הצייד

הקדמה

סוף אוגוסט, 2023

מתיישב להתחיל לכתוב את הספר האחרון בטרילוגיה.

לפני כמה שעות שלחתי מייל למנואל (מנו) טְרַכְטֶנְברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ובו פירטתי את הצעתי להקמתו של צוות 'אקס', שנבחרתי להוביל מטעם המכון. חברי הצוות, אותם אני עתיד לבחור, אמורים לצאת למסע של כחצי שנה אל נבכי הסכסוך הישראלי־פלסטיני שבסופו נציע אסטרטגיה מקורית ויצירתית להתמודדות עם הסוגיה הפלסטינית. עבורי, התפקיד הזה מגלם הזדמנות מפתיעה. אוכל לסגור מעגל בשדה הקרב בו איבדתי חברים יקרים, חוויתי בכאב את מותם של רבים ונפצעתי בעצמי. שנים רבות לחמתי בזירת הסכסוך המדמם הזה וניסיתי יחד עם המקורות הפלסטיניים שגייסתי ועם עמיתיי בשב"כ לסכל פיגועים. הפעם אתייצב ב'כובע אזרחי' ואנסה, דרך השפעה על החלטות מדיניות למנוע את התרחבותו של מעגל השכול.

בארבעת החודשים האחרונים מאז שקיבלתי על עצמי את התפקיד ועד היום עבדתי לילות כימים. קיימתי עשרות פגישות וסיורים כדי להשלים פערים שהיו לי, במטרה לגבש את דרכי הפעולה של הצוות.

את החודשים הבאים, עד השלמת כל האישורים והגיוסים, החלטתי, כאמור, להקדיש לכתיבת ספרי השלישי.

כבר כמה שעות אני יושב מול המקלדת ומתקשה להתחיל לכתוב. החודשים האחרונים מילאו אותי דאגה עצומה וחשש כבד מפני העתיד לבוא. בתחקיר שערכתי לצורך גיבוש הצעתי הראשונית למכון, פגשתי בעלי תפקידי מפתח רבים במערכת הביטחון. נדהמתי לגלות את הבורות הענקית של חלקם בנוגע לאויב שמולנו, את היהירות המוגזמת לגבי היכולות שלנו ואת הזלזול המסוכן באויב.

בעיקר נחרדתי לגלות שרוב האנשים שאיתם שוחחתי התמכרו לסם השקט. הם הקיאו עליי מילים וביטויים כמו —"שקט ייענה בשקט", "הכלת הסכסוך", "הסדרה עם החמאס" ושלל קלישאות נבובות שאינן חלק מהשפה השגורה בג'ונגל המזרח תיכוני. אחד הבכירים ביותר במערכת הביטחון, אמר לי: "המצב הביטחוני ברצועת עזה נקבע על פי מחירי הבצל בשוק בח'אן יונס," והותיר אותי המום ומודאג. אחר אמר לי, "יש לנו את השב"כ, ארגון המודיעין הטוב ביותר בעולם ואת אמ"ן שהוא הארגון הכי..." ואני קטעתי אותו והשלמתי בציניות: "הכי טוב בגלקסיה."

למרות שידעתי שאני מסכן את המינוי שקיבלתי, ניסיתי בכל זאת להתריע ולזעוק שמערכת הביטחון נפלה לתרדמת מסוכנת ונגועה בנגיף ההיבריס, כפי שאירע בחמש השנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה. כשהבנתי שדבריי נופלים על אוזניים ערלות פניתי לתקשורת. במספר ראיונות שקיימתי בקיץ 2023 התרעתי על ההתמכרות המסוכנת לשקט המתעתע שחלחלה לצה"ל ולשב"כ. הבעתי את תדהמתי מחוסר ההיכרות וההבנה של בכירים בנוגע לערמומיותו המרושעת של האויב הפלסטיני. ביקרתי במילים נוקבות את הטענה שקיימת הזדמנות להסדרה עם החמאס, בעוד שאני יודע שחיות האדם הללו ינסו לנֶצח להשמיד את מדינת ישראל. הזהרתי מהרפיסות והשיתוק שחונקים את צה"ל והשב"כ, שתי מערכות חשובות שבשנים האחרונות הזדחלה לתוכן פוליטיקה ארגונית המקדמת מלחכי פנכה ומרחיקה את האנשים החושבים 'מחוץ לקופסה', ואת אלו הנחשבים 'עם סכין בין השיניים'.

