מעל ההתכתשות

הקדמה מאת אָמֵדֶה דוּנוּאָה^[1]

"אבל תחילה, לפני הכול, צריך לשבור את מעגל הגורל, את מעגל הברזל, את מעגל השנאה — שבהם גם התביעות הצודקות ביותר מולידות פעולות תגמול ומעשי נקם אחרי המלחמה. במעגל שאין לו מוצא ואין לו סוף, שבו החוק והאלימות עוטים אותו לבוש מדמם, כמעט ואינם ניתנים עוד להבחנה זה מזה, ושבו האנושות הקרועה בוכה על ניצחון הצדק כמעט באותה מידה שהיא בוכה על תבוסתו".

ז'אן ז'ורס

מתוך: נאום לנוער. נישא בבית ספר תיכון

בעיר אַלבּי, 1904.

"אמות כשבליבי אהבת אירופה לא פחות מאהבת צרפת; לפעמים הייתי רוצה לכרוע על שתי ברכיי כדי להתחנן בפניה שלא תיקרע בידי קנאות אחים, שלא תשכח את חובתה, את מפעלה המשותף — הציוויליזציה".

ארנסט רֵנָאן

מתוך: "זיכרונות ילדות ונעורים", פריז, 1915

בטובו הסכים רומן רולן — ואני מודה לו על כך מעומק הלב — לאפשר לי לכנס בחוברת עממית אחת שניים מן המאמרים הגדולים שפרסם ב"ז'ורנל דה ז'נב". מאמרים אלו, שנכתבו בחודשי המלחמה הראשונים, זכו מחוץ לצרפת ולגרמניה, ובייחוד באנגליה ובמדינות הניטרליות, בהד לא קטן ובהמשך בהשפעה ניכרת. מן הרגשות שעוררו שם נבעו זרמים שמידת השפעתם הולכת וגדלה ככל שהזמן חולף והם כבר מאזנים את ההשפעות המתועבות שהפעילו הממשלות הלוחמות.

עד כמה מיטיבה לעיתים מערכת השיפוט של המילה!

בזכות רומן רולן, המשורר וההוגה הבודד, נקרעו לפתע המסכות והמלחמה נגלתה בדמותה האמיתית: פשע נגד המין האנושי.

מאות ואלפי בני אדם טובים התגברו אז על הפיתוי לוותר על שתיקה נוכח עוצמת הרע. הם הבינו כי בימי הבלהות של המלחמה השתיקה עצמה עלולה להתפרש כמעין הסכמה. והם דיברו, כתבו, פעלו, וכיום הם כוח שיש להתחשב בו יותר ויותר. לעומת זאת בצרפת ובגרמניה לא עורר רומן רולן אלא עלבונות וכעסים. וזה, מחבר "ז'אן כריסטוף," תלמידם של מישְלֶה, קינֶה וכן של טולסטוי והנביאים העתיקים, נאלץ לשמוע הטפות מוסר

מפי עיתונאים חצופים שהפטריוטיות שלהם מתבטאת פחות באהבתם למולדתם מאשר בשנאה ובבוז שהם רוחשים למולדתם של אחרים.

למען האמת, הוא לא הוטרד כלל. רגוע תחת שריקות הבוז והלעג הוא התמיד בשליחותו.

אני מפרסם את הדברים האלה על אחריותי המלאה, ובהכרה ברורה של העלילות הזדוניות שפרסום כזה עלול לעורר. אני עושה זאת משום שלדעתי זוהי חובה דחופה להציב מול הצפת הלאומנות העיוורת את המילה היחידה שיכולה, לדעתי, לרסן את היצרים ולקרב לבבות: מילת האמת, האנושיות והצדק.

ודאי, סביר שיקבלו אותנו ברע כי אנושיות, אמת, צדק — מה ערכם בעיתות מלחמה? אם כן, האם יש להצדיק את הפרסום הזה?

הוא קודם כול מחאה, ולאחר מכן קריאה.

