מה הסיפור: גילי היא שוטרת ביישוב נידח במדבר ואמא לנועה בעלת הצרכים המיוחדים – זאבה בודדה שצריכה להסתדר בכוחות עצמה.
קל/ כבד: כתוב היטב.
למה כן: כשפרשת רצח משונה מזעזעת את עולמה של גילי, היקום הקטן שלה קורס לתוך עצמו, ויכול להיות שהמפתח לתעלומה נמצא דווקא אצל נועה.
למה לא: גם מפחיד מאוד וגם עצוב נורא.
השורה התחתונה: רוזנברג המוכשרת, ברומן ביכורים, מצליחה גם ליצור עלילת מתח מסתורית ומורכבת, וגם דרמה אנושית גדולה ונוגעת ללב.
רן בן נון ההמלצה היומית 14/04/2026 לקריאת הסקירה המלאה >פרולוג
היא לא התכוונה לתת לעובדה שהדרכים חסומות, או לכך שאף אחד לא הגיע להפגנה חוץ ממנה, להרתיע אותה. "אל תדאגי", אמרה לחברתה, שכבר החליטה להעביר את מיקום המחאה עשרים קילומטר אחורה, לפני החסימות, היכן שהמשטרה כבר איימה להביא מכת"זית. "המטרה היא להפנות אצבע מאשימה לעובדי המפעל האחרונים שעוזבים, למנהלים שלהם. את לא יכולה לעשות את זה אם לא רואים אותם בפְרֵיים. אני אדאג להכול".
ובאמת, הדבר הראשון שעשתה, כשחנתה ליד שלט הכניסה של המועצה האזורית אורות נגב, היה להתקין את החצובה לטלפון הנייד. בגלל סופת החול שעדיין לא שככה לגמרי, היא נאלצה לאבטח אותה היטב וקשרה אותה בגומיות לשני סלעים סמוכים. אחר־כך נעמדה מול מצלמת הטלפון, ידיה על מותניה. הרוחות שרקו חרישית, והשיחים הנמוכים שבין הסלעים לחשו בעקבותיהן כמו נחשים. אף מכונית לא עברה בינתיים בכביש, אף ציפור לא דאתה בשמיים. הצליל היחיד במרחק עשרות קילומטרים היה הספירה לאחור של המצלמה.
"אדוני ראש הממשלה, כאן מיכל ארמון", היא פתחה, אישה בת ארבעים ושמונה בעלת קומה גבוהה וקול גבוה לא פחות. "קודם כול, ברכות!" היא נשאה את זרועותיה באוויר, "הצלחת לעצור לנו את ההפגנה. אני היחידה פה. לצערך, אני גם גרה פה".
היא לקחה הפסקה של רגע, "כאן מאחוריי, אתה רואה את הגדר שמקיפה את נווה מיכה, ואת הקיבוץ שסמוך ליישוב. אולי אתה גם רואה את הכפר אל־ספירה בצד השני".
היא העיפה מבט לאחור, רק לוודא שאכן כל שטח המועצה האזורית נראה בבירור למרות הסופה. מהמרחק הזה היא בכל מקרה יכלה לזהות רק את הגדר החיצונית, הבוטקה הקטן עם גג הרעפים שניצב במרחק כמה מאות מטרים ממנה וכמה מהבניינים היותר גבוהים שבתוך היישוב, כמו גם בניין המועצה האזורית. במאמץ היא יכלה אולי לראות גם את המרכז המסחרי, שריד לימי בניית השכונות החדשות, כשעוד חשבו שהיישוב הולך לגדול הרבה יותר. היה טוב אם המפעל גם נראה משם, אבל בכוונה בנו אותו כך שהכניסה אליו תהיה מתוך נווה מיכה, בכביש גישה שלמעטים הייתה הרשאה אליו.
