הוא יצא מהחדר במכנסיים קצרים בלבד לגופו.

"בוקר טוב, דני. איך חופי הים בתל אביב? שנבדוק?" הוא שואל בקול, בעודו תר אחריה.

"נתי, בשתיים עשרה בצהריים אתה יכול רק להשקיף על החוף מרחוק. מקום לשבת לא תמצא. בשביל זה צריך לקום מוקדם. להכין לך קפה? ובזמן שישנת אפיתי עוגה."

"אני אוהב עוגות. עם הרבה קרם. רצוי ממרגרינה, ועם קצת קישוטים מעל."

נתי מתיישב במטבח ומחפש את העוגה.

"נו, מה עכשיו, נתי? אנחנו בחגיגת יום הולדת?" דניאלה עונה ושולפת מהתנור עוגה ריחנית. "עוגה מתפוזים שהגיעו ישירות מהפרדס, בבקשה תתכבד וגם ספר לי מתי חל יום ההולדת שלך. מבטיחה להכין עוגה רק ממרגרינה ועם הרבה צבעי מאכל כקישוט. ושננסה, בכל זאת, למצוא מקום בים?"

אך נתי עם החיוך שלא מש מהלילה הקודם טועם מהעוגה ומדניאלה, וחוזר חלילה.

"נתי, בוא נזוז".

"מה נזוז עכשיו?" חוזר אחריה דני, "הרי אמרת שאין מקום בשעה כזאת".

"נכון, אבל חשבתי שננסה להגיע לחוף הדרומי. אולי שם יש סיכוי למצוא מקום ישיבה." נתי עסוק עדיין בעוגה הטעימה לו, גם ללא קרם מרגרינה, והוא לא ממש שומע את השאלה.

דניאלה, עדיין מחויכת מהמראה של נתי, לא מספיקה לענות לו לגבי שאלה שזרק, עוסקת בשותפות באכילת העוגה, ונתי כבר ממשיך: "וחוץ מזה כשאמרת שמאוחר מדי לים, הראש שלי כבר פעל בכיוונים אחרים, אז אני אגע עוד קצת בעוגה, ועוד הרבה בך, ואז ניסע לים עם השקיעה".

הקפה נשאר מיותם על השולחן במטבח, מתקרר, ומחכה לזוג האוהבים שהמשיך במסע האהבים שהחל בלילה הקודם. וכשהשמש כבר סיימה לשקוע בים והירח הספיק לעלות ולהאיר את השכונה, דניאלה ונתי לא שמו לב אליו, לא ניסו להגיע לחוף הים, ולא חיממו מחדש את כוס הקפה. ביום ראשון שבסופו של אותו סוף שבוע דניאלה צריכה הייתה לחזור למציאות, לעבודה במשמרות — והרומן החל לתפוס תאוצה.