הרודן

הערה מקדימה

הרודן ראה אור במקור בלטינית ובצרפתית (De Tyranno /Le Tyran) מאת מחבר אלמוני ומתרגם אלמוני, ראה אור בלונדון ב־1870 בצרפתית ובלטינית בהוצאת ג'ון האריסון (John Harrison). אין לפסול את האפשרות שמדובר באותו אדם.

כתב היד נרכש ככל הנראה בפריז במכירה פומבית שהתקיימה שם אחרי מהפכת פברואר 1848 שסילקה את המונרכיה והקימה את הרפובליקה הצרפתית השנייה.

מעניין לציין שהמחבר והמתרגם האלמוניים מצטטים לא אחת את אטיין דה לָה בּוֹאֵסִי בחיבורו "על ההשתעבדות מרצון^[1] ואף צירפו לתרגום כנספח חלק מתוך חיבורו של לה בואסי. לא יהיה זה מוגזם לומר ששני הטקסטים משלימים זה את זה.

ונקודה אחרונה, ייתכן שהסיבה שהטקסט ראה אור בלונדון ולא בפריז נעוצה בכך שבצרפת שלט עדיין — לפחות עד ספטמבר 1870 — הדספוט נפוליאון השלישי.

ר"מ

הערה

[1] אטיין דה לה בואסי, "על ההשתעבדות מרצון", מצרפתית: ראובן מירן, אחרית דבר: אלי בר־נביא, נהר ספרים 2007. [כל ההערות הן של המתרגם אלא אם צוין אחרת]. [חזרה]

הקדמה מאת נמרוד אלוני:^[2] טנגו ההשתעבדות מרצון

אני מבקש לפתוח הקדמה זו להרודן בשלוש אמירות חזקות הנוגעות ליכולות האוטונומיה וההנהגה העצמית של הפרט ולאיתנות שלו או שלה בהתמודדות מול הלחצים הכוחניים והמניפולטיביים מצד שלטון סמכותני. האמירה האחת היא מפילוסופיית העוצמה של ניטשה (האיש שהכריז בסוף המאה ה־19 על מות האלוהים וקריסת כל סמכות אבסולוטית): "מי שאינו יכול לצוות על עצמו, יציית. ורבים הם אשר יכולים לצוות על עצמם, אבל לציית לעצמם — זאת עדיין אינם יכולים כלל וכלל".^[3] השנייה היא משירו הידוע של בוב דילן, הקול המובהק של תרבות הנגד של שנות ה־60, "הכול בסדר, אימא" (It’s Alright, Ma), היכן שמילות השיר מתריסות: "מי שלא מוליד את חייו מוליד את מותו". והאמירה השלישית: "מי שלא יכול לעמוד ברשות עצמו, אחרים מעמידים אותו ברשות עצמם" — דברים בעל פה במסגרת הרצאתו של הוגה החינוך הרדיקלי הנרי ג'ירו, באירוע לציון 50 שנה לפרסום ספרו של פאולו פריירה פדגוגיה של מדוכאים (המניפסט החינוכי הבולט ביותר של חינוך פוליטי מהפכני).^[4]

