ג'ובאני אפיסקופו

הקדמת המחבר

למתילדֶה סֵרָאוֹ^[1]

גבירה נכבדה מאוד, חברתי היקרה, לספר הקטן הזה שאני מקדיש לך איני מייחס חשיבות אמנותית. זהו מסמך ספרותי פשוט הרואה אור כדי לבטא את המאמץ האינסטינקטיבי הראשון של אֻמָּן חסר מנוח לקראת לידה מחדש.

הוא נכתב ברומא ב־1891 אחרי חמישה עשר חודשים של מנוחה אינטלקטואלית מוחלטת שביליתי בחלקם הגדול בבטלה מנומנמת ובתרגילים אלימים בקסרקטין של חיל הפרשים.

דמותו של ג'ובאני אפיסקופו כבר עמדה לעיני רוחי וחקרתי אותה בסקרנות ערה זה שנתיים. הפילוסוף אנג'לו קונטי^[2] הכיר אותה [את דמותו של אפיסקופו] לראשונה בקליניקה של אחד הרופאים בבית החולים סן ג'אקומו. אני, הפילוסוף האצילי הזה והצייר הסימבוליסטי מריוס דה מריה^[3] ביקרנו מאוחר יותר בחדר מתים בוויה אלסנדרינה כדי להיפגש שם עם השתיין הסובל. נסיבות מוזרות אחדות הקלו את מחקרנו (אנג'לו קונטי אכן סיפק את המזרק ואת המורפיום שנועד לבטיסטה המסכן!), אבל החומר שנאסף בדייקנות האפשרית הגדולה ביותר נותר גולמי בכמה דפי רשימות.

את, אשת עמל כה מתמידה וגאה, אינך מכירה אולי את ההפרעות הקשות שגורמת לתודעתו של בעל מלאכה הפסקה ממושכת בעבודה.

משוחרר מן השירות הצבאי התאמצתי לחזור לשגרת חיי הקודמת ולקבל מושג מדויק של מצבי הפנימי החדש, אפשר אפילו לומר — לאסוף את עצמי.

[...]

נדמה היה לי שכל יכולותיי כסופר דעכו, נחלשו, התפזרו. חשתי במשך שעות מסוימות משהו מנותק, תלוש לחלוטין מן האומנות, משהו חיצוני לעולם האידיאלי שבו חייתי פעם.

[...]

ערב אחד בינואר, בהימצאי לבדי בחדר גדול ועגמומי מעט, דפדפתי בכמה אוספי רשימות: חומרים סיפוריים שבכמה מהם כבר נעשה שימוש וכמה נותרו עדיין בתוליים. אי־שקט ייחודי אחז בי. גם אם הייתי עסוק בקריאה, רגישותי הייתה ערה באופן חריג לדממה; ויכולתי להיווכח במהלך הקריאה שמוחי ניחן ביכולת יוצאת דופן ליצור ולערוך קשר בין מגוון תמונות שונות לגמרי. לא הייתה זאת הפעם הראשונה שהתופעה הזאת נוצרה בי, אבל נדמה היה לי שהיא לא הופיעה מעולם באותה עוצמה. התחלתי לראות בתחושה ויזואלית מציאותית את התופעות המדומיינות והאי־שקט הלך והתעצם מרגע לרגע. כשראיתי על כריכתה של חוברת את שמו של ג'ובאני אפיסקופו, בן רגע, כמו אורה המבליח של מנורה, ראיתי את צורתו של האיש. לא רק את צורת גופו אלא את הצורה המורלית, המוסרית עוד לפני שהרשימות היו תחת עיניי, וזאת על ידי איני־יודע־איזו הבנה אינטואיטיבית. [...] ואז, האיש העדין ועלוב החיים הזה, המשיח הסובל הזה,^[4] התחיל לחיות בתוכי חיים כה עמוקים עד שחיי שלי עצמי נספגו בתוכם כמעט.

מעולם, גברתי, מעולם לא גרם לי שום יצור ארצי התרגשות כה חזקה. מעולם לא הייתי עד לנס עילאי וספונטני כל כך של אינטליגנציה, לשִחזור מושלם של ישות חיה ברוחו של אֻמן המתמלא בפתאומיות כזאת בכוחה של יצירתיות. מעולם ג'ובאני אפיסקופו לא היה חי יותר. ועימו ג'וליו ואנזר, ג'ינברה, צ'ירו... הם נשמו, פעמו, היו להם המבטים שלהם, המחוות שלהם, הקולות שלהם, ריח אנושי, משהו מעין אומללות אנושית האמורה להפוך את תוויהם לבלתי נשכחים.

[...]

גבריאלֶה ד'אנונציו

נאפולי, חג ההתגלות 1892

הערות

[1] Matilde Serao (1856–1927), עיתונאית וסופרת איטלקייה. הייתה האישה הראשונה שהוצע לה לערוך עיתון. חיברה כמה ספרים. הייתה מועמדת לפרס נובל לספרות שש פעמים, אך מעולם לא זכתה בו. ד'אנונציו הקדיש לה את הספר אחרי הופעתו. אנחנו ערכנו קטעים מתוך ההקדשה הארוכה. [כל ההערות הן של המתרגם]. [חזרה]
[2] Angelo Conti (1860–1930), פילוסוף איטלקי, ידידו של ד'אנונציו. [חזרה]
[3] Mario de Maria (1852–1924), צייר איטלקי, ידידו של ד'אנונציו. [חזרה]
[4] במקור בלטינית, Christus patiens. [חזרה]

ג'ובאני אפיסקופו

ובכן, ברצונך לדעת... מה אתה רוצה לדעת, אדוני? מה עליי לומר לך? מה? — אה, הכול! — אצטרך אפוא לספר לך הכול, מן ההתחלה.

הכול, מן ההתחלה! איך אעשה זאת? כבר איני יודע דבר, איני זוכר עוד דבר, באמת. מה לעשות, אדוני? מה לעשות?

הו, אלוהים! הנה... חכה, בבקשה, חכה. גלה קצת סבלנות. קצת סבלנות כי אני לא יודע לדבר. גם אם איזכר במשהו, לא אדע איך לספר לך זאת. כשהייתי בין אנשים שתקן הייתי. הייתי שתקן גם אחרי ששתיתי. תמיד. לא, לא תמיד. איתו דיברתי. רק איתו. לעיתים, בערבי קיץ, מחוץ לשער העיר, או בכיכרות, בגנים הציבוריים... הוא היה כורך את זרועו בזרועי, אותה זרוע עלובה, כחושה, רפה שכמעט לא חשתי בה. וטיילנו, ושוחחנו.

אחת עשרה שנים — חשוב על כך, אדוני — רק בן אחת עשרה והתבטא כאדם מבוגר, היה עצוב כאדם מבוגר. דומה היה שידע את החיים כולם, שסבל את כל מכאוביהם. פיו כבר ידע את המילים המרות, אלה שגורמות לנזק כה גדול ואינן נשכחות!

מי שוכח משהו? מי?

כבר אמרתי לך: איני יודע דבר... איני זוכר עוד דבר...

הו, לא נכון.

אני זוכר הכול, הכול, הכול. אתה מבין? אני זוכר את דבריו, את מחוותיו, את מבטיו, את דמעותיו, את אנחותיו, את צעקותיו — כל מעשה ופעולה בחייו מיום לידתו ועד מותו. חלפו כבר שישה עשר ימים מיום מותו. ואני חי עדיין! אבל עליי למות, בהקדם אפשרי, עליי למות. בני שלי רוצה בכך. בכל לילה הוא בא, מתיישב, מתבונן בי, רגליו יחפות, צ'ירו המסכן! עליי להטות אוזן כדי להבחין בצעדיו עם רדת החשכה, אני מאזין בלא הפסק. כשהוא דורך על סף הדלת אני חש שהוא דורך על ליבי, אבל אט אט, בלי להכאיב לי, הו, באיזו קלילות... נשמה מסכנה!

עתה הוא תמיד יחף בכל הלילות. אבל, האמן לי, מעולם, מעולם בימי חייו הוא לא התהלך יחף. אני נשבע לך. מעולם לא. אומר לך משהו. היה קשוב היטב. אם ימות לך מישהו יקר, ודא שלא יחסר לו דבר בארון המתים. הלבש אותו, אם תוכל, במו ידיך.^[5] הלבש והנעֵל אותו לפרטי פרטים כאילו הוא אמור לחיות, לקום, לצאת. אל יחסר דבר למי שעוזב את העולם, דבר. זכור זאת.

הנה, הבט נא בנעליים הקטנות האלה — יש לך ילדים? — לא. ובכן, אתה אינך יכול לדעת, אתה אינך יכול להבין מהן בשבילי הנעליים הקטנות האלה, הבלויות, שהכילו בתוכן את כפות רגליו, ששימרו את צורת כפות רגליו. אני, אין ביכולתי להסביר לך זאת. אף אב לא יוכל להסביר לך זאת לעולם. אף אחד.

באותו רגע, כשהם נכנסו לחדר, כשהם באו לקחת אותי, האם לא כל בגדיו היו שם, על הכיסא, לצד המיטה? מדוע חיפשתי רק את נעליו מתחת למיטה, בחרדה, חש שליבי מתפקע מן המחשבה שלא אמצא אותן, וכשמצאתי החבאתי אותן כאילו נותר בהן מעט מחייו? אה, אתה אינך יכול להבין זאת.

לעיתים, בבוקרי חורף קרים, בשעת היציאה לבית הספר... הוא סבל מפצעי קור, ילד מסכן! בחורף היו רגליו נגועות בפצעים מדממים. אני גרבתי לו גרביים, הנעלתי לו נעליים. היטבתי לעשות זאת. אחר כך, כשהתכופפתי כדי להדק לו את השרוכים, הרגשתי שידיו השעונות על כתפי כבר רעדו מקור. ואני השתהיתי... אתה אינך יכול להבין זאת.

ואז, כשהוא מת, נותר רק הזוג הזה, זה שאתה רואה. ואני הסרתי אותו ממנו. והוא ודאי נקבר כך, כעני מרוד. מי אהב אותו מלבד אביו?

עכשיו, מדי ערב, אני נוטל את שתי הנעליים הקטנות האלה ומניח אותן זו לצד זו, על סף הדלת, עבורו. האם הוא מבחין בהן בחולפו? ייתכן שהוא רואה אותן, אבל אינו נוגע בהן. הוא אולי יודע שאצא מדעתי אם לעת בוקר לא אמצא אותן שם במקומן, זו לצד זו... אתה חושב שאני משוגע? אה, לא? דימיתי לקרוא זאת בעיניך... לא, אדוני, עדיין אינני משוגע. מה שאני מספר לך אמיתי. הכול אמת לאמיתה. המתים חוזרים. לפעמים חוזר גם האחר. נורא ואיום! הו, הו, הו, איום ונורא!

אתה רואה, במשך לילות שלמים נרעדתי כך, חרקתי שיניים, בלא יכולת לעצור. האמנתי שהאימה היא שפוקקה את עצמותיי ומפרקיי. עד הבוקר הרגשתי את שערותיי כמחטים זקורות, קשות על מצחי. האם לא הלבין שערי? תגיד, האין כל שערותיי לבנות?

תודה, אדוני. אתה רואה, איני רועד עוד. אני חולה, חולה מאוד. כמה ימים נותרו לי לדעתך על פי חזותי? אתה יודע זאת. עליי למות ובכל הקדם אפשרי.

אכן כן, הנה שלֵו אני, שלו לגמרי. אספר לך הכול, מן ההתחלה, כרצונך, הכול לפי הסדר. בינתי לא הסתתרה עדיין.

האמן לי.

הנה אפוא. הדבר אירע באחד הבתים ברובעים החדשים, במין פנסיון פרטי, לפני שתים עשרה או שלוש עשרה שנים. היינו כעשרים לבלרים, קשישים וצעירים. בערבים יצאנו לסעוד יחד באותה שעה, באותו שולחן. כולנו הכרנו זה את זה, פחות או יותר, אפילו שלא כולנו עבדנו באותו משרד. שם הכרתי את וַאנזֵר, ג'וליו ואנזר, לפני שתים עשרה או שלוש עשרה שנים.

אתה... אתה ראית... את הגופה? — האם לא נראָה לך שהיה שם משהו חריג בפנים האלה, באותן עיניים? — אה, הרי העיניים היו עצומות... אבל לא שתיהן, לא שתיהן. אני יודע. עליי למות, לפחות כדי למחות מאצבעותיי את רישומו של אותו עפעף שמיאן להיסגר... אני מרגיש אותו, אני מרגיש אותו, כאן, תמיד, כאילו דבק בי משהו מאותו עור. הבט נא, האם אין זאת יד שכבר החלה לגווע? הבט בה.

כן, זה נכון. אין צורך לחשוב על זה. סלח לי. עכשיו אגיע ישירות לסופו של העניין. היכן היינו? התחלתי כה טוב, ולפתע פתאום הלכתי לאיבוד! ככל הנראה כתוצאה מן הצום, לא משהו אחר, ודאי, לא משהו אחר.

זה יומיים שלא בא דבר אל פי.

בעבר, אני נזכר, כשקיבתי הייתה ריקה, נתקפתי במעין הזיה קלה, מוזרה. דומה היה שהזיתי, ראיתי דברים...

אה, הנה אני. אתה צודק. אמרתי אפוא שהכרתי אותו.

וַאנזֵר.

הוא שלט שם בכולם. הטיל מרותו בכולם. לא סבל התנגדויות. הרים תמיד את קולו, לעיתים גם את ידיו. לא היה כמעט ערב בלי שהתקוטט עם מישהו. בבית שנאו אותו ופחדו ממנו כמפני רודן. הכול דיברו ברעתו, רגנו, לחששו, מלמלו, אך כאשר הופיע, גם האמיצים דממו. הביישנים ביותר חייכו אליו, ליטפו אותו בדברים. מה היה בו, באיש הזה? אני לא יודע. אצל השולחן ישבתי כמעט תמיד מולו. בלא שארצה בכך עיניי היו נעוצות בו ללא הרף. חשתי ריגוש מוזר שאיני יכול לבטא. תערובת של דחייה ומשיכה בלתי ניתנת להגדרה. היקסמות מרושעת, מרושעת מאוד, שהאיש הזה, הסנגוויני החזק והאלים, שיגר לעברי, אני החלש כבר אז, החולני והמהסס, וגם, למען האמת, גם קצת מוג לב.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*