נתיבי הדמיון המודרך

פרק ראשון

מדוע נחוץ ספר על דמיון מודרך?

ספר זה נועד לתרום לקידום המודעות לתועלות הטמונות בדמיון המודרך בקרב הציבור הישראלי, לשמש ככלי עזר לטיפול עצמי ולשינוי דפוסי הדמיון והחשיבה השליליים האוטומטיים, לשמש בסיס טיפולי למטפלים דוברי עברית מכל מנעד סוגי המטפלים הקיימים, לתמוך בכל הלומדים את תחומי הטיפול השונים ובכל העוסקים בטיפול בזולת, ולשמש משאב חיוני הן לסטודנטים, הן לאנשי המקצוע בתחום והן לקהל הרחב.

בספר זה משולבות הנחות יסוד בנוגע לנפש האדם ולסגנון החשיבה שלו, שיש בהן כדי לתאר ולהסביר חלק ממוקדי הקושי הנפשי האנושי — זאת בהקשר לאופן שבו דמיון מודרך יכול לסייע בהקלה על קשיים אלה. לא מעט סיבות קדמו לפרסום ספר עדכני בעברית על דמיון מודרך. פרק זה מתאר את הפסיפס שהציף את הצורך בו והוביל לכתיבתו.

בעת שנהגה רעיון כתיבתו של הספר שבידיכם, המצב בשוק הספרים הישראלי בנושא הדמיון המודרך היה דל למדי. על מדפי הספרים ניצבו רק ארבעה ספרים העוסקים בנושא זה, מצב המשקף פער משמעותי בין הצורך הגובר בידע בתחום ובין הספרות הזמינה לקהל הרחב ולאנשי המקצוע כאחד.

מבין ארבעת הספרים הקיימים, שניים היו תרגומים לעברית של ספרים שיצאו לאור באנגלית בשנת 1988. תרגומים אלה הגיעו לקהל הקוראים בישראל לפני מעל 20 שנים: אפשטיין בשנת ¹2000 ופאנינג בשנת 2003.² שני הספרים הנותרים, פרי עטם של מחברים ישראלים, יצאו לאור אף הם באותן שנים: רטר ב־³1998 ופלאמר ב־2003.⁴

למרות איכותם הבלתי מעורערת של הספרים הללו, אשר עמדה במבחן הזמן, הפער בין שנת פרסומם לבין ההתפתחויות העכשוויות בתחום הדמיון המודרך מדגיש את הצורך בכתיבה ובהוצאה לאור של ספר מקורי ועדכני בשפה העברית.

הזמנים הקשים מאוד שהונחתו עלינו עם המתקפה של השבעה באוקטובר 2023, ומלחמת חרבות ברזל שזימנה לנו מתקפה זו, מלחמה שעודנה נמשכת בזמן כתיבתו של ספר זה, האיום הקשה מנשוא הן על האזרחים שנחטפו והן על האזרחים בעורף, שהיו חשופים חודשים ארוכים למתקפות טילים — כל אלה העלו את רמת החרדה והמתח שאנו כישראלים חווים לרמות שלא היו מעולם. חוסר הוודאות המתמשך מאז ועד היום לגבי חלק מהחטופים, מצבם הגופני והנפשי והספק לגבי עצם היותם בחיים, משקפים בפועל את מה שמוגדר כ"טרור פסיכולוגי". מדובר ביצירת חוסר ודאות המלווה באיומים גלויים ומרומזים, המפעילים אצלנו, בני האדם, מחשבות ודמיונות קטסטרופליים. ההרגשה הרעה שנוצרת בנו משמשת הוכחה לכך שהדמיון שלנו הוא בעל השפעה עצומה על הבריאות והאיזון הנפשי שלנו. הדמיון המודרך המוצע בספר זה הוא כלי רב־עוצמה ומיידי לטיפול בחרדות המציפות אותנו בימים אלה.