החיבור שלפנינו עוסק במאפייניו ודרכיו של השלטון הסמכותני — כמשטר שאינו דמוקרטי ואינו ליברלי, אך יכול להתממש בדרגות שונות של חירויות הפרט ושותפות פעילה של האזרחים. באופן קונקרטי, הוא מתמקד בשלטון הסמכותני הגרוע והנורא ביותר: שלטונו של רודן, עריץ, דספוט או אוזורפטור. כשברקע שלוש האמירות הללו בדבר האישיות הריבונית וכושרם של בני האדם להנהיג את חייהם בצורה עצמאית ויזומה, וברוח ההיגד ש"לטנגו דרושים שניים", הדברים והטיעונים המוצגים בחיבור מתמקדים ביחסים המורכבים, או יש לומר המעוותים והנפסדים, בין הרודן האנוכי, המגלומן, הנכלולי, המניפולטור, החמסן והמדכא ובין ציבור האזרחים שמתוך עיוורון, סבילות ואינרציה אינו מזהה את ההונאה וההתעללות, קל וחומר אינו מתקומם נגדה. במילים אחרות, במוקד החיבור שלפנינו מצויים הן התוודעות לדמותו של הרודן, אופיו ודרכי התנהלותו והן תובנות ביקורתיות בדבר דמות האזרחים שמתוך חולשת השכל והרגש משלימים עם התנהלותו החמסנית של הרודן ואף מוצאים הצדקות כדי לסגוד לרודן ולאמץ את התנהלותו הפוגענית כמבורכת — מעשה שאין לתאר אותו אלא כפעילות של חבלה עצמית והשתעבדות מרצון. או כלשון המאמר שלפנינו: "כאשר עם זונח את זכויותיו, את חוקיו, ורוצה שישלטו בו, אין עוד שיטת ממשל מלבד הדספוטיזם."

הטקסט הקצר הרודן מציג שפע של תובנות מאירות עיניים על עניינים אלו שביחסי הרודן החמסן והאזרחים המשתעבדים מרצון. הוא עושה זאת בשפה תמציתית ונגישה, ולכן אקדיש רק מעט מהקדמה זו לאפיוני הרודנות מרצון. לעומת זאת, אני רואה חשיבות גדולה וערך מיוחד לדיון ברלוונטיות של המאמר לימינו ולהתמודדות המקומית והגלובלית עם תופעת הרודנות וההשתעבדות מרצון. שני היבטים מרכזיים יש לרלוונטיות של המאמר לאתגרים הפוליטיים של ימינו — ולתחושת הדחיפות והאקוטיות שעולה ממנו. האחד הוא הרודנות מרצון המתגלמת ברודנים שנבחרים על ידי העם בבחירות דמוקרטיות תקינות, כתופעה ייחודית למאה ה־21 ושהספרות המחקרית והפופולרית נוטה לכלול בה את משטריהם (חלקם הסתיימו וחלקם נמשכים) של ברלוסקוני באיטליה, נתניהו בישראל, טראמפ בארה"ב, דוטרטה בפיליפינים, אורבן בהונגריה, מודי בהודו ובולסונרו בברזיל. ההיבט השני עניינו היחלשות כוחות השכל והרגש המכוננים את האוריינות הפוליטית, השיפוט הביקורתי והאקטיביזם האזרחי, אלה שרירי הנפש המאפשרים את ביסוסה של הדמוקרטיה הליברלית ותפקודה התקין, ובונים את החוסן הפוליטי נגד התמסרות למשטרים סמכותניים ורודניים שמבטיחים גדולות ומממשים דיכוי, שקיעה וחורבן.

נפתח בכך שרודנות או דספוטיזם הוא משטר שבו השליט מרכז בידיו את כל סמכויות הממשל — ללא הגבלות וסייגים — הוא החוק, הכול נדרשים לציית לחוק, ומחירו של אי־ציות לחוק, היסוס לגביו או ניסיון לכפור בו תלוי אך ורק בחוק — דהיינו בשליט. מאחר שהחוק הרודני הוא כולו אנושי, אישי וזמני, בשר ודם, הוא יכול לחול על כל תחומי החיים — רגשות, מחשבות והתנהגויות — ואינו נדרש לשום חוקיות. דהיינו, כל מה שעולה ברצונותיו וגחמותיו של הרודן ברגע מסוים הוא הקובע ושום הגבלות או סייגים לא חלים עליו: לא חוקי היגיון, לא עובדות המציאות, לא תקדימים היסטוריים, לא נורמות חברתיות ולא מורשות תרבותיות.