"אנחנו לא הרבה אנשים", המשיכה, "אולי אלפיים בלחץ, אבל כולנו הושפענו במידה שווה מההחלטה שלך לסגור את 'טייפן', המפעל שמפרנס אותנו. אולי לא שמעת, אבל אין באזור שלנו יותר מדי מקומות עבודה. ולסגור מקום כזה, ככה בלי הסברים, בלי חלופות, בלי פיצויים, זה לא משהו שמקובל. למי לא כתבתי? לשר הכלכלה, לשר לפיתוח הנגב והגליל. חבורה של אפסים יש לך בממשלה הזאת שלך. ועכשיו אתה מנסה גם להשתיק אותי", היא נופפה באצבעה, "לא ילך".
כעת שילבה את ידיה על חזהּ, "עכשיו תסתכל שוב מאחוריי ותגיד לי מה הסיבה האמיתית לסגירת המפעל. העובדים האחרונים שלך לא מדברים אתי. זה כי הכניסו לתוכו עובדי קבלן מהמועצה? פחות מתאים לחברים שלך להעסיק שם אנשים מהאזור? הינה! הינה הם יוצאים! חבורה של פחדנים עלובי נפש".
מיכל לא באמת ראתה אותם יוצאים, אבל שמעה את רעש המנוע ותיארה לעצמה שלא היו מאשרים לרכבים אחרים לצאת מהשער הראשי לאחר שהחסימה נכנסה לתוקף. גם היא הרי הספיקה לצאת בעור שיניה, דקות ספורות לפני שהאכיפה החלה. ואכן, כשהסתובבה ראתה את האוטובוס הכחול, שנשא עליו מודעת פרסומת בוהקת לרכבים חשמליים, עושה את דרכו במורד כביש הגישה אל תוך העמקים שבין דיונות נסתרות מעין, נושא עליו לפחות עשר משפחות שהיא לא תראה שוב לעולם.
"תענה לי, אדוני ראש הממשלה!" הסתובבה, מרימה את קולה, "אני הולכת להקליט כאן סרטון כל יום, הרבה אחרי שאחרוני העובדים יעזבו, עד שאקבל ממך תשובה".
ובמילים אלו היא לקחה כמה צעדים גדולים לעבר החצובה וכיבתה את המצלמה. לאחר מכן השתעלה, ירקה החוצה את החול שהצטבר בפיה והעיפה מעליה עכביש קטן שטיפס עליה. היא התכוונה לכל מילה שאמרה, ועם זאת לא יכלה שלא לחשוב שכמה מחבריה נמנעו מלהגיע להפגנה בלי קשר לחסימות, אלא בגלל תנאי מזג האוויר. היא עצמה התלבטה אם המאמץ שווה את זה, בהתחשב בכך שתצטרך להתחנן לשוטרת הצעירה שתפתח לה שוב את השער, או שתיאלץ שוב להעביר את הלילה מחוץ לגדר. ניחא, כבר היו דברים מעולם. הפרוד שלה במעצר והדבר האחרון שהיה אכפת לו הוא היכן היא נמצאת, ואביטל שלה ממילא הייתה מעדיפה שלא תחזור הביתה. הן לא דיברו מאז שאביטל פוטרה מהעבודה במועצה, ומיכל תיארה לעצמה שזאת תנצל את ההזדמנות הראשונה לעבור דירה, להתחתן – או שניהם גם יחד – לפני שתתגעגע מספיק כדי לחדש עם אימה את הקשר.
לפני שהתירה את החצובה, בדקה את נתוני הסרטון. היא קיבלה כמה עשרות צפיות, רובן מחברים שלה, שגם השאירו תגובות אוהדות שגרמו לה לחייך. בתחושת סיפוק היא קיפלה בחזרה את הציוד לתוך הסוזוקי שלה ושטפה את השמשה בטרם התניעה. רגע אחרי שיצאה לדרך, השמשה התמלאה שוב בחול, שהפך במגע עם המים לבוץ. היא פלטה קללה עסיסית וניסתה לשטוף אותה שוב, תוך כדי נסיעה. היא ראתה קצת יותר טוב אבל עדיין האוויר היה כבד מהאובך שנהיה כעת סמיך יותר. לא נורא, חשבה. היא הרי הכירה את הדרך ונסעה בה במהירות איטית מהרגיל.
