העולם שיש

הכול בסדר

"הכול בסדר," הכריז הגורו או המנטור או המאסטר. היא לא ידעה בדיוק איך לכנות אותו. היא התגלגלה לסדנה הזאת חצי במקרה, אחרי שהאקס שלה אמר לה שהיא חייבת ללמוד להרפות. הם שמרו על יחסים טובים, היא והוא, ולפעמים נדמה לה שזאת טעות, שאם היא צריכה להרפות ממשהו זה ממנו. הוא סיפר לה שחבר שלו מהמילואים היה בסדנה הזאת, נסע עד קפריסין ולמד להרפות. "הוא לא אותו בן אדם, תאמיני לי," הוא אמר לה, והיא תהתה למה אנחנו מייחלים שהאנשים שבחרנו שיהיו חלק מאיתנו - החברים שלנו, האהובים שלנו - ישתנו.

היא לא רצתה להיות מישהי אחרת, היא רצתה להיות עצמה, אבל משוחררת יותר, אולי מאושרת יותר. היום כולם רוצים להיות מאושרים. זה יכול להיות נחמד להיות היא, אבל בגרסה משודרגת. אז היא אמרה שהיא זורמת ולמה לא וגם ככה מזמן כבר רצתה לקחת חופש, והוא הוציא את הטלפון ובו במקום רשם אותה לסדנה של הגורו הזה או המאסטר. לא נראָה לה שהוא מנטור, אבל היא לא היתה בטוחה.

"הכול בסדר," הכריז הגורו או המאסטר, וכולם חזרו אחריו. גם היא. היא הבטיחה לאקס שלה שתשתף פעולה, שתתמסר. הוא אמר שחייבים להשאיר את הציניות מחוץ לדלת, ולאורך כל המפגש היא הביטה אל הכניסה לוודא שהציניות לא תחמוק ממנה ותיעלם פתאום. היא חזרה אחריו כמו כולם והיתה קצת נבוכה, אבל גם מרוצה. כן, גם היא יכולה להתמסר, יאללה "הכול בסדר". היא חייכה לעצמה, והמבט נדד שוב לכיוון הדלת.

היא ראתה אותו נכנס. הוא פסע על קצות האצבעות, כמתגנב, והצטרף לקריאות של כולם כאילו היה שם כבר קודם. המאסטר או הגורו, יותר נראה לה מתאים לקרוא לו מאסטר, אם בכלל, חזר על עוד כמה קריאות והיא מלמלה אותן יחד עם כולם, אבל כבר לא שמה לב למה שהיא אומרת. היא היתה ממוקדת בהוא שנכנס; הוא אשכרה לבש שרוואל, מי לובש היום שרוואל - אפילו לסדנה רוחנית, אם זה מה שזה. השרוואל נראה עליו טוב, הוא היה מהגברים האלה שכל דבר נראה עליהם טוב, נטול מאמץ. לנשים זה לא קורה, לא עד הסוף באמת. הוא חייך את השרוואל הזה עד שהיה נראה לה שאולי זה בשביל ההלצה, אבל לא היה לה אכפת.

כשהם התחלקו לזוגות היא ניסתה לתפוס אותו במבט, אבל מישהי אחרת כבר הקדימה אותה והיא נתקעה עם גברת שגם בעלה וגם אמא שלה נפטרו מסרטן באותה שנה, לפני חמש שנים, ומאז בכל שנה היא באה לסדנה כדי לקבל אנרגיות והשראה. היא היתה צריכה לתפוס אותה כשהיא נופלת והרגישה שההיא באמת נפלה עליה עם הסיפור הזה. איזה תיק. היא לא ידעה מה לעשות והיה נראה לה מגוחך לשתף בחזרה. במה? בבעיות שלה בעבודה? בגירושים של ההורים? בזה ששוב עלתה מידה? חשבה להמציא משהו, אבל לא הספיקה ומצאה את עצמה בוכה כשסיפרה על הפרידה, והגברת עם התיק שמה עליה יד ואמרה, "הכול בסדר," וזאת היתה הרגשה טובה.