התעצמות כוחה של ההיפנוזה ומגבלותיה

אחד הגורמים המרכזיים שהובילו לכתיבת ספר זה הוא עלייתה המטאורית של ההיפנוזה בשדה הטיפול הנפשי והגופני. החל משנת 2002 הקדשתי שנים רבות ליישום ההיפנוזה, ואף נשאתי בתפקיד יושב ראש האגודה הישראלית להיפנוזה בשנים 2022-2019. בשנים האלה זיהיתי את הפוטנציאל הרב הגלום בטכניקת ההיפנוזה לסייע לבני אדם הן בתחומי הגוף והן בנבכי הנפש.

ההיפנוזה, ככלי טיפולי, מאפשרת גישה ייחודית לתת־המודע, מקום שבו טמונים לא רק שורשי בעיות רבות, אלא גם המשאבים הפנימיים הדרושים לריפוי ולצמיחה. היא מאפשרת למטופלים לחוות שינויים עמוקים ומהירים, לעיתים באופן שנראה כמעט קסום למתבונן מן הצד.

עם זאת, חוק ההיפנוזה, שנחקק בישראל בשנת 1984, מטיל מגבלות משמעותיות על העיסוק בתחום זה בישראל. החוק קובע כי רק פסיכולוגים ורופאים רשאים ללמוד היפנוזה, לקבל רישיון ולעסוק בה. מגבלה זו, אף שנועדה להגן על הציבור מפני שימוש לרעה בכלי רב־עוצמה זה, יצרה מצב פרדוקסלי שבו דווקא מטפלים רבים, העוסקים יום־יום בטיפול נפשי רגשי וגופני, אינם רשאים להשתמש בכלי זה.

המצב הזה יצר צורך דחוף בחלופה שבדומה להיפנוזה, תוכל להדריך מטפלים ומטופלים כאחד בניצול הקשר המופלא שבין גוף לנפש, בלי לחרוג מגבולות החוק. הדמיון המודרך משמש פתרון אידיאלי לדילמה הזאת. מכיוון שמדובר בשיטה שהחוק אינו מגביל אותה, הדמיון המודרך מאפשר למגוון רחב של מטפלים לעסוק בתחום הזה, ללא צורך בהכשרה פורמלית בהיפנוזה, ובכך להימנע מהפרת החוק תוך שימוש בכלי בעל עוצמה דומה.

בפרק השני אדון באחד ממאפייני החשיבה האנושית, החשיבה הדואלית המפרידה בין דבר לדבר, מגדירה אותו מילולית ותיאורטית, ויוצרת הפרדה דיכוטומית בין ״זה״ לבין ״לא זה״, בין ״אני״ לבין כל היתר ש״אינם אני״. דּוּאָלִיזְם (מלטינית: duo, שניים), או בעברית: שְׁנִיּוּת, הוא מושג המשמש לתיאור כל מערכת אמונה או שיטה פילוסופית, מדעית או תאולוגית, הרואה את הישויות בעולם, ואת העולם כולו, כמורכבים משתי קטגוריות או יסודות, וגוזרת את הכול מתוך שני עקרונות בסיסיים, לעיתים מנוגדים, כגון שחור ולבן, טוב ורע, נכון ולא נכון.

אלא, כפי שנראה, הדבר משקף את סגנון החשיבה האנושית ולא את המציאות. לכן כאשר מתעוררת השאלה מה ההבדל בין דמיון מודרך לבין היפנוזה, היכן הגבול, היכן מסתיים הדמיון המודרך ומתחילה היפנוזה — לא קיימת תשובה חד־משמעית לשאלה זו. הגבול לא באמת קיים, וגם בהגדרות המקצועיות והחוקיות לא נמצאה הגדרה ברורה ומוסכמת על כך.

לא נותר לנו אלא להבין שהחלוקה בין דמיון מודרך לבין היפנוזה לא קיימת באופן דיכוטומי, ומדובר בהשתנות על פני רצף. בשונה ממתג חשמלי שיכול לכבות את האור שמחוללת המנורה, בטבע לא קיים כיבוי אורות. השקיעה היא תהליך ולא נקודת זמן יחידה, ולכן נדרשים שומרי השבת להישען על הגדרות של חכמים לגבי שעת כניסת השבת ושעת יציאתה.

