חרבות הכלכלה

הקדמה

במערב האוקיינוס השקט שוכנת פָּלָאוּ, מדינת איים שנראית כהתגלמות גן עדן עלי אדמות. כל מי שמבקר בפלאו משתאה לנוכח החופים הלבנים, המפלים והג'ונגלים היפהפיים. הצוללנים מתמוגגים ממגוון עצום של בעלי חיים מתחת למים, וחובבי ההיסטוריה מגלים בה מבנים מסתוריים עשויי בזלת.¹

חרף יופיים של איי פלאו, מדובר במדינה שאוכלוסייתה מונה פחות מ־20 אלף תושבים. בישראל היא אפילו לא היתה נחשבת עיר... לא בדיוק מרכז כלכלי עולמי. אז מדוע זו המדינה שפותחת ספר הקרוי חרבות הכלכלה? התשובה נוגעת למאפייניה הייחודיים של המדינה הקטנה: כלכלת המדינה מבוססת כולה על מגזר התיירות. ואף שתיירות היא תוספת ברוכה של הכנסה לכל מדינה, תלות כה רבה במגזר שעלולים לחול בו שינויים לא צפויים עלולה להיות בעייתית. בעייתית מאוד.

סיפורנו מתחיל בשנת 2008, השנה שבה החלה פלאו לחוות עלייה לא מוסברת במספר התיירים מסין. סין היתה אז המדינה המאוכלסת בתבל (כיום כבר לא) ומעצמה כלכלית בעלייה. אם בשנת 2008 הגיע מספר התיירים מסין למאות בודדות, הרי שבשנת 2015 גדל מספרם לשיא של כמעט 100 אלף; באותה שנה כמחצית התיירים שהגיעו לפלאו היו מסין. התפתחות זו הובילה לעלייה דרמטית בהכנסות של פלאו ולשיפור עצום ברווחת אזרחיה. התוצר לנפש, מדד המייצג את רווחת התושבים בפלאו, עלה בכ־50 אחוזים. התושבים חוו עלייה מוחשית ברמת החיים.² הדבר נראה טוב מכדי להיות אמיתי... ואכן לא שרד לאורך זמן.

עוד לפני שחלה העלייה במספר התיירים מסין, החליטה פלאו לקחת צד באחת הסוגיות המורכבות ביותר במערכה הבינלאומית. באי טייוואן, הממוקם ממזרח לסין, יש ישות פוליטית המתנהלת כמדינה לכל דבר. יש לה מערכת פוליטית עצמאית, כלכלה חזקה וצבא לא קטן. אך בעוד טייוואן רואה את עצמה כמדינה ככל המדינות, סין רואה בה מחוז מורֵד השייך לה. מרבית מדינות העולם, תחת לחץ כבד של סין, לא מכירות בטייוואן כמדינה באופן רשמי. אך בניגוד בולט לרובן המכריע של המדינות, פלאו זיהתה את עצמה באופן ברור כבעלת בריתה של טייוואן, ולא הסכימה לשנות את נאמנותה גם לנוכח לחציה של סין, שהתעצמו ככל שגדל מספר התיירים הסינים בפלאו.³

לפתע, לקראת סוף שנת 2017, החליטה סין שנמאס לה מהיעדר הציות של פלאו, והיא החלה לפעול בחמת זעם. במחי החלטה בירוקרטית פשוטה הנחתה ממשלת סין סוכנויות טיולים סיניות להפסיק לארגן טיסות לפלאו, ואלו כמובן צייתו. כמעט בן לילה השתנתה תמונת התיירות בפלאו. מספר התיירים הסינים שהגיעו לפלאו פחת דרמטית, המסעדות נותרו ריקות, החופים השוקקים חזרו לחוות שקט וחברות תעופה הפסיקו לטוס בין סין לפלאו. תקבולי התיירות הנכנסים למדינה צנחו,⁴ והעיתונים הכריזו על משבר כלכלי בפלאו.⁵