רודנות, מסביר כותב החיבור שלפנינו, מתבססת ומתקבעת באחת משלוש דרכים: בירושה, בכיבוש אלים ובבחירות חופשיות. הסוג הנורא והמביש ביותר, שהוא חרפה לאנושיות ובו נתמקד, הוא זה השלישי, כמציאות של שִעבוד, אומללות, טרור ושכול שבני אדם מביאים על עצמם.^[5] מצד הרודן המשטר הרודני מסוג זה מתאפשר לא כפועל יוצא של כפייה ברוטלית ואכזרית אלא מצד אחד על ידי יצירת משבר, כאוס, קיטוב ושסעים בקרב העם ומצד שני על ידי הצגת עצמו כפתרון הגואל לכל הצרות והמצוקות, וקניית אמון הציבור בעורמה, שקר, בוגדנות, מניפולציה ונכלוליות. מבחינת הציבור הוא מתגשם באמצעות השבתת כישורי הרגישות, התבוניות והמצפוניות בשילוב עם ההיגרפות העיוורת, אצל אחדים נלהבת וקנאית ואצל אחרים נרפית והישרדותית, אחר קסמיו הכריזמטיים והמניפולטיביים של הרודן. ומבחינת המהות התוצאה היא קטסטרופלית: אישיותו הנרקיסיסטית של הרודן, אופיו המושחת, בוזו להיגיון ולהגינות, אפס עכבותיו ואנוכיותו המוחלטת מכוונים כולם לשרת רק אותו ואת אנשי שלומו ובהכרח "מופנים נגד המולדת" ומחבלים בטוב המשותף. זהו משטר שבמחשבה צלולה כלל לא יעלה על הדעת, משום שהגיונות ההרס העצמי שגלומים בו מנוגדים לאינסטינקטים הטבעיים לשלומות ולחירות, ובכל זאת נוכח ומתגשם באומות רבות, בעבר כמו בהווה. כפי שתיאר זאת אטיין דה לה בואסי כשלוש מאות שנים לפני פרסומו של חיבור זה, אף שהרודן "נוהג בהם כולם בחוסר אנושיות ובאכזריות", מיליוני בני אדם נמצאים "מוקסמים ומכושפים" על ידי דיבוריו ומעשיו ומשעבדים עצמם כדי לשרתו ולהאדירו — ובכך להמשיך ולשמן את מנגנוני הדיכוי והעריצות.^[6]

ב"טנגו השלטוני" של רודנות מרצון, מציין המחבר, פועל היגיון שאני בוחר לכנותו "הכלים הבלתי־שלובים": ככל שקומתם האנושית של האנשים נמוכה יותר — ביכולותיהם להנהגה עצמית אוטונומית, מושכלת וביקורתית — כך הם נוטים לראות ברודן אדם שקומתו לאין שיעור משכמה ומעלה, כמעט אל, משיח, או אדם עליון כול יכול. כך, מתוך שפלות מצבם האמיתי הם מצדיקים כל מעשה וגחמה של הרודן, מאושרים באושרו, עצובים בעיצבונו, ושמחים להקריב את עצמם ואת איכות חייהם למען הרחבת גדולתו ותהילתו. לעומת זאת, אלה המעטים שקומתם האנושית גבוהה, שופטים את הרודן על פי המופתים והמעלות שהגיוני לצפות לקיומם אצל מנהיגים גדולים, ומגלים שאישיותו פגומה, נמוכה, מעוותת, מושחתת והרסנית למדינה — אך את אלה המעטים נוטים ההמונים הכנועים לכנות בוגדים ואויבי העם, הראויים לכל סנקציה ציבורית ועונש משמעותי.