לקרוא לה "דרך" הייתה מחמאה גדולה. זה היה כביש גישה, שטופל אולי פעם אחת מאז שהמועצה האזורית כולה הוקמה. כל קיץ היו מביאים לשם טרקטורים כדי לפנות ממנו סחף של חול ובכל קיץ היו מרוקנים מים מהשיטפונות. הרכב הקטן שלה טיפס למעלה ולמטה על גבי הגבעות הקטנות שכבר נוצרו עליו כשהבחינה במישהו הולך לצד הכביש. היא התקשתה לראות מיהו, או מה הוא עושה שם, אבל הניחה שנתקע בחוץ כמוה, אולי במהלך הליכה ספורטיבית או בניסיון ללכת מתחנת האוטובוס שבצומת. היא פתחה את החלון, כדי חרך דק שאפשר לה לקרוא "שלום!" בלי לחטוף עוד חול בפרצוף, אבל הדמות לא ענתה לה. היא האטה אפוא עוד יותר את המהירות ופתחה את החלון עוד קצת. היא כבר הייתה ממש צמודה לדמות, שהתגלתה כענק בגובה יותר משני מטר, כשפנתה אליה ואמרה "היי, לא שמעת אותי! אני..."
היא לא השלימה את המשפט. צרחה נפלטה מגרונה. לענק שפנתה אליו היה עכביש עצום מודבק במרכז הפנים, ועוד כמה עכבישים קטנים יותר, צמודים מסביב כמו גורים היונקים מאימם. הפה הקטן של העכביש הגדול נפתח כשפנה אליה, חושף פה מזיל ריר עם שיניים חדות ומשמיע נהמה מרוגזת, כאילו הפריעה לו יותר משעוררה אצלו רעב.
היא ניסתה לסגור את החלון, אבל העכביש שבמרכז פניו של הענק כבר האריך את הרגליים שלו. אחת מהן, דקה ומבהיקה כמו סכין חדה, כבר נכנסה לתוך החלון. היא ניסתה לסגור את החלון אבל לא הספיקה, ולכן לחצה בכל הכוח על דוושת הגז. היא דהרה קדימה אל תוך ערפל אדום וזהוב, מתנשפת, ממשיכה ללחוץ במקביל על הכפתור לסגירת החלון. היא שמעה את הענק נופל, נגרר על הכביש. הזרוע שלו דקרה את הירך שלה. תוך רגע הראייה שלה היטשטשה עוד יותר, אבל היא המשיכה ללחוץ על דוושת הגז וכפתור סגירת החלון. החלון נסגר. הזרוע השמיעה קול גריסה כשנקטעה סופית מהיצור. גם קולות הגרירה נפסקו. מיכל הציצה במראה, רואה את היצור מתגלגל מאחורי הרכב ותוך פחות משנייה רוכן על רגליו האחוריות, האנושיות, שהיו לבושות במכנסי שלייקס רחבים ומאובקים. הוא הניח את ידיו השעירות, שהיו ארוכות ודקות לא פחות מהרגליים, על הקרקע, ואז הצמיח זוג ידיים נוספות ממרכז גופו והניח גם אותן. בטרם הבינה מה קורה, הוא התחיל לרדוף אחריה, כמו נמר מרובה רגליים, במהירות שבבירור יכלה להביס את המכונית החבוטה שלה.
היא נתנה גז עוד יותר חזק, סוחטת עד הסוף את הדוושה. השמשה שלה כבר התכסתה לחלוטין בחול, בוץ, ואבנים קטנות שנחבטו בה בעוצמה וגרמו בה לסדקים קטנים. היא לא ראתה כמעט כלום וידה האחת שעל ההגה – השנייה עדיין לחצה בכל הכוח על כפתור סגירת החלון – החלה לרעוד ללא שליטה. היא לא הצליחה לייצב אותה גם כשהרגישה שהיא מאבדת שליטה על הרכב, מרחפת באוויר.