בהדפסתם מחדש של שני המאמרים האציליים הללו בצרפת אנו מבקשים בראש ובראשונה להזכיר שהתאווה לשלטון, לניצול ולרווח, שאנו קוראים לה אימפריאליזם, ושאותה תאוות כוח שלופתת באחיזתה את המדינות המתועשות ודוחפת אותן לכפות את חוקיהם על העולם, יש לה שורשים כלכליים עמוקים ושהיא תולדה ישירה של "שיטת הייצור הקפיטליסטית" כפי שתיאר אותה קרל מרקס, שעל אודותיה הוא יכול היה לומר כי היא "מזיעה דם ובוץ מכל נקבוביותיה". כל זה אמת לאמיתה.

אך האימפריאליזם איננו מוצדק משום כך ואינו "רע הכרחי", כפי שהזנות או הגנבה אינם הכרחיים.

גם המלחמה שהוא [האימפריאליזם] מוליד איננה גורלית יותר ממנו. אין "גורל" כלכלי או מדיני שאליו האנושות כבולה לעד.

הרי היא — האנושות — עושה את ההיסטוריה שלה עצמה, כשם שהיא זו שיוצרת את האש שלה ואת לחמה.

האמונה בגורל מדומה לא הייתה לאדם אלא אמצעי ערמומי להשתחרר מן האחריות המוטלת עליו.

המלחמה איננה גזרת גורל.

והנה עכשיו משתוללת סערה על העולם הישן. זה שבעה חודשים שאירופה, כמי שאיבדה את דרכה, קורעת את עצמה במו ידיה.

מלחמה זו עולה באימתה על התחזיות האפלות ביותר. האדם חזר להיות חיית הטרף של היער הקדום, אך בלי תירוץ הרעב.

סביבנו עולה וגואה הנהר האדום מדם; אנו נושמים את השנאה במלוא ריאותינו.

כמה שחורים השמיים מעלינו! כמה רועדת האדמה תחת רגלינו!

אנושיות, אמת, צדק — כל מה שאהבנו נרמס היום.

העולם, שנמסר לידיו של כוח ברוטלי, הוא כמעין מקדש חרֵב שנטשה אותו הרוח. כי אבוי! הרוח נטשה.

וכשיירו הרובים וישובו הלוחמים השיכורים מדם אל בתיהם הדלים, הם יזדקקו לפני הכול לא לאיבה אלא לאחווה אם ירצו לחיות סוף סוף בביטחון.

עלינו לוודא שהמלחמה, שהיא בת־חלוף, לא תכבה את האהבה, את הטוב ואת הצדק הנחוצים עד קץ הימים.

ומכיוון שבגלל הביטוי הצבאי של האימפריאליזם עלינו להמשיך ולהרוג זה את זה משך זמן נוסף — לפחות שהשנאה, שהיא מחרידה מן המלחמה עצמה משום שהיא חיה אחריה, תיעקר מלב הלוחמים!

אלה הרגשות המנחים את מחבר הדפים האלה ואת מוציאם לאור. פרסומם, בשעה שאנו שרויים בה, הוא מעשה של אמונה ביכולתו של העולם להירפא, בבואם של הימים שהנביא בישר עליהם:

"וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט

וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן".^[2]

כי שחור ככל שיהיה הלילה, אנו מאמינים באור הבוקר; ובשעה שיצרי הלאומנות שולטים ללא מצרים, אנו מזכירים לאחינו בני האדם שלעתיד לבוא תהיה להם מולדת גדולה אחת בלבד: המין האנושי.

אָמֵדֶה דונואה

פריז, 10 בפברואר 1915

הערות

[1] Amedée Dunois (1945-1878). עיתונאי, משפטן ופעיל פוליטי סוציאל־אנרכיסט צרפתי. מת בברגן־בלזן, לשם הגלה אותו הכובש הנאצי וכלא אותו. הקדמתו זו לשני מאמריו של רולן — "מעל ההתכתשות" ו"במלחמה — צְדקה" נחשבת למבטאת ביותר את רוחו ואת דבריו של רולן. [כל ההערות הן של המתרגם]. [חזרה]
[2] עמוס ה, כד. [חזרה]

מבוא

עם גדול הנתון במתקפת מלחמה אינו נדרש להגן רק על גבולותיו — עליו להגן גם על תבונתו. עליו להצילה מפני ההזיות, העוולות והשטויות שהאסון המתפרץ מביא עימו. לכל אחד יש תפקיד. לצבא — להגן על אדמת המולדת; לאנשים החושבים — להגן על מחשבתה. אם יעמידו את מחשבתם לשירות התשוקות העזות של העם, ייתכן שימצאו את עצמם מועילים לאומה, אך הם מסתכנים בכך שיבגדו ברוח — והרוח איננה החלק הזניח במורשתו של עם.

