סודות בית טרלנה 1 - הבת המרוחקת

1

לָמוֹרְנָה

קורנוול, אנגליה
היום

לָמורנה לא זכרה מתי הייתה כאן בפעם האחרונה. זמן כה רב חלף מאז חזרה למקום שפעם קראה לו הבית, עד שהיו פרטים ממנו שהתקשתה להיזכר בהם, חלקים ממנו ששכחה. אז, לפני זמן רב, היא ספרה את הדקות עד שתעזוב אותו. עכשיו רצתה נואשות לחזור אליו. הצורך הדחוף לראות שוב את בית טרֵלֶנָה הניע אותה לחצות יבשות. לפני 24 שעות היא הייתה בסינגפור, ועכשיו נהגה לאורך נתיב מתפתל בדרום־מערב אנגליה לכיוון בית משפחתה הישן. גדר חיה שופעת בסגנון קורנוול, ירוקה ומלאה במגוון של צמחייה ובעלי חיים, נמשכה לכל אורכם של הנתיבים הצרים המתפתלים, והנוף מחוץ לחלונות מכוניתה היה כולו צמחייה עשירה וגבוהה להפליא. פעם היא התייחסה כמובן מאליו לכל זה, לנופים של קורנוול. אבל עכשיו, כשחזרה, היא ידעה שקורנוול שונה מכל מקום אחר באנגליה. היא המשיכה לנסוע, חיכתה שהבית יגיח מולה כשתפנה בפנייה האחרונה.

במרחק התעופפה להקת שחפים במהירות באוויר, צורחים את הצרחה הייחודית להם. הצליל הזה... הוא החזיר אותה לעבר. בחזרה לכאן, אבל בזמנים אחרים. או שאולי לא. כי אף שהמקום היה עדיין אותו מקום, היא לא הייתה אותו אדם. כבר לא. בכביש הארוך והמתפתל היו יותר מהמורות משזכרה — הדרך הייתה זרועה בורות, ומצע החצץ העבה שכיסה אותה פעם נשחק מזמן. עד כה נסעה במהירות בכבישים במכונית השכורה שלה, אך עתה נאלצה להאט לזחילת חילזון מייסרת מחשש שתשבור את מערכת המתלים. המהירות הזאת של כלי הרכב שיקפה את המהירות החדשה של חייה. היא הייתה שוב בבית, בדרכה לשום מקום מועיל. לחזור הביתה היה כמו ללכת אחורה, לא? זה מה שתמיד אמרה לעצמה, כשהתרחקה מכאן במשך כל כך הרבה זמן, ממשיכה קדימה בחיים חדשים שהשתלבה בהם בקלות בלתי רגילה. אבל עכשיו כל תקוותיה לעתיד נכזבו והיא חזרה. היא נכשלה. אחרי כל הזמן הזה, היא נכשלה בחיים.

ברגע שהגיעה לגיל ההתבגרות הפסיקה להיות מאושרת בבית טרלנה וההימלטות ממנו עמדה בראש מעייניה. היא רצתה לראות את העולם, למצוא עבודה — לחיות חיים שייקחו אותה לארץ רחוקה. היא הרגישה קשורה לבית הזה, כבולה אליו — כבולה עד כדי כך שחשה קלסטרופוביה, וזו דחפה אותה לברוח ממנו רחוק ככל האפשר. העזיבה שלה אִכזבה את כולם, היא ידעה זאת עכשיו. אבל היא רצתה נואשות לעזוב את הפינה הזאת בדרום־מערב הארץ, שרחוקה כל כך מכולם ומכל דבר — רחוקה כל כך מהציוויליזציה, כך חשבה פעם, בגיל הנעורים, כשחושבים שיודעים הכול. היא לא הייתה מסוגלת להישאר כאן.