פתאום הרכב נטה קדימה והיא התגלשה למטה, אולי במורד דיונה אקראית, אולי לתוך תעלה, היה קשה לדעת בתנאי הראות הקיימים. הרכב נתקל חזיתית במשהו, אולי סלע גדול, ומיכל הרגישה את עצמה עולה למעלה, כמו ברכבת הרים, כשהרכב התהפך והמשיך להידרדר למטה עוד ועוד. השמשה התנפצה בינתיים לחלוטין, רסיסי זכוכית ואבנים קטנות רוססו לתוך הרכב. מיכל רכנה, להגן על עצמה מפניהן, כשכרית האוויר נפתחה בנשיפה אחת ובלעה אותה. היא הייתה עדיין בהכרה כשנשאה את מבטה למעלה, למראה, לוודא שהמפלצת לא מגיעה בעקבותיה.
היא ראתה שם את הפנים של בעלה לשעבר.
פרק 1
נותרו לגילי בסך הכול עוד שלוש שעות עד שתצטרך לחדש את מלאי התרופות לנועה, אבל גילי לא הייתה מודאגת. היא תיארה לעצמה שהחסימה בגדר תיפתח מחדש ברגע שההפגנה בחוץ תסתיים, ולכן נערכה לצאת לכיוון בית המרקחת ברגע שתשלים את מכסת השעות הנוספת שהתחייבה אליה. הכול כבר היה מסודר מבחינתה – השכנה תשגיח על נועה, הרכב מתודלק, זמן הגעה משוער בשעות הפתיחה של בית המרקחת וזמן חזרה משוער לפני הנעילה של שערי היציאה מהיישוב כשההפגנה מתחילה.
גילי גם התנחמה בכך שלא נשארה לה הרבה עבודה לעשות עד שתצטרך לצאת. היא נדרשה לאבטח את פינוי העובדים האחרונים מ"טייפן" שנותרו ביישוב אחרי שהמפעל נסגר. זאת לא הייתה אמורה להיות עבודה קשה במיוחד, אפילו אם לוקחים בחשבון את השנאה כלפי העובדים מצד התושבים ואת השאלות לגבי עובדי הקבלן שנשלחו להחליף את אותם עובדים ונעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. גילי העדיפה להאמין שאלה האחרונים פשוט קיבלו מחברות כוח האדם הצעות עבודה טובות יותר, ושגורלם יתברר סופית ברגע שהרוחות הפוליטיות יירגעו קצת.
הרבה יותר הפריע לה שאביטל ארמון, ממלאת מקומו של ראש המועצה שנרצח, התעקשה לצאת ללוות את משימת הפינוי רק לאחר שתקבל את פניו של עידן, אחיה, שהגיע לביקור ביישוב דווקא באותו יום, מכל הימים. איכשהו המפתח שלו נאבד בתוך התיק והיא לא הסכימה להשאיר לו מפתח משלה. מוקדם יותר הסבירה לגילי שקבעה ריאיון עבודה לחברה שרצתה מאוד להתקבל אליה בדיוק לשעה שהיה אמור לרדת מהאוטובוס, ולא יכלה להסתכן בכך שעידן לא ימצא את המפתח ויתקשר אליה בזמן שהיא תחכה לשיחה מהמגייסת. לאביטל לא היה רכב כדי שתוכל לצאת לאסוף את עידן מהשער, אחרי שאימא שלה לקחה אותו להפגנה, זאת שבגללה גם סגרו זמנית את השער כדי למנוע חיכוך בין המפגינים לעובדי המפעל שנגד סגירתו הפגינו. מפה לשם נותרה רק ברירה אחת, והיא שגילי, במקום לעשות את עבודת השיטור שלה, תמתין לעידן בתחנה ותאסוף אותו כדי שיגיע הביתה ואחותו תוכל לצאת, ברגל, ללוות את הפינוי. גילי הבינה את ההתרגשות של אביטל לקראת חזרתו של עידן, במיוחד בהתחשב במה שעבר לאחרונה על המשפחה שלהם, אבל באמת שלא בשביל משימות כאלו היא עובדת במשטרת ישראל.
