לא רלוונטית

פרק 1

"אני מתחנן," הקול שלו רועד, הוא אשכרה החזיק את עצמו לא לבכות. "אני מוכן לעשות הכול. לא יודע איך מצאתי את עצמי בסיטואציה הזאת. אני גמור. את חייבת לעזור לי." דניאל מָטָרי הגדול, הזמר הכי חם בארץ, יושב מולי מכווץ ורועד, בטרנינג אוברסייז שגורם לו להיראות כמו ילד בבגדים של אבא. כמעט קורס תחת משקל הגורמטים־זהב שלו. אין מה לומר, משקפי שמש ענקיים בוורוד זרחני אולי מתאימים לו כשהוא ממלא את היכל מנורה, אבל פחות עובדים עם דמעות. לילי, תחזיקי את עצמך, פרצוף רציני, הבן אדם במצוקה. אני תוקעת בעצמי ציפורניים חזק. יופי, זה עובד. איה.

מה אני אגיד לכם, החיים הם גלגל. עברה רק שנה מאז שאני ירדתי על הברכיים מול הסוכן שלו כדי שייתן לי כתבת שער כשהחברה שלו ספיר, כוכבת ריאליטי עם גוף של אריאנה גרנדה ופה של קניה וסט, שמבוגרת ממנו בעשור וחצי, נכנסה להיריון. מערכת היחסים שלהם היתה החומר שממנו עשויים קליקבייטים. אחרי כל ריב, כלומר פעמיים בשבוע, הם היו מטנפים אחד על השני בסושיאל ומורידים ומחזירים עוקב אחד לשני.

אז התחננתי, הבטחתי קידומים ושת"פים ארוכי טווח, ואחרי שגמר לסחוט אותי, הסוכן של מטרי הסכים לתת לי את השער החלומי, שבו דניאל יפתח ויספר בכנות וברגישות על ההיריון הלא צפוי ("הכול מלמעלה"), על מערכת היחסים שלו ושל ספיר ("אם הייתי רוצה חיים רגועים, לא הייתי בוחר בספיר") ועל השמועות על הבגידות שלו ("שימותו הקנאים").

ואז, שעה לפני שהיה אמור להגיע לסט הצילומים של השער, התאורה כבר היתה מכוונת, הצלם בדק עדשות, והמאפרת התכוננה לבקש סלפי בשביל האחיינית, הסוכן שלו הודיע לי בהודעה - בהודעה - ש"סורי, אבל היה לנו בלת"ם ודניאל לא יוכל להגיע. ביוש".

אחרי חמש־עשרה שנה בתור העורכת הראשית של עיתון הבידור המוביל בישראל, אם היה לי דינר כווייתי על כל פעם שטאלנט התנהג כמו דיווה, כבר הייתי פורשת למלדיביים או קונה את המלדיביים. אבל הפעם זה היה אחרת, סיפור כל כך חם, שלא הייתי מוכנה לתת לו לחמוק מתחת ידַי. אייטם מהסוג שיעיף עיתונים, יפתח כל מהדורה, כל תוכנית בידור, יקבל התייחסות מנומקת מכל משפיען רשת, וכתוצאה מכל אלה, יחזק את מעמדי כאישה הכי חזקה בתעשייה. על גופתי השער הזה לא קורה. והוא לא קרה.

הסוכן, העוזרים האישיים, רואת החשבון, הנהג - כולם קיבלו הנחיה לסנן אותי וקיימו אותה כמו תרי"ג מצוות. כזה דבר עוד לא היה לי. שום דבר לא עזר. אני, לילי הרטמן - שתמיד מצליחה להשיג מה שאני רוצה, ששנים טיפחתי ושייפתי שילוב של קסם אישי עם טקטיקות משא ומתן, עד שהבאתי אותם לשלמות עטופה בחלקלקות לשון ובסמכותיות - נכשלתי. וכמה שבניתי על השער הזה. הבטחתי אותו לכל כך הרבה אנשים. מכרתי בזכותו מודעות, סגרתי בלעדיות עם תוכנית בידור מובילה ועם עמודי אינסטגרם מצליחים, וזה אחרי משא ומתן שהיה יכול להביא את השלום.