כדי להבין את משמעות הדבר, שוחחתי עם אנשים המעורבים במגזר התיירות בפלאו (הם ביקשו שלא להזדהות). הם נזכרו במשבר הכלכלי החריף וציינו שעסקים מקומיים שהסתמכו על תיירים סינים נאלצו להיסגר לחלוטין לאור החלטתה של סין. ההכנסות שהגיעו מתיירים סינים אכן ירדו דרמטית. אך להפתעתי, למרות הנרטיב התקשורתי, לא הכול היה שם רע. לדברי האנשים בפלאו שעמם דיברתי, "הכול, הכול [טרם ההחלטה הסינית] היה מוכן לתיירים הסינים בחבילות סיניות של תיירות. מבחינת צלילה, שנִרקוּל ועסקי סירות [הפעילויות התיירותיות המרכזיות] סינים הולכים רק עם סינים. צצו באותו זמן עשרות מועדונים ועסקים קטנים סיניים שפשוט טיפלו בסינים". וכשהסינים הלכו, רק העסקים הסיניים, בתוספת מספר קטן של עסקים מקומיים ששירתו את התיירים הסינים, נסגרו.⁶

לטענתם, המקומיים לא התאבלו על אובדן התיירות הסינית: "הסינים עשו מלא נזקים, הם לא הכניסו כספים למדינה, הם היו מחריבים את הסביבה שלהם ולא משלמים כלום. תיירים מאירופה שווים פי עשרה עבור כלכלת פלאו מאשר תיירים סינים". ניתן לאשש אמירה זו באמצעות ניתוח נתוני ההכנסות מתיירות בפלאו, המראים שהתייר הסיני הממוצע הוציא הרבה פחות על לינה מאשר מקבילו האירופי. התיירים הסינים, שהכבידו על תשתיות המים, החשמל והביוב של פלאו, הוחלפו במעט תיירים עם ערך גבוה יותר לכלכלה.⁷

עם זאת לא ניתן להכחיש שהיציאה של התיירים הסינים מפלאו הפחיתה את רווחת המדינה המתבטאת במדד התוצר לנפש, שמייצג את רווחת האזרח הממוצעת.⁸ נוצרה פגיעה ממשית בכלכלה, אף שהמקומיים היו רוצים לשכוח ולהשכיח אותה.

הלחץ הסיני, שאמנם פגע כלכלית בפלאו, במקרה זה לא היה אפקטיבי מבחינת יעדיו הסופיים. פלאו ממשיכה גם היום להיות מזוהה עם טייוואן ובעלות בריתה, ואילו טייוואן מצדה בונה בפלאו כבישים וגשרים, תומכת בלימודים של תלמידים מפלאו ומעניקה למדינת האי סיוע רפואי. היא גם שולחת לפלאו תיירים המחיים את מגזר התיירות שלה במקום סין, יריבתה הגדולה.⁹

אין מקרה מתאים יותר מסיפורו של מגזר התיירות של פלאו כדי להמחיש את טענתו העיקרית של ספר זה שלפיה, מקומה של הכלכלה ככלי מרכזי במערכות היחסים בין מדינות בעולם הולך ונהיה דומיננטי. מדינות רבות מקדמות את האינטרסים שלהן ואת יעדי מדיניות החוץ שלהן באמצעות ניהול לוחמה כלכלית. הלוחמה הכלכלית מתבצעת באמצעות "מנופים כלכליים", כלומר, איום בפגיעה כלכלית או פגיעה בפועל בכלכלה של מדינת היעד.

בעבר, מעצמה שהיתה רוצה להשפיע על מדיניותה של מדינה אחרת היתה מאיימת במלחמה או בנקיטת צעדים צבאיים. כיום נדמה שהמנוף הכלכלי הוא הכלי הראשון הנשלף מארגז כלי המדיניות — אם כי המלחמה הצבאית ה"קלאסית" עדיין נוכחת, כמובן.