כאן המקום לכמה מילות הרגעה: מי שלא למד היפנוזה ומי שלא יודע כיצד להפעיל אותה, גם אם ילמד דמיון מודרך, אינו עושה היפנוזה בהגדרת החוק מכיוון שאינו יודע לעשות אותה. שכן אם לעשות היפנוזה היה כה פשוט, לא היה צורך בקורס היפנוזה ארוך, מורכב, עם התמחות ובחינה בסופו.

ההתקדמות המקצועית והמדעית בתחום ההיפנוזה גורסת כי כל היפנוזה היא בפועל היפנוזה עצמית. המהפנט אמנם מנחה את המטופל המהופנט, אולם מי שעושה את התהליך הוא המטופל עצמו. הבסיס להבנה זו הוא התופעה של טרנס היפנוטי ספונטני הנוצר לבד וללא מהפנט מוסמך. ולהלן שתי דוגמאות לכך:

קורה לנו שכאשר בסוף יום אנחנו פושטים את הבגדים לקראת המקלחת המרעננת, ומגלים כתם כחול של שטף דם קטן על הרגל. לא זכור לנו מתי זה קרה, ומה גרם לכך. ברור שקיבלנו מכה משמעותית מספיק כדי שייווצר שטף דם תת־עורי, אולם לא ברור איך לא שמנו לב לכך ואיך לא חווינו כאב. התשובה היא שברגע שהתרחש האירוע היינו במצב היפנוטי ספונטני, ככל הנראה משום שהיינו מרוכזים במשהו חשוב באותו רגע.

דוגמה אחרת היא זוג בחדר השינה, לאחר שחזרו מבית החולים עם התינוק שזה עתה נולד. האם קשובה מאוד לקולות שמוציא התינוק, והיא מתעוררת מכל רעש חלש ובודקת את שלומו. באותה העת, באותו החדר ובאותה מיטה, שוכב האב ולא שומע דבר, לא מתעורר באופן ספונטני וממשיך לישון. בשניהם התקיים תהליך היפנוטי ספונטני, המשתקף בכך שנוצר במוח "פילטר", כאשר אצל האם הוא הגדיל את הרגישות לרעשים עדינים ואצל האב הוא הקטין את הרגישות לאותם רעשים בדיוק. וזה אחד מהמאפיינים של המצב ההיפנוטי.

ניתן לזהות שינויים שההיפנוזה עושה באופן טבעי וספונטני ללא מהפנט זר חיצוני. כלומר היכולת להיכנס למצב טרנס היפנוטי היא אינהרנטית לאדם, יכולת מולדת — גם אם בעוצמות שונות בקרב אנשים שונים. מכאן שאם אדם מעמיק את ההרפיה והדמיון המודרך על פני הרצף עד כי ניתן להגדיר זאת כמצב היפנוטי (למרות היעדר הגדרה מעשית פורמלית), הרי שלא המדריך עשה זאת אלא המטופל עצמו.

התפתחות הפסיכולוגיה הרפואית

גורם נוסף המדגיש את הצורך בספר חדש על דמיון מודרך הוא התפתחותה והתבססותה של הפסיכולוגיה הרפואית כמענה לצורך הגובר — הן במסגרות הרפואיות והן בקרב הציבור הרחב. תחום זה, אשר צמח והתפתח בעשורים האחרונים, מתמקד בקשר ההדדי והדו־כיווני בין הגוף והנפש, מתוך הנחת יסוד כי למרות ההפרדה המילולית, הם מתקיימים באדם כיחידה אחת, ללא גבול מוגדר. כך התפתח בקרב אנשי המקצוע המושג ״גופנפש״ המשקף את ההתבוננות ההוליסטית על האדם מעבר להפרדה השגויה הנוצרת בעקבות הגדרות נפרדות של הגוף והנפש.

גישה הוליסטית זו ייחודית לפסיכולוגיה הרפואית. בניגוד לגישות מסורתיות יותר בפסיכולוגיה, היא אינה מחפשת בהכרח בעיות או פתולוגיות נפשיות, אלא יוצאת מנקודת הנחה שונה: לכל בני האדם תהיה תגובה נפשית כאשר הגוף חולה או פגוע, ולכל בני האדם תהיה תגובה גופנית כאשר הנפש נפגעת.

