פרולוג
בּוֹאֶן
ארבע שנים קודם לכן
רָאמְפָּאג' ניתר והטיח את גופו השרירי בדפנות תעלת המתכת. הוא היה עצבני לגמרי, עוד לפני שעשיתי אפילו צעד אחד לעברו. היה לו מוניטין של ממזר עצבני במיוחד, לשור הזה. הוא לא סבל את הרעש של הקהל. הוא לא סבל את החבלים הכרוכים סביבו. והוא בוודאי שלא סבל בני אדם. במיוחד לא את אלה שהיו מספיק טיפשים כדי לנסות לרכוב עליו.
חיוך איטי התפשט על פניי כשהכרוז קרא בשמי. נעצתי בראמפאג' מבט ובדממה העברתי לו את המסר שזה קורה ושהוא לא הבוס.
הוא נחר בקול ובעט לאחור. פרסותיו נחבטות בדפנות המתכת.
זאת הייתה דרכו להגיד לי 'לך תזדיין', אני מניח.
"צודק," מלמלתי כמעט בלי קול, מסיים את העימות השקט עם החיה ומטפס על שלבי התעלה כדי להתכונן לרכיבה שלי. אחזתי בחבל, העברתי אותו לג'ימי, אחראי החבל שלי, וחיכיתי שהמשגיח יתפוס את גב האפוד שלי. באוויר עמד ריח של עפר ושל בעלי חיים, אדמתי ומוכר, שאפתי נשימה עמוקה, דוחף אותה עד לתחתית הריאות, נותן להן להתרחב. עצמתי עיניים לרגע. שמעתי את שאגת הקהל. שמעתי את העוזרים שלי מדברים. שמעתי את ראמפאג' משתולל, מטיח את עצמו מצד לצד, מסרב להירגע.
דמיינתי את הוויכוח ביני לבין קמיל לפני שיצאתי לשדה התעופה. ראיתי אותה עומדת בפינה של חדר השינה שלנו, מחזיקה את ידו של הבן שלנו ברכות כזאת, אך מביטה בי כאילו איננה מכירה אותי יותר. ראיתי את הדמעות זולגות על לחייה.
וראיתי את עצמי יוצא מהדלת.
החזקתי את האוויר בריאות עד שהן ממש התחננו לחמצן ואז שחררתי אותו בנשיפה ארוכה אחת. ועם הנשימה החדשה נתתי להכול להתפוגג. שום דבר אחר לא היה חשוב. לא נשאר כלום חוץ ממני, השור שמתחתיי ושמונה שניות של תהילה. בשביל זה אני כאן. לא רק כאן ברודיאו — אלא בכלל, בעולם הזה. נולדתי כדי לרכוב על שוורים.
התמקמתי על גבו של ראמפאג' ולשבריר שנייה, השור האכזרי והמסוכן הזה, שגרם לרוכבים רבים לרעוד בתוך המגפיים שלהם — השתתק. השרף שמרחתי על החבל התחמם, דחפתי את האצבעות שלי אל תוך ידית האחיזה, ליפפתי סביבה את החבל ואז אגרפתי אותו שוב, מותח חזק, בדיוק כפי שעשיתי מיליון פעמים בעבר. סנטרי נשמט קדימה אל בית החזה, רוקנתי את הראש. שום דבר אחר לא היה קיים. הייתי מוכן.
הנהנתי. זה הסימן המוסכם של קאובויים לומר 'קדימה, בואו נעשה את זה'.
השער נפתח בבת אחת, בחריקה של מתכת על מתכת, וראמפאג' התפרץ אל הזירה המאובקת. יד אחת שלי לפתה את חבלי הידית ואת השנייה הנפתי באוויר, הרחק מהשור העצום. רגליו האחוריות בעטו כשהוא הסתובב במעגלים זועמים ומתוסכלים, מזדקף, בועט, מתפתל, מתהפך — נשימותיו המהירות תואמות לשלי. חיקיתי את תנועותיו, לופת את גופו השרירי בירכיים ומרגיש את אותה תחושת האדרנלין המוכרת זורמת בעורקיי. זאת תחושת ההתעלות שכל המכורים מחפשים. ואני הייתי מכור.