כשהים מאחוריה, למורנה ראתה לראשונה את בית האבן הלבן ואז האטה את קצב נסיעתה לזחילה של ממש, השתהתה ולבסוף עצרה. היא יצאה מהמכונית ועמדה לרגע, סופגת את הנוף שהיה כה מוכר פעם, ועתה נראה כה זר, כה שונה. זה לא היה אמור להיות ככה. הרוח שטיפסה על הצוקים העולים מן הים נשאה עימה ריח של מלח ואוויר צח, והעיפה את שערה הארוך והכהה לתוך עיניה כשהביטה מעבר לאדמת האחו אל בית טרלנה. היא לא הייתה בטוחה מה ציפתה להרגיש כשהתבוננה בנכס רחב הידיים שלא העריכה בנעוריה אך תפס מקום גדול כל כך בזיכרונה. הוא נראה עצוב, כמעט מרקיב. בית משפחתה, שנבנה על ידי אבותיה בתקופה הג'ורג'יאנית, והיה בעבר בית מידות מפואר, סבל מהזנחה קשה. חלק מהחלונות בעליית הגג — בעבר מגורי המשרתים — נאטמו בקרשים בצורה מרושלת, נטולת כל אמנותיות או חן; קיסוס טיפס מעלה על פני הקירות החיצוניים, וכיסה את רוב האגף המזרחי, הספרייה ואולם הנשפים. האחו, ששימש בעבר את האיכר ששכר אותו כאדמת מרעה עבור עדר הכבשים שלו, נראה לא אחיד וחסר ברק, ולא ירוק ושופע כפי שהיה פעם. למורנה לא רצתה לחשוב במה עוד תבחין כשתגיע לבית. מה עוד יהיה נרקב ומתפורר? אם לא תחפש את זה, אולי לא תראה את זה. אבל היא ידעה שזה לא נכון. העדויות לדעיכה של טרלנה נראו סביבה מכל עבר והיה קשה מדי להתעלם מהן.

איך זה קרה? כמה זמן היא באמת לא הייתה כאן? עשר שנים? קצת פחות? היא הייתה בת 21 בערך כשעזבה, ובעשור שחלף לא חזרה לכאן ולו פעם אחת, וגם לא התגעגעה כלל, לא הרגישה את הדחף, את המשיכה, לחזור הביתה. למורנה ראתה את בני משפחתה מדי פעם בפעם — כמה מאחיה ואחיותיה, קומץ בני דודים — והתארחה בבית העיר של הוריה כשעברה בלונדון בדרכה אל המדינה התורנית שפיתתה אותה לבוא אליה. כי תמיד הייתה מדינה או עיר אחרת לחקור, עם הבטחות לחיים טובים ומספקים יותר. לרוב היא ראתה את בני המשפחה בשיחות וידיאו כשהצליחו להסתדר עם הפרש השעות, אבל כולם עשו מאמץ, ולא ניתקו לגמרי את הקשר. או לפחות ידעו מספיק כדי להיות מעודכנים בדברים הגדולים בחיים זה של זה — אהבה, אבֶל וכמה תקריות מצערות. עד עכשיו. כי על התקרית המצערת שהביאה את למורנה בחזרה לכאן היא לא סיפרה להם, וגם לא הייתה בטוחה שתעשה זאת. עדיין לא.

הבית הזה, כמוה, היה זקוק לאהבה ולשיקום. היא רק קיוותה שעדיין לא מאוחר מדי עבור שניהם.

למשמע קול המכונית נחפזה אחותה הצעירה של למורנה, זֵנוֹר, לצאת אל מדרגות האבן של הבית, ובהתה בה בתדהמה בעודה יורדת בהן.

"למורנה?" שאלה, כאילו זו כלל לא הייתה אחותה שעמדה שם, אלא רוח הרפאים שלה. אולי זאת באמת הייתה רוח הרפאים שלה. למורנה הרגישה כל כך מבולבלת להיות כאן אחרי כל הזמן הזה שנדמה שכל זה לא היה מציאותי. "מה אתה עושה כאן?"

"אני פשוט כאן," ענתה למורנה כשזנור רצה לעברה, וזרועותיה השתחלו ונכרכו סביב מותניה של למורנה כשהצמידה אותה אליה. זנור תמיד הייתה כזאת, מאז שלמורנה זכרה את עצמה. היא נולדה מלאת חיבה ותמיד ביקשה חיבוקים מאחותה הגדולה כשהייתה קטנה; נראה ששום דבר לא השתנה, גם אם זנור הייתה כעת בגילה של למורנה כשעזבה.

"אני לא מאמינה שאת כאן," אמרה זנור ונסוגה לאחור כדי להביט באחותה. "אחרי כל הזמן הזה."