אחת עשרה שנה חלפו מאז הפעם האחרונה שראתה את עידן ארמון, ועם זאת הגבר – בן עשרים שנראה כמו בן שלושים – בקושי החליף איתה מילה אחרי שהאוטובוס הוריד אותו בשער. לא היה לו אכפת שהיא חיכתה שעתיים בגלל שהאוטובוס שלו התעכב.
הוא חי בסרט, חשבה, אם הוא חושב שיוכל לסדר את העניינים בחופשה קצרה מהישיבה. האישום ברצח נגד אבא שלו זה לא משהו שמקצים לו יום או יומיים וחוזרים לשגרה. "איפה אחותי?" הוא שאל כשירד מהאוטובוס.
הוא היה בטוח שהם צריכים אותו, חשבה, במידה רבה של רחמים.
"היא לא יכלה לבוא", השיבה לו, "יש לה ריאיון עבודה".
"עכשיו?"
"בטלפון. היא תסיים עד שנגיע".
הוא הלך בעקבותיה לרכב, סוחב את הקיטבג ביד אחת. לפחות הוא לא מבקש שאשא אותו עבורו, חשבה, וטוב שכך. היא הייתה אולי חצי מהגובה של הצעיר הענק הזה, והוא אפילו לא גבה משמעותית מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, כשהיה ילד חשוק לסת האוחז בזרועו של ראש המועצה.
אם אכן התקיים איזה ריאיון עבודה, הוא היה קצר אפילו יותר משאביטל העריכה לגילי שיהיה. גילי ועידן לא נדרשו לצלצל לפני שפתחה להם את הדלת בחצי חיוך, מבלי לטרוח לומר לגילי תודה. הם רק נכנסו ואביטל, צעירה מגילי בערך בעשור וחצי אך בעלת קול נמוך של מי שמעולם לא נדרשה לזייף ביטחון עצמי, כבר הספיקה להדליק את הטלוויזיה על מהדורת החדשות של חמש ולהציע לעידן את מה שנשאר מהחלה של השבת, מהמאפייה האהובה עליו.
גילי לא ביקרה בבית הזה מאז שגדעון ברק הודח מתפקיד ראש המועצה, אבל לא יכלה שלא להבחין שהוא שופץ לאחרונה. התקרה של קומת הקרקע הייתה גבוהה יותר, כנראה על חשבון חצי קומה שנהרסה, השיש במטבח הוחלף במשהו עם מרקם חלק ומבריק, כמעט מסנוור בלובן שלו. לא מעט חפצים נעלמו, ביניהם השידה הגדולה שהייתה בסלון, מה שגרם לחלל להיראות גדול ופתוח יותר. היא תיארה לעצמה שהחדר של עידן בקומה העליונה הוקטן מאז שעזב, כדי שלהוריו תהיה אפשרות לבנות לעצמם חדרים נפרדים. זה היה כנראה זול יותר לו אחד מהם היה עובר לדירה אחרת, אבל גדעון ומיכל היו אנשים גאים מדי מכדי להיות אלה שעוזבים את הבית.
"הולכים?" שאל עידן.
"אחר־כך", התחמקה אביטל.
"איפה אימא?"
"יצאה להפגנה מחוץ לגדר".
הוא גלגל עיניים. "חשבתי שהשוטרים מנעו ממנה לצאת".
"יש לי שם, גילי", היא הזכירה לו, ולא שנראה שהוא הקשיב. הם איחרו לתחילת הפינוי בחמש דקות, והזמן שנותר לה לקנות את התרופות כבר הצטמק לשעתיים וחצי.
"היא לא קשורה לשוטרים שמאבטחים את ההפגנה", המשיכה אביטל, "היא מצטרפת אליי למשימה אחרת. נוכל ללכת לתחנה אחר־כך".