בריאיון האחרון שלי לערוץ "הידברות", הזהרתי שאם לא נתקוף את החמאס ברצועת עזה עלול להתרחש אסון. הצעתי לצאת מייד למבצע קרקעי ברצועה כדי למוטט את שלטון החמאס, מחולל הטרור המרכזי שהרים ראשו בשנתיים האחרונות.

בכל הניסיונות שלי להזהיר מהקונספציה האווילית שבה שרויה מערכת הביטחון, הן בצינורות המקובלים והן התקשורתיים, נתקלתי באטימות, זלזול ואף כעס על כך שאני מעז להטריד ולהעיר את המערכת משנת הדוב שלה ולשלוח אותה למבצע שבו עלולים להיהרג חיילים. באותו ריאיון השבתי על טענה זו: "צבא נועד להילחם, ואף להקריב קורבנות כדי להגן על המדינה..."

כשהבנתי שאין לי שום סיכוי לשנות דבר ולהשפיע, החלטתי להתמקד בכתיבת הספר ולקוות שאני טועה.

עכשיו אני יושב בחדר העבודה שלי, מוקף בפיסות מעברי הביטחוני ומההווה האזרחי שאני מאוד גאה בו. על שולחן העבודה שלי תעודות הוקרה, שעל כמה מהן כתוב השם "אלון", שהיה שמי במשך 24 שנים. על הקירות סביבי תלויות ברכות. חלקן מנוסחות במילים רשמיות והאחרות, אישיות יותר, מציפות אותי בגל של חום ואהבה. על הקיר מימיני תלויים מכתבים שקיבלתי מאנשים שונים שאת רובם מעולם לא פגשתי אבל חשו צורך להגיד לי תודה, ושלל תמונות מטקסים ואירועים שנערכו לכבודי. בכוננית שליד ברכי השמאלית מוטמנות המזכרות המעטות מ־24 שנותיי בשב"כ, ביניהן אות הצטיינות שהוענק לי על הובלתי את המבצע הבלתי נתפס שעליו אכתוב בספר הזה.

היום התיישבתי טעון בנחישות כדי להתחיל את כתיבת ספרי השלישי והאחרון בטרילוגיה. הספרים הקודמים, "פצצה מתקתקת" (2016) ו"מסוכלים" (2022), הדהימו אותי בעוצמת התהודה וההערכה שקיבלו. ספרי הראשון היה במוקד תוכנית התחקירים 'המקור', בפרק 'סודות השב"כ נחשפים', ששודר באפריל 2020. הפרק התמקד בשאלת המניע שהיה לי כשדחפתי בעוצמה לחיסולו של מפקד הפלג הצבאי של פתח באזור טול כרם, הארכי־מחבל האחראי למותם של ישראלים רבים, ראאד אל־כרמי, וזאת בעיצומה של הפסקת האש שנכנסה לתוקף בתחילת ינואר 2001. רביב דרוקר מגיש התוכנית, העלה אז כמה השערות וטעה בכולן. בספר הזה אחשוף את הגרסה האמיתית.

בספר הזה אנסה להתעלם לחלוטין מהערותיו של הצנזור החי בראשי, זה שהציק לי בכתיבת הספרים הקודמים וזעק לגבי כמעט כל משפט שידיי הקלידו — הם לא יאהבו אותך! אתה תהרוס את התדמית שלך! היום אני מרגיש משוחרר וחופשי לספר את הסיפור בדיוק כפי שאירע במציאות. לתאר את אלון, כלומר — אותי, בדיוק כפי שהייתי. אדם מורכב שמתמודד עם פוסט־טראומה קשה ומסתיר את פציעתו, שיש בו צדדים שונים ורבים, חלקם סותרים ומתנגשים. אתאר את החוזקות שהיו בי וסייעו לי להתגבר על האתגרים העצומים עימם התמודדתי. לא אחשוש לחשוף את כל החולשות הרבות שלי שגרמו לי לעשות טעויות קשות וכמעט לאבד את חיי. אנסה לצייר במילים את השנאה שבערה בי במשך שנים ושרפה אותי מבפנים. אספר על השדים שחיו בתוכי, השתלטו על מוחי וזיהמו את נפשי. אתאר את הפחדים ששיתקו אותי, התשוקות שיקדו בי, הזעם שהשתולל בתוכי וגרם לי לרמוס רבים.