ביום הצילומים, הצוות של תוכנית הבידור כבר היה על הסט. "צילומי חוץ זה דבר מאוד יקר," המפיקה שלהם טרחה להזכיר לי אחת לחצי שעה באותו יום, ובכל יום בחודשים הבאים.

מי בסוף היה על אותו שער? עוד סיפור שאני מעדיפה לשכוח. ניסיתם פעם להקפיץ כוכב או כוכבת ברגע האחרון לסט שבבירור הוכן למישהו אחר? כוכבי איי־ליסט עובדים עם לו"ז סגור חודשים קדימה. כוכבי בי־ליסט אולי לא, אבל הם עדיין צריכים התראה של יום, אם לא באמת אז לפחות בשביל הכבוד. ולי, ובכן, לא היה יום. אפילו לא שעה. על השער האומלל ההוא מצא את עצמו שחקן ישראלי שחי באל־איי כבר עשור, בהתחלה כדי לכבוש את הוליווד ובהמשך כי כאן כבר שכחו ממנו. הוא בדיוק בא לארץ ל"חופשה" - מילה מכובסת לאירוע גיוס כספים מאמא ואבא, במטרה להמשיך לשרוף אותם על "קריירה" בחו"ל. אחרי הכול, עברו רק עשר שנים והוא כבר לוהק לסרט החדש של בראד פיט, בתפקיד הנחשק של ניצב במסעדה שבראד פיט מפוצץ בסצנה הבאה. וכך, מה שהיה אמור להיות השער המדובר בתולדותי נהפך לגיליון הכי פחות נמכר שלנו בכל הזמנים. הישג מרשים שנשמר, אגב, עד היום. חטפתי על הראש מבעלי המניות, ממנהל המחלקה המסחרית וכמובן מהמפרסמים שמילאו את הגיליון הזה כי הובטח להם שער שירעיד את המדינה. שנה אחר כך עוד החזרנו שטחי פרסום ללקוחות זועמים. וזה היה במקרה הטוב, כי אחרים פשוט נטשו.

ועכשיו? דניאל מטרי יושב מולי ומתחנן. כל כך קטן ופגיע, אני כמעט חומלת עליו. אבל רק כמעט. כי בכל פעם שהוא מעיף מבט בטלפון שלו, אני נזכרת איך הוא סינן אותי, וכל ההשפלה והזעם עולים לי.

הנה הסיבה לכל הנזלת הזאת במשרד שלי: אתמול שחרר "מקורב" של מטרי סרטון שלו חוטף התמוטטות עצבים מאחורי הקלעים לפני הופעה, צורח על צוות ההפקה, מעיף חפצים לכל עבר, מקלל ולקינוח מסניף שורה. הסרטון שוחרר בחמש אחר הצהריים, מוקדם מספיק להיכנס לכל המהדורות ולהיהפך לוויראלי בתוך דקות. בקיצור, הסרטון הכיל חומרים זהב, מהסוג שגורם לכל פשוטי העם להרגיש נורמליים, ולכל סלב לשמוח שהוא לא מככב בו.

ואני? אני התאפקתי יפה עד חמש ועשרה, ואז שלחתי לסוכן המסנן את ההודעה הבאה: "בעקבות הסרטון הוחלט לבטל את השתתפותו של דניאל מטרי ברשימת היפים.ות והלוהטים.ות ובאירוע השקת הגיליון. אנחנו מגנים כל התנהגות אלימה, ואין לה מקום במגזין התרבות הנקרא בישראל, שיש לו אחריות רבה כלפי קוראיו ושותפיו המסחריים".

אלה לא היו החדשות הטובות היחידות שהסוכן קיבל באותו ערב. במהדורה של שמונה כבר התראיין מנכ"ל חברת התקשורת הענקית שמטרי היה הפרזנטור שלה והבהיר שהתנהגות כזאת לא מקובלת עליהם, שהם לא עומדים מאחוריה ושמטרי מפוטר מיידית. "את השכר שהיה מיועד לדניאל מטרי נתרום לנפגעי ונפגעות אלימות כדי להמחיש את המחויבות העמוקה שלנו לנושא." אני דווקא שמעתי שהמנכ"ל אוהב ספנקינג. במהדורת חצות הופיעו כל שאר המפרסמים שעבדו עם מטרי ושחררו את אותה הצהרה, מינוס התרומות. כי בכל זאת, הרייטינג של חצות לא גבוה כמו של שמונה, אז חבל על הכסף. וכך, בשמונה בבוקר הראשון לעתידו כאלמוני בפוטנציה, מטרי יושב מולי מרוט ומושפל.

