12

~ 1 ~

ספטמבר

אני בת 11, ובגיל אני הכי קטנה בכיתה, אולי אפילו בכל השכבה, כי נולדתי ב־31 ביולי, אז ממש השתחלתי לכיתה שלי ברגע האחרון.

השבוע התחלתי את כיתה ו'. זאת תהיה השנה האחרונה שלי בבית ספר יסודי, שזה מצד אחד מאוד עצוב, כי:

א. שש שנים הן המון זמן, בייחוד אם את בת 11 (זה יותר מחצי מהחיים!).

ב. אני גדלתי עם כל הילדים שאיתי בכיתה, ואנחנו קצת כמו משפחה.

מוזר לי לדמיין שלא נהיה ביחד יותר. מצד שני, אני ממש, אבל ממש מוכנה לעבור לחטיבה ולהכיר ילדים חדשים. בעיקר בנים חדשים. ואם אפשר, בנים שהם קצת יותר בוגרים מאלה שאיתי בכיתה.

עוד קצת עליי: אני לא ממש גבוהה (אפילו שאימא שלי וסבא שלי די גבוהים, אז אולי עוד יש לי סיכוי להיות מעל הממוצע), וחוץ מ־16 שיניים שהתחלפו לי, לא נראה לי שהתחלתי את גיל ההתבגרות (אני יודעת כי אני בודקת כל בוקר אם יש משהו חדש, ובינתיים התשובה היא - לא). אני גם לא מסריחה עדיין. אני יכולה לרקוד בלט עם טייץ ובגד גוף שלוש שעות ברציפות באוגוסט בסטודיו בלי מזגן, וכלום (לעומת רוב הבנות האחרות שרוקדות איתי…).

מבחינה רגשית, לעומת זאת, אני די מפותחת לגילי. מעל הממוצע בוודאות (אני יודעת כי אימא שלי אומרת לי את זה כל הזמן, אבל לא רק היא, גם כמה מורים אמרו לי וחברות שלי). גם זה משהו.

אין לי בעיה להישאר עוד קצת קטנה, כי אם חושבים על זה, את רוב החיים אנחנו מבלים בלהיות גדולים, ורק קצת בלהיות קטנים. אבל לפעמים אני מקנאה בילדות אחרות וממש כבר רוצה להיות גדולה וגבוהה וללבוש חזייה. לפעמים אני אפילו מרגישה קצת לא שייכת. אבל אולי זה לא קשור לגיל ההתבגרות? אולי כולם מרגישים ככה לפעמים?

השנה אני אחגוג בת מצווה. כולם אומרים שזה יום הולדת חשוב שמסמן את המעבר מילדות לבגרות, לכן החלטתי שאני רוצה להספיק לעשות השנה כמה דברים מאוד חשובים ובוגרים.

רשימת דברים מאוד חשובים ובוגרים:

- להיות יותר אמיצה ולא לפחד (לא בקטע של רוחות רפאים, יותר לא לפחד להגיד מה אני חושבת ולעמוד על שלי).

- להתאהב ושיהיה לי חבר (אפילו שאין אף אחד בסביבה שממש מעניין אותי כרגע).

- ללמוד שפה חדשה (אני עוד מתלבטת בין צרפתית לספרדית).

- להיות ממש טובה בבלט ולהצליח לעשות שפגט סוף־סוף.

- למצוא משהו שמעניין אותי לעשות ולהתמיד בו (כמו… לכתוב את היומן הזה!).

זאת לא הפעם הראשונה שבה אני מחליטה לכתוב יומן. בתוך ארון הבגדים שלי שוכבות לפחות 26 מחברות עם התחלות של יומנים. אני תמיד מתחילה עם כל כך הרבה אנרגיה ורעיונות, ופוצחת בפרקים שלמים שבהם אני מתארת הכול לפרטי פרטים, לאן הלכתי ומה עשיתי ומה חשבתי. אבל לא משנה כמה אני מבטיחה לעצמי להמשיך, בתוך כמה ימים ההתלהבות נעלמת, ואין לי חשק לכתוב יותר. הפרקים הולכים ומתקצרים, התאריכים ביניהם הולכים ומתרחקים, ובסוף זה נגמר בדף שבו אני כותבת מילה וחצי בקושי, והנה עוד מחברת נוספה לה לאוסף.

אני ממש מקווה שהפעם אני אצליח להתמיד.

לפני כמה ימים המורה מיכל שלחה את הבנים לשחק בחוץ, ואספה את כל הבנות בכיתה ביחד. כולנו חשבנו שהיא הולכת לדבר איתנו על חזיות ומחזור והורמונים, והבנים התלחשו וצחקו, אבל בסוף התברר שמיכל בכלל רצתה לדבר על זה שאנחנו חוגגות בת מצווה השנה, ולכן היא רוצה שניפגש כל כמה שבועות, רק אנחנו הבנות, ונדבר על מה זה אומר "להתבגר". היא גם אמרה שבסוף השנה, כחלק ממסיבת סיום, יהיה לנו טקס "בנות מצווה", מין מופע להורים ולמשפחות, ונוכל להכין שיר או ריקוד או הצגה קטנה או כל דבר שאנחנו רוצות. אני ועלמה, שהיא החברה הכי טובה שלי שגם רוקדת איתי בלט, מיד הסתכלנו אחת על השנייה וחייכנו, כי היה לנו ברור מה אנחנו עומדות לעשות (ריקוד!).

אחר כך כמה בנות התלוננו שזה לא פֵיר שלבנים יש בר מצווה והם עולים לתורה ויודעים בדיוק מה לעשות, ולנו הבנות אין כלום ואנחנו צריכות להמציא לעצמנו כל מיני טקסים ומסיבות. אבל אני לא חשבתי ככה בכלל כי:

1. אנחנו חוגגות שנה לפני הבנים, שזאת הוכחה חותכת לכך שאנחנו הרבה יותר בוגרות ומתקדמות מהם.

2. אם לא אומרים לנו מה לעשות זה לא אומר שאנחנו לא חשובות, להפך! זה אומר שסומכים עלינו שנבחר לבד, שזו עוד הוכחה לסעיף הראשון: אנחנו הרבה יותר בוגרות מהם.

בסוף המפגש המורה מיכל ביקשה מאיתנו לחשוב על משהו מיוחד שאנחנו רוצות לעשות השנה, חוץ מהמופע בטקס. "פרויקט בנות מצווה", היא קראה לזה, ומה יותר מתאים ל"פרויקט בנות מצווה" מכתיבת יומן? ככה אני אהרוג שתי ציפורים במכה אחת! (אפילו שאני ממש לא אוהבת את הביטוי הזה, כי: א. למה שאני ארצה בכלל להרוג ציפורים? ו־ב. אם כבר החלטתי להרוג ציפורים, למה במכות?)

כל פעם שמזכירים את המילה "יומן" הדבר הראשון שעולה לי בראש זאת אנה פרנק. אני קצת מקנאה באנה פרנק. אוי, זה משפט נורא! אני אבהיר: אני לא מקנאה בה על זה שהיא הייתה בשואה, חס וחלילה, אלא על זה שהיא הצליחה לכתוב יומן. בעצם, אולי מקנאה זאת לא המילה המתאימה? מעריצה. אני מעריצה את אנה פרנק על הכוח שלה ועל ההתמדה. אני בטוחה שהכתיבה עזרה לה לשרוד את כל מה שהיא עברה, וגם בטח העבירה לה את הזמן, כי מה עוד יש לעשות כשאת תקועה בעליית גג? אוי, גם זה משפט נורא! אבל אני לא מוחקת אותו כי החלטתי משהו מאוד חשוב לגבי היומן הזה — אני כותבת אותו לעצמי. אין לי רצון שמישהו יקרא אותו אי־פעם (חוץ ממני כמובן). יש משפט כזה שאומרים לפעמים: "תרקדו כאילו אף אחד לא מסתכל". אז אני רוצה "לכתוב כאילו אף אחד לא קורא".