הפעם אכתוב בלי להתחנף אליכם ובלי לרחם עליכם. אתאר את האירועים שאני גאה בהם ואלו שאני מצטער שקרו, בפרט כי פגעתי באנשים רבים.

סיפור העלילה יעורר ספקות לגבי אמינותו, אך כפי שהתברר לאחר פרסום ספריי הקודמים, הסיפור בהם הוא אמיתי לחלוטין. בקשה אחת לי אליכם — אל תמהרו לשפוט אותי ואל תחפשו היגיון בחלק ממעשיי. "אלון" הוא אדם שהיה חולה מאוד בתקופה בה מתרחשת העלילה, דרכי החשיבה שלו ופעולותיו לעיתים לא מובנות, ובמקרים רבים הן נבזיות ומרושעות.

דרך מעשיו, עיניו, תחושותיו ומחשבותיו של "אלון", תקבלו הצצה לעולמם הכאוטי של הלומי הקרב שהספר הזה מוקדש להם באהבה.

יזהר דוד

27.8.2023

פתח דבר

באינתיפאדה השנייה, "אינתיפאדת אל־אקצה" בפי הפלסטינים, נהרגו 5,208 אנשים (1,178 ישראלים, 3,980 פלסטינים וחמישים זרים) ונפצעו ארבעים אלף איש. סבב הדמים החל בספטמבר 2000 ומועד סיומו נתון במחלוקת. יש המכנים אותה "המלחמה השביעית". אין לי ספק כי המונח "מלחמה" מתאר אל נכון את האירוע, שמחיר הדמים אשר גבה מתקרב למחיר הכבד ששילמה מדינת ישראל במלחמת יום כיפור, וגבוה מזה של כל המלחמות האחרות, פרט למלחמת העצמאות ומלחמת "חרבות ברזל" שעצרה את כתיבת הספר ואת חיי לחודשים רבים.

מתחילת האירועים ועד 29 במרץ 2002, בהחלטה איוולת של הדרג המדיני, מדינת ישראל קיימה את הסעיף בהסכמי אוסלו לפיו כוחות צה"ל לא ייכנסו לשטחי A. בזמן זה השטחים הללו הפכו לערי מקלט למבוקשים שהוציאו מאות רבות של פיגועים, וגרמו למותם של ישראלים רבים. את חלקם ראיתי דקות ספורות לאחר מותם, בזירות הפיגועים הרבות אליהן הוזעקתי.

רבים טוענים ששני אירועים דרמטיים הובילו להחלטה על כיבוש השטחים מחדש — ושניהם קשורים אליי באופן ישיר. באחד אני רואה הצלחה שלי, ובשני כישלון מר וצורב.

הראשון התרחש ב־14 בינואר 2002. במבצע סיכול ממוקד ומורכב חוסל ראאד אל־כרמי, ראש הפתח הצבאי בטול כרם. אני יזמתי את המבצע לאחר שאיתרתי את מקום מסתורו. מותו של המחבל הנתעב הוביל לעשרות פיגועי נקמה שביצעו ארגוני הטרור מכל הפלגים הפלסטיניים. במשך חודש אחד, שקיבל את הכינוי המצמרר "מרץ השחור", נרצחו 135 ישראלים.

האירוע השני הוא הפיגוע האחרון והקטלני ביותר באותו חודש מדמם, הפיגוע במלון "פארק" בנתניה שהוביל לכיבוש שטחי A מחדש, אותו אני מחשיב ככישלון הכי גדול והכי כואב שלי במהלך כל שנות עבודתי בשב"כ.

את הפיגוע במלון פארק ביצעה תשתית החמאס מהעיר טול כרם, עליה הייתי אחראי. הפיגוע היה החלק האחרון בשרשרת אירועים שהחלה במאי 2001, כאשר תשתית חמאס מהעיר שיגרה לפיגוע התאבדות מקור שלי, משתף פעולה פלסטיני. היה זה בחור צעיר, כבן 23, שגייסתי כשנה לפני תחילת האירועים כדי למסור לי מודיעין על החמאס בעיר, ונתתי לו את הכינוי "לילה מסביב". בזירת הפיגוע שביצע בקניון השרון בנתניה, בין הגופות החרוכות של ההרוגים והפצועים הזועקים לעזרה, נמצא מכתב שהשאיר ובו טען כי ביצע את המעשה כנקמה בי!