בפרפראזה על דברי האסטרטג הגרמני בן המאה ה־19, קרל פון קלאוזביץ,¹⁰ שלפיהם, "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", כלומר כלי מרכזי למימוש מדיניות, אפשר לומר, שכיום גם הכלכלה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. ניכר שהכוח הכלכלי הוא גורם דומיננטי המניע תהליכים בזירה המדינית. ניתן להשתמש בכלי הכלכלי ממש כפי שמשתמשים בכלי הצבאי; תכלית השימוש בכלי הצבאי נעה מהנחלת שינוי כפוי של מדיניות, דרך החלשת היריב ועד להתעצמות טריטוריאלית. התכלית של הכלי הכלכלי דומה מאוד: לחץ כלכלי יכול להביא לשינוי מדיניותה של מדינה יריבה, להחליש אותה ולפעול להתעצמות המדינה שהשתמשה במנוף הכלכלי.

מעצמה ממולחת כמו סין מבינה זאת, ולכן בחרה בשנת 2017 להציג לעולם תצוגת תכלית של כוחה הכלכלי הגובר מול מדינה קטנטנה שהסתכסכה עמה. ונכון לשנת 2026, מסין ועד ארצות הברית של טראמפ, הכוח הכלכלי מעצב את השיח הבינלאומי.

אך מסר מרכזי נוסף של ספר זה מיוצג בסיפורה של פלאו. כפי שראינו, המהלך שנקטה סין דווקא לא השיג את האפקט הכלכלי והמדיני הרצוי לה. אמנם הושגה פגיעה כלכלית בפלאו, אבל היא לא היתה בלתי נסבלת עבור פלאו, וזו גם לא הפכה את עורה: היא נותרה במחנה של טייוואן. מכאן אנחנו למדים שלחץ כלכלי יכול להיות אפקטיבי, אך לא תמיד. מנופי הכלכלה אינם כול־יכולים. ניתן למצוא דוגמאות רבות לכישלונו של הכלי הכלכלי בהשגת מטרותיו. אדרבה, הדעה הרווחת היא שסנקציות, כדוגמה לסוג בולט של מנופים כלכליים, אינן עובדות. סנקציות לא הצליחו להוביל למניעת הפלישה הרוסית לאוקראינה, למשל. דוגמה נוספת היא צפון קוריאה: אף שהמדינה מבודדת כלכלית כמעט לחלוטין, היא נותרה סוררת בנוף הגיאופוליטי הגלובלי.

גם ישראל חוותה בעוצמה רבה את כישלון הגישה שרואה בכלים כלכליים כלי מדיניות ראשון במעלה. במשך שנים, כפי שיתואר בספר, ישראל נקטה גישה של "מנופים כלכליים תחילה" מול חמאס, תנועת הטרור שרצחה, אנסה וחטפה ישראלים חפים מפשע. במסגרת מדיניות זו אפשרה ישראל, בשנים שקדמו לטבח של 7 באוקטובר, להעביר לחמאס, תמורת שקט, מאות מיליוני דולרים בשנה בצורות שונות: משכורות לפקידים, דלק והעברות כספים ישירות לעניי הרצועה, בתקווה שהכסף יהווה תמריץ לחמאס לשמור על השקט גם בטווח הארוך. הגישה המקדשת כלים כלכליים על פני אלו הצבאיים קרסה למול הטבח הנורא שיזמה חמאס, ושברה את הקונספציה שכסף יכול לקנות שקט.

המסר של הספר הוא, אם כן, מורכב. כמו השימוש בכוח צבאי, גם השימוש בכלים כלכליים הוא רב עוצמה, אך הוא יכול בהחלט גם להיכשל.