כל מי שמכיר אותי יודע שאני מגיעה מוקדם למשרד, ואם רוצים לתפוס את הקשב שלי, עדיף לנסות לפני תשע בבוקר. אחר כך הסיכוי להחליף איתי יותר ממשפט הוא אפסי. דניאל מטרי ידע את זה עלי. דוז פואה, מטרי. העובדה שהצליח, בתוך כל הדרמה שהתחוללה סביבו ולמרות נטייתו להיות מרוכז בעצמו באופן בלעדי, לעשות שיעורי בית ולהגיע בזמן היתה מרשימה. הוא גם הגיע, תודה לאל, לבד, בלי סוכן ובלי חבורת הילדים שנראו כמוהו, דיברו כמוהו ובעיקר קרקרו והקיפו אותו כל הזמן בטבעת אנושית מגוחכת.

"לילי, אני מתחנן. אני מוכן לעשות הכול. אני גמור. אם יש בן אדם בעולם שיכול להציל אותי זאת את (קצת חנופה עוד לא הרגה אף אחד, אבל תצטרך להתאמץ קצת יותר אחרי מה שעשית לי, מטרי). החיים שלי בידיים שלך." הוא מוריד את המשקפיים המוגזמים ומנגב את הדמעות בשרוול. די, תמשיך. אני מזדקפת בשיכרון כוח נעים. כזאת אני, חורצת גורלות ומשנה חיים של אנשים. הוא כל כך משכנע, ואני מוכנה להשתכנע. שקט משתרר בחדר. מטרי כבוי ומבוהל תחת מבטי.

"יש לי רעיון," הפה שלי מקדים את המוח.

מטרי מרים את מבטו ויש ניצוץ קל של תקווה בעיניו.

"אבל בשביל שזה יעבוד אתה חייב להקשיב לי ולעשות בדיוק מה שאני אומרת: אתה לא אומר מילה יותר בימים הקרובים, לא מעלה שום דבר לרשתות, לא מתראיין ולא מחליף מילה עם אף אחד בעולם חוץ ממני, הבנת? לא עם אמא שלך, לא עם החברים שלך, לא עם הסוכן שלך. אף מילה! ואתה סומך עלי ועושה כל מה שאני אומרת לך."

הוא בוכה עכשיו. סימן טוב. "ידעתי שאני יכול לסמוך עלייך. ידעתי. אני מבטיח." הוא משתנק מהדמעות של עצמו. "נודר." בין דמעה לנזלת הוא מספיק לעשות שורה ומציע לי בנימוס. הבן אדם הזה ישמיד את עצמו יותר מהר מיצירה של בנקסי. אלוהים, אני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון. יש לי תוכנית.

"אתה כן תגיע לאירוע היפים.ות והלוהטים.ות, ואנחנו נשנה את הנרטיב."

פרק 2

השעון מצלצל. אני מזנקת מהמיטה. קל לי לקום. אני אוהבת בקרים. הלילה מדכא אותי. שינה מזכירה לי מוות. לא שמַתִּי אי־פעם, אבל זה הכי קרוב בעיני לסוף. אני בטוחה שזה מרגיש דומה, ועל כל פנים זה בטח מריח דומה, כמו הבל הפה אחרי לילה, ואין לי שום עניין למות, למרות שאני והמוות מנהלים מערכת יחסים וֵרי קומפליקייטד כבר שנים.

מכבה את השעון כדי לא להעיר את גילי. הוא ישן בשלווה ונושם בשקט. הבודהה הפרטי שלי כבר שמונה־עשרה שנה כל כך רגוע, שגם השינה שלו שקטה. לא נוחר, לא משתולל כמוני מתוך שינה, הכרית שלו תמיד נקייה, לא מכוסה ברוק יבש, וכשהוא ער הוא אפילו יותר רגוע, תמיד מתנהל בשקט, תמיד אומר את הדבר הנכון.