למורנה הישירה מבט אל אחותה וחייכה אליה בלבביות, כאילו לחזור הביתה לקורנוול לראשונה זה כמעט עשור היה הדבר הטבעי ביותר בעולם. "הבית קרא לי," אמרה, בביטחון רב משהרגישה. אם כי היא לא הייתה בטוחה שזה נכון. מהקצה השני של העולם, היא תהתה אם היא הייתה זו שקראה לבית.

עתה כשנשאה את עיניה אליו, למורנה התבוננה בענפי הקיסוס שפילסו את דרכם לתוך הבית, פרצו בנחישות רבה שמשת חלון תחתונה, וליפפו קנוקנות אל תוך הספרייה. הספרים היו ודאי חשופים לקרח ולקור, לרוח ולגשם. זיכרון פתאומי הבזיק במוחה: היא עומדת בספרייה, האש מחממת את גבה בעוד היא מסובבת את הגלובוס העתיק הגדול, מסתכלת על כל הארצות, סוקרת את כל האפשרויות להרפתקאות, ומחליטה לאן תיסע. בסופו של דבר בחרה באסיה. לא היה לה שום מושג למה. אולי משום שכאשר סובבה את הגלובוס, אסיה נראתה הרחוקה ביותר משעמום הנעורים של קורנוול. היא נראתה הכי מעניינת, המקום שהכי סביר שיעניק לה את החיים השונים ביותר מאלה שחיה עד כה. הגלובוס הציע לה תקווה, הבטיח לה הזדמנות, ועכשיו הוא היה בחדר הקר והלח הזה, נרקב יחד עם הספרים, הציורים, הרהיטים העתיקים והפסלים. האם כולם יהיו חסרי ערך עכשיו? רקובים? מכוסים עובש? היא לא הצליחה להבין איך נתנו לזה לקרות. הבית גסס. אביהם תמיד אמר שהגיע תורו להציל את הבית הזה, להמשיך לקיים אותו. אבל הוא הרגיש מותש מכך עוד הרבה לפני שהבית נהפך למקור הדאגה שלו. וכמוהו למורנה, וגם אחיה ואחיותיה. חרדה. כולם חשו חרדה ממנו הרבה לפני שהיו צריכים. אימם נישאה לאביהם והצטרפה למשפחה, והביאה עימה אנרגיה חדשה לפרויקט למשך זמן מה, עד שגם היא נשחקה עם הזמן. בית כזה היה זקוק למישהו שייקח על עצמו אחריות מלאה ובלעדית לתפעולו. זה היה ייעוד ולא עבודה במשרה חלקית. ואיש לא הרגיש שזהו ייעודו. במקום זאת, בזה אחר זה הם כולם נרדמו בשמירה מרצונם וחיפשו הזדמנויות אחרות. או שנמלטו כל עוד יכלו.

דמעות נקוו בעיניה של זנור, כשראתה לפתע את הבית דרך עיניה של למורנה. "תודה לאל שאת כאן," אמרה. "אני לא יכולה לעשות את זה לבד."

"מה זאת אומרת? לעשות את מה לבד?" שאלה למורנה.

"לשכנע אותם לא למכור אותו."

"אמא ואבא מוכרים?" היה קל כל כך להיות מודרת מהחלטות משפחתיות כשבחרה להשתקע בקצה השני של העולם. אם כי לא הופתעה שהם רוצים למכור. הבית היה לולאת חנק מבחינה כלכלית, ועם כל שנה שחלפה הלולאה הזאת רק הלכה והתהדקה. למען האמת, למורנה הייתה מוכרת אותו כבר לפני עשר שנים, לפני שמצב הבית הידרדר. היא פחדה לחשוב איך הכול נראה בפנים עכשיו.

אבל מצד שני, כן היה משהו שהציק לה, שהזכיר לה שכאן גדלה, שזהו בית אבותיה, בית משפחתה מאז... ובכן, מאז ומתמיד. איך מקבלים את ההחלטה להיפרד מההיסטוריה האישית שלך ולמכור את הבית ככה?

"אמא ואבא כאן?" שאלה למורנה.