בסבב הבא היא כבר היתה יעילה יותר וממוקדת מטרה, כמו שהיא יודעת להיות, והתיישבה מולו על המזרן שמול המאוורר הגדול. הרוח העיפה לו את הבלורית מצד לצד, למי בגיל שלהם יש עוד בלורית, למי. היא ניסתה למקד את דעתה המוסחת כדי להקשיב לו כשדיבר על אשתו. הם בהפסקה, או פרודים, הוא אמר, והיא צחקה ואמרה שזה הבדל גדול וקיוותה שיבין את הרמז. הוא צחק בעיניים עצובות וסיפר לה על הבגידה; איך גילה ואיך רצה לסלוח וניסה, אבל ללא הצלחה. היא שאלה אותו אם הוא רוצה להחזיר לה. ומיד אחרי ששאלה חשבה שאולי זאת היתה שאלה חצופה. הוא ענה שלא, הוא רוצה להחזיר לעצמו בחזרה, רק שהוא עוד לא יודע את מה. הוא כל כך יפה, חשבה בזמן שדיבר, והיה לה ברור שהדבר האחרון שהיא רוצה לעצמה עכשיו זה גבר מתוסבך ופגוע. אבל כמה סקסית הפגיעוּת הזאת, אלוהים ישמור. היא בקושי שמה לב שהם לא הספיקו להגיע לתור שלה, ובזמן שכולם חזרו לכיסאות שלהם הוא אמר לה, "נמשיך בבריכה."

המאסטר דיבר איתם על רואה החשבון הפנימי שלהם. זה שכופה עליהם כל הזמן לחשב קדימה ואחורה, ככה ש"אתם תמיד רואים את החשבון, אבל אף פעם לא את עצמכם." כולם הנהנו בהסכמה, גם היא. עכשיו היא פה והוא פה, ואולי תנסה, פעם אחת, לא לחשב מה יֵצא לה מזה ומה תהיה שורת הרווח (או, ליתר דיוק, ההפסד), אלא תקשיב לקול הפנימי שלה שאמר שהבחור השווה הזה הולך לחכות לה ליד הבריכה. "אין לכם מה לחפש את האושר," היא הקשיבה בפתיחות לדרשה. "הוא לא מסתתר, הוא נמצא. אתם אלה שמסתתרים מפניו ורק אתם יכולים לצאת מהמחבוא. אם תחשפו את עצמכם, תגלו שם את האושר, ממתין לכם." האדון השמן שישב לידה בכה, לא בכי תמרורים, אלא בכי של קו הפרדה, שביל ארוך של דמעה חשופה. "אני לא רוצה להתחבא יותר," הוא קרא, וכולם חזרו אחריו. זה היה נעים.

ביציאה מהשיעור הגבר עם השרוואל חטף לה את הנעליים ממש לפני שהספיקה לנעול אותן. הוא רץ איתן מהר לכיוון הבריכה, והיא דילגה בקלילות בעקבותיו. על שפת הבריכה השמיעו מוזיקה יוונית והוא גרר אותה אחריו לרקוד יחפה. הרבה משתתפים הצטרפו אליהם ופיזזו בהנאה, והיא חשה שאלה הרגעים הקלילים ביותר שחוותה זה זמן רב. כולם נראו כמעט חסרי משקל, מרחפים, נושמים. הוא שאל אותה אם היא רוצה לשתות והיא ענתה שתביא להם משהו מהבר. בזמן שחיכתה שהברמן, שהיה גם בעל המלון, ימזוג לה אוזו, ניגשה אליה הגברת עם התיק בחיוך מתוק ולחשה לה, "הוא חמוד, הבחור שלך." היא חייכה בחזרה ונהנתה מהמחשבה שרואים אותו כשלה.