הרודנים לעולם רעבים "ועבורם החברה היא טרף". אי אפשר לפענח את הגיונות הרודנים, טוען המחבר, אלא מתוך הכרת הדחף השאפתני העצום שלהם להאדרה עצמית, הדבקות חסרת הפשרות בהגשמת היעדים חרף כל הקשיים והמכשולים, והרפרטואר העצום והמגוון של כלים שהם מפעילים במיומנות כובשת: החל מבריונות ברוטלית, כתישת מתנגדים ומינוי מקורבים חסרי כישורים, עבור בתכסיסנות נכלולית, וכלה בחנופה, התנאות ופשרנות לכאורה כמי שדרכיהם נועם ונתיבותיהם שלום. אין ללמוד מהתנהגויות אלה מאומה על הגיונות הרודן. אין אלה אלא אמצעים זמניים וטקטיים לכיבושים זמניים ומקומיים. "בדומה לחיה הרעה", הרודן נשלט על ידי תשוקה עזה וחסרת עכבות להעצמתו שלו, "משוחרר מכל טִרדה או שיקול אנושי, הוא מנצח בזכות כל העוצמה שמפיק הרוע בזמנים שבהם הוא יכול להיווצר בבטחה".

אך אליה וקוץ בה. שאיפתם חסרת המעצורים "לתהילה, לשררה, להנאות ולעינוגים" היא להם חרב פיפיות: מצד אחד משעבדת את כלל הבריות והמשאבים ביעילות רבה להגדלת תפארתם, אך מן הצד האחר מובילה אותם אל סיכונים, הרפתקאות, הפרזות ופשעים שבאחת יכולים להפוך את המציאות על פיה ולגזור את גורלם לנפילה וכישלון. הכנעת כלל ההתנגדויות מצד שומרי הסף, החרבת מוסדות החוק והמשפט, השחתת הצבא והמשטרה, שִעבוד התקשורת ומוסדות החינוך, הונאות כלכליות ומינוי אנשי חצר מלחכי פנכה וחסרי כישורים — כל אלה חיוניים להגשמת הכניעות המוחלטת של האומה לשם הגדלת טובתם של הרודן ואנשי שלומו. אך בנקודה מסוימת בזמן ועל רצף בלתי צפוי של אירועים, מגיעים האסונות הכבדים, התפאורה כולה קורסת, העם מפיל את פסלי הכיכרות, סממני השלטון מנותצים וסיוט העוועים של הוד רודנותו מסתיים. "הרודן בז לבני האדם ויש בכך צדק כיוון שבני האדם הסכימו לקבל את העול; אך בה בעת הרודן חורץ את גורלו שלו."

"גורלה של אומה" מסכם המחבר, "קשור אפוא קשר ישיר למשך קיומו של הדספוטיזם. חברה קמה או נופלת פחות או יותר על פי זמן הימשכותה של הרודנות. זהו עניין של מספר. הדורות שחיו תחת מוסדות חופשיים מתפוגגים או מזדקנים והדורות הנולדים תחת הדספוטיזם חסרי אונים [ואינם מסוגלים] ליצור את מה שקודמיהם שכחו או אִפשרו שיאבדו. צריך למהר".

דומה שלא אגזים בפרשנותי, שהאפיונים שתוארו לעיל בדבר דמותם ומעלליהם של הרודנים שהגשימו את שִעבוד העם מרצון (בבחירות חופשיות) ושל היחסים הנפסדים והמבישים בין הרודנים להמוני העם שסוגדים להם חרף יחסם המזלזל והמתעמר, מתכתבים ישירות עם מאמריהם של מיטב הפובליציסטים בארה"ב ובישראל, בהתייחסותם לתופעות העכשוויות של "טראמפיזם" ו"ביביזם". ממש אין צורך להיכנס לעובי הקורה, משום שדי בבחינת אוצר המילים המשותף כדי לעמוד על הדמיון: החל בהתייחסות לאופי הנרקיסיסטי, המגלומני והסוציופתי, שחיתות המידות, שאפתנות חסרת עכבות, אנוכיות מוחלטת וכריזמה אישית; עבור אל ריסוק מוסדות השלטון בדרכים כוחניות ונכלוליות, הכנעת שומרי הסף, שִעבוד הצבא והמשטרה לצרכים אישיים, מינויים בכירים על פי קוד נאמנות אישי, הדרת המתנגדים והכפשתם וזריעת כאוס חברתי וקיטוב פוליטי; וכלה בבניית נחשול פופוליסטי, שעל חורבות הסדר הישן של אידאולוגיה פוליטית וחברה מהוגנת, מגייס המונים לפולחני סגידה והשתעבדות מרצון להאדרת הרודן ואנשי שלומו. הנקודה המכרעת, זו שבה מסיים הכותב את חיבורו וזו שאנו בישראל ובארה"ב מתמודדים איתה בשגרה המוטרפת של ימינו, היא כיצד מקצרים את משך הזמן של הרודנות וההשתעבדות מרצון וכיצד מתחסנים נגדה, כך שלא נעבור את נקודת האל־חזור שממנה והלאה אובדת לא רק הפוליטיקה המתוקנת אלא גם הזיכרון שמציאות פוליטית מתוקנת היא מן האפשר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