לוחמה כלכלית היא גם חלק מהותי מהמערכה לפגיעה בארגוני הטרור, ולא רק ניסיון להשפיע על מדיניותם, כפי שספר זה יראה. הספר יתאר מערכת סנקציות בינלאומית רחבה, בהובלת ארצות הברית ובתמיכת ישראל, נגד פעילות כלכלית של מדינות אויב קיצוניות וארגוני טרור. במקרים כאלה, השימוש במנופים כלכליים משמש להגבלת פעילותם של שחקנים שליליים המאיימים על ביטחונן של ישראל ומדינות דמוקרטיות אחרות, ולא ניסיון כפייה לשינוי מדיניות. שימוש שונה בתכלית מהשימוש הסיני במנוף הכלכלי שתואר לעיל.

מבנה הספר ותכליתו

הספר מיועד גם לקובעי מדיניות ולעוסקים בדבר, אך בעיקר לציבור הרחב שלא התמקצע בהכרח בכלכלה או ביחסים בינלאומיים. הוא נגיש לכל קורא וקוראת, ולא נעשה בו שימוש במושגים או במודלים כלכליים מורכבים. כשההקשר מחייב שימוש במונחי יסוד בסיסיים, הם מוסברים במושגים פשוטים. הדגש הוא על הסיפורים שמאחורי הלוחמה הכלכלית ועל התובנות העולות מהם.

פרק א' עוסק בהיכרות כללית עם לוחמה כלכלית, כולל תיאור פרשייה מרתקת שהשפיעה על ההיסטוריה של מדינת ישראל. בפרק זה אציג את המונח "גיאו־כלכלה", התחום העוסק בין היתר בלוחמה כלכלית. וכפי שאראה בפרק ב', לוחמה כלכלית אינה המצאה חדשה: אימפריות רבות השתמשו בה במהלך ההיסטוריה. בפרק ג' אפריך את הדעה הרווחת שמנופים כלכליים אינם עובדים כלל, ואראה מתי הם עובדים. מובן שמדובר במצב מורכב, וכמו לכל כלי גם לכלי הכלכלי יש מאזן מעורב, אך אין ספק שמדובר בכלי רב עוצמה.

בחלקו השני של הספר אתאר תחילה את המורכבות וההיסטוריה של השימוש בכלי הכלכלי, ואז אפנה לתיאור השימוש בכלי הכלכלי בקרב מעצמות כיום. בפרק ד' ובפרק ה' אראה כיצד ארצות הברית וסין משתמשות במנופים כלכליים, ובפרק ו' אתאר את מלחמת הענקיות הכלכלית המרתקת ביניהן, כולל ההתפתחויות שהביאה הקדנציה השנייה של הנשיא טראמפ. בפרק ז' אציג את השחקן הרוסי, האשף (לכאורה) בכלים גיאו־כלכליים, ובפרק ח' אספר על הפלישה לאוקראינה, שהשיתה את מסכת הסנקציות הגדולה ביותר על מדינה בהיסטוריה, תוך שימוש חסר תקדים בנשק הגז. בפרק ט' אדון בדרך שבה גם ישראל היא יעד למנופים כלכליים מעצמתיים. בפרקים אלו אסמן כיצד השימוש בכלי זה עולה בתדירותו ובעוצמתו בשנים האחרונות, ואראה שכל אחת מהמעצמות משתמשת בחוזקותיה כדי לקדם את מדיניותה תוך שימוש במנופים כלכליים, עם רמת אפקטיביות משתנה. השימוש שלהן בכלי הכלכלי הוא אולי המנוע החשוב ביותר של התפתחויות גיאופוליטיות כיום.