ראמפאג' שינה כיוון ונחר בעוצמה את זעמו, אבל אני צפיתי את השינוי וזרמתי איתו. חמש שניות... ראמפאג' ניתר לאוויר וקימר את הגב. כל שריר בגופי התאמץ להישאר על גבו... שש שניות... נעצתי בו את הדורבנות, לופת את החיה בכל מה שהיה בי. ענני אבק עטפו אותנו מכל עבר כשהפרסות הקטלניות של ראמפאג' טחנו את הקרקע... שבע שניות...
הצופר נשמע ובבת אחת הזירה כולה נשטפה בשאגות. העולם פרץ בחזרה כמו סטירה ישירה לפנים. הרעש היה מחריש אוזניים, העוצמה הייתה טהורה כל כך, ואני שאפתי אותה פנימה כאילו הייתי זקוק לה כדי לחיות. ובאמת הייתי. התמכרתי לתחושת הריגוש הזאת יותר מכל דבר אחר.
החבל התרופף, שחררתי את האחיזה בידית וירדתי בקפיצה מגבו של ראמפאג' הכי מהר שיכולתי. ברכיי נחבטו בעפר השחור בנקישה חדה, כאב חד טיפס דרך הברכיים אל הירכיים והמפשעה, אבל בלי לבזבז אפילו רגע — דחפתי את עצמי לקום ורצתי היישר לצד השני של הזירה. טיפסתי על מעקה הכלוב כשנשימותיו החמות של ראמפאג' על צווארי והקרניים הקטלניות שלו במרחק סנטימטרים מגבי.
הוא הטיח את הכתף שלו בגדר, משחרר נהימה כועסת אחרונה לפני שהסתובב ורץ במורד המעברים, בחיפוש אחר חציר ומים טריים.
הבחורים הקיפו אותי, טופחים על גבי כשצחוק פרץ לי מהחזה.
"הוא כמעט תפס אותך, בואן," אמר ג'ימי ונעץ לי מרפק בצלעות.
הדפתי אותו ממני וחייכתי. "נהה, לא היום."
עמדתי בשולי הזירה ונופפתי לקהל כמו הממזר היהיר שאני. הם צווחו את השם שלי ורקעו ברגליים בזמן שחיכיתי לציון שלי. הוא הופיע על המסך הגדול: 90.7. שאגתי משמחה, הסרתי את הקסדה שלי וזרקתי אותה לתוך הזירה. תשעים נקודה פאקינג שבע! הנפתי אגרוף באוויר והקהל השתולל.
"אתה במקום הראשון!" קרא ג'ימי והניף גם הוא אגרוף באוויר. עיניי נפערו וסובבתי את ראשי לעבר לוח התוצאות. הוא צדק. השם שלי הופיע שם באורות נאון. בואן בארקלי. מקום ראשון.
"בואן בארקלי עם הרכיבה של הערב, גבירותיי ורבותיי!" קרא הכרוז ותחושת גאווה שלא הרגשתי כמוה מעולם בעבר הציפה אותי.
זאת. התחושה הזאת. זאת הייתה הסיבה שעליתי על גב שוורים פעם אחר פעם. בשביל הרגעים האלה אני חי.
חציתי בריצה קלה את המנהרות שמתחת לזירה אל חדרי ההלבשה של המתחרים, ואנשים בירכו אותי ועצרו אותי כל כמה צעדים כדי ללחוץ את ידי. עצרתי וצחקתי עם קולבי, מקבל בהבנה את העקיצות הידידותיות שלו. קיבלתי את זה בקלילות ואז דחפתי אותו הצידה כשדיקוֹן, החבר הכי טוב שלי בסבב התחרויות הניח יד על כתפי. הוא סובב אותי אליו בתנועה חדה ואני חיבקתי אותו ושאגתי מרוב שמחה. "ראית את הרכיבה הזאת? תשעים, דיק! לעזאזל, כן!"