"לא. הם יצאו לחופשה. מבזבזים את הכסף שאין להם עדיין על הפלגה. החלטה של הרגע האחרון." זנור נופפה בידה בביטול כשהעירה את ההערה האחרונה, בעוד למורנה מניחה למציאות של "לחזור הביתה" על כל משמעותה לחלחל אליה אט־אט. זה היה אמור להיות המקלט הבטוח, המקום שבו תנוח ותתכנן את הצעד הבא שלה. אבל עכשיו הוא נראה שבור בדיוק כמוה.

"רוצה להיכנס? לשתות תה?" הציעה זנור בהיסוס, חיוך עולה שוב על פניה.

למורנה התמלאה חשש מפני המחשבה להיכנס, לחזות בריקבון שפשה בפנים הבית, אך לא יכלה לדחות זאת וזנור נראתה כה אופטימית, כאילו שובה של למורנה היה התשובה לכול.

"אני חושבת שאני אצטרך משהו יותר חזק מתה," ענתה למורנה.

"מר וגברת למברט פרשו לגמלאות," אמרה זנור כשישבו במטבח המפואר אך המיושן של גברת למברט הטבחית. חלק מהדברים נראו שונים כל כך. ואחרים נשארו בדיוק אותו דבר. זה נראה כאילו המטבח של גברת למברט נשאר קפוא בזמן, נעצר לנצח בין 1970 ל־1990. הוא היה תערובת של פורמייקה וחוּם, שנוצרה כנראה לפני מספר שנים רב ממספר שנותיהן של למורנה וזנור גם יחד. "אחרי הפרישה שלהם אמא ואבא התחילו לחשוב מה לעשות הלאה."

"מנהלת משק הבית/טבחית והמשרת האישי שלהם פורשים, אז הם מחליטים למכור. זו תגובה אוטומטית קצת," הרהרה למורנה בקול רם. היא חשבה על מצבה שלה, ועל מה שהביא אותה לכאן. נראה שתגובות אוטומטיות עוברות בגֶנים אצלם במשפחה. משרת אישי היה דבר מיושן בימינו, אבל אביה אהב להיאחז בעבר, ובני הזוג למברט עבדו בנכס מאז ומעולם.

"יש בטח הרבה דברים שאפשר יהיה לעשות עם הכסף שהם יחסכו כשלא יצטרכו לשלם למשפחת למברט?" למורנה הביטה סביבה בצבע המתקלף מהקירות, בפנלים עם סימני השיניים שהשאירו כלבי ציד שמתו מזמן.

"הוא יהיה כמו טיפה בים. הפסקנו כבר מזמן לחמם את רוב החדרים בקומה העליונה. אנחנו פשוט לא נכנסים אליהם יותר."

למורנה עצמה את עיניה כשחשה לפתע מוצפת בתחושת ייאוש בלתי צפויה, ואז לגמה לגימה מחזקת של ג'ין וטוניק. "למה אף אחד לא אמר לי? איך זה הגיע למצב הזה?"

"הכסף נגמר כבר לפני שנים. אבא הרגיש שהוא חייב להמשיך, לנסות להציל אותו. אבל זאת הייתה משימה כבדה מדי בשבילו. אמא ניסתה לתחזק את הגינה אבל זה פשוט יותר מדי בשביל אדם אחד והם לא יכולים להרשות לעצמם לשכור צוות עכשיו." זנור משכה בכתפיה והתיישבה מולה. "הרשות לשימור אתרי מורשת וטבע לא קונה כלום בימים אלה, יש להם כבר מספיק נכסים. אז, אנחנו מדממים כסף. כבר שנים."

"אז אני לא רואה שום דרך אחרת. נשמע שלמכור את הבית יהיה האפשרות הכי טובה," אמרה למורנה, אם כי לא הייתה בטוחה שהיא מתכוונת לזה.

"לך אין כסף?" שאלה זנור ללא שמץ של מבוכה. "אני יודעת שהרווחת המון במשך השנים."

למורנה צחקה. היא הייתה צריכה להזכיר לעצמה שאחותה הייתה כה צעירה, כה תמימה. כפי שלמורנה הייתה פעם. בעוד עשר שנים, גם זנור תהיה אדם אחר.

"הרווחתי בסדר, אבל אני לא עד כדי כך עשירה. אין לי ספק שיהיה הכי טוב למכור."

האור בעיניה של זנור דעך. האם באמת הייתי תקוותה האחרונה? תהתה למורנה. לפני שעה היא אפילו לא ידעה שאני חוזרת, לא ידעה בכלל שאני בארץ. "לפני שיחשיך, אולי אעיף מבט מסביב כמו שצריך, אזכיר לעצמי איפה כל דבר נמצא. או שניתקו את החשמל?"