את חלקו השלישי של הספר אייחד ללוחמה כלכלית בגרסתה הישראלית. בפרק י' אתאר את התגובה הישראלית לחרם הערבי, מקרה של מנוף כלכלי שהופעל במשך עשורים רבים נגד ישראל. בפרק י"א אתאר את ההיסטוריה של התפתחות הכלים הכלכליים ההתקפיים שנמצאים בידי ישראל כיום. בפרק י"ב אספר על המערכה הכלכלית הגלובלית מול איראן, שחוותה את עלייתו, ירידתו ועלייתו מחדש של משטר סנקציות הדוק ונשכני, ובפרק י"ג אדון בתפקידה של ישראל במערכה זו, כולל ההתפתחויות במהלך מבצע "עם כלביא". בפרק י"ד אתאר בצער את הכישלון של הכלי הכלכלי שהוביל לאסון 7 באוקטובר. אמשיך בתיאור המערכה הכלכלית נגד הטרור בפרקים ט"ו, ט"ז וי"ז, שבהם אספר על המערכה הכלכלית המורכבת מול חמאס, הניסיון להגביל את התמריץ הכלכלי שמעודד את הטרור הפלסטיני, והמערכה הכלכלית נגד הטרור מבית מדרשו של חיזבאללה. בפרק י"ח אתאר את הניסיונות בעולם לחנוק את הכלכלה הישראלית, כולל ניסיונות מטעם תנועת ה־BDS לפגוע בישראל, ואדון בדרך להיאבק באותם ניסיונות.

יש לציין שלא פורסם עד כה שום ספר בעולם המסכם בצורה כה מקיפה את ההיסטוריה של הלוחמה הכלכלית בישראל, וחלק זה בספר ימלא את הפער. לקראת סוף תהליך עריכת חרבות הכלכלה יצא לאור בעברית הספר מלחמת הכלכלות מאת נח הקר; הקר מתאר היטב את ארגז הכלים העומד לרשות המדינאי שנוקט לוחמה כלכלית, והוא מומלץ לכל מי שמתעניין בתחום.¹¹ לעומתו, הספר חרבות הכלכלה מתמקד במיקום של הלוחמה הכלכלית בגיאופוליטיקה העולמית ובהיסטוריה של מדינת ישראל.

אסכם את הספר בלקחים למדיניות הישראלית, שהנוקב מכולם הוא ההכרח לעצב אסטרטגיה גיאו־כלכלית הוליסטית למדינת ישראל. הנספח יכלול ממצאים מהמחקר האקדמי על האפקטיביות של סנקציות.

מקורות הספר מגוונים: ממחקרים אקדמיים, דרך דיווחים חדשותיים של העיתונים המובילים בעולם ובישראל ועד למקורות ראשוניים כמו מסמכים מארכיון המדינה וראיונות עם יודעי דבר. האחרונים כוללים מומחים מובילים מתחומי הביטחון, המחקר, העסקים והמדיניות, שהעשירו את תוכני הספר וחשפו נדבכים מרתקים של הלוחמה הכלכלית שלא דווחו בעבר. חלקם מוזכרים כאן בשמם וחלקם לא, ואני מודה לכולם מקרב לב על זמנם ותובנותיהם. כל התרגומים לעברית בספר וההערות בגוף הציטוטים הם שלי, אלא אם כן צוין אחרת.

מובן שלמיקוד הבינלאומי המחודש במנופים הכלכליים יש משמעות רבה עבור ישראל. אמנם כלכלת ישראל היא לא בסדר גודל של מעצמה גלובלית, אך היא בהחלט על המפה העולמית. עוצמה זו מקנה לה יכולת להשתמש בכלים כלכליים כחול־לבן, אך מיקומה האסטרטגי במפה הגיאופוליטית גורם לה גם להיות מטרה לכלים כלכליים. בהיסטוריה הקרובה נכווינו רבות כתוצאה מהשימוש הישראלי בכלי הכלכלי, ויש לא מעט לקחים ללמידה. לכן על מקבלי ההחלטות בישראל להיות מודעים למשמעויות של השימוש במנופים כלכליים ולהשלכות של לוחמה כלכלית, ולהתנהל בתבונה לנוכח הלקחים הנובעים מהן. ספר זה מכוון כאמור גם אליהם ולכל מי שמתעניין בגורמים המניעים את הדינמיקה הבינלאומית והאזורית היום.