לא יכולתי להפסיק לחייך. פניי כבר ממש כאבו מרוב שחייכתי.
אבל דיקון לא חייך אליי בחזרה. הוא לא הריע, לא שאג ולא משך אותי לחיבוק הקצת־מביך שתמיד התחבקנו כשאחד מאיתנו רכב רכיבה מעולה כזאת. פניו היו קפואות ומצב רוחי הטוב דעך בבת אחת.
"מה?"
דיקון טלטל את ראשו מצד לצד, עיניו מבריקות. הוא פתח את הפה כדי לומר משהו, אבל שום קול לא נשמע. סגר אותו שוב, כחכח בגרונו בניסיון לנקות אותו, אבל הסיט את מבטו ולא היה מסוגל להסתכל לי בעיניים.
הלב שלי קפא.
"מה, דיקון? פאקינג תגיד לי!" תפסתי אותו בכתפיים וטלטלתי אותו. הייתה לי תחושת בטן איומה. "מה קרה? פסלו אותי?"
הוא הניד את ראשו לשלילה בעצב. "זאת קמיל, אחי. אני כל כך מצטער. אבא שלך בדיוק התקשר. הוא בקושי הצליח לדבר, ביקש ממני לספר לך. הוא לא היה מסוגל לעשות את זה. לא בטלפון."
גוש קרח זחל בעורקיי, מקפיא את הדם החם, היהיר, שרגע קודם זרם בהם. ניערתי אותו שוב אבל הפעם בפחות אגרסיביות, הפחד החליש את האחיזה שלי. "שתספר לי מה?"
"קמיל. הייתה תאונה בחווה. היא... היא איננה, בואן. הרופאים לא הצליחו להציל אותה."
נסוגתי צעד אחד לאחור.
"מה? לא," לחשתי.
תמונות הבזיקו בראשי. שיער כהה ארוך. עיניים כחולות חייכניות. אצבעותיה גולשות במורד גבי החשוף. שפתיה נצמדות לצווארי. לחייה על חזי בזמן שרקדנו סלואו.
עצמתי עיניים וראיתי הכול. ראיתי את חמש השנים האחרונות בחיי. ראיתי את העבר שלי. את ההווה ואת העתיד שלי.
ואז ראיתי את הכול מתפוגג לעשן.
1
פייזלי
כיום
שולחן המטבח השרוט היה עמוס בצלחות מלוכלכות, סכו״ם ושאריות מזון. כוס פלסטיק שכבה על צידה, נוזל כלשהו זלג ממנה באיטיות. איכס. המקום נראה כאילו מי שאכלו שם ארוחת ערב היו להקת חיות בר ולא שני ילדים קטנים. אנחה ארוכה נפלטה משפתיי כשצפיתי במשקה שנשפך מטפטף אל שלולית ברצפה. לפחות אלה רק מים, חשבתי לעצמי בזמן שחיפשתי מטלית באזור הכיור. לפחות זה לא משהו דביק ולפחות זה לא טפטף על השטיח.
ציינתי לעצמי שבפעם הבאה עליי לבדוק את מצב המטבח לפני שאני שולחת את לילי למעלה לאמבטיה. אם היא לא הייתה כבר שקועה עד הצוואר בקצף אמבט, הייתי מכריחה אותה לנקות את כל הבלגן הזה בעצמה. שמעתי אותה עד למטה שואגת בקול ילדי שיר ממואנה וחיוך עלה על שפתיי למרות הכעס על כך שאף אחד משני ילדיי, כך נראה, לא יודע איפה מדיח הכלים נמצא. השירה שלה חיממה לי את הלב. היא ירשה את זה ממני. גם אני שרתי המון. במיוחד במקלחת, אבל לא רק שם.