יום יבוא וההיסטוריה תבוא חשבון עם כל אחד מן הצדדים הלוחמים. היא תעריך את משקל שגיאותיה, שקריה ושיגעונותיה רוויי השנאה של כל אומה ואומה.

[…]

אוסיף רק מילה אחת. כבר שנה אני עתיר אויבים. אני רוצה לומר להם זאת: הם רשאים לשנוא אותי, אך לעולם לא יצליחו ללמד אותי לשנוא. אין לי עסק עימם. שליחותי היא לומר את מה שאני סבור שהוא צודק ואנושי. אם הדבר ימצא חן או יעורר כעס — אין זה מענייני עוד. אני יודע כי המילים שנאמרו יפלסו לעצמן דרך. אני זורע אותן באדמה נוטפת הדם. ואני בוטח. היבול יעלה ויצמח.

רומן רולן

ספטמבר 1915

מעל ההתכתשות

הוֹ, נוער העולם הגיבור! באיזו עליצות נדיבה אתם שופכים את דמכם אל תוך האדמה הצמאה! איזה קציר של הקרבה נקצר תחת שמש הקיץ הנפלא הזה!...

אתם כולכם, צעירים בני כל האומות, שאידיאל משותף מציב אתכם זה מול זה בעימות טראגי, אחים־אויבים — סלאבים הנחלצים לעזרת בני גזעכם, אנגלים הנלחמים למען הכבוד והצדק, עם בלגי נועז, אשר העז לעמוד מול הענק הגרמני והגן על תֶרמוֹפּילָאי^[3] של המערב, גרמנים הנלחמים להגן על הגותו ועל עירו של קאנט^[4] מפני שטף פרשי הקוזקים — ואתם בעיקר, רעיי הצרפתים הצעירים, אשר כבר שנים אתם מפקידים בידיי את חלומותיכם וששלחתם אליי, בצאתכם אל האש, את דברי הפרידה הנעלים — אתם, שמפריחים מחדש את דור גיבורי המהפכה — כמה יקרים אתם לי, אתם ההולכים למות!

כמה נוקמים אתם בעבורנו את שנות הספקנות, את העצלות הנהנתנית שבתוכה גדלנו, בעוד אנו מגינים על אמונתנו — אמונתכם מפני רעליה — אמונתכם המנצחת עימכם בשדות הקרב!

מלחמת "הנקמה", אמרו... נקמה, אומנם — אך לא במובן הצר של שוביניזם; נקמת האמונה בכל אנוכיות החושים והרוח, הקרבה מוחלטת של העצמי למען רעיונות נצחיים...

"מה ערכם של יחידינו, של יצירותינו, לעומת גודל המטרה?" כותב לי אחד הסופרים הגדולים של צרפת הצעירה, רב־טוראי ***, "מלחמת המהפכה נגד הפאודליזם נפתחת מחדש. צבאות הרפובליקה יבטיחו את ניצחון הדמוקרטיה באירופה וישלימו את מפעל הקונבנציה.^[5] אין זו עוד מלחמת נקם פנימית אלא התעוררות החירות..."