אנשים שמכירים אותנו מוקסמים, "הפכים נמשכים״, אומרים עלינו. אבל האמת היא שבמקרה שלנו זאת לא היתה משיכה. זאת היתה החלטה מודעת שלי אחרי שנים של משיכה אל גברים מטורפים שהסתובבתי איתם כדי שישקיטו ברעש שלהם את הרעש שהחיים שלי עשו לי באוזניים. עם גילי מצאתי אי של יציבות ושקט, ולראשונה בחיים שלי הרגשתי בבית. וזהו. בחרתי. התשוקה והמשיכה יגיעו אחר כך, שכנעתי את עצמי. זאת אהבה בוגרת ואמיתית, נהניתי להסביר בהתנשאות לכולם, ובעיקר לעצמי.

מדליקה את מכונת הקפה, עולה על המשקל. מתרגשת מהיום שמחכה לי, לא מתכוונת לתת לשום דבר להרוס אותו. גם לא למאתיים וחמישים גרם שמתברר שעליתי מאתמול בלילה. מה? כבר שבועיים שאני חיה על סלט בלי רוטב. זה בטח התפוח שהגנבתי אתמול, כשהיתה לי נפילת סוכר בישיבת המערכת. טוב, זה לא קורה לי עכשיו. אני לא הולכת ליפול עכשיו על מאתיים וחמישים גרם. אני מעל זה. אני פביולס. אני מעוררת השראה. אני מקבלת את עצמי כמו שאני. אני סמל ומופת לקבלה עצמית לנשים. מחברת רב־המכר "את המותג!" עם הרצאות סולד־אאוט שבהן אני מטיפה לקבלה עצמית. תתאפסי על עצמך. תרדי לאט מהמשקל, תחייכי ממש חזק ותתחילי את היום. לא קרה כלום. פשוט תצומי. לא צריך סלט. ירקות זה גם ככה מנפח ויש לך שמלה להיכנס אליה.

אני מחייכת לעצמי ממש חזק מול המראה. זה כמעט עובד. מחייכת שוב ומריצה בראש את כל מה שאני צריכה לעשות בין עכשיו לאירוע בערב: ישיבת מערכת, צילומי שער, לעבור אצל יוני לקחת את השמלה, או שלא? אולי אקח משהו מהארון? ואז... לאירוע. ממשיכה לחייך. מאז שעשינו כתבה על סגולות החיוך (קראנו לה "צחוק בצד", כותרת שלי) אני משתדלת לא להוריד אותו מהפרצוף. מחקרים מדעיים מצאו שחיוך בתדירות גבוהה מאריך חיים, גורם לאנשים להיראות אטרקטיביים יותר ועוזר להשיג מטרות. לצד המחקרים עשינו דירוג של הסלבס שנתפסו מחייכים בהכי הרבה תמונות, ומולם כאלה שלא חושפים שיניים. כמובן שלחתי את המחלקה המסחרית להביא מודעות של אסתטיקת פה ואורתודונטיה, ותשמעו לי - אם אתם מחפשים קריירה עם הכנסה בטוחה ולא נרתעים מקצת רוק, אני ממליצה לכם לשקול את התחום.

הלחיים שלי כבר מתחילות לכאוב, אבל אני לא משחררת את החיוך־זיוף עד שהאנדורפינים מגיעים. אני יותר עקשנית ממך, גוף גרוע שאוגר נוזלים בחמש שעות שינה. פתחת איתי חזית? אני אראה לך מי הבוס. מצחצחת שיניים ביסודיות, מעבירה חוט. אם יש דבר שמגעיל אותי זה אנשים עם שיניים לא נקיות. אני רואה מיד את המאכלים השמנים, המעובדים והמכוערים, ספוגי הנהנתנות וחסרי השליטה העצמית, המהולים במונוסודיום גלוטמט, שעברו בהן, וחוטפת צמרמורת. גומרת עם היגיינת הפה וחוזרת לחייך, מתלבשת ליד מכונת הקפה, אמריקנו בלי חלב בספל קרמיקה חדש ממעצבת צעירה שרוצה תיוג.