הזזתי הצידה חשבון חשמל שתאריך התשלום שלו עבר כבר לפני שבועיים, מצאתי את הטלפון שלי שהסתתר תחתיו, פתחתי את אפליקציית ספוטיפיי וגללתי עד שמצאתי את הפלייליסט החביב עליי לניקיונות. להיט הניינטיז של סר מיקס־א־לוט, Baby Got Back פרץ מהרמקולים, התמסרתי ונתתי לצלילי הבס להשתלט עליי. ערמתי את הכלים המלוכלכים זה על זה ורקדתי איתם לעבר המדיח. לא יכולתי לעצור את עצמי. השיר הזה היה ממכר.
בפזמון השני כבר שרתי בקולי קולות, כשישבני מתנועע מצד לצד בזמן שהכנסתי מזלגות למתקן הסכו"ם ומילאתי את הכיור במי סבון כדי להשתלט על הסירים והמחבתות. ניסיתי טוורק קטן — ניסיון שהסתיים בכישלון מביך — ונשבעתי שמעכשיו אשאיר את זה למתבגרים. אלוהים.
"אימאאאאאא! תפסיקי עם זה בבקשה! יואו! את מביכה!"
הסתובבתי בציפייה לראות את בני בכורי בפתח המטבח עם הפרצוף הזועף הקבוע שעל פניו, אבל לא היה שם אף אחד. אז המשכתי לפזז בריקוד כל הדרך לעבר הסלון הסמוך, מנגבת את הידיים על גב הג'ינס שלי.
בסלון מצאתי את אֵיידֶן בוהה בטלוויזיה כמו זומבי חסר מוח, אצבעותיו נעות במהירות מסחררת על השלט בזמן ששיחק במשחק שנראה באופן מחשיד כמו חיקוי של משחקי הרעב.
"אתה יודע, לעולם אל תבקש מאנשים להפסיק לשיר, איידן. אם הם שרים, זה אומר שהם שמחים. אנשים עצובים לא שרים."
"אלא אם זו אדל," הוא ממלמל.
צודק.
"הנרי! לך לקללת סֶנְדְמֶן!"
השינוי הפתאומי בעוצמת קולו הקפיץ אותי, אבל אז גלגלתי עיניים כשהבנתי שהוא מרכיב אוזנייה. לכבל שהשתלשל מהצד השני של פניו היה מחובר מיקרופון. הילד לגמרי אובססיבי למשחק הזה לאחרונה. יש ימים שאם לא הייתי שולפת לו בכוח את השלט מהידיים, הוא לא היה עושה שום דבר אחר.
"הנרי, לא! תחפה עליי. אני נכנס!"
על המסך התנועעו דמויות אנימציה שאיתרו משאבים וירו באויבים.
"עם מי אתה משחק?" שאלתי בסקרנות.
תמיד קצת הדאיג אותי שהוא משחק משחקי וידאו מקוונים, בגלל כל הסכנות שיש ברשת. לרוב הוא שיחק עם כמה חברים מבית הספר, אבל פה ושם צץ שם לא מוכר ובמקרים כאלה נהגתי לבדוק את העניין ולוודא שהוא לא משחק בפועל עם איזה פסיכי שמעמיד פנים שהוא ילד בן עשר. את השם של הנרי הזה כבר שמעתי מספר פעמים בשבועות האחרונים ועוד לא הייתה לי הזדמנות לבדוק אם החברות הווירטואלית שהתפתחה ביניהם היא בסדר.
"עם הנרי. את יודעת, החבר הכי טוב שלי."
הרמתי גבה. "חשבתי שסיימון הרינגדייל הוא החבר הכי טוב שלך."
איידן משך בכתפיים. "נכון. הוא החבר הכי טוב שלי בבית הספר. הנרי הוא החבר הכי טוב שלי בגיימינג."
הופתעתי כשלא הוסיף לזה "דהה".