"את לא יכולה לבקש ממישהו שיחליף אותך?"
"לא", אביטל התיישבה כעת, שערה נופל על פניה. "חוץ מזה, זאת משימה מאבא, אחת האחרונות שהוא השאיר לי לפני... אתה יודע". עידן הפנה את מבטו אליה ומיד כמו חזר בו. "תעשי מה שאת רוצה. אני הולך לבקר אותו עכשיו, לבד".
"בסדר, גילי באה אתי".
תודה לאל, חשבה גילי. נותרו לה עוד שעתיים ועשרים.
"יש מישהו בתחנת המשטרה כרגע, שיפתח לי?"
"לא", שוב ענתה אביטל במקום גילי, "אבל אתה מוזמן לחכות קצת בחוץ, צדיק".
עוד לפני שהספיקה להבחין בה מתארגנת, אביטל כבר הופיעה ליד הדלת עם תיק צד על כתפה ובקבוק מים בידה. היא הגישה את הבקבוק לעידן, שבירך במילה וחצי וגמע אותו בלגימה ארוכה.
"אתה די מטומטם, אתה יודע", אביטל הפטירה לעברו כשסיים, מבטה היה מושפל והיא העבירה את משקלה על עקביה קדימה ואחורה, "לחזור לכאן לקרב שאתה לא יכול לנצח בו, ועוד שנייה לפני שנועלים אותנו כאן עד הלילה".
"הפגנות לא לוקחות כל־כך הרבה זמן", הוא השיב, מניח את הבקבוק הריק בהפגנתיות על הדלפק, "ועד שההפגנה הזאת תסתיים, אני אדאג שאבא יהיה בחוץ".
גילי הניחה את ידיה על מותניה, "בהצלחה עם זה", היא סיננה, "אביטל, את באה או לא?"
"חכי רגע", היא פנתה לעידן, "אתה מודאג, וזה בסדר, אנחנו נעבור בתחנה אחר־כך. רוצה ללוות אותי? אבא יחכה עוד קצת".
ועדיף שיחכה, חשבה גילי. גם אם היו עוצרים הכול כדי לספר לעידן מה בדיוק קרה, ומראים לו תמונות מזירת הפשע, לא בטוח שהיה מבין. הוא עזב לפני כל־כך הרבה זמן. הוא בקושי זיהה את גילי, אז ספק אם יזכור איפה נמצאת תחנת המשטרה, או יידע לזהות מי מאנשי משפחות הפשע חלפו כאן לאורך העשור האחרון.
גילי, לעומת זאת, זכרה, גם אותו וגם את כל שאר הדמויות שחלפו ביישוב מאז שהיא זוכרת את עצמה. כשעידן היה רק הילד החמוד שעזר לאבא שלו לגזור סרטים בחנוכה של מרכז הקניות "חזי" שנקרא על שם האוליגרך ההוא, היא כבר עבדה שם בחנות הדגים של ראובן, במשרה חלקית אחרי סיום הלימודים בתיכון האזורי. היא פרנסה את המשפחה שלה מגיל צעיר, אפילו לא חוקי במונחים של היום, ולמעשה עזבה את העבודה בחנות רק כשגילתה שנכנסה להיריון, כמה שנים לאחר מכן ורגע לפני שהייתה אמורה להתגייס לצבא. האימה שהטילו משפחות הפשע, זאת שבגללה נסגרו יותר מחצי מהעסקים ביישוב לאורך השנים, מנעה ממנה בזמנו למצוא כל עבודה אחרת, והעזיבה של אבא של נועה לטובת לימודים במרכז – ולעזאזל עם המשפחה החדשה שלו – בטח לא עזרה. היא נאלצה לרכוש לעצמה מקצוע, כזה שתמיד יהיה לו ביקוש, ועבודת משטרה נראתה אז כמו הדרך הבטוחה לעשות זאת, וגם דרך נוחה יחסית, בהתחשב בעובדה שהייתה יכולה לעבוד במשמרות ולהשאיר את נועה אצל סבתא שלה, אימא של גילי, כשהסבתא הייתה עדיין בין החיים ולא שאלה יותר מדי שאלות על למה נועה לא מדברת או מגיבה לחיבוקים. אז גילי נכנסה לתפקיד בערך כשעידן רק עשה את צעדיו הראשונים בעולם.