שם הספר, חרבות הכלכלה, מסמל את ההיסטוריה הארוכה של השימוש האנושי בלוחמה הכלכלית וגם מבטא את אופן השימוש במנופים כלכליים כנשק של ממש. הוא גם רומז למלחמת חרבות ברזל, שפרצה בין השאר כתוצאה משימוש שגוי במנופים כלכליים והכריחה את ישראל לבחון מחדש את האסטרטגיה שלה ביחס ללוחמה כלכלית. בהסתכלות קדימה, אני מאחל למדינת ישראל שתבצע שימוש אחראי בכלי הכלכלי, ומקווה שספר זה יסייע לכך.

לבסוף, אני מודה לכם, הקוראים והקוראות, על זמנכם היקר, בתקווה שהספר יעניק לכם ערך.

חלק 1

רקע ללוחמה כלכלית

פרק א':

כלי כביר בארגז הכלים

[סנקציות] כבירות יותר מן המלחמה.

— נשיא ארצות הברית וודרו וילסון¹²

לוחמה כלכלית עיצבה את ההיסטוריה של מדינת ישראל כבר בעשור הראשון לקיומה. נשיא מצרים הנודע לשמצה, גמאל עבד אל־נאצר, החליט ביולי 1956 להשתלט על תעלת סואץ, ציר קריטי למסחר הבינלאומי. ההחלטה הלהיטה את דעת הקהל הערבית ושימחה את הציבור המצרי, אך באותה מידה הרתיחה את בריטניה וצרפת. מאז מלחמת העולם השנייה, הן איבדו מכוחן הכלכלי ונאלצו לוותר על אחזקות רבות שהיו להן ברחבי העולם. תעלת סואץ נותרה אחד הנכסים המשמעותיים של שתי המדינות ושריד כמעט אחרון לימי הקולוניאליזם. זאת ועוד, עבור מדינות אירופה, כולל בריטניה וצרפת, שימשה התעלה נקודת מעבר הכרחית למזרח. כמעט רבע מהסחורות המיובאות לבריטניה עברו בנתיב זה, כולל מרבית הנפט שייבאה.¹³

על רקע כעסן הרב נועדו בריטניה וצרפת בחשאי עם ישראל באוקטובר 1956. גם לישראל היו כמובן טרוניות רבות כלפי מצרים, כולל הפגיעה בחופש השיט הישראלי בשל החסימה המצרית, פעולות טרור שהפעילה מצרים והתעצמות צבא מצרים, שאיימו לערער את שיווי המשקל בין שתי המדינות.¹⁴ בפגישה של ישראל עם המעצמות, שהתקיימה בסוור שעל יד פריז, החליטו הצדדים שישראל תיזום מתקפה מול מצרים ושהמעצמות האירופיות יקראו לשני הצדדים להסיג את כוחותיהם מהתעלה. אם מצרים תסרב, כמצופה, המעצמות יתקפו את מצרים בעצמן ויכבשו את אזור התעלה.

וכך קרה. ישראל הכניסה את כוחותיה לסיני, מצרים סירבה להסיג את כוחותיה, ובריטניה וצרפת נכנסו לחצי האי. צה"ל, בהשתתפות מוגבלת של הכוחות הבריטיים והצרפתיים, הצליח לכבוש, די בקלות, את סיני. נראָה שהמבצע, שזכה לכינוי "מבצע קדש", נחל הצלחה צבאית מזהרת.¹⁵

אך אין זה עניינו של ספר זה לתאר את מלחמות ישראל ואת הצלחותיו המזהירות של צה"ל. הספר עוסק בשימוש בכלים כלכליים לצורך השפעה על מדיניות, ובמקרה זה היתה להם השפעה מכרעת על התוצאה הסופית של המערכה, שלא נגמרה בניצחון מובהק של ישראל. כדי להבין למה, אפנה לחולשתה הגדולה של בריטניה באותה עת. ניחשתם נכון — הכלכלה.