לצורך המחשת רעיון זה, נבחן כמה דוגמאות:

פוריות ועקרות: כשזוג מנסה להרות ולהביא ילדים לעולם והדבר לא עולה בידו באופן טבעי, הוא פונה לעזרת הרפואה ומתחיל תהליך של הפריה חוץ גופית (IVF — In Vitro Fertilization). התהליך ארוך ומורכב מבחינה גופנית ונפשית, ולעיתים גם אחרי שנים ארוכות ומייסרות של ניסיונות, הדבר לא צולח וההיריון המיוחל לא מגיע. אין כל ספק שבמצב זה של עקרות לא רצויה ובלתי מוסברת, יש השלכות נפשיות עמוקות על שני בני הזוג, ובמקרים הקיצוניים אף עלול להוביל לפרידה ולגירושין. כאן אנו רואים בבירור כיצד הנפש מגיבה לאירועי הגוף.

התמודדות עם מחלת הסרטן: הסרטן הוא אחת המחלות המפחידות ביותר עבור בני אדם, והשכיחות ההולכת ועולה של סרטן השד בקרב נשים וסרטן הערמונית בקרב גברים, מערימה פחדים נוספים. הפחדים מתמקדים בחשש מהמוות, וזאת למרות התקדמות הרפואה ומגוון הטיפולים האפשריים במחלה זו, עד כי בקרב הרופאים היא נחשבת למחלה כרונית אך לא בהכרח מסוכנת. לערֵימת הפחדים מצטרפים סיפורים על החוויה הקשה של הכימותרפיה וההקרנות, והנה שוב מגיבה הנפש בחרדות לנוכחותה של מחלה גופנית.

השפעות הרגש והנפש על הגוף: דמיינו לרגע ויכוח שמתלהט בין שני אנשים. הטונים עולים, הדיבור הופך לצעקות, וממצב של אי־הסכמה על התכנים וניסיון להוכיח את צדקתו ולשכנע את זולתו, הופך הדיבור למעליב ומשפיל. כאשר רגשות עלבון והשפלה מתהווים בקרב המתווכחים, מצטרף גם הגוף לתגובתו. הדופק עולה, הנשימה מואצת, לחץ הדם עולה, כלי הדם בפָּנים מתרחבים — תגובה המוגדרת כהסמקה, ולעיתים מופיע רעד בשרירים. כאן אנו רואים כיצד הגוף מגיב לאירועי הנפש.

דוגמאות אלו ממחישות את הצורך בגישה הוליסטית לטיפול, גישה המתייחסת לאדם כמכלול של גוף ונפש. הדמיון המודרך, בהיותו כלי המשלב עבודה עם הגוף והנפש כאחד, משמש אמצעי יעיל במיוחד ליישום גישה זו.

אתגרי ההכשרה האקדמית בפסיכולוגיה רפואית בפרט ובפסיכולוגיה בכלל

בתפקידי כראש החוג לתואר שני בפסיכולוגיה רפואית באקדמית עמק יזרעאל, נחשפתי לדילמה מהותית בתחום הכשרת הסטודנטים. מחד גיסא, עומדות לרשותנו שנתיים בלבד להפוך את הסטודנטים למטפלים מיומנים, כולל התנסות מעשית של ארבעה סמסטרים במרכזים רפואיים ברחבי הארץ. זהו פרק זמן קצר יחסית להכשרת מטפל, במיוחד בתחום מורכב כמו הפסיכולוגיה הרפואית.

מאידך גיסא, אחד הכלים החשובים העשויים לשרת את הסטודנטים בשלב הכשרתם — ההיפנוזה — אינו נגיש להם מבחינה חוקית עד לסיום לימודיהם. מצב זה יוצר פער משמעותי בין הידע התיאורטי שהסטודנטים רוכשים לבין היכולת שלהם ליישם כלים מעשיים ויעילים בעבודתם הקלינית.

הדמיון המודרך מציע פתרון מעשי לדילמה הזאת. בהיעדר מגבלה חוקית על לימודי דמיון מודרך, ניתן לשלב קורס זה במערכת הלימודים בכל המוסדות האקדמיים להכשרת פסיכולוגים טיפוליים בתואר שני (רפואיים, קליניים, חינוכיים, התפתחותיים ושיקומיים), וכך אכן נעשה באקדמית עמק יזרעאל. כך, הסטודנטים יכולים לרכוש כלי טיפולי רב־עוצמה שיסייע להם בעבודתם הקלינית כבר במהלך לימודיהם, בלי להיתקל במגבלות חוקיות.