מנתקת את הטלפון מהטעינה; שיחה שלא נענתה ממספר לא מזוהה. לא מתכוונת לחזור. לא ביום כזה, שייגמר רק בלילה, אחרי האירוע השנתי הכי גדול והכי מתוקשר שלי. לא שאני לא סקרנית לדעת מי חיפש אותי בחמש בבוקר, אבל זאת לא שעה של חדשות טובות ולא השאירו הודעה, אז אני מתעלמת. עוברת על הרשתות החברתיות; הבאזז סביב הערב כבר בשיאו, כל עמודי הבידור עסוקים בהימורים על המקום הראשון ברשימה הנחשקת שלנו, עמודי האופנה כבר העלו סניק־פיקים וראיונות עם מעצבים על הלוקים שרקחו לכבוד האירוע.

תנו לי להסביר לכם משהו: זאת לא סתם רשימה, זאת הרשימה, היא אחת הסיבות שבגללן הכתירו אותי לאישה עם הכי הרבה כוח בתעשייה, ואת התואר הזה אני לוקחת ברצינות. מאוד ברצינות. הרשימה היא כסף! כל מקום ברשימה שווה תוספת של עשרות אלפי שקלים בחוזה של מי שמאייש אותו. ככל שהמיקום ברשימה גבוה יותר, ככה הסלב ירוויח יותר כסף השנה. לעשרת המקומות הראשונים תהיה שנה מעולה. הם יגרפו כל קמפיין וכל תפקיד שירצו. ומי שלא מופיע ברשימה? ובכן, מוטב שיחפש עבודה נוספת.

אבל זה לא הכול. מרגע השקתה, הרשימה הזאת יושבת על כל שולחן, נחשב או פחות, מהתקציבאית הכי זוטרה, שמטפלת במכולת משה ובניו, ועד למנכ"ל של גוגל ישראל. כך שהלחץ להופיע ברשימה ברור, ואת החודשים שלפני ההכרזה אני מעבירה בהדיפת יחצנים וסוכנים שמזמינים אותי בנדיבות פתאומית לדרינק/ לאנץ'/ דינר, בעיקר כדי להסביר לי למה הטאלנט שלהם ראוי להופיע ברשימה ולמה מאוד "כדאי" לי לשקול את זה. אבל הלחץ הכי חזק מגיע מסוכני האיי־ליסטים, אותם כוכבים חמים נכון להרגע. הם כבר יודעים שהטאלנטים שלהם ייכנסו לרשימה, עכשיו הם מתחרים ביניהם על המיקום, והם מוכנים לעשות הכול (אבל הכול) כדי להתברג למקומות הראשונים.

בשביל המשא ומתן עם סוכני האיי־ליסטים דרושה חשיבה אסטרטגית. צילום ואִזכור של הגיליון שלנו בשידור פריים־טיים שהם מככבים בו, למשל, הם ממש דרישה מינימלית. שער חג בלעדי - עדיף יום כיפור, הגיליון הכי נמכר של השנה למקרה שחשבתם בטעות שיהודים עסוקים בכפרה על עוונות - כבר יחמם את המנועים לכיוון החמישייה הראשונה, וסגירה על ריאיון עם סקופ בלעדי, עם עדיפות גבוהה לווידוי על התמכרות, על ניסיון התאבדות, על דיכאון או על הכרזת נישואים/ גירושים/ פתיחת היחסים/ בגידה (ובלי ניסוחים מכובסים כמו "אנחנו נפרדים בהחלטה משותפת"), כבר תבטיח מיקום גבוה במיוחד.

בשביל להוציא את המקסימום מכל משא ומתן ולייצר הכי הרבה הייפּ אני שומרת את ההחלטה על שלושת המקומות הראשונים לרגע האחרון. כל כך אחרון, שאני מצלמת שלושה שערים שונים, שלוש הפקות מוגזמות שמתנהלות ברמת חשאיות של תקיפת הכור באיראן.

אני מציצה רק עוד רגע באתרים, מתבשמת ממספר האזכורים על הערב ומבסוטה, רואה הפעם את החיוך האמיתי שלי נשקף אלי בחזרה ממכונת הקפה המצוחצחת. ואם דניאל מטרי לא יאכזב הערב ויעשה בדיוק מה שקבענו, זה יהיה השיחוק של הקריירה שלי והסטמפה הסופית לכוח שלי ושל העיתון. זהו, האנדורפינים הגיעו. אפשר להתחיל את היום.