"בסדר גמור. תמסור להנרי היי ממני." רשמתי לעצמי לבדוק לעומק מי זה ההנרי הזה.
איידן שלח אליי מבט עקום וכיסה את המיקרופון בכף ידו. "אני לא מוסר לו את זה!"
הרמתי גבה. "כמובן, ברור שלא. סליחה שאני לא מגניבה."
הוא גלגל עיניים וחזר למשחק. שאלוהים יעזור לי. הוא רק בן עשר וכבר עכשיו אני חוששת לאן נגיע עם הגישה הזאת בגיל ההתבגרות.
דילגתי במעלה המדרגות כששיר של סלין דיון התחיל להתנגן ושרתי בקול אקסטרה חזק, רק כדי לוודא שאיידן לא יפספס את כל הזיופים הצורמים שבהם אני מצטיינת במיוחד. לא בדיוק בורכתי בקול של זמיר, וזה היה האסון הפרטי שלי. הייתי מתה ללוות להקת קאברים או משהו בסגנון. אבל בניגוד לרוב המתמודדים הזייפנים באמריקן איידול — ידעתי שאני גרועה. לכן, היחידים שזכו לשמוע אותי שרה היו שני ילדיי הקטנים והאומללים. אלוהים ירחם על האוזניים הקטנות שלהם.
התפרצתי ללילי לחדר הרחצה ולאמבטיה שהייתה מלאה בסוסי צעצוע, ואספתי את בת החמש המצחקקת שלי אל תוך מגבת מרופטת שבאמת הייתי צריכה להחליף כבר מזמן. החנקתי אנחה, ניגבתי את הילדה והלבשתי לה פיג'מה. בחרתי בכוונה אוברול חמוד וקטן שגרם לה להיראות צעירה יותר מכפי שהיא באמת, ותהיתי אם מחר היא תסכים שאעשה לה קוקיות. היא כבר גדולה — גן חובה — והמחשבה הזו גרמה לי להיות עצובה. התגעגעתי לימים שהיא ואיידן היו תינוקות.
אבל אז טלטלתי את ראשי. אולי התגעגעתי אליהם כתינוקות, אבל לא התגעגעתי לחיים שחייתי אז. מלאי מתח ותמיד בודדים, כי בעלי היה מכור לעבודה, אידיוט שהתעניין יותר בהקמת העסק שלו מאשר באשתו ובילדיו. בימים ההם לא שרתי אף פעם. לכן, היום, כשאני חופשייה ומשוחררת מבעל אידיוט, אני מקדיפה לשיר כל יום. אמנם הוא עזב את החיים המשותפים שלנו כשברשותו פחות או יותר כל הרכוש שהיה לי והשאיר אותי בלי כלום מלבד ילדיי — אבל זאת הייתה בעצם המתנה הכי טובה שקיבלתי. זה נתן לי בעיטה בישבן שהייתי צריכה כדי להתעשת. הרשיתי לגבר לשלוט בחיים שלי והפכתי לפגיעה, ללא כל הגנות. היום אני חכמה יותר. מודעת יותר. מודעת למי שאני ויודעת מה אני רוצה.
הסטתי את כיסוי המיטה המעוטר בסוסים וסימנתי ללילי להיכנס. היא התכרבלה מתחת לשמיכות העבות והחמות ואני נשכבתי לידה, קראתי לה סיפור וחיכיתי שתירדם.
ירדתי למטה על קצות האצבעות ושילבתי זרועות על חזי כשראיתי שאיידן עדיין שקוע במשחק הווידאו שלו. "למיטה, ילד."
הנפתי יד במחווה של עצירה לפני שבכלל יספיק להתלונן. הוא גלגל עיניים, השליך את השלט על שולחן הסלון ועלה במדרגות בצעדים כבדים תוך שהוא ממלמל ורוטן לעצמו.