[2] נמרוד אלוני הוא פרופסור לפילוסופיה של החינוך במכללת סמינר הקיבוצים, מופקד קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי במכללה. [חזרה]
[3] ניטשה, כה אמר זרתוסטרה, עמ' 290. (תרגמה אילנה המרמן, תל אביב: עם עובד, 2010.) [כל ההערות להקדמה זו הן של נמרוד אלוני]. [חזרה]
[4] פאולו פריירה, 1921–1997, נחשב לאבי הפדגוגיה הביקורתית. את דרכו החינוכית החל בברזיל במיסוד פרקטיקות של הומניזציה באמצעות פיתוח אוריינות לשונית, אוריינות פוליטית ותודעה מעמדית — שבמרכזם שיקום תחושת הערך העצמי והמסוגלות האישית והכרה במנגנוני הדיכוי וההדרה שמבצעים המעמדות החזקים במעמדות החלשים. כשעשייתו הבשילה לפרקטיקות מבוססות של פדגוגיית שחרור הוא גורש מברזיל על ידי החונטה הצבאית. בהמשך, ברחבי העולם ואחר כך בשובו אל ברזיל הדמוקרטית, הוא נעשה למוביל הזרם החינוכי של פדגוגיה ביקורתית וחינוך פוליטי המתמקדים בהומניזציה הן של השכבות המוחלשות והן של קבוצות הכוח המפעילות מנגנוני ניצול כלכלי ודיכוי פוליטי — לקראת ביסוס מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית, הומנית והוגנת. ספרו פדגוגיה של מדוכאים (בתרגומה של כרמית גיא, מפרש, 1982) נחשב לספר החינוך המרכזי בעולם כולו בתחום פדגוגיית השחרור מרודנויות ושאר סוגי הדיכוי במשטרים סמכותניים. [חזרה]
[5] הדוגמה הבולטת והמחרידה ביותר היא זו של אדולף היטלר והעם הגרמני, אשר בשנות ה־30 של המאה ה־20 נבחר להנהיג את גרמניה, בבחירות חופשיות (אם כי רוויות אלימות וטרור) שבהן מפלגתו הנאצית, שכללה תורת גזע אנטישמית ולאומנות מיליטריסטית, זכתה ליותר מושבים בפרלמנט מאשר כל מפלגה אחרת. [חזרה]
[6] אטיין דה לה בואסי (1530–1563) היה הראשון להגות ולפרסם חיבור חתרני ומקיף על תופעת ההתבטלות העצמית של ציבורים גדולים לטובת פולחני סגידה והתמסרות, שמשרתים את האדרת הרודן והחרפת מעשי הדיכוי והעריצות נגד אלה עצמם שסוגדים לו ומשרתים אותו. ראו על כך בספרו על ההשתעבדות מרצון (תרגם ראובן מירן, נהר ספרים, 2007). [חזרה]