איילה בגן עדן1
בספר "לקסיקון סמלים" של Ad De Vries, נאמר על האיילה שיש בה כוח לכפות על הנחשים לצאת מחוריהם. לאחר שהיא אוכלת אותם היא מחפשת מים טהורים, מי חיים כדי שרעל הנחשים לא יזיק לה. עקב רעל הנחשים היא מאבדת את הקרניים שלה, ומאוחר יותר הן מתחדשות. לאיילה יש כוח להתמיר את הרוע, את הצל, ולא להינזק ממנו.
מאפיין אותה המבט האדיב והאצילי בעיניה. איילה בוכה במותה, והדמעות שלה הן תרופה יקרה. יש לה חיים ארוכים. בנצרות היא מסמלת את הנשמה — soul. היא מגיעה למי החיים כשהיא צמאה ומחפשת את מימי האמת.
פרידה קאלו, ביומנה, רשמה שתי דמויות של עצמה, וכתבה מתחת לאחת, "אל תבכי עליי", ועל השנייה, "אני כן בוכה עלייך".
הדיאלוג הזה מדבר אליי עד היום. לאיילה יש מבט אמפתי המזכיר את המשפט — "אני כן בוכה עלייך".
1 איור העטיפה בינה בלנקה חיון ויילר
ילדה קטנה
ילדה קטנה
החזירו לי עכשיו
את הילדה הקטנה
המסתתרת
עם עיני התכלת
וסרט בשערה הזהוב,
היא חייתה ללא מטרה
בעולם מרוסק
שמחה בלי סיבה
רקדה ושרה
את כאבה לא ידעה.
כמו בדרמה גרועה
לא חרדה
גם כשמתחתיה
האדמה רעדה.
עכשיו
בילדה הזו
אני מקנאה
ולא מאמינה
שפעם
היא הייתה אני
החזירו לי אותה!
את השיר "ילדה קטנה", הקראתי בכנס על ילדים שעברו פגיעה מינית ועל ההשלכות לכך בבגרותם.
הקדמה
כמי שהייתה פעוטה בשואה, המציאות עבורי הייתה נעלמת ונאלמת ללא ביטוי לאורך שנים. לאחר שנים מצאתי את אותה מציאות מטרידה בסימבולים שהופיעו בחלומות ובציורים.
נכונה האמירה כי בכל סימבול אמיתי יש גם צד של סוד. מדובר על חוויות בשואה שאין להן דרך אחרת להיגלות, אלא ברמז הסימבולי בלבד.
למה עכשיו ולמה בכלל החלטתי לשבור את השקט ולספר את הסיפור?
המניע והמאיץ היה חלום שחלמתי, ובו הופיעה: ילדה בת חמש שמגלה לי שהיא ילדה זקנה בת חמישים ומשהו (בגילי אז), ועדיין חיה בתוך בית הכנסת (טמפל), והיא אסורה שם. הילדה אמרה לי שהיא מרגישה כלואה ולא יוצאת משם, היא רק רואה מהחלון את הצמחייה שמסביב לבית הכנסת.
עלה בי צער על תחושת הייאוש הקיומית של הילדה הפנימית שלי הדוברת אמת. במציאות, בגיל חמש, עם סיום המלחמה, חזרנו לבלגרד. הכניסו את כולנו לבניין בית הכנסת היהודי, ושם התגוררנו כחצי שנה עד אשר מצאנו דירה ואבי מצא עבודה.
בסרבית, היהודים קראו למבנה בית הכנסת Temple. משמעות המילה היא מקדש. בנייתו מצווה בתורה על פי הפסוק: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והוא נקרא במקורות גם בית האלוהים.
הסמליות של המקדש, לפי ספרו של Ad De Vries, "לקסיקון סמלים",2 היא היותו מרכז מיסטי. הילדה בחלום סימלה את החלק הרליגיוזי והרוחני של הנשמה.
בסמוך הופיע חלום נוסף: הילדה בת החמש מבקשת ממני שאחזיר לה את הספר שלה ואת נעלי ד"ר מרטינס.
נעלי ד"ר מרטינס הן נעלי הליכה, נעליים שמיועדות למסע. הבנתי את המסר — לצאת למסע שמשמעותו היא כתיבת הספר. לספר את הסיפור, להחזיר חוויות שחלקן מודעות וחלקן לא.
בקשר לנעלי ד"ר מרטינס, באמת קניתי זוג נעליים כאלו. כאשר הן הגיעו לחנויות בארץ הייתי בערך בת 30. לאחר שהלכתי איתן הרגשתי שהן לא נוחות לי והעברתי אותן לחברה. לא הסתדרתי איתן כי הן היו נעליים קשיחות ואני חיפשתי ריפוד רך יותר. בוויקיפדיה מצאתי שהנעליים האלו פותחו על ידי חייל נאצי. נראה כי באופן לא מודע בחרתי לא ללכת איתן. מאוחר יותר, בשנות ה־60, הפטנט על נעליים אלו נרכש על ידי חברה בריטית בלונדון.
הספר שבחלום עוסק בפענוח תהליך ארוך של הגורל ושל הידע הסודי של חיי. הספר הזה צריך לחבר ביני ובין הילדה הקטנה בת החמש שמבקשת שאחזיר לה את הספר ואת הנעליים.
אני מנסה לכתוב את הסיפור, ועדיין מסתירה דברים, נמצאת בקונפליקט, מה לחשוף ומה להסתיר.
הכתיבה הזו היא אריגה יצירתית של חיי, הרי בלטינית המילים טקסט וטקסטיל הן מאותו מקור. כתיבה זו היא ביטוי של Active Imagination, שהוא דיאלוג של האגו עם הלא מודע.
ארכיטיפ הילד — יונג3 מייחס חשיבות רבה לארכיטיפ הילד, ובכתביו הוא מדגיש כי בחלומות הילד מופיע כבן או כבת של החולם או כנגזרת שלו, ילד זר. לדעתו הילד הוא האנשה של כוחות חיוניים — מצד אחד הילד הוא חסר אונים, ומצד שני הוא בעל כוחות עליונים המתