שורשי הגזענות הישראלית

פתיחה: נקודת המבט של החוקר

בפעם האחרונה שפרסמתי טקסט על גזענות ומזרחים,¹ היו חוקרים וחוקרות מזרחים ואשכנזים שהגיבו בהרמת גבה ואפילו בזעם: איך זה שבלום כותב על מזרחים. לפיכך הרגשתי שעליי לספר מעט על עצמי כדי שתובן נקודת המבט שלי כחוקר, שאני מניח שיש לה השפעה על מחקרי, אם כי אני משתדל להיות אובייקטיבי ככל האפשר.

בילדותי חייתי במרחב כפול שנראה לי אז אחד. אבי עלה בשנות החמישים לישראל ממלבורן אוסטרליה, ואימי עלתה אותה עת מטנג׳יר, מרוקו. סבא וסבתא שלי האוסטרלים גרו בסביון, וסבא וסבתא שלי המרוקאים גרו בחולון.

ביום שישי היינו לובשים בגדי חג לבנים ונוסעים לסביון לביקור, שָׁתינו שם תה וקוקִיז והיו שם סוכריות בטעם פירות עטופות בנייר מעודן בקערית זכוכית קריסטלית. לאימא שלי קראו שם תמיד עליזה במקום בשמה ״אלגריה״, כי לסבי לא היה נוח לבטא את שמה. אימי הייתה גאה בשמה ולא הסכימה לשנות אותו בעלייתה לישראל. אך כאן, בסביון, מול הסבא האמיד, היא נכנעה, אם כי בדרך הביתה הייתה לפרקים מרעימה צעקות על אבי מחמת זיכרון העוקץ התמידי שהוריו התנגדו לנישואין עם מרוקאית.

הווילה של סבא וסבתא שלי בסביון הייתה מוקפת מדשאות ועצי זית, וגן רחב עם הדרים, תפוחים, אפרסקים וכרם קטן שאשכולות הענבים שבו נעטפו בשקיות נייר חומות כדי שציפורים לא יטעמו מהם. הצמחים הגיעו מהגליל שסבי וסבתי היו קשורים לאדמתו; הם נולדו בראש פינה בסוף המאה התשע־עשרה, מהילדים הראשונים של ״חובבי ציון״, אנשי העלייה הראשונה. הם גם היו מהיורדים הראשונים לאוסטרליה.

בשבת היינו נוסעים לחולון, לשכונת בלוקים עם חול, שהייתה תמיד בהכנה לפיתוח שבושש להגיע. קפצנו על המיטות שהיו גם הספות, וחיבקנו את הבנות־דודות, וסבתא הייתה מפנקת אותנו בפרוסות לחם מרוחות במרגרינה שבזקה עליהן סוכר בנדיבות. על ברכיו של סבא שלי, שבמרוקו היה מתקן סירים, סוחר זעיר ובונה סוכות, הייתי יושב וקורא מהסידור והוא היה מאושר, וצוחק צחוק גדול משמחה על שנכדו קורא עברית יפה כמגשים את מצוותו — ושיננת.

כך פיתחתי בהדרגה את מה שפייר בורדייה מכנה הביטוס מפוצל,² שאִפשר לי להחליף זהויות תרבותיות, מה שמכונה בספרות ״מעבר בין זהויות אתניות״ (ethnicity switching),³ ולשחק אותה מזרחי בשעת הצורך, אם כי מחמת חזותי המעורבבת, ברוב המקרים לא עברתי כאשכנזי אסלי. במהלך חיי נקלעתי פעמים רבות למצב שבו בן שיחי הבחין באי־התאמה בין שמי האשכנזי לחזותי המזרחית, ואמר: ״אתה בלום אבל לא נראה כזה״. עם הזמן למדתי להקל על בן שיחי ובנימה מתנצלת, מתוך מה שנקרא בספרות דריכות אתנית,⁴ הייתי אומר ״אני חצי חצי״, ומסביר את זהותי האוסטרלו־מרוקאית. כדי לרכך את אי־הנעימות שנגרמה למאן דהוא מהפיצול בין חזותי לזהותי, ניסיתי לומר ש״אני גם וגם״ — אבל זה הגביר בי את תחושת הפיצול. כיום אני אומר שאני ״היברידי״, ומנסה לאתגר את שומעיי בדיבורים תאורטיים על מעלותיה של ההיברידיות בכלל ושל זהות תרבותית בפרט.

כשיצאתי מהארץ בנמל התעופה, שלוש פעמים עצרה אותי משטרת הגבולות במטרה לברר מדוע חזותי המזרחית אינה הולמת את שמי. פעם פגשתי סטודנטית שעבדה בביקורת בנמל, והיא סיפרה שיש מקרים בהם עבריינים ממוצא מזרחי ברחו מהארץ באמצעות דרכונים גנובים של אשכנזים, ומה שהסגיר אותם הייתה אי־התאמה בולטת בין חזותם לשמם. עד היום יש הנחיה במשטרת הגבולות לזהות אי־התאמה בין החזות לבין השם ולחקור את החשוד בה.

השתעשעתי ברעיון לשנות את שמי למלכא־בלום, כשם משפחת אימי, או מוטב לבן־הרוש־בלום כשם המשפחה של סבתי, אבל למרות שזה אולי יותר מדויק מבחינת משטרת הגבולות, ויתרתי לעת עתה על הרעיון הזה. זהות תרבותית, כפי שאראה בהמשך בהרחבה, היא דינמית וגמישה ומשתנה תדיר, בהתאם לשדה החברתי שהפרט נתון בו.

1 בלום, איתן, השכפול של המודל ׳מזרחי׳ בשדה החברתי הישראלי: שנות החמישים והעלייה המהירה, עבודת מ״א, אוניברסיטת תל אביב, 2003.

2 Barlösius, Eva, “Pierre Bourdieu: Transformation Societies and the Middle Class”, in: close up, no. 2 (2014), pp. 37-51

3 Chen, Ina, and Jui-Chung, Allen Li., “Changing self-identification among immigrants in the United States”, Frontiers in Sociology 10 (2025): p. 10

4 Williams, David R., Hedwig Lee, and Chiquita Collins, “Racism-related vigilance: A neglected factor in racial/ethnic disparities in health”, Population Studies Center Research Report 13-805, University of Michigan, 2013

הקדמה

ספר זה מבוסס על מחקרים שערכתי בשלושים השנים האחרונות. הפרק הראשון מבוסס על עבודת הדוקטור שלי על ראשית הציונות הארצישראלית בפלסטינה-א״י: ״ארתור רופין ותכנון התרבות הארצישראלית״. חלקו השני מבוסס על עבודת המחקר שערכתי במסגרת התואר השני: ״השכפול של המודל ׳מזרחי׳ בשדה החברתי הישראלי — שנות החמישים והעלייה המהירה״. את החלק השלישי כתבתי במהלך השנים וטרם פרסמתי.

בשנתיים האחרונות עברתי על מחקרַי, תיקנתי והוספתי להם מידע ותובנות ממחקרים שנערכו בשנים האחרונות, וניסיתי לשרטט את דפוסי הגזענות הישראלית החל מראשיתה בעלייה השנייה עד ימינו. החלק הראשון של הספר דן בשלבים בהם נוצרו ההגדרות הראשונות של המזרחי הארצישראלי, האב הקדמון של המזרחי הישראלי, ונקבעו גבולותיו. חלקו השני של הספר עוסק בדרך בה שוכפל והואץ השימוש בדגם ״מזרחי״ בעקבות גלי העלייה הגדולים בשנות החמישים, וכיצד טופלו המזרחים בעשורים הראשונים של המדינה. החלק האחרון בוחן את הדרך שבה התמודדו המזרחים עם הגזענות שהחברה הקולטת הפנתה כלפיהם.

במהלך הספר אני משתמש במונחים ״עולים״ ו״מהגרים״. כפילות זו, המקובלת במחקר, מדגישה את הבעייתיות הרבה במעמדם התרבותי של המהגרים/העולים לישראל, שכן ה״עולים״ היהודים לא היו אף פעם ״מהגרים״ במובן המקובל של מונח זה. מעבר לתנאים המיוחדים בהם הגיעו לארץ (למשל כקבוצות שהוכרזה עליהן חסות), הגעתם נתפסה על ידי המהגרים והקולטים גם יחד כ״עלייה״ עם משמעות דתית של ״עלייה לרגל״ ושל שדרוג או שיפור, ובאותו אופן עזיבתם הוגדרה כ״ירידה״. כמו כן, ההגעה לארץ ישראל נתפסה באתוס הציוני כחזרה של היהודים ל״מקומם הטבעי״. ניתן אפוא לומר, שאין הגירה יהודית לארץ ישראל אלא רק ״עלייה״. מצב זה הוא ייחודי למקרה הישראלי, והוא נוגע באחד ההיבטים הבעייתיים ביותר של הזהות התרבותית הציונית. השימוש הכפול במונחים ״מהגרים״/״עולים״, אם כן, מכריח אותנו לראות שמי שהיגר לארץ ישראל לא יכול היה להימנע מלעבור אותן חוויות שעובר כל מהגר בכל מקום, ואפילו קשות יותר, בגלל האשליה שהגיע ״הביתה״ אל ״המנוחה והנחלה״.

מבוא: גזע וגזענות בעידן המודרני

המושג ״גזע״, שקיבל משמעות מודרנית עם ירידת כוחן של המסגרות הדתיות, הלך והתפתח במאה השמונה־עשרה והפך דומיננטי עם עליית האימפריות הקולוניאליות במאה התשע־עשרה, עת שימש להצדקת העבדות והאפליה בין אוכלוסיות. את מאה השנים שבין 1950-1850 הגדיר ההיסטוריון דירק מוזס ״המאה הגזעית״ (racial century), שמאפייניה הבסיסיים היו תחרות בין אומות, בניית אומות ויצירת עם — עיצוב אוכלוסיות הומוגניות מבחינה אתנית. תקופה זו, שבה התפתחו תאוריות ואידאולוגיות גזעיות שביקשו לסווג ולקבוע הבדלים בין קבוצות של בני אדם, הגיעה לשיאה בשואת יהדות אירופה ומיעוטים אחרים בשנות הארבעים של המאה העשרים.

באותן שנים, מדינות הלאום של אירופה, האימפריה העות׳מאנית ומדינת הלאום הטורקית שקמה בעקבותיה, נקטו באמצעים קיצוניים לשם טיהור אתני. הייתה זו המאה שבה קטגוריות גזעיות מוגדרות ומובחנות היו מקור עיקרי ללגיטימציה של מדיניות חברתית.⁵ הגזע היה דגם תאורטי וגם דגם פרקטי בפוליטיקה שהתבססה על סיווג אינטואיטיבי של הבדלים הנראים לעין. דגם זה שימש בדיונים כלכליים ותרבותיים, יצר היררכיות בין קבוצות אתניות, והצדיק אי־שוויון מקצועי או מעמדי. מבחינה פוליטית, התפיסות הגזעניות קידמו הנדסה חברתית רדיקלית וגם מדיניות שמרנית. האפשרות ליישם במגוון דרכים תוצר של חשיבה הומניסטית מתקדמת, מסבירה את הנוכחות האוניברסלית ואת החשיבות הייחודית של המושג ״גזע״ במהלך ״המאה הגזעית״.⁶

דרוויניזם חברתי ואאוגניקה

במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה התרחשו באירופה שינויים חברתיים, פוליטיים וטכנולוגיים עמוקים שעיצבו את התשתית של התרבות המודרנית. עליית הלאומיות, התיעוש, הפצת רעיונות דמוקרטיים הניעו מהפכות ורפורמות שהגדירו מחדש חברות, אומות ואימפריות. בדינמיקה ההיסטורית הזאת, ובשיח שחולל השילוב בין ״מות האלוהים״ ועליית המדע, עלה השיח באשר לגזע האדם. כשהאל והנשמה סולקו מהחשיבה המדעית, נותר רק חומר שבאמצעות חקירתו השיטתית, כך האמינו, ניתן להגיע לאמת בנוגע למין האנושי ואף לנסות לשכלל אותו. את האדם התחילו להגדיר במונחים גזעיים היררכיים ובמושגים כמו ״חומר אנושי״ (Human Material), מושג שרווח גם בשנות החמישים של המאה העשרים במערכת הבירוקרטית של מדינת ישראל הצעירה.

אחת הבעיות המרכזיות שעמדו בפני אירופה וארצות הברית במאה התשע־עשרה הייתה העיוּר המהיר, שהוביל להתפתחותן של שכונות גדולות, דחוסות ומוזנחות — סלאמס. באזורים אלה התיישבו אוכלוסיות מהמעמד הנמוך, עניים ופושעים, שרבים מהם סבלו מהזנחה ומחלות, והמעמד הבינוני, הבורגנות ראה בהם עצלנים ובלתי מוסריים מטבעם. עלייה בפשיעה, מחלות, אלכוהוליזם וזנות הגבירו בקרב הבורגנות את החרדה שמא המעמדות הנמוכים, שמתרבים בקצב גבוה, יעלו עליהם במספרם. התעוררו חששות מהתנוונות גזעית, במיוחד בבריטניה, שם מחקרים על גובה, משקל ובריאות בקרב חיילים הצביעו על ניוון פיזי מתקדם.⁷

המעצמות המערביות הלבנות והקולוניאליסטיות הגדירו את אוכלוסיית הארצות הלא־מערביות כגזעים נחותים, ועלו חששות מתהליך של התנוונות וחרדות מפני הידרדרות באיכות הגזע ומפני נסיגה לרמתם של ״גזעים נחותים״, אם לא יוסדר תהליך ריבוי האוכלוסין.⁸

בתגובה לפחדים אלו התפתח בבריטניה, בעקבות עבודתו של פרנסיס גלטון (1911-1822), מדע האאוגניקה (Eugenics), שהגיע לשיאו בעולם המערבי בראשית המאה העשרים. גלטון ביסס את תורתו על תאוריית הברירה הטבעית של בן־דודו צ׳רלס דרווין, וטען כי ההתקדמות ברפואה ובחברה שיבשה את התהליך הטבעי הזה על ידי הגנת יתר על החולים, העניים והחלשים. הוא טבע את המונח ״אאוגניקה״, מהמילים היווניות שמשמעותן ״לידה טובה״, לתיאור מחקר שמטרתו לשפר את איכות הגזע של הדורות הבאים.

בהשראת גלטון והמחשבה הדרוויניסטית, תנועת האאוגניקה ביקשה לשפר את המין האנושי באמצעות ברירה מלאכותית בבני אדם, תהליך שבו מתערבים באופן מכוון בהתפתחות האנושית באמצעות בחירה או שינוי של תכונות גנטיות מסוימות. תהליך זה מתבסס על עקרונות דומים לאלה של הברירה הטבעית, אך במקום שהטבע יבחר את התכונות המועדפות, בני האדם הם שמקבלים את ההחלטות. ברירה מלאכותית יכולה לכלול שיטות כמו סינון גנטי של עוּבָּרים, הנדסה גנטית, ואפילו בחירה מכוונת של בני זוג על בסיס תכונות רצויות. תומכי הברירה המלאכותית האמינו שאפשר לשפר את האיכות הגנטית של האנושות על ידי התערבות ברבייה. הם תמכו בפרקטיקות כגון עיקור כפוי של אנשים שנחשבו ״בלתי ראויים״, הגבלות הגירה על בסיס אתני, ועידוד רבייה בקרב בעלי תכונות ״רצויות״.⁹

בסוף המאה התשע־עשרה האמינו דרוויניסטים חברתיים ש״הישרדות המתאימים ביותר״ תתקיים אם יבוטלו מוסדות הרווחה, וכי יש לאפשר לטבע לנפות, או ״לעשב״, את החלשים והמנוונים מהחברה. הם דחו את הרעיון ששיפור סביבתי יכול להפחית מחלות ופשיעה, וייחסו בעיות אלה לגורמים ביולוגיים וגנטיים בלבד. גישה אחת, זו של הרברט ספנסר (1903-1820), הייתה שיש לאפשר לחלשים למות ללא התערבות. אחרים תמכו באמצעים פעילים יותר, וחילקו את הפרקטיקות ל״אאגוניקה שלילית״ ו״אאוגניקה חיובית״. אאגוניקה שלילית נועדה למנוע מאנשים שזוהו כמנוונים להתרבות באמצעים כגון הפלות, עיקורים כפויים, מאסרים ובמקרה הנאצי — רצח עם. פרקטיקות של אאגוניקה שלילית יכלו לעצור הידרדרות גזעית אך לא יכלו לשפר אותה. מטרתה של האאגוניקה החיובית הייתה לשפר את האיכות הגנטית של האוכלוסייה על ידי עידוד רבייה בקרב המעמד הבינוני והגבלת הריבוי בקרב המעמד הנמוך. היא עודדה נישואין בין אלו שנחשבו ״עליונים״ ותמרצה משפחות באמצעות תגמולים כספיים. אאגוניקאים אמריקנים ביקשו, בסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים, להגביל הגירה של גזעים ״נחותים״, במיוחד מדרום ומזרח אירופה, וחוקקו חוקים שמנעו נישואין בין חולי נפש ועיקורם במוסדות פסיכיאטריים.

הדרוויניזם החברתי והאאגוניקה היו תנועות ביו־פוליטיות במובן שהעניק למושג זה מישל פוקו (1984-1926), שפיתח את המושג ביו־פוליטיקה כדי לתאר צורה חדשה של כוח פוליטי שהתפתחה במערב החל מהמאה השמונה־עשרה. לפי פוקו, הביו־פוליטיקה מתמקדת בניהול ובוויסות של אוכלוסיות ותהליכים ביולוגיים ברמת הכלל, בניגוד לצורות קודמות של כוח ריבוני שהתמקדו בשליטה על טריטוריה או על יחידים. ביו־פוליטיקה עוסקת בתחומים כמו בריאות הציבור, דמוגרפיה, היגיינה, ילודה ותמותה, ומשתמשת בטכניקות של מעקב, מדידה וניתוח סטטיסטי כדי לנהל ולשלוט באוכלוסייה. פוקו גרס כי הביו־פוליטיקה היא חלק בלתי נפרד מהתפתחות הקפיטליזם והמדינה המודרנית, והיא מהווה מנגנון מרכזי של כוח בחברות בנות זמננו.

רעיונות האאגוניקה נקשרו אפוא לאסטרטגיות שלטוניות לניהול בריאות ופריון של האוכלוסייה באמצעות התערבות בשיעורי לידה ותמותה, בריאות נפשית ופיזית ורגולציה של הגירה. בסוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים התגבשה אפוא פרדיגמה מדעית חדשה שאימצה את הקריטריונים האמפיריים האופייניים למדעי הטבע; מושג הגזע ותפיסות אאגוניות נטמעו עמוק ברפרטואר האפיסטמולוגי והפוליטי של המודרניות המערבית.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*