"חה חה," אמרה זנור באדישות. "לא הגענו למצב של עוני מחפיר. עדיין. אבל קחי פנס, רק למקרה שמשהו לא יעבוד." זנור פשפשה מתחת לכיור המטבח, שלפה משם פנס והושיטה אותו לאחותה. "אני לא יכולה לתאר לך כמה אני שמחה שחזרת," מיהרה להמשיך. "המשפחה היא הכול."

"גם אני שמחה שחזרתי," אמרה למורנה, בטוחה שבקרוב גם תרגיש שהיא מתכוונת לזה.

"אולי נאכל ביחד ארוחת ערב?" הציעה זנור. "הכנתי פסטה טרייה ויש מספיק לשתיים. גינת הירק עוד מספקת ירקות טריים."

"פסטה טרייה? נשמע נפלא."

זנור התגלגלה לעבודה כשפית פרטית לאחר שסיימה קורס קייטרינג, אף שמעולם לא רצתה לטייל בעולם ולהסתמך על כישוריה, מעולם לא רצתה לבשל עבור החברה הגבוהה ומעולם לא רצתה להיכנס לעולם המלחיץ של צוותי המסעדות. היא הייתה שמחה בחלקה בהכנת קייטרינג לארוחות ערב ואירועים מקומיים. "את נשארת?" שאלה. "נשארת כאן, אני מתכוונת. בזמן הקרוב?"

למורנה השתהתה לרגע, בעודה חושבת על תגובה הולמת. "כן, אני חושבת שכן. אם התקרה בחדר שלי לא קרסה, כמובן."

זנור גלגלה עיניים. "החדר שלך נשאר בדיוק אותו דבר. אם כי יכול להיות שהוא קצת מכוסה אבק. אני לא חושבת שמישהו ניקה שם כמו שצריך כבר שנים."

חדר השינה של למורנה אכן היה בדיוק כפי שהשאירה אותו. היא נפרדה מזמן מהחדר הזה, ומעולם לא דמיינה שמשפחתה תשמֵר אותו כפי ששימרו חלקים אחרים בבית. או ליתר דיוק, הם השאירו הכול כפי שהיה.

היא תהתה אם מישהו ישן אי פעם במיטתה אחרי שעזבה. היא תהתה אם מסיבות הענק שנערכו בעבר, שנהגה לשבת על המדרגות ולהקשיב להן, גולשת מטה מדרגה אחר מדרגה בפיג'מה שלה בניסיון להשיג הצצה חטופה בזוהר, נמשכו גם אחרי שעזבה לפני כל כך הרבה שנים. חדרה נראה כמו הבית של מיס האווישם, איש לא נגע בו במשך שנים, שמיכה עבה של אבק כיסתה את שולחן האיפור, את ספת הישיבה, את שידת המגירות שלה. אם כי היה קשה לחשוב עליהם כעל שלה. הרהיטים היו עתיקים, בני גילו של הבית בחלק מהמקרים.

למורנה נשבעה לעלות לפה שוב עם מנקה אבק אחרי ארוחת הערב. היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם זה: לפרוק את המזוודות, לפתוח מגירות ולהודות שזהו זה: שהיא כאן עכשיו, לזמן מה; שהיא ביצעה נסיגה טקטית.

היא החליטה לצאת מחדרה ועשתה את דרכה לספרייה, צועדת לאורך מסדרון אחר מסדרון, על אריחי הרצפה השחורים־לבנים בדומה ללוח שחמט. רבים מהם היו סדוקים ושבורים, אבל הייתה זו הספרייה שעוררה את סקרנותה יותר מכול. כשנכנסה לחדר הגדול עם התקרה הגבוהה, היא הבינה שזגוגית החלון נשברה ודאי לא מזמן. חיפויי העץ היו שלמים ונקיים, עדיין לא התכסו בעובש ובטחב, וגברת למברט ודאי ניקתה פה. מעשה חסד אחרון לבית לפני שפרשה לגמלאות. למורנה הזכירה לעצמה בליבה להקדיש את הזמן וללכת להיפגש עם בני הזוג למברט כל עוד היא כאן. או שאולי זנור ניגבה את האבק מהחדר? לא אמא שלהם, בכל אופן. זה לא היה הסגנון שלה.

ספרים כרוכים בעור ניצבו לאורכם של ארבעת הקירות. הם היו בלתי ניתנים לקריאה, כמובן, אלא אם כן נהניתם מספרות עתיקה בכרכים עבי כרס בני אלף עמודים מודפסים באותיות זעירות או משלל גרסאות של תקצירי מגזינים פוליטיים ועיתונים מקומיים ולאומיים בקורנוול מלפני יותר ממאה שנה. אם כי עתה היא תהתה אם עשוי להיות מעניין לקרוא אותם. לפני עשר שנים לעולם לא הייתה חושבת כך. נראה שגם היא, כמו הספרים, הזדקנה.

היה קר בספרייה, והרוח, שהרעידה את השמשה הסדוקה, רק הוסיפה לצינה. כמה יעלה להחליף שמשת זכוכית תואמת לאלה שכבר היו שם? יש לקוות שיש את זה למישהו בהישג יד, אחרת הספרים יירטבו ויירקבו. היא תשאל את זנור. חובה לתקן את זה, גם אם תצטרך לשלם על כך מכספה. הטלפון שלה צפצף והיא הוציאה אותו מכיסה וראתה הודעה: ארוחת ערב בעוד רבע שעה. יוצאת רגע לגינת הירק כדי לקטוף ירקות לסלט.

מה עשו בבית הזה לפני שהיו טלפונים? הם צעקו זה לזה מראש גרם המדרגות ומקצות המסדרונות, ואימם וגברת למברט היו צועקות עליהם בחזרה שיפסיקו לצעוק. הזיכרון העלה חיוך על שפתיה של למורנה. היא שכחה רבים מהפרטים הקטנים שהרכיבו את חייה בבית הזה לפני שנמלטה ממנו. אחיה ואחיותיה, ולעיתים קרובות גם בני דודיהם שבילו איתם את הקיצים, היו חבורה רועשת ופרועה לא פעם. עכשיו כשחשבה על זה, הבינה שאולי התגעגעה לזה. רק קצת. כמה פשוטים היו החיים אז. היא זכרה את חגי המולד האלגנטיים שבהם כולם התלבשו יפה — פעם, כשהיו כולם יחד. איך — בלי בני הזוג למברט, שחגגו במקום אחר, בחופשה שהרוויחו בעמל רב — כולם תרמו את חלקם לבישולים. זנור תמיד הייתה אחראית על תפירת תרנגול ההודו אף על פי שהייתה קטנה כל כך. מרי ואביהן היו אוחזים בתבנית התנור המהבילה והסדוקה בידיים רועדות בזמן שזנור הורשתה לקשט אותו. היא אהבה לבשל כבר אז. מה למורנה אהבה? היא לא הצליחה להיזכר — נדמה שמעולם לא מצאה באמת את מקומה במשפחה. היא הייתה קצת כמו חלק מיותר.

"אף פעם אין מספיק סינרים בשביל כולם," חשבה למורנה בקול רם כשהזיכרונות הציפו אותה. ביום שאחרי חג המולד הם לבשו תמיד סוודרים מגרדים של חג המולד והשתרעו עם רגליים למעלה מול טלוויזיה דולקת ואח עם אש מתפצפצת, כשאבא נרדם עם כוס פורט בידו — היום היחיד בשנה ששתה בו פורט אי פעם. בחג המולד שותים שמפניה, וביום שאחריו פורט, כך אמר תמיד. הכול חזר אליה עכשיו. היא נעדרה מכל כך הרבה חגי מולד במהלך השנים. אולם מאז אותם ימים מאושרים בילדותה, כולם התפזרו והתרחקו זה מזה. זה הרי כבר לא יהיה אותו דבר עכשיו כשהמשפחה מפוצלת כל כך. ונכון, היא הפסידה כמה דברים, אבל לא מספיק כדי שתרצה לחזור לכאן. זה מעולם לא היה הזמן הנכון; הקלסטרופוביה המחניקה דחפה אותה אל מעבר לים בחיפוש אחר הרפתקאות והשאר היה היסטוריה.

למורנה סיירה בשאר החדרים בקומת הקרקע בצד הספרייה של הבית, מזדעזעת יותר ויותר מהאבק ומאווירת ההזנחה הכללית ששרתה בו. אולם הנשפים שבו ערכו הוריה ואבותיהם מסיבות אגדיות במהלך מאתיים השנים האחרונות היה במצב אומלל, עמודי השיש שלו כבר לא הבהיקו ורצפתו הייתה שחוקה ואפורה. בחדר האוכל הרשמי הארוך, השולחן וכיסאות הצ'יפנדייל היו מכוסים בסדינים להגנה מפני אבק. נראה כי את ארוחות הערב אוכלים במטבח בימים אלה.

הבעלים הנוכחיים של טרלנה אינם עומדים בפרץ וויתרו על כל יומרה להציל את מורשתה, את מורשת משפחתם — את ירושת שלוש האחיות ואחיהן. אחיה אמר כבר לפני זמן רב שאינו מעוניין בשום קשר לבית. מצחיק שדווקא הוא, היורש, ויתר על זכותו לרשת את השלשלאות האלה סביב צווארו והעביר אותה הלאה. זה מה שהתחיל את כל הבלגן הזה מלכתחילה, חשבה למורנה. בזה אחר זה, הם כולם פשוט ברחו, התנערו מאחריותם, כולם חוץ מזנור, כך נראה. אולי הוריהם עושים לה טובה, עושים טובה לכולם, במכירת הבית.

כשלמורנה חלפה על פני דיוקנאות של אבותיה, היא תהתה מי יקנה בית כזה ומה היו חושבים על כך אבות המשפחה. האם היו מאשרים, מרגישים תחושת שחרור, הקלה מכך שיגיע לכאן אדם חדש ועשיר — אוליגרך כלשהו, אולי — שיפזר מזומנים בנדיבות בניסיון להציל את המקום מקריסה מוחלטת? המחשבה כמעט העבירה בה צמרמורת, אם כי ללא סיבה. היא לא הרגישה דבר כלפי הבית הזה. או לפחות חשבה כך.

כשהגיעה למדרגות אל מחסן הרהיטים, עליות הגג, הארכיונים ומגורי המשרתים הישנים, עבר בה רעד. הם מעולם לא היו חדרים מזמינים: קרים, מוארים באור עמום, והמדרגות החורקות העולות אליהם רק הוסיפו לאווירה המפחידה. אזורי המשרתים מעולם לא זכו לאותה תשומת לב לפרטים כמו חללי המגורים של המשפחה, ודבר לא השתנה במאות השנים שחלפו מאז נבנה הבית הג'ורג'יאני גדול הממדים הזה. עליית הגג השתרעה על פני שני האגפים, עם גרם מדרגות בכל אחד משני קצותיה, כדי שמשרתים יוכלו לבוא ולצאת בקלות. דלת באמצע חללי המגורים, שמנעה בעבר מגורים מעורבים של משרתים ומשרתות, הוסרה. קשת העץ נותרה, וזכוכית חלבית ניצבה עדיין משני צידי המקום שבו הדלת אמורה להיות, כדי שלא יראו זה את זה בבגדי השינה שלהם, שריד מזמנים עברו — כמו רוב הדברים כאן. למורנה נגעה בזכוכית, שעליה שכבה עבה של אבק ולכלוך. הבית הזה היה פשוט יותר מדי עבודה, משימת ניקוי וניגוב אבק בלתי נגמרת. אין פלא שבעבר ניהל אותו צי שלם של משרתים.

בקצה המסדרון היו חדרי האחסון חשוכים, מלאים במזוודות ישנות וערמות של ארגזי פנימייה מעידן אחר. כשלמורנה עזבה, היא לקחה מכאן מזוודת עור, ארזה כל מה שחשבה שתצטרך ומעולם לא הביטה לאחור. שום דבר מהדברים שלקחה איתה לא נשאר איתה במסעותיה ברחבי אסיה. היא פיזרה את חפציה מאחוריה כאילו היו הפירורים של הנזל וגרטל, אלא שלא השאירה אחריה שובל כדי שתדע איך לחזור הביתה. היא עשתה את ההפך, נפטרה מכל מה שהביאה איתה, הקלה את משקל המטען שסחבה עימה, ניקתה את עצמה הקודמת עד שלא הייתה בטוחה שהיא עוד מזהה את עצמה החדשה. אפילו את המזוודה השאירה מאחור, ליד פח אשפה בחדר מלון בתאילנד, כשהחליפה אותה בתרמיל גב זול שנקרע זמן קצר לאחר מכן.

