מזרח תיכון באקדמיה

פתח דבר

ביום סתווי בשלהי 1954 צעדתי במדרגות הכניסה לבניין ה'טרה סנטה' הירושלמי, טעון ברגשות מעורבים של סקרנות, חששות והתרוממות רוח. בבניין הזה שכן, אחרי גְלותו מהר הצופים, 'המכון למדעי המזרח', ובו פעלו החוגים בהם עמדתי ללמוד — 'המזרח התיכון בזמן החדש' ו'שפה וספרות ערבית'. הבניין שמעל גגו השקיף פסל המדונה, הרשים בממדיו ובעיצובו האיטלקי, ולמרות היותו מצוי בלב בירתה של המדינה החדשה, נשבה בו עדיין רוחה של תקופת המנדט: כאן היה בשעתו אחד מארבעת אזורי הביטחון שביצרו הבריטים נוכח המחתרות היהודיות, מכאן ניהל המסדר הפרנציסקני פעילויות רבות בארץ הקודש, וכאן פעל אחד ממוסדות החינוך הבולטים ששירתו את האוכלוסייה הערבית. מכאן גם היו יוצאים גימנזיסטים ערבים להתעמת עם תלמידי בית הספר הסמוך 'חורב', בו למדתי גם אני לפני כעשור.

המשכתי את צעידתי בתוככי הבניין, דרך הפרוזדורים הארוכים בקומות המאכלסות את כרכי הספרייה הלאומית שהורדו מן ההר, עד לשלוחה הדו־קומתית המתמשכת מאחור אשר בה שוכנו אחרי המלחמה כיתות הלימוד והספרייה הסמינריונית של לימודי המזרחנות.

מספר התנסויות הניעו אותי להגיע למקום הזה כסטודנט חדש ללימודי המזרח התיכון: בבית הספר התיכון הייתי מתלמידיו של דב עירון, המורה "המיתולוגי" לערבית אשר לא רק לימד את השפה אלא גם עורר התעניינות בדובריה ובתרבותם; בשירות הצבאי השתתפתי לא־פעם בפעילויות על גבולותיהן של מדינות ערב אשר סכסוך הדמים עימן עורר בי רצון להעמיק את ההיכרות עימן ואת הבנתן; ויחד עם כל הציבור הישראלי חוויתי את גלי הזעזועים שעברו על האזור, והחריפו במיוחד בעקבות ההפיכה הנאצרית במצרים, ואלה הגבירו אצלי את העניין בתהליכים המתרחשים בקרב שכנינו. כך אפוא הגעתי באותו יום אל 'המכון למדעי המזרח' — דרוך ונכון ללמוד תורה מפיהם של מוריו הדגולים, מהם כבר היו ידועים לי המזרחן שלמה דב גויטיין, האוסמאניסט¹ אוריאל הד, היסטוריון מצרים הממלוכית דוד איילון, וחוקר החברה הערבית גבריאל בר. בשנים שלאחר מכן, במהלך התעסקויותיי המגוונות בנושאי המזרח התיכון, התעריתי במקצוע המיוחד הזה אשר משלב יחדיו מזרחנות קלאסית, התמחות אזורית מודרנית, והשכלה המשרתת את צורכי הציבור.

פעילותי הממושכת בצדדים השונים של לימודי המזרח התיכון, בשבעים השנים שחלפו מאז, הציבו אותי במעמד של מעין "עֵד לתקופה", כמי שאינו פטור מחובת התיעוד של התנסויותיו ולקחיו המקצועיים. הניעה אותי להיחלץ למשימה זו גם ההכרה שלימודי המזרח התיכון הישראליים הם בעלי קווי ייחוד ומשמעויות רחבות אשר מצדיקים ומזמינים את העלאת תולדותיהם על הכתב. במשימה זו כמעט שלא עסקו עד הנה. כתב על כך עמיתי אהוד טולידאנו בביטאון המזרח החדש: "מפליא לגלות שכמעט לא נכתב דבר על תולדות התפתחותו של ענף ידע זה".² גם בגופים של הענף מחוץ לישראל בוטאה מודעות לכך שתולדותיהם של לימודי המזרח התיכון לא זכו לתיעוד ראוי. כך, למשל, הובעה בספרה של ננסי גאלגר — מנהלת המרכז העוסק בתחום הזה באוניברסיטת מרילנד — אכזבה מכך ש"ההיסטוריה של המזרח התכון הפכה לענף שאין לו את ההיסטוריה של עצמו".³ על רקע זה, נקבעו התיאור והבירור ההיסטוריים של ענף לימודי המזרח התיכון בישראל כתכליתו של הספר הנוכחי.