הם שתו כמה כוסות עד שהחלה לאבד קצת את שיווי המשקל, והוא הציע שיֵשבו לנוח. כמה חבר'ה צעירים יותר הזמינו פיצה והציעו להם להצטרף. ככה מצאה את עצמה בין חבורת גברים, מתגלגלת מצחוק ובולסת משולש אחרי משולש, אף על פי שהיא בכלל לא נוגעת בקמח כבר חצי שנה. אבל רואה החשבון יצא לפגרה, ואת מקומו תפס הגבר שלידה, שרואה אותה, רואה ונהנה. הוא נסחף לשיחת זיכרונות מהמלחמה עם שאר הגברים, אבל לא הוריד ממנה את העיניים. הם היו פצועים, אבל הצליחו להציע זה לזה נחמה, היא חשבה. "גברים ישראלים זה משהו משוגע," אמרה להם. "יום אחד בשריון ויום אחד מתרגלים נשימות ליד הבריכה." והם נשמו יחד נשימה הפגנתית עמוקה וצחקו בקול בנשיפה. הם כבר היו עייפים וזלגו בזה אחר זה לחדרים, לוקחים איתם את שאריות הפיצה במגשים. היא נשארה איתו לבד, הם החזיקו ידיים ודיברו לא ברור על מה. היא שמה לב שהיא לא יודעת את שמו ושגם הוא לא שאל אותה לשמה, ומשום מה זה לא הטריד אותה. המוזיקה כבתה והאישה עם התיק עברה לידם וקרצה לה בחיבה. כולם ידעו לאן זה הולך, גם היא, וזה עשה לה טוב.

הם עלו יחד לקומה. החדרים שלהם פנו אל הבריכה והיו כמעט צמודים זה לזה. היא נכנסה לחדרה להתארגן בזריזות והתרגשה, עדיין מעט מתנדנדת מהאוזו, אבל יציבה לגמרי בהחלטתה. כשסיימה יצאה במהירות מהחדר ונכנסה, בלי לדפוק, לחדר שלו דרך הדלת שהשאיר פתוחה בכוונה. הוא עוד היה בשרוואל, אבל בלי חולצה, והיא עטה עליו. הוא לא נסוג, אבל גם לא מיהר להתנפל בחזרה. הוא כייל את הקצב שלה בעדינות, ורק כשהסתנכרנו הוביל אותה אל המיטה. הם לא עשו סקס וגם לא עשו אהבה, מה שהיה שם כלל לא היה עשייה. הם היו זה עם זה, נוכחים, ללא ציפיות וללא מעצורים.

הוא רצה שתישאר לישון, אבל היא כבר אספה את הדברים שלה ורצתה להתענג על הרגעים שחוו לבדה, עם עצמה. היא סיימה להתלבש והחלה לחפש את המפתח, בתיק ואחר כך בכיס החולצה ואחר כך בחדר. אבל הוא לא היה בשום מקום. היא כנראה השאירה אותו בחדרה כשיצאה בחטף וטרקה את הדלת מאחור. עכשיו היא נעולה בחוץ. הוא הציע שילכו יחד לקבלה, אם היא פתוחה בשעה הזאת בכלל, או יחפשו את הברמן. היא לא הקשיבה ויצאה אל המרפסת שלו. "שני דילוגים ואני שם," קראה אל תוך החדר, והוא יצא אליה. הוא לא התלהב מהרעיון, אבל היא כבר טיפסה על המעקה העבה בקצה המרפסת וניתרה בקלילות אל עבר המרפסת הבאה. הוא ראה אותה קורצת לו תוך כדי שהיא נמתחת בצעדים לאורך שולי המרפסת השכנה. כמו חתולה. היא הגיעה לקצה והתכוננה למעבר הבא, עזבה את אחיזת רגל שמאל ומעדה.