באותם ימים היתה בריטניה על סף משבר כלכלי שאיים להחליש דרמטית את ערך המטבע הבריטי, בזמן שהאינטרס הבריטי היה לשמר את ערכו היציב. לירה סטרלינג נחשבה מטבע חשוב בעולם ההשקעות ואף נשמרה במדינות אחרות כמטבע רזרבה לעתות חירום. אילו ערכה של הלירה היה יורד, בריטניה היתה מאבדת מהמוניטין שלה וממעמדה המיוחד, אחרי שכבר איבדה רבות ממושבותיה ברחבי העולם מאז מלחמת העולם השנייה. גם יוקר המחיה של האזרח הבריטי היה עולה דרמטית אילו ערך הלירה היה נחלש. לכן, ללא ספק, ייצוב שער החליפין היה המדיניות המועדפת.

ככלל, כדי לוודא שמטבע נותר חזק מספיק, לעתים יש צורך להשתמש ברזרבות של מטבע חוץ — מאגר הכספים שיש לכל מדינה. ואם יש צורך לעשות זאת בתדירות גבוהה מדי, מאגר הכספים עלול להישחק ואף להיגמר, ממש כמו שבחשבון הבנק שלנו עלול להיגמר הכסף. ובנובמבר 1956 בריטניה היתה בבעיה: הרזרבות שלה התקרבו לקו האדום. היא ידעה שאם הרזרבות ירדו מתחת לקו האדום, היא תחווה היחלשות של הלירה, פגיעה חמורה בכלכלה וצניחה במעמד הבינלאומי שלה. ללא הרזרבות, לבריטניה לא היתה דרך לקנות מוצרי יסוד כמו מזון ונפט ממדינות אחרות. אפשרויות הפעולה שלה הלכו ואזלו, ומיום ליום היא התקרבה למשבר כלכלי חמור.

נותר לה כלי אחד בלבד: פנייה נואשת לסיוע בינלאומי. במציאות של שנות החמישים לא היו מקורות רבים לסיוע בינלאומי. רוב המדינות היו בשלבי התאוששות ממלחמת העולם השנייה. רק לארצות הברית היה כוח כלכלי מספיק כדי לסייע לבריטניה, לצד גוף בשם "קרן המטבע הבינלאומית", שהחל לפעול כעשור לפני המאורעות הללו, והיה לו מנדט לסייע למדינות לשמור על יציבותן הפיננסית. אבל כדי לסייע לבריטניה בסכומים הדרושים לה, גם קרן המטבע הבינלאומית נדרשה לאישור של ארצות הברית.

אך ארצות הברית רצתה למנוע מברית המועצות הצדקה להפעיל כוח מצידה, ולכן הייתה נחושה לבלום את המהלך בסיני. ועל כן, האמריקאים היו מוכנים לסייע, אך הסיוע האמריקאי הגיע עם תנאי: אם בריטניה תסיג את כוחותיה מסיני, היא תקבל את הסיוע. אם היא לא תסכים, ההצלה לא תגיע מקרן המטבע ולא מארצות הברית. יתר על כן, ארצות הברית איימה שאם בריטניה לא תסכים לדרישה האמריקאית לסגת, ארצות הברית תמכור נכסים בריטיים משלה, מה שהיה מקשה עד יותר על הכלכלה של בריטניה.¹⁶

זו לא בדיוק היתה התשובה שבריטניה רצתה לשמוע, אך לא נותרה לה ברירה. בריטניה הסיגה את כוחותיה מחצי האי סיני, ארצות הברית הסכימה לאפשר לה לקבל את הסיוע הנדרש, ובריטניה נחלצה מהמשבר הכלכלי.¹⁷ לצד בריטניה, גם צרפת וישראל נאלצו להסיג את כוחותיהן מסיני במציאות הבינלאומית שנוצרה.¹⁸

כדי להכריח את בריטניה להסיג את חייליה מסיני, ארצות הברית לא היתה צריכה להזיז ולו חייל אמריקאי אחד ממקומו ולא לשלוח שום מטוס. כוח הכלכלה עשה את שלו והצליח לעשות את מה שצבאות של מעצמות לא הצליחו לעשות לצבא הבריטי במשך מאות שנים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*