בפיגוע נרצחו חמישה ישראלים, ונפצעו 86. אני אחד מהם. חליתי בפוסט־טראומה של אשמה. בראשי התנחלה נערה כבת שבע־עשרה שאת גופתה המרוטשת פגשתי בזירת הפיגוע. כרעתי על ברכיי ליד גופה המת ועצמתי לה את העיניים לנצח. מאותו הרגע ועד היום, היא העתיקה את מקומה למוחי המתייסר והאשימה אותי במותה. במשך שנים רבות האמנתי שהיא צודקת. הרגשתי שרצחתי אותה, ואת ההרוגים הנוספים. הצעקה שלה "רצחת אותי" לא הניחה לי, לא בלילות ולא בימים, אפילו לא לרגע קל של הפוגה. היא חדרה לכל תא ותא בגופי, הרעילה אותו וייסרה את נפשי. במשך שנים רבות לא סיפרתי לאף אחד שבתוכי חיה נערה מתה שצורחת לי בנשמה שאני רוצח.

לאחר הפיגוע שביצע "לילה מסביב" הובלתי מבצע לחיסולו של פואז בדראן, פעיל החמאס ששכנע את המקור שלי להפוך את עורו ולנקום בי. בעקבות סיכולו הממוקד של פואז, תשתית החמאס בטול כרם הבטיחה נקמה איומה.

בראש החמאס הצבאי בטול כרם עמדו באותה עת שישה פעילים קיצוניים ומתוחכמים, שבדמם זרם רעל הנקמה: עלי עואד ראש התשתית, מהנדס מכונות שלמד בארצות הברית; מוחמד חטיב, סגנו, איש חכם מאוד, פסיכופת עם שנאה בוערת בעיניו; ופעילי השטח: סלים בכרי, מוצטפא משעל, עפיף אבו קישק וסאמי סינוואר. הם היו מופקדים על כל פעילות השטח של החמאס הצבאי ועל הפעילים הזוטרים. הם עסקו בעיקר באיתור וגיוס צעירים לביצוע פיגועי התאבדות. הם אלו שגייסו את עבד אל־באסט עודה, המחבל שביצע את הפיגוע במלון פארק בליל הסדר במרץ 2002. במהלך שבעה חודשים הם ניסו להוציא אותו לפיגוע התאבדות בישראל. חבריי ואני בשב"כ עמדנו מולם כחומה בצורה וסיכלנו את פעולותיהם. באוגוסט 2001, באחד מהניסיונות שלהם להוציא את הפיגוע לפועל, הצלחנו לחסל את סלים בכרי ולעצור את עפיף אבו קישק, שבכיסו נמצאה הצוואה הכתובה של עבד אל־באסט.

ב־27 במרץ 2022, החוליה הצליחה לבצע את זממה. עבד אל־באסט, המחבל הנתעב, נכנס לחדר האוכל במלון פארק בנתניה בו סבו כ־280 אנשים לארוחת ליל הסדר, עמד במרכז החדר, לחץ על הכפתור והתפוצץ. בפיגוע נרצחו שלושים ישראלים, ונפצעו כ־160 נוספים.

בעקבות הפיגוע במלון פארק, ממשלת ישראל החליטה לכבוש מחדש את שטחי A.

ב־29 במרץ 2002, צה"ל והשב"כ יצאו למבצע "חומת מגן", שמטרתו הייתה טיהור הערים מתשתיות הטרור שהיו בהן. אני קיבלתי משימה נוספת — לתפוס במיידי את כל חברי החוליה שאחראים לפיגוע במלון.

במהלך יומיים, במבצע "פיצוץ מבוקר" שאותו תכננתי וניהלתי, עצרתי עם חבריי מהשב"כ את חברי החוליה שביצעה את הפיגוע — את כולם, מלבד סאמי סינוואר שהצליח להימלט ונעלם!

מהרגע שנמלט, יצאתי בזעם לצוד אותו, כשאני נחוש לנקום בו. לא אניח לאיש, גם לא לנערה עם העיניים הכחולות, לעצור אותי, עד שאשים את ידיי על סאמי סינוואר, אקח את נשמת אפו האחרונה ואשלח אותו לגיהינום.