הוא ראה אותה נופלת. הם היו בקומה השלישית מעל הבריכה הקטנה של הילדים. הוא קיווה שהמים עמוקים מספיק כדי לספוג חלק מהצניחה מטה. אבל לפתע המכנס שלה נתפס בקצה המרזב של הקומה השנייה, והוא קיווה שהנה היא ניצלה. האחיזה החדשה, הלא צפויה, בלמה את הנפילה אבל גם הטיחה את הגוף שלה בקיר. היא נראתה מעולפת. הוא רצה לקרוא בשמה. זה נראה חסר משמעות. היא כבר לא היתה יכולה לעזור לעצמה. הוא צעק. לא כל כך ברור מה, אבל זה היה מספיק חזק כדי לגרום לאיש השמן, שהיה בקומה הראשונה, לצאת החוצה ולרוץ בגמלוניות לעבר הקבלה. כמה נשים יצאו למרפסות והחלו לצרוח. הוא ניסה להתרכז. הוא שם לב שהבריכה תחתיו החלה להיצבע אדום. הוא צעק "סולם" והחל לרוץ במסדרונות לעבר חדרי השירות, ללא הועיל. האישה עם התיק יצאה החוצה וקפאה במקומה בזמן שהברמן בא עם הסולם וניסה להגיע אל הקיר של הקומה השנייה, אך ללא הצלחה. הוא בקושי גירד את קצות האצבעות שלה בזמן שהמכנס שלה נקרע והיא צנחה היישר אל תוך הבריכה. האישה עם התיק צעקה.

בבוקר אנשים פסעו בלחש אל עבר השולחנות בחדר האוכל. תנועותיו של הרובוט התת־מימי נראו היטב מבעד לנצנוץ המים בבריכה שרוקנה ומולאה מחדש במהלך הלילה. הצוות יצא בחצות להרגיע את המשתתפים בזמן שאנשי ההחייאה משו את גופה מהמים וקבעו במקום את מותה. האמבולנס נשא אותה בשקט לחדר המתים בבית החולים המקומי. מנהל הסדנה יצר קשר עם האקס שלה, שהיה רשום ברשימת אנשי הקשר לחירום. זאת היתה הפעם הראשונה שהשתמש בה. הביטוח יטיס אותה בבוקר לקבורה בארץ.

לא היתה שקשוקה בבוקר, וכמה משתתפים תהו אם זה מתאים לשאול על זה משהו, כי אתמול היתה, והיתה טובה. כולם היו שקטים, מכונסים בסוג של תדהמה מבולבלת. הצוות ישב בשולחן נפרד לטכס עצה. המלווה הצעירה של הקבוצה חשבה שאי־אפשר להמשיך, חייבים לסיים ולחזור ארצה. היא בכתה כמה פעמים תוך כדי שדיברה. כולם הנהנו בשתיקה. חצי מהם הסכימו. מנהל הסדנה כבר הפעיל בראשו את רואה החשבון שניסה להבין את המכה הכלכלית שיספגו. זה יהיה קשה, אבל לא נורא. בדממה ניגשה אליהם האישה עם התיק ואמרה, "איזה נורא, איזה נורא, אבל עד שכבר הגענו לכאן, אתם יודעים..." גם הבחורים הצעירים לקחו את אחד מאנשי הצוות ורמזו לו שהם לא מוכנים לחזור הביתה, זאת ההזדמנות האחרונה שלהם לקצת חופשה לפני שיחזרו לצבא. מנהל הסדנה הביט בצוות ומתח את פיו להבעה סתומה, המלווה הצעירה מחתה דמעה אחרונה.

לקראת הצהריים חלצו כל המשתתפים נעליים בכניסה לסדנה. המלווה אמרה כמה מילים והדליקה נר והזמינה את מי שרוצה לדבר, אבל אף אחד לא ידע מה לומר. כולם הסתכלו על הגבר עם השרוואל, שעמד משותק בצד ולא החזיר מבט לאיש. שתי נשים אמרו עליה כמה משפטים. הן דיברו איתה באוטובוס בדרך לסדנה. האישה עם התיק סיפרה אנקדוטה משעשעת מהשיחה שלהן אתמול בזוגות, ואחד הצעירים אמר שהיא היתה שווה. הם ביקשו לעצור לדקת דומייה. כולם ניסו לחשוב עליה, אבל לא היה הרבה על מה, אז הם חשבו על הבריכה האדומה, על הסולם שלא הגיע, על הצעקה, על עצמם, על הרובוט מהבוקר.

בסיום הדקה, אולי זה היה קצת פחות, המאסטר או הגורו או המנטור הכריז, "הכול בסדר," ולקח נשימה עמוקה־עמוקה. כולם חזרו אחריו.