העמדתי פנים שאני לא שומעת וקראתי אחריו ״לילה טוב״ בקול הכי מתוק שיכולתי. שקעתי על הספה ונתתי לערמת הכריות לעטוף אותי ברכות מכל עבר. אני אוהבת את הילדים האלה עד אין־סוף, אבל אני תמיד מותשת בסוף היום כשהם הולכים לישון. ציפיתי לערב של צפייה בנטפליקס ושתיית יין.
אבל לפני הכול, הייתי צריכה לסדר את חדר הרחצה. הרמתי כרית וגנחתי לתוכה בקול. וואו. החיים שלי כל כך מרגשים.
על מסך הטלוויזיה, המשחק של איידן עדיין נמשך והדמות הממוחשבת שלו עמדה במקום ולא זזה, עכשיו ששום ילד לא שלט בה. "אויש! איידן!" מלמלתי. הוא תמיד עושה את זה. פשוט משאיר את הדברים שלו דולקים עד שהסוללה נגמרת. או משאיר דברים על המדרגות. או בעצם בכל מקום מלבד המקום שבו הם אמורים להיות. הרמתי את האוזניות שלו, חיפשתי את מתג ההפעלה כדי לכבות את הבלוטות' וזינקתי מהמקום בבהלה כשקול גברי עמוק אמר, "שלום?"
הבטתי במסך. בפינה קפצה חלונית קטנה ובה סרטון באיכות גרועה ממצלמת רשת, של גבר עם אוזניות. עיניי נפערו. מאיפה זה הגיע? בדקתי מול מי איידן שיחק קודם, כשתחושת אימה מטפסת לי בבטן — HenryAceIII. הו, לא. לא. לא. לא. הילד הזה — סליחה, הגבר הזה — הוא לא הנרי שאיתו איידן משחק כבר שבועיים.
וחמור מכך, הוא מחייך, כאילו לראות אותי עומדת שם המומה ופעורת פה משעשע אותו.
רגע, הוא רואה אותי?
נשטפתי זעם ובתנועה חדה הרכבתי את האוזניות. "אתה צוחק איתי, חתיכת מופרע! איך אתה מעז לקיים קשר וירטואלי עם ילד בן עשר! אתה פשוט סוטה מעוות, אתה יודע?"
החיוך נמחק מייד מהפנים של הדפוק הזה והוא הניח את השלט שהחזיק ביד. הוא הרים ידיים לאט בתנועת כניעה מזויפת, מה שרק הרתיח לי את הדם עוד יותר.
"וואו, וואו," הוא רכן לפנים, לעבר המצלמה שלו. "בואי נירגע רגע. את אימא של איידן, נכון?"
"נכון, הנרי. אם זה השם שלך בכלל." שילבתי זרועות על בית החזה שלי.
"זה לא."
פלטתי צחוק נבחני. לפחות הוא פסיכופט כן. "ברור שלא. שלא תחשוב שאני לא אדווח על זה. אני מתכוונת —"
הוא צחק. הצחוק העמוק והנמוך שלו גרם לי לרצות לשלוח יד לתוך המסך ולחנוק אותו.
"רגע. לפני שאת מתקשרת למשטרה, אני רוצה להסביר. אני אבא של הנרי. את הזמרת?"
קפאתי. "מה?"
"את אוהבת לשיר, נכון?"
המבטא הכפרי שלו הסריח מנימוסים של עיירה קטנה וימים ארוכים בחוות בקר. כזה שיכולתי למצוא בו חן, רק לא כשהוא אורב לילד שלי ומתחרמן מלשמוע אותי שרה. איכס! סוטה. סוטה מטונף, מלוכלך. "אני — לא," שיקרתי, כי לא הייתי מסוגלת לעכל את המחשבה שיכול להיות שהוא... הו, אלוהים. לא. לא יכולתי אפילו לחשוב על זה.
"את כן. אני שומע אותך שרה אותו כל יום — השיר הזה על הישבנים הגדולים?"
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