עם זאת, המחסור בספרות מעודכנת בעברית בתחום זה מדגיש את הצורך הדחוף בכתיבת ספר זה, והוא אחד ממחוללי המוטיבציה שלי לכתיבתו. ספר מקיף ועדכני על דמיון מודרך בעברית יכול לשמש כמשאב חיוני עבור סטודנטים, מרצים ואנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה הרפואית ותחומים משיקים. ספר בשפה העברית יהיה נגיש למגוון רחב יותר של קוראים דוברי עברית, בין אם הם מטפלים מדיסציפלינות שונות או מתוך הציבור הרחב המבקשים לקדם את רווחתם האישית. צוותים רפואיים, ובפרט אחיות ומיילדות, יוכלו להשתמש בדמיון מודרך במהלך הטיפול בחולים. מטפלים המתמקדים בתחום הנפש, כגון עובדים סוציאליים, פסיכותרפיסטים ומאמנים אישיים, עשויים אף הם להפיק תועלת רבה משימוש בדמיון מודרך עבור מטופליהם.

אך לא רק מטפלים בהווה ובעתיד יצאו נשכרים מספר על דמיון מודרך; כולנו, כבני אדם, מפעילים דמיון מודרך באופן בלתי מודע ובלתי מכוון, ובדרך כלל בתוכן שלילי עבורנו. בעת חוויית לחץ או חרדה לקראת אירוע עתידי, כגון בחינה או טיסה, אנו מפעילים דמיון מודרך עצמי ושלילי המתמקד בתרחישי בעיה או אסון קרב, ומזהים את תגובת הגופנפש שלנו לתוכן הדמיוני. ספר נגיש בעברית עשוי ללמד את כלל ציבור הקוראים כיצד להפעיל דמיון מודרך עצמי חיובי, ובכך להתמודד ביתר הצלחה עם החרדות היום־יומיות.

זאת ועוד, ספר בעברית יהיה מותאם תרבותית לפסיפס האנושי המגוון של החברה הישראלית, שכן הוא ישזור בקרבו תכנים ודוגמאות השאובים ממרקם החיים והתרבות הישראלית על שלל גווניה. מאורעות השבעה באוקטובר 2023 הציפו את הנחיצות הרבה יותר בספר עדכני בעברית על דמיון מודרך, הן לציבור הרחב והן לציבור המטפלים. לאורך הספר שזורות הנחות יסוד בנוגע לטבע, לאדם ולדמיון המודרך, בהתאם לפרק העוסק בנושא. בסוף הספר, מופיע סיכום של הנחות היסוד האלה באופן מרוכז.

בסוף כל פרק מופיע סיכום קצר של תכניו — למעט פרק זה, שבו אסיים בנימה אישית: תחומי הדמיון המודרך וההיפנוזה חרגו עבורי מגבולות כלי וטכניקה טיפולית גרידא והפכו לתפיסת עולם מקיפה. הם הובילו אותי במסע התפתחותי כאדם וכאיש מקצוע, העצימו אותי ברמה האישית ותרמו לשיפור משמעותי באיכות חיי. אני שמח לחלוק עם הקוראים ניסיון עשיר זה ולקוות שאף הם יפיקו מהדמיון המודרך המוסבר בספר זה את ההעצמה האישית שלהם.

1 ג'רלד אפשטיין. דמיון מודרך, 2002, הוצאת אופוס.

2 פטריק פאנינג. דמיון מודרך לצורך שינוי, 2003, הוצאת אור עם.

3 דפנה ואמיר רטר. תקשורת עם התת־מודע: ספר ללימוד דמיון מודרך ו־NLP, 1999, הוצאת ליאור שרף — הפצות.

4 דבורה פלאמר. דמיון מודרך עם ילדים — פעילות אינטראקטיבית, הגדלת הפוטנציאל היצירתי, 2011, הוצאת אחץ.