הוא נכנס לרכב בעקבות אחותו, בחיקוי מדויק של הצעדים שלה. מהצד הוא נראה כמו צל גבוה יותר ושרירי שלה. גילי הבחינה במראה שעיניו נפערו, כנראה הופתע מהתרחבות הכביש ומהגובה שהתווסף לגדרות שהקיפו את היישוב.
גילי עצרה בתחנת אוטובוס לא פעילה במרחק רחוב ממוקד הפינוי, וסרקה את השטח בעיניה בחיפוש אחר אבנר, מפקד התחנה שהמתין לה שם. היא והתאומים החלו ללכת לאורך גדר האבנים, שברובה הייתה גבוהה וחלקלקה מכדי שאנשים בכושר ממוצע ינסו לטפס עליה. היא עמדה שם שנים ולמרות שפגעי מזג האוויר שחקו אותה עד שנראתה כמו שיש מאפיר, איש לא חשש שתקרוס, או שמישהו ינצל פרצה שתתגלה בה. שלושה מקטעים היו בכל זאת חדירים. אחד מהם היה השער הדרומי שמוקם בירכתי הגדר. הגישה אליו הייתה משכונת הרקפות, שכונת מגורים, והוא נועד בעיקר למעבר כלי רכב פרטיים, ולכן היה נמוך יחסית, בגובה שני מטרים בערך. גילי נופפה לאבנר, ושמחה שהגיעה לתגבר אותו. עם הכרס שגידל בשנים האחרונות התושבים שצייתו למרותו עשו זאת בעיקר עקב רגשי כבוד, וספק אם אלה יתפסו כשתרחיש כל־כך טעון כמו הפינוי ייצא אל הפועל.
בסמוך לשער עמד אוטובוס. משפחות שלמות העלו לתוכו מזוודות כבדות, רהיטים וכלובים של חיות מחמד. נהג האוטובוס הרפה לרגע מהסיגריה שבידו כדי לנופף לאביטל, שנופפה לעברו בחזרה.
"רגע, הם עוזבים סופית?" שאל עידן.
"המפעל נסגר רשמית אתמול", היא השיבה, מבלי להביט בו.
"חשבתי שהוא נסגר לפני שבועיים. לא על זה אימא מפגינה?"
"הפיצויים שלהם התעכבו, אבל עכשיו קרן הפנסיה שלהם מודאגת מהאימונים בצד השני של הגבול, אז עשו מאמץ", הפטירה גילי.
"אנחנו קרובים יחסית לגבול", השתומם עידן, "מתאמנים שם כל כמה זמן. זה לא חדש".
"אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים".
הם הגיעו סוף־סוף קרוב מספיק כדי לאחל בוקר טוב לכמה מהתושבים הסקרנים של היישוב. גילי תפסה מרחק ופיקחה על העניינים מהצד בזמן שאביטל שאלה לשלומם, דנה איתם על "תנאי מזג האוויר המשונים" של הימים האחרונים ועל פצעי היובש שהם גורמים, ולמעשה עשתה כל דבר שגרם למכרים הנושנים שלה להתאסף סביבה. היא אפילו ביקשה מעידן לעזור עם העמסה של כמה חפצים לתא המטען, והוא עזר לה, שוכח לגמרי שהוא ממהר למקום אחר.
רק שעובדי המפעל לשעבר כאמור לא היו אהודים במיוחד ביישוב, עם או בלי עזרתה של אביטל. עד מהרה הקהל סביבם הלך והתאסף וחלקו, שכאמור פרנסתו הייתה תלויה במפעל, הטיח עלבונות ואיים.