לפעמים אני שואלת את עצמי מה אנה פרנק הייתה חושבת אם היא הייתה יודעת כמה אנשים עומדים לקרוא את היומן שלה. האם זה היה גורם לה לכתוב אחרת? (*תזכורת לעצמי: היי, עצמי! מה נשמע? בזמנך הפנוי, אנא בדקי אם אנה פרנק התכוונה שמישהו יקרא את היומן שלה.)

טוב, אז אני מבטיחה לעצמי להתמיד לכתוב את היומן הזה השנה, ולכתוב בצורה הכי הכי אמיתית, בלי למחוק, לעיניי בלבד! ואני גם מבקשת שאם חס וחלילה קורה לי משהו, ומישהו או מישהי נתקלים במקרה ביומן הזה — אל תפרסמו אותו בבקשה!!!

בעצם, תעשו מה שאתם רוצים, כי מה זה משנה, אני ממילא לא אהיה פה.

מחשבה: אין לנו שליטה על מה שקורה אחרי שאנחנו לא פה, שזה גם מעודד וגם מפחיד.

~ 2 ~

אוקטובר

טוב, אין לי הרבה מה לכתוב על תחילת שנת הלימודים, כי היא הייתה די כמו התחלה של כל שנה: רק מתרגלים לשגרה, ושוב יש חופש.

הנה דעתי על חגי תשרי: את ראש השנה אני ממש אוהבת כי זה חג קצר ולעניין. תפוח בדבש זה טעים, והתחלות חדשות זה כיף. את יום כיפור אני לא ממש אוהבת כי אני לא יודעת לרכוב על אופניים (כן, כן, אני לא גאה בזה…). סקטים, לעומת זאת, אני ממש אוהבת! (יש מצב שאת כל כיתה ג' ביליתי על סקטים.) את סוכות לא יוצא לי ממש לחגוג. פעם אחת, כשהייתי קטנה וגרנו עוד בבית הישן, כל השכנים בנו ביחד סוכה על הגג והילדים של הבניין הכינו קישוטים וזה היה מאוד כיף, אבל מאז אני בעיקר בתפקיד האושפיזין.

אבל אני כן רוצה לכתוב על מה שקרה לי אתמול, שהיה אחד הימים היחידים החודש שלא נפלו על ערב חג או חג, והלכתי לישון אצל תמר, חברה שלי מהכיתה.

תמר היא לא החברה הכי טובה שלי, אבל נקרא לה חברה "יציבה". תמר היא הילדה הכי מושלמת שאני מכירה. הכול אצלה נקי כזה ומסודר, והיא טובה בכל המקצועות, אבל בהכול! ובכולם היא טובה בצורה שווה. היא מאלה שמסיימות שיעורי בית בחמש דקות ולא נתקלות באף בעיה. נראה לי שלא ראיתי אותה משתמשת במחק אפילו פעם אחת בכל החיים. נשבעת! תמר לא צריכה למחוק כלום, כי פשוט אין לה טעויות. אם המורה נותן משימה לצייר משהו, ואני משקיעה ומציירת הכי יפה שאני יכולה, כשאני מסתכלת על מה שתמר ציירה, הציור שלי נראה לי כמו קשקוש של ילד בן חמש. אני לא יודעת איך היא עושה את זה, אבל כל הקווים שלה תמיד ישרים, בלי סרגל אפילו! תמר נחמדה וסבלנית לכולם ואף פעם, אף פעם, לא מתעצבנת או מרימה את הקול, אבל אני חייבת להודות שעמוק־עמוק בפנים (ובייחוד אחרי חמש שנים ביחד באותה הכיתה), אני קצת רוצה לראות אותה מפשלת, או בוכה, או מתלכלכת. משהו! פעם אחת! רק כדי לוודא שהיא אמיתית.

*ההמשך זמין בספר המלא*