* * *

בתולדות הענף האקדמי המזרח תיכוני קיימים — כמו בכל היסטוריה — צמיחה משורשים, זרימה בזמן, ניגודים ותמורות, ודינמיקה דיאלקטית. טווח עיסוקיה של ההיסטוריה הזאת הוא צר יחסית, שכן היא מתגדרת בפעילות מקצועית ספציפית, היא תחומה בתקופה ובאזור מוגבלים, ועיסוקיה מתרכזים בעיקר בחיוויים בכתב ובעל פה. עם זאת, השלכותיה נפרסות לכיוונים רבים, ויש בה רלוונטיוּת למגוון של תחומים, כמו היסטוריה של הרעיונות, התבוננות בין־תרבותית, סוציולוגיה של הידע, ותורות חינוך השונות. מֵעבר לכך, עיסוק בלימודי המזרח התיכון נכרך לא־פעם, כפי שנלמד מן הניסיון במציאות של ישראל, בסוגיות מטלטלות של זהות, של אמונות וערכים, של ראייה־עצמית וראיית־האחר, ושל אתיקה ועקרונות אקדמיים. במציאות הקונקרטית נכרך ענף הלימודים הזה בסוגיות יסוד של המציאות הישראלית — בנושאים ביטחוניים וקיומיים, ובשאלות של מלחמה ושלום.

תולדות הלימודים המזרח תיכוניים בישראל הנפרסות בספר הזה הן בעלות שתי פנים — ארגוני ועיוני. בפן הראשון נדונים עניינים של עולם המעשה, כגון התארגנותו של הענף במסגרות של המוסדות להשכלה גבוהה, פעילויותיו השונות בתוך האקדמיה ומחוצה לה, התרחבותו המודרגת לקשת רחבה של מוסדות במערכות הישראליות, וצמיחת הקהילות של חוקריו־מוריו ושל אוכלוסיות תלמידיו. הפן השני עיסוקו בְשיח, והוא כולל את ההתדיינויות בקרב חוקרי התחום בשאלות כגון ההשתייכות הדיסציפלינרית, הלגיטימיות של עיסוק היסטוריוני בתקופה קונטמפורנית, השפעת המעורבות בסכסוכים האזוריים על המחקר, הבעייתיות של הופעת חוקרים בתקשורת ציבורית, או המחויבות לתפקידים בציבור ובמדינה. התבטאויותיהם של המשתתפים בהתדיינויות כאלה שפכו אור על סוגיות מרכזיות בחיי הענף הזה והזינו את תכניו של הספר הזה.

אופיים של המקורות הראשוניים ששימשו את הספר הלך והשתנה לאורך השנים. ברוב העשורים לקיום ענף לימודי מזרח תיכון בישראל, מאז היווסדו ועד לתקופה מאוחרת, ניתן היה לבנות על חומר תיעודי מוסמך מתוך ארכיונים של המוסדות הרלוונטיים, אולם ככל שהנרטיב התקרב לזמננו הוא נעשה תלוי יותר בשיח בעל פה של החוקרים בתחום. את דבריהם בדיוני "שולחנות עגולים", אשר בדרך כלל תועדו באופן שיטתי ומבוקר בכתבי העת של הענף, אפשר לראות לעניין זה כמקורות "מוצקים" בדומה לחומר הארכיוני. רוב שיח החוקרים בספר הזה על המצב והפעילות של הענף כיום הובע בעיקר בעל פה — בראיונות אישיים שנערכו עם חברי סגל בכירים מכל המחלקות המזרח תיכוניות באוניברסיטאות ובמכללות שיש בהן לימודי מזרח תיכון בהיקף סביר. ראיונות כאלה, שמספרם הגיע לעשרות רבות, סיפקו את עיקר המידע על לימודי הענף הזה בימינו. תרומת הראיונות לתכני הספר לא תסולא בפז אך אין להתעלם מכך שבתור מקורות היסטוריים הם "רכים" למדי. מגבלותיהם מובנות מאליהן: לתשובות ספונטניות בריאיון אין הסמכות של ידע כתוב שנשקל ונוסח ביישוב דעת; ההסתכלות של חוקר בודד על כלל המחלקה שלו אינה תמיד חפה מסלקטיביות וממגמתיות סובייקטיביות; והטקסט הנרשם מן הריאיון בעל פה הוא בדרך כלל מקוצר ואינו חופף בשלמות את הדברים שנאמרו. עם זאת, כפי שהדגיש רועי מרום אשר ביצע את רוב הראיונות: בדרך כלל, "הרישום תואם את מה שנאמר בשיחות". בהתאם לכך, הובאו דברי המרואיינים בספר ככתבם וכלשונם — להוציא תיקוני לשון ועריכה הכרחיים ומינימליים שהוכנסו תוך הקפדה על כך שדבר לא ישתנה בתוכן. הכלל הזה נהג גם לגבי מובאות ממקורות כתובים.

כדי לצמצם את מגבלותיהם של המקורות הוצגו פרקי הספר הרלוונטיים, לאחר שנכתבו, לביקורת חוקר בכיר אחד מכל יחידה, ואכן התקבלו מחוקרים אלה הצעות לתיקונים ותוספות ואלה שולבו בנוסח הסופי. משהתברר שאין די בכך, הועמד באתר של אילמ"א הנוסח של כל פרק ז — הפרק הדן ביחידות השונות ללימודי המזרח התיכון — והאתר הזמין את כלל החוקרים לספק השלמות ותיקונים ככל שיידרש. תגובות רבות אכן זרמו מרוב האוניברסיטאות ומחלק מן המכללות ותכניהן שולבו בטקסט של הספר. המשקל הרב שניתן בדרך זו לדברי החוקרים מצדיק אולי להגדיר פרקים אלה בשם "לימודי המזרח התיכון בפריזמה של חוקריהם".

כמה מכללי העריכה שנהגו בטקסט של הספר דורשים אולי הסבר. עמדות החוקרים שדבריהם נבחרו להיות מובאים בספר לא הוצגו באופן פרופורציונלי להתפלגות העמדות בתוך קהילת החוקרים — זאת מכיוון שמטרת הדיון הייתה לשקף את הטווח של העמדות המבוטאות בקהילה; בהתאם לכך, למשל, עמדות קצה זכו לא־פעם לייצוג־יתר. עוד יצוין כי בנרטיב של הספר הובאו עמדותיהם של חוקרים ישראלים הפועלים באוניברסיטאות בחו"ל יחד עם העמדות שבוטאו במוסדות האקדמיה הישראלית.

הספר הזה עוסק בנושא "חי" שחלים בו שינויים בלי הרף. השלב האחרון של כתיבתו התבצע במהלך מלחמה סוערת ומסעירה שיש לה השלכות משמעויות על התכנים הנדונים. בשלבים האחרונים של הפקת הספר נעשו מאמצים לעדכן התפתחויות ונתונים אך ההכרח חתם קו גבול ברור לתקופה שהנרטיב והשיח מדווחים בה. כתוצאה מכך יש פה ושם נתונים (בעיקר מספרים) שבינתיים השתנו אך אי אפשר היה לעדכנם אחרי השלמת הספר.

ראוי להזכיר כאן כמה מכללי העריכה של העבודה הזאת. דרגות אקדמיות לא צוינו בה לצד שמותיהם של החוקרים הנזכרים, שכן גם אלו השתנו במהלך הזמן. דבריו של מחבר הספר עצמו נוסחו בטקסט בגוף שלישי, זאת בהתאם לשיקולי האילֶאיזם המקובלים. כמו כן, ציטוטים שהיו במקורם באנגלית הובאו בספר בתרגום לעברית, וזאת כדי לשרת את הזרימה הנוחה של הנרטיב.

* * *

תודתי נתונה לעמיתים אשר ססר, אלי פודה ואיתמר רבינוביץ, שהעירו הערות מאלפות בשלבי כתיבתו של החיבור הזה. אני אסיר תודה לכל החוקרים אשר הקדישו מזמנם לראיונות ממושכים, וכן לעמיתים אשר, כאמור, קראו והציעו תיקונים והשלמות לגירסאות הראשוניות של הפרקים הרלוונטיים. תודה מיוחדת אני חב לרועי מרום, אשר ערך את רוב הראיונות עם החוקרים וסייע באיסוף חומר מן המקורות. הערותיו במהלך המחקר שיקפו את כישוריו המצוינים כחוקר, ותרמו רבות לתכניו של הספר הזה. תודתי נתונה גם לממשיכת דרכו, שחר בשן, אשר תרמה רבות להשלים דברים שחסרו בטקסט, וכן הכינה את הרשימה המפורטת של המקורות. החיבור הזה הועשר מפירות עמלם.

בשנות פעילותי בנושאי המזרח התיכון התברכתי בשיתוף פעולה פורה עם עמיתים בכל המוסדות שבהם פעלתי — באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל אביב, בחצי־תריסר אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית, בשגרירויות ישראל במצרים ובירדן, וב'מרכז האקדמי הישראלי בקהיר'; השיח עם העמיתים במוסדות האלה העשיר את תובנותיי ועל כך נתונה תודתי.

תודה עמוקה אני מוקיר לבני משפחתי על התמיכה בה זכיתי מהם במהלך הנדודים בין כל המקומות האלה — בראש וראשונה לרעייתי דניאלה אשר סייעה ויעצה לביצועים של משימותי, גם מתוקף כהונותיה הרשמיות; היא תרמה בתכליתיות ובהשכל להתמודדות עם האתגרים שעמדו בפנינו. זכורים לטוב גם שלושת ילדינו — שרון, מלאת ורועי — אשר התגברו ברוח טובה על קשיי המעברים הרבים שהתחייבו בין סביבות מגורים ומוסדות לימוד כה שונים אלה מאלה, בארצות ערביות ומערביות. אני תקווה כי על הטלטלה הזאת פיצו אותם החוויות העשירות שחוו בשנות חיינו באותן ארצות.

שמעון שמיר

נובמבר 2025

1 בטקסט של הספר הזה נרשם שמה של הישות הזאת באיות "אוסמאן", לפי המקובל בתורכית מודרנית (Osman), ולא לפי המקור הערבי של השם ששלט זמן רב בכתיבה על ימי האימפריה (עות'מאן).

2 אילמ"א, "רוח מזרחית", 10 ביולי 2017, עמ' 3.

3 Nancy Gallagher, Approaches to the History of the Middle East: Interviews with Leading Middle East Historians (Reading 1994), pp. 145–146

מבוא

המזרחנות במערב — מהותה, תולדותיה וצמיחת לימודי המזרח התיכון המודרני
(מימי הביניים עד ימינו)

הגדרתה

ה'מזרחנות', 'orientalism' בלע"ז, היא תחום דעת אקדמי, בעיקר של מדעי הרוח, החוקר את עולמותיהם של האזורים המכונים כיום המזרח התיכון והמזרח הרחוק. על פי הגדרתו של הספר הזה, פרקיו עוסקים רק במרחב הראשון מבין השניים, דהיינו בארצות של המזרח התיכון. גם העיסוק במרחב הזה כפוף להגבלה עקרונית: שעה שהמזרחנות עוסקת בהרחבה בתקופות של הזמן הקדום — וכך נכללים בה, למשל, ענפים כמו אג'יפטולוגיה ואשורולוגיה — לימודי המזרח התיכון בספר הזה, שעניינם הוא באזור אשר דמותו עוצבה במידה רבה על ידי האסלאם, אינם כוללים את מה שחורג מתקופתם המוגדרת.

שורשיה של המזרחנות הם אירופיים. היא צמחה והתפתחה בארצות אירופה, מחקריה נשענו על פרדיגמות מדעיות אירופיות, והיא תרמה תרומה נכבדה לתרבות המערבית. המטרה שהמזרחנות הציבה לעצמה הייתה להכיר לעומק את התרבויות של חלקי העולם ה"מזרחיים" מתוך גישה רב־תחומית הכוללת היסטוריה, שפות, ספרות, אמנות, מנהגים, מסורות, חברה, דתות, פילוסופיה, משפט, פוליטיקה, מדעים ועוד. אופיה האקדמי בא לביטוי מובהק בשם האחר בו היא נודעת — 'מדעי המזרח'. מֵעבר לכך, בהיותה ענף של מדעי הרוח שמהותם מובעת בהגדרה המקובלת בשפות רבות כ־humanities, פעילויותיה מונחות על ידי ערכים הומניסטיים המעמידים במרכז את האדם ורוחו היוצרת ואת השותפות הכלל־אנושית.

את האופי הזה, המדעי־הומניסטי, הגדיר היטב אחד מאבות המחקר המודרני של האסלאם, איגנץ גולדציהר, בהרצאה המפורסמת שנשא באקדמיה ההונגרית למדעים בשנת 1893. "מה פירוש אוריינטליסט?", שאל גולדציהר, ועל זאת השיב כך:

אוריינטליסט הוא חוקר שעיסוקו הוא המורשה הרוחנית של תושבי האוריינט. בהקשר הזה נמדד הערך היחסי של המחקר על פי העקרונות המנחים אותו, ועל פי זיקתו לשאלות מפתח הנוגעות לתולדות הרוח האנושית. [...] רוב האוריינטליסטים [רואים] כתכלית העליונה של עבודתם את חשיפת ההשפעה שהייתה לתרבויות המזרח על ההתפתחות הרוחנית של האנושות. [...] המטרה של האוריינטליסט היא להשלים, באמצעות הגילוי והחקירה של ספרויות המזרח, את הפערים בידע ההיסטורי, להבהיר את הנקודות הסתומות, להשתמש בשפע התכנים שהספרות הזאת מספקת — זאת כדי לתקן דעות קדומות, ולהאיר את תולדות תרבות המזרח ואת השפעתה הגדולה על ההיסטוריה האנושית כולה.⁴

למונחים 'אוריינטליסט' ו'אוריינטליזם' קיימות גם הגדרות אחרות, מהן ישנות ומהן חדשות (ואלה אכן תידונה בסוף הפרק), אולם גירסתו של גולדציהר היא ההגדרה המקורית והראשונית של המושג.

בהתאם להגדרה זו, עניינם של המזרחנים בחקירותיהם את ארצות המזרח מתמקד בציוויליזציות. בחירתם בציוויליזציה כיעד העיקרי של המחקר נובעת מעצם תפיסותיהם: האוריינטליזם ההומניסטי רואה את הציוויליזציה כיחידה היסודית של ההיסטוריה האנושית, כמְמַסגרת את אוצרות היצירה התרבותית, כמביאה לביטוי את הנעלה שברוח האדם, וכנותנת השראה להווה ולעתיד.

בכל מה שנוגע לאזורנו, הציוויליזציה הנדונה במחקריהם של האוריינטליסטים היא הציוויליזציה האסלאמית, ובמיוחד זו אשר הגיעה לשיא תפארתה בין המאות השמינית והארבע עשרה לערך, ואשר הייתה בתחומים רבים מתקדמת יותר מזו האירופית בת־זמנה. בציוויליזציה זו נרשמו הישגים מרשימים במתמטיקה, בפילוסופיה, ברפואה, באסטרונומיה ובמדעים אחרים. פותחה בה ספנות יעילה ובאמצעותה נערכו מסעות גילוי ימיים ברחבי העולם. היא תיעדה בכתב לא רק את תולדותיה ואת יצירותיה שלה, אלא שימרה ופיתחה גם את אוצרות הרוח של ציוויליזציות קודמות. היא יצרה ספרות ושירה עשירות, יצירות מרשימות באמנויות היפות, ואדריכלות שהעמידה מונומנטים נשגבים לדורות. היא העלתה על נס את ביקוש הידע בכל מקום אפשרי, "אפילו עד לסין" (על פי האמירה הערבית "אֻטלֻבּ אל־עִלם ולַו פי אל־צין"), ופיתחה מוסדות של לימוד גבוה, את המדרסות, ואלה אף נתנו השראה להקמת האוניברסיטאות הראשונות באירופה. רוב האוריינטליסטים ניגשו ללימוד הציוויליזציה הזאת מתוך גישה של יראת כבוד, ואף בתחושה של התפעמות, או גם הזדהות.

הכלי העיקרי שעמד לרשותם כדי ללמוד את הציוויליזציה האסלאמית, ואת מגוון המשתתפים ביצירתה ובקיומה, היה הטקסט, דהיינו כל מה שהובא בכתבי היד אשר נוצרו באותה התקופה (מתודה המשתקפת גם בדבריו של גולדציהר לעיל). האוריינטליסטים השלימו את הידע שרכשו מכתבים אלה באמצעות התבוננויות ישירות בעולם האסלאם במהלך מסעות שערכו בארצותיו, לעתים תוך חדירה נועזת לחלקיו המסוגרים ביותר. בהדרגה התפתח אצלם גם השימוש בממצאים של הארכיאולוגיה ושל מקצועות עזר אחרים, כמו נומיסמטיקה (מטבעות) ואפיגרפיה (כתובות). עם זאת, המשאבים העיקריים של האוריינטליסטים נשארו המקורות הכתובים. נוסף לכתבי היד שהיו זמינים להם בספריות ובמסגדים, הם נברו וחשפו כתבי יד נוספים — הן כאלה שקיומם היה כבר ידוע הן כאלה שהיו עד אז עלומים. החוקרים עיצבו את המקורות האלה לכלל טקסטים בדוקים ומוסמכים, ולעתים גם הוציאו אותם לאור בדפוס; הם התעמקו בהם והפיקו מתוכם ידע עשיר. בהתאמה לכך עמדו ביסוד פעילותם הלימוד והמחקר הבלשני של לשונות ארצות האסלאם, ומעל כולן של הלשון הערבית — שפתה העיקרית של תרבות האסלאם. כך נעשו המתודות של המחקר הפילולוגי למכשירים העיקריים של עבודת המזרחנים.

מצוי ענף אחר של מדעי הרוח שהוא דומה ומקביל לאוריינטליזם — ענף 'הלימודים הקלאסיים' (‘classical studies’, ‘classics’). גם בענף הזה ההתמקדות היא בציוויליזציות — היוונית העתיקה והרומית הבנויה עליה, כפי שהן היו פעילות בתקופת זוהרן, מאמצע המילניום השני לפה"ס עד המאה השישית לספירה. בדומה לאוריינטליזם, גם המחקר והלימוד הקלאסיים הם רב־תחומיים וכוללים פילוסופיה, ספרות, היסטוריוגרפיה, אמנות, תורת המדינה, חברה, מדעים, מיתולוגיות ועוד. בחקר התקופה הקלאסית נראה שהארכיאולוגיה ממלאת תפקיד מרכזי יותר מאשר באוריינטליזם, אך בדומה לו, גם אצל הקלאסיקאים לימוד הטקסטים הוא מרכזי, והמתודה היא פילולוגית באופן מובהק. מכאן שהשליטה בלשונות חיונית במקצוע הזה, והשפות היוונית והרומית הן אבני יסוד בפעילותו.

כמו במזרחנות, ביסודם של הלימודים הקלאסיים עומדים ערכים הומניסטיים וזאת אף בהדגשה יתרה. אוצרות התרבות היווניים־רומיים נתפסים כתשתית הציוויליזציה המערבית. במשך מאות בשנים עמדה ההוראה של השפות היוונית והשפה הרומית־לטינית במרכז החינוך בבתי הספר האירופיים, והאחרונה אף שימשה שנים רבות כשפה האוניברסלית של ההגות והמדע. כמו האוריינטליזם, גם הלימודים הקלאסיים ראו בציוויליזציות שבהן עסקו נכסים אנושיים רבי ערך אשר ראויים להיחקר, להישמר ולהילמד, ואשר מקרינים השראה לחיים בזמננו. הדמיון של האוריינטליזם לקלאסיקה — בהנחותיו, בערכיו ובשיטותיו — מאושש את תקֵפוּת הגדרתה של המזרחנות, בראש ובראשונה, כענף של מדעי הרוח הדוגל בערכים הומניסטיים ומחויב לעקרונות המחקר האקדמי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*