זה בדיוק התרחיש שגילי חששה ממנו. היא ואבנר מיהרו לשמש חוצץ אנושי מול האוטובוס, מבקשים מהתושבים שלא להתקרב. אף אחד ביישוב לא היה אלים פיזית כלפי אחרים כבר שנים, על אחת כמה וכמה כלפי שוטרים, אבל אלימות מילולית הייתה סיפור אחר. גילי הספיקה לשמוע "פרזיטים" ו"מסריחים" מאנשים שניסו לפלס את הדרך אל עבר העובדים המפונים למרות בקשותיה המפורשות שלא להתקרב לפני ששמעה שגם אביטל עצמה מוכפשת כ"משת"פית" וזה כבר הדאיג אותה. הפועלים לשעבר של המפעל אולי נוסעים כרגע אל מחוץ ליישוב, אבל אביטל חוזרת אחר־כך הביתה. גילי תיאלץ לוודא שלא מתנקמים בה אישית על הפינוי. כבר היו דברים מעולם כשהמפעל עצמו נסגר וניקבו לכל קציני הביטחון ב"טייפן" את הצמיגים.
חגורתה רטטה מצלצול הטלפון, אבל ידיה היו עסוקות בלנפנף לאנשים להתרחק. היא הבחינה שמהומה אחרת התעוררה בינתיים ברחוב הסמוך. כמה אנשים התקוטטו שם ללא קול, מה שהיה מוזר בהתחשב בכך שרוב האנשים ביישוב הזה, אם לא כולם, היו די קולניים. היא בדרך כלל הייתה ניגשת להפריד את הקטטה, אבל לא הייתה לה אפשרות להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, והפקודות שבידה היו ברורות.
בכל מקרה, האירוע הגיע אל סיומו. גילי הבחינה בעידן טופח בכף ידו על הצד של האוטובוס, מאותת לו לנסוע. המעטים שנותרו בחוץ עלו על הרכב במהרה, נושאים את אחרוני מיטלטליהם. הדלתות נסגרו והאוטובוס יצא לדרך, סופג מטחים אחרונים של שקיות זבל לפני שהשער הפתוח האחרון נטרק מאחוריו. הטלפון של גילי המשיך לצלצל. אבנר הצביע לעבר החגורה שלה: "את הולכת לענות?"
היא הביטה בצג ונאנחה, "זה אדם".
"מה הוא עשה הפעם?"
"אל תדבר ככה. כנראה שוב נטפלים אליו, למסכן".
גילי הרימה את מבטה מהטלפון, מופתעת לגלות שהתושבים ממשיכים להתקוטט ביניהם, כאילו שוכחים מי נותר נגד מי אחרי שאחרוני עובדי המפעל עזבו.
"אני צריכה לענות", אמרה לאבנר.
הוא הנהן. אביטל ניגשה אליהם: "תוכל להחליף אותה? אני אשמח אם מישהו יצטרף אלינו בתחנה אחר־כך".
אבנר משך בכתפיו, מחווה שהחל לאמץ יותר ויותר ככל שהתקרב לגיל הפרישה. "אני צריך לחכות לקצינים".
"זה יצטרך לחכות למחר", הנידה גילי בראשה. "אל תדאגי. אבא שלכם לא הולך לשום מקום".
היא התחרטה על המילים בשנייה שיצאו מפיה אחרי שראתה איך קדרו פניה של אביטל. בשביל זה יש תשובות לקוניות של כן ולא, חשבה. תיצמדי אליהן במקום למצוא את עצמך אומרת משהו לא במקום.
"מחר", פסק אבנר, מחלץ אותה משתיקה ארוכה שהייתה עלולה להיגמר בהתנצלות.
אביטל ניגשה עם הבשורה לעידן, שהחל להתווכח איתה, אבל גילי לא נשארה להמשך הדיון הזה. הייתה לה הרגשה רעה לגבי אדם והיא רצתה ללכת משם כמה שיותר מהר.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