אחרי החדרים האלה היו כמה חדרים קטנים שסבהּ וסבתהּ או אולי אפילו סבא־רבא וסבתא־רבתא שלה הקדישו לטובת ארכיון, או ליתר דיוק, ערמות של ניירת שהושארו מאחור ונאגרו, ואיש לא ידע מה לעשות איתן. היה מן הסתם קל יותר להקצות מקום שבו ייערמו הרחק מהעין מאשר למיין אותם לפי סדר כלשהו. החלונות בחדרים האלה היו אטומים בקרשים, מה שהגביר את תחושת הקדרות ששררה בהם.

היא הביטה סביב בספרים ובשרטוטים אדריכליים, מסמכים ותיקיות שנערמו על מדפים בצורה אקראית. זה היה פשוט בלגן, אי־סדר. האם כל זה היה פעם מסודר, נקי ומאורגן, ומישהו נכנס פנימה ופשוט הפך הכול עד שנהיה פה כאוס? או שמא זה תמיד היה כך — מסמכים, מכתבים, תיקיות ועיתונים זרוקים על מדפים ללא סדר מסוים? היא הופתעה שהם לא היו מכוסים בקורי עכביש. אולי זנור נכנסה והעבירה פה מטלית אבק?

אותיות בצבע כסף על שדרת ספר כרוך עור משכו את עיניה. צבע הכסף היה קלוש, דהוי, אבל המילה אני בהקה בברק עמום באור הנורה החשופה שהשתלשלה מהתקרה. היא לקחה את הספר מהמדף, ובעוד ששדרת הספר הייתה שלמה, הרי שכריכתו הייתה דהויה, כמעט מעופשת, כאילו התיזו עליה מים בשלב כלשהו. למורנה פתחה את הספר בהיסח הדעת בדף אקראי. לקח לה רגע או שניים להבין על מה היא מסתכלת, אבל אז הבינה שזה יומן כתוב בכתב יד. המחשבה לכתוב יומן הפחידה אותה: לתעד בכתב את כל סודותיה לא נראה לה מעשה מועיל. זה וידוי בכתב שכל אחד יכול לראות, ללא שמץ של פרטיות. אבל אותו אני עלום שם מילא בשקדנות את כל דפי הספר. למורנה תהתה מייד אם האדם שכתב זאת חשש מכך ששנים אחרי היום שבו העט שלו נגע בדף הנייר, מישהי כמוה תקרא את מחשבותיו האישיות הכמוסות ביותר. אבל אולי זה בכלל לא היה אישי. היא סרקה במהירות את הרשומות וקראה את המילים "אלפיים מלחים ירדו מהאונייה בנמל קֵפֶּל" וגם "כל כך כיף ברָאפֶלְס". היא דפדפה כמה דפים קדימה. "רקדנו יחד בטאנגלין. לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים."

נמל קפל, ראפלס. הכותב דיבר על סינגפור — ואלה היו מקומות שלמורנה הכירה היטב. היא שתתה לא מעט כוסות קוקטייל סינגפור סלינג בראפלס תחת המאווררים המסתובבים, החום העז והאדריכלות הקולוניאלית.

היא הפכה את הספר בידה והבינה שכתב היד מודרני יותר משציפתה לפי המראה של כריכת היומן — הוא היה איפשהו בין הסלסולים הזעירים של כתב היד של המאה התשע־עשרה לבין הקשתות המתרחבות של השנים שלפני לידת הוריה. הדפים היו עבים, מעוותים כאילו מישהו הפיל אותם לאמבטיה, והדיו היה של עט נובע אך נמרח במקומות מסוימים, ניזוק מהמים, מה שהקשה על קריאת חלק מהמילים. היא התעלמה מהאבק שעל הרצפה והתיישבה ברגליים משוכלות. יש לה עוד כמה דקות לפני שזנור תצפה לה לארוחת ערב. היא תעיין בזריזות בכמה דפים ואז תחזיר את הספר למדף. היא פתחה את הכריכה הקדמית והחלה לקרוא.