הריח של האמריקנו החזק מחזיר אותי פתאום, אחרי שנים שהיה רק ריח של קפה, בזינוק ישיר לילדה הקטנה שהייתי, ילדה קטנה ממושבה קטנה, שהתחבאה עם אחותה הקטנה מאחורי הכורסה הגדולה הירוקה וחלמה על חיים אחרים, בזמן שהאנשים הגדולים והשמנים מההוצאה לפועל עם הריח החזק של זיעה מהולה בקפה שחור רוקנו את הסלון. את החיים שאני חיה עכשיו, הילדה ההיא אפילו לא ידעה לדמיין. לא ידעה שהם קיימים. הילדה ההיא ואני מרגישות מנותקות, וזה בסדר גמור מבחינתי. אין לי שום עניין להתחבר אליה. מסכנה כזאת. מלאה בכאב, בנטישה, בבלבול ובפחד. אני כבר לא שם. עבדתי קשה במשך שנים כדי להגיע לרמת הניתוק המעולה מהילדה הזאת ואני לא מתכוונת להרוס את זה. אני בעננים. יש לי חיים מרהיבים, יש לי משפחה נורמלית שבניתי לבד ובעצמי ויש לי את הערב הפאקינג אמייזינג היום.

הילדה הזאת בשום אופן לא תידחף לאירוע ללא הזמנה. לא הערב ולא בכלל. אני איתה גמרתי. דאגתי שהיא תשרוד, ששום ניסיון לסיים את החיים האומללים שלה לא יצליח, שמרתי עליה מכל משמר, ועכשיו היא כבר לא באחריותי ואין לי שום כוונה לפתוח את הדלת הזאת יותר.

"אור ואהבה! אור ואהבה! אני משאירה את העבר מרחוק ומזמנת עתיד מזהיר ובהיר," אני משננת בשקט משהו על מניפסטינג שקראתי בריאיון עם הגורו התורנית של הסלבס, על שיטה שמאפשרת לכאורה להגשים מטרות ומשאלות על ידי מיקוד המחשבה בהשגתן. לפי השיטה, בעוד שמחשבות שליליות יוצרות אמונות מגבילות ומונעות מדברים להתרחש, מחשבות חיוביות שממוקדות במטרות ספציפיות ובתוצאות הרצויות עשויות לגרום לדברים לקרות. ובשלב הזה - כשהילדה ההיא מתגנבת - אני מוכנה לנסות הכול כדי להחזיר אותה לריק השחור והאטום שבו היא נעולה בדרך כלל. הופה, האור ואהבה הזה עבד. הענן הכבד עובר אותי, וגל חמים ממלא את הגוף מבפנים.

בהשפעת האנדורפינים אני מחליטה לפרגן למעצבת הצעירה ששלחה לי את הספלים. מסדרת את כוס הקפה מול פסי האור הרך שבוקעים מהשלבים של תריס האלומיניום השחור שלי, מכוונת שיראו ברקע באגביות את המטבח השחור המעוצב שלי, פותחת את התנור, לוקחת מאפה ענקי ושמנמן שגילי הביא אתמול לדניאלה לבית הספר, מסדרת יפה, מזיזה עוד קצת, מצלמת ומעלה עם הכיתוב "ארוחת בוקר של אלופות", ולא שוכחת להוסיף את השורה שאולי הכי מזוהה איתי: "אני אוהבת לפרגן לעסקים של נשים" ואת ההאשטאג #עיצוב.ישראלי.

מריחה את המאפה, מסניפה את הריח המשכר של הפחמימות הריקות, המתקתקות והמחבקות האלה ומחזירה לשקית לפני שאתפתה לביס. זה גבול שאסור לי לעבור. אני חזקה ואני בשליטה ושום דבר לא יערער את התחושה הזאת. בטח לא ערימת פחמימות מיותרת.