"אה! ידידי," כותב לי אחר מאותם צעירים, רוח נעלה ונפש טהורה, והוא יהיה, אם יחיה, מבקר האמנות הראשון של דורנו — סגן ***, "איזו אומה נפלאה! אילו ראית, כמוני, את צבאנו, היית מתמלא התפעלות מן העם הזה. זהו דחף של 'המרסייז', דחף הֵרואי, רציני, כמעט דתי. ראיתי את שלוש החטיבות ובהן יחידתי יוצאות לחזית: הראשונים, אנשי הסדיר, צעירים בני עשרים, צועדים בצעד איתן ומהיר, בלי קריאה, בלי מחווה, בפנים חיוורות ונחושות של נערים ההולכים להקריב קורבן. אחריהם המילואים, בני עשרים וחמש עד שלושים, גבריים יותר, תקיפים יותר, הבאים לתמוך בראשונים. הם יבצעו את ההסתערות הבלתי ניתנת לעצירה. אנחנו, הזקנים, בני הארבעים, אבות למשפחות, נותנים את הטון העמוק. גם אנו יוצאים, בטוחים, נחושים ויציבים, אני מבטיח לך. איני משתוקק למות, אך אמות בלי חרטה. חייתי חמישה עשר יום ששווים את המחיר, חמישה עשר יום שלא העזתי עוד לבקש מן הגורל. יזכירו אותנו בהיסטוריה. פתחנו עידן חדש בעולם. גירשנו את סיוט גרמניה חובשת קובעי הפלדה ושל השלום החמוש. הכול יקרוס לפנינו כצל חולף. נדמה לי שהעולם נושם שוב. הרגע נא את ידידך הווינאי,^[6] ידידי: צרפת רחוקה מן הקץ. אנו עדים לתחייתה. תמיד אותה צרפת: בּוּוִין,^[7] מסעות הצלב, הקתדרלות, המהפכה — תמיד אבירי העולם, הפָּלָדינים[8] של האל. די לי שחייתי לראות זאת! אנו, שאמרנו זאת כבר עשרים שנה, כשאיש לא האמין לנו, יש לנו סיבה לשמוח..."

הוֹ, ידידיי, אל יטריד דבר את שמחתכם! יהיה הגורל אשר יהיה — העפלתם אל פסגות החיים, ועימכם נשאתם את מולדתכם.

אתם תנצחו, אני יודע זאת. מסירותכם, אומץ ליבכם, אמונתכם המוחלטת בצדקת עניינכם הקדוש, אותה ודאות בלתי ניתנת לערעור כי בהגנת ארצכם הנרמסת אתם מגינים על חירות העולם — מבטיחים את ניצחונכם, גייסות המַארְן והמֵז^[9] אשר שמותיכם חקוקים עתה בתולדותינו לצד אחיכם הגדולים של הרפובליקה הגדולה.

אך גם אילו רצה הרוע כי תובסו, וצרפת עימכם — מוות כזה היה היפה ביותר שעַם יכול לחלום עליו. מוות שהיה קושר כתר לחיי העם הגדול של מסעות הצלב. היה זה ניצחונו הגדול ביותר... מנצחים או מובסים, חיים או מתים — היו מאושרים! כפי שאמר לי אחד מכם כשחיבק אותי עת נפרדנו: "יפה להילחם בידיים טהורות ובלב תמים, ולעשות במחיר חייך את הצדק האלוהי."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

[3] קרב תֶרמוֹפּילָאי נערך במצר היבשתי תרמופילאי שבמרכז יוון בשנת 480 לפנה"ס, בין צבא של שבעת אלפים לוחמים מן הברית ההלנית בפיקודו של לאונידס מלך ספרטה ובין צבא האימפריה הפרסית. [חזרה]
[4] קניגסברג, עיר הולדתו של עמנואל קאנט. [חזרה]
[5] La Convention, האספה הרפובליקנית ששלטה בצרפת מספטמבר 1792 עד אוקטובר 1795. [חזרה]
[6] הכוונה ככל הנראה לשטפן צווייג. [חזרה]
[7] קרב Bouvines, נערך ביולי 1214 סמוך לעיירה בווין בפלנדריה בין צבאות צרפת ואנגליה. [חזרה]
[8] Paladins, אבירי הקודש, הלוחמים למען הדת. [חזרה]
[9] שני מחוזות בצפון־מזרח צרפת הגובלים בבלגיה ובלוקסמבורג. בתחילת המלחמה התנהלו בהם קרבות עקובים מדם. [חזרה]