פרק ראשון:

קיץ 1995 — לפני שנפצעתי

ההחלטה

עומד כבר שעה ארוכה על הטיילת בחוף הכרמל בחיפה, מתבונן בגלים המכים בעוצמה בסלעים ולא רואה דבר כי עיניי טובעות בתוך מחשבותיי. אני אמור להיות השמח באדם. בחמש השנים האחרונות, במסגרת עבודתי ביחידת האבטחה של השב"כ, חלמתי להיות רכז שטח. בפגישות בין הרכזים למקורות שלהם, בהן נכחתי כמאבטח, דמיינתי את עצמי יושב במקומם, מדבר ערבית שוטפת, ובקול סמכותי מתדרך אותם לפני עוד מבצע מודיעיני סודי שעולה על כל דמיון. בכל פגישה ובכל פעילות בה השתתפתי כמאבטח התחזקה בי התחושה — זה לא הייעוד שלי. אני חייב להפוך לאדם שנולדתי להיות — זה שמוביל. התלמיד בכיתת מחוננים שהטיל אימה על שאר התלמידים החננות, מנהיג חבורת הנערים במושב שבלילות הקיץ הפכו למיליציה שהסבה נזקים לשכנים, הקיבוצניקים המתנשאים, המפקד בעורב גולני שהרגיש והתנהג כך גם כשהיה טירון מושתן. אני אהיה רכז, קפטן, אתקדם בסולם הדרגות בשב"כ עד הקצה. זהו ייעודי.

לפני כמה חודשים התחלתי את המיונים לקורס. למרות העמימות בנוגע להצלחה או כישלון בכל שלב, ממבחן למבחן תחושתי התחזקה יותר ויותר שאני מתאים לתפקיד. הכי מתאים. כשנתבקשתי להיכנס לבר ולגשת לבחור עם מבט מלנכולי וחולצה משובצת משנות השמונים, שהבוחן שלי הצביע עליו, ולהוציא ממנו כמה שיותר פרטים על חייו, בסיומו של התרגיל הכרתי את סודותיו הכמוסים ביותר, כולל את חששו מתגובת אביו לאחר שיגלה שהוא חי כבר כמה שנים עם גבר, ובעיקר מזעמו של בן זוגו שיחשוף שבמקביל אליו יש לו עוד שניים־שלושה מאהבים. לדעתי היו לו הרבה יותר, אבל לתרגיל היה זמן מוגבל, כך שלא הצלחתי לשלוף מתוכו את כל השלדים שהוא מסתיר. במבחן אחר, בו נדרשתי להיכנס לדירה בבניין רב־קומות ולגרום לאחד מדיירי הבית לעמוד על המרפסת ולנופף לשלום, זאת מבלי שידע כמובן שמדובר במבחן במסגרת מיונים לקורס רכזים, הבוחן הקשוח שלי, שמבע פניו אף פעם לא השתנה, לא יכול היה להסתיר את תדהמתו, כשראה משפחה שלמה עומדת ולא מפסיקה לנופף לשלום, בלי סיבה ולעבר שום דבר. המשימה הכי קשה עבורי הייתה להרוויח כמה שיותר כסף בצומת מורשה, אליה הושלכתי מרכבו של הבוחן, כאשר רגע לפני שהגענו לצומת אמר לי: "אני מוריד אותך בצומת הקרוב, עליך לייצר מוצר או לתת שירות תמורת כסף." הוא עצר את שטף דיבורו, התבונן בי במבט חודר והוסיף: "כשאחזור לאסוף אותך בעוד ארבע שעות אני מקווה בשבילך שעד אז תצליח להרוויח סכום גבוה יותר מאלו שנכשלו במשימה." הוא שוב בלם את דיבורו בצורה מאולצת כדי ליצור מתח ואז בחיוך זדוני לחש: "למעשה מדובר בכולם, אף אחד לא הצליח במשימה הזו." עם זריקת המוטיבציה והעידוד שקיבלתי ממנו ירדתי בצומת הסואן. בדרך חזרה למתקן כשהתבוננתי בו מהצד ידעתי שהוא המום מהסכום שהיה בידי, שלושת אלפים מאתיים ושמונה שקלים בדיוק.

במהלך המבחנים הבנתי שאני יכול לחדור לנשמתו ולמוחו של כל אדם ולגרום לו לעשות מה שאני רוצה. ידעתי שיש לי היכולת הזו כמעט מילדות והשתמשתי בה בעבר לא מעט פעמים. על חלק מהדברים אני גאה ועל רובם פחות... אני נזכר איך גייסתי את שכני הצעיר אביתר כמקור שלי כדי שיספק לי מידע מפורט, לעיתים מפורט מדי, על אחותו סמדר בה הייתי מאוהב. לאחר שכבר הפסקתי לאהוב אותה, צירפתי את אביתר לקבוצת הכדורגל שהקמתי במושב רק כדי להרגיע את מצפוני... אז לא ידעתי שבעתיד אשתמש במתנה הזו שקיבלתי מאלוהים כדי לשלוח אליו בחזרה הרבה אנשים רעים וגם כמה שלא עשו דבר רע.

כשהגעתי לוועדה האחרונה ומולי ניצבו מנהלים בכירים מהשב"כ, שבעיקר התבדחו ביניהם וכמעט ולא שאלו אותי דבר, הייתי משוכנע שחלומי נגוז. עד שלפני כמה שעות התקשרה אליי בחורה ממחלקת הגיוס ואמרה משפט אחד: "רציתי לבשר לך שעברת בהצלחה את המיונים ואתה עתיד להתחיל את קורס הרכזים בעוד כחודש." תחושת אושר צרוף מילאה אותי. אני הולך להיות רכז שטח, קפטן בשב"כ. זה התפקיד שהכי מתאים לי. להיות האיש שמפקד על המקורות, המאבטחים, החיילים ועל כולם. להיות זה שבאמצע הלילה בסמטאות העיר הרדומה, ניגש לערבי לאחר שהוצא מביתו, מודיע לו על מעצרו וחוקר אותו בפינה חשוכה, ולא להיות זה שרק שומר עליו. משפט של אבי מתגנב לתוך מחשבותיי — תמיד תהיה זה שנותן את ההוראות ולא זה שמקבל אותן, ראש לאריות ואל תסתפק בפחות.

תחושת הניצחון נעלמה באבחה כשקול פנימי התעורר בתוכי ולחש — אתה חייב להחליט! ועכשיו! מגיע לה לדעת את האמת! בחמש השנים האחרונות היא אהבה אותך ללא תנאי, ויתרה על החלומות שלה, הפסיקה את לימודיה בטכניון, נדדה בעקבותיך והגיעה עבורך עד קצה העולם, אל תהיה מניאק איתה.

אני מנסה לצייר בדמיוני תמונות של העתיד המשותף שלנו. אני רואה את עצמי חוזר באמצע הלילה, אחרי שסיימתי לנצח את הרעים במשחק אליו אני עתיד להצטרף בקרוב, ונכנס למיטה שבה ישנה דנה. ובום! הרגשות שועטים מבלי לתת לי לסיים את המחשבה, מציפים אותי וזועקים — תברח! אלו לא החיים שרצית וזה לא מה שהיא רוצה. ואולי כן? כל כך הרבה זוגות בעולם הולכים כל לילה לישון באותה מיטה כשאין ביניהם טיפת רגש, כלום, אפילו לא כעס, קנאה, שנאה, שום דבר. הקו במוניטור של הרגשות ביניהם התיישר והמכשיר זועק אבל הם מתעלמים, סובלים וממשיכים הלאה. אני די משוכנע שדנה יודעת את האמת. היא יודעת שאני כבר מזמן לא אוהב אותה. לאמיתו של דבר, מעולם לא אהבתי אותה.

נפגשנו לפני כחמש שנים. ערב אחד יצאתי מהבסיס לבקר אצל משפחה של חייל שלי באשדוד. כשהאוטובוס נכנס לעיר שאלתי חיילת שעמדה לידי, "סליחה, אני צריך להגיע לרחוב העבודה 22, יש לך מושג באיזו תחנה אני צריך לרדת?" היא השיבה בחיוך, "תרד בתחנה שאני ארד, הבית הזה ממש לידי." ירדנו מהאוטובוס, היא הסבירה לי, כשהחיוך לא מש מפניה, איפה עליי לפנות, ונפרדנו. הלכתי עשרים מטר ואז הסתובבתי וצעקתי לעברה, "חיל האוויר, תודה רבה, אגב, שמי יזהר." היא הסתובבה ואמרה, "נעים מאוד, דנה." עברו כמה שניות של שתיקה מביכה, ואז היא צעקה לעברי: "אני משרתת בבסיס נבטים אם במקרה תגיע לשם, תקפוץ לשלישות ואשמח לשתות קפה עם הגולנצ'יק היחיד שלא ניסה להתחיל איתי, וחבל." משפט אחד שהוביל לשנה של קשר לא מוגדר. נפגשנו בכל פעם שיצאתי לסוף שבוע. את רוב השעות בילינו במיטה וגם כשיצאנו לרוקן ולחדש את מלאי הנוזלים והחומרים בגוף, מצאנו איזו פינה כדי להמשיך להשתגל. השתחררתי, היא יצאה לטיול במזרח ואני התגייסתי לשב"כ. כשחזרה לארץ המשכנו להיפגש בעיקר כדי לעשות אהבה נטולת רגש ורק לשם פורקן. בשלב מסוים, בלי ששמתי לב מתי בדיוק זה קרה ולמה, הפכנו לזוג רשמי. אט־אט התשוקה ירדה, השגרה פלשה והתפשטה ושאבה לתוכה את כל מה שהיה פעם מעלה על פניי חיוך או זקפה במכנסיי.

היא אמורה להגיע עוד כמה דקות ועדיין לא החלטתי מה אני אומר לה. זה רק משפט אחד לומר מתוך מיליוני משפטים שאנחנו אומרים בחיים, אבל יש לו משמעות קריטית לגבי החיים של שני אנשים, שלי ושלה. אני יודע שאם לא אומר אותו, אגזור על שנינו לחיות בזוגיות מאוסה ללא אהבה, לפחות מצידי.

אני מתבונן בים. מחשבותיי נודדות אל המושב בו נולדתי, לשם אני נמלט תמיד כשאני מחפש תשובה או נחמה. שם נמצא הבית בו גדלתי, הבוסתן של אבי, הפרדסים, הריחות, הזיכרונות והסודות שלי.

"הי, יפיוף, מה קורה? לא שמעת אותי? מתחילת הטיילת אני רצה וצועקת לך," שולפת אותי דנה מהמושב כשהיא עומדת מולי מתנשפת.

"בסדר, סתם בוהה בים," אני משיב, וגלגלי המוח טסים על 280 קמ"ש כדי לקבל את ההחלטה. זה עכשיו או לעולם לא!

"איך אני שמחה בשבילך שהתקבלת, בא לך ללכת לחגוג ולאכול ב'מוצרט'? בדרך לפה הזמנתי לנו מקומות," היא אומרת כשהיא ממשיכה להתנשף.

בראשה עוד רגע אנחנו הולכים יחד למסעדה. היא לא יודעת שבאותה שנייה בדיוק קיבלתי החלטה שתשבור את ליבה.

"דנה, שומעת, אני מצטער אבל יש לי משהו חשוב לומר לך, אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד. אני כבר לא אוהב אותך."

דקה ארוכה של שקט, היא מתבוננת בי, אני מזהה לחלוחית של דמעות בזוויות עיניה. אני יודע שהמילים שלי העציבו אותה, אבל לא הפתיעו. היא ידעה שאני לא שם, איתה.

"יא בן זונה, אני לא רוצה לראות אותך, או לשמוע ממך לעולם." היא אומרת בזעם ובקול מקפיא שמעולם לא שמעתי ממנה, מתחילה להתרחק ממני בצעדים מהירים, שהופכים כמעט מייד לריצה.

אני נותר על החוף לבדי עם המחשבה — אומנם אני עדיין לא רכז בשב"כ, אבל ללא ספק אני כבר קר, מנוכר ואכזר כמו שרכז צריך להיות.

מד הרגשות שלי על אפס. אני מתבונן בים ורואה את עצמי נכנס לעיר פלסטינית, עם פמליית המאבטחים שמלווה אותי בהוד ובהדר וכל העיר עוברת לדום.

הקפטן החדש הגיע, הוא בא לנקות את העיר מכל הזוהמה והטינופת, ויחסל את כל מי שיעז לעצור בעדו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*