מסתכלת על ההשתקפות שלי בתנור האפייה המבריק. ארוכה וזקופה, בטן שטוחה, ישבן קטן ורגליים ארוכות. למתבונן מהצד אני אישה מרשימה וגבעולית. אני אוהבת את המבטים כשאני נכנסת לחדר ויודעת שזה לא רק המעמד שלי, זה לגמרי גם המראה שלי. אבל בשביל עצמי זה תמיד לא מספיק. לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, הפנים שלי לא מספיק מתוחות וצעירות, הציצי שלי נפול... אני יכולה להמשיך לנצח.

בזכות העבודה שלי יש לי גישה - ובגישה אני מתכוונת לתורים מיידיים עם הנחות ענק לכל מומחי הביוטי הכי נחשבים במדינה, ואני מתייחסת לגוף שלי כמו למקדש. נולדתי מקורזלת והייתי במלחמה עם השיער כל חיי. בלילות הייתי חולמת שאני מסתובבת במחנה קיץ בלילה, כשכולם ישנים, ועושה קרחת לכל הבנות עם השיער הארוך החלק והגולש. בחלומות היתה לי תחושת סיפוק אדירה. אבל בערות תמיד הרגשתי שאני חייבת לפצות בהמון אישיות ותחכום על רעמת הקרזול הקשיח, שמעולם לא הסתדרה ולא אפשרה לי ללכת פזור כמו שאר הבנות או כמו אחותי נעמי, שזכתה לא רק בעיניים ירוקות משגעות, אלא גם בשיער שָטני, גולש וחלק. פעם אחת, ביום של מסיבת הסיום של כיתה ו', אמא שלי נכנעה ולקחה אותי לפתיחת תלתלים - הטרנד השולט של הניינטיז. זה רק החמיר את המצב, וכל המסיבה הבנים משכו לי את התלתלים ונקרעו מצחוק כשהם חזרו כמו קפיץ. כל כך קיוויתי שגולת הכותרת במסיבה תהיה הילה, שקיבלה ראשונה, אבל השיער שלי גנב את ההצגה. ומי היה מאמין שמנקודת המוצא השׂערית שלי היה אפשר עוד לרדת.

השיער הקשוח הקשיח אותי ואני מצאתי דרכים עוקפות להתייפות. או כמו שאני ראיתי את זה, לשלוט במה שכן יכולתי - הגוף, כי השיער היה בלתי נשלט. דאגתי לעשות הכול כדי שהגוף שלי יהיה מהמם. כזה מהמם, שכולם ידברו על כמה הוא מהמם וישכחו מהשיער שלי. העבדות של הגוף כללה כושר לפני שהתמכרות לספורט היתה טרנד מתועד, ואכילה מוקפדת, מתובלת בקצת דחיפות אצבע לגרון כשהגזמתי. והגוף שלי ציית, התחטב והתחזק, ואני, שקיבלתי פידבק חיובי ממנו, רק המשכתי לדחוק אותו לקצה. יום אחד קראתי בעיתון נוער על טיפול שיער חדש למתולתלות - "החלקה" קראו לזה. זה היה יקר ולאמא שלי לא באמת היה כסף לזה, אבל המוות שעשיתי לה הוכיח את עצמו, ובתוך שלוש שעות נהפכתי לאחת מאותן נשים שקינאתי בהן תמיד, עם שיער מבריק, חלק וגולש. וכמעט חיינו יחד באושר ועושר, השיער המוחלק ואני, אבל אז מצאתי בעצמי פגמים חדשים שמיררו את חיי. התברר שאני ממש־ממש טובה בזה.

וזאת הסיבה שאין לי שום בעיה להזריק פה, למתוח שם, ללכת שלוש פעמים בשבוע לפילאטיס, לרוץ עד שכלים כוחותי, לצבוע שיער כל עשרה ימים, לעשות מני־פדי וכל עבודת פחחות שהמכונה שמכילה את נפשי זקוקה לה כדי לשמר את המראה שלי.

מבחוץ אני מטיפה לקבלה עצמית, אבל אני עובדת קשה בלהיראות טוב. זה גוזל זמן ואנרגיה, אבל המראה שלי הוא חלק מהזהות שלי. הזרם של הפילוסוף מישל פוּקוֹ שלפיו משטור גוף הוא דכאני... בואו נגיד שאני פחות שוחה שם. מבחינתי משטור גוף הוא שליטה עצמית, ושליטה עצמית היא כוח, וכוח הוא לא דבר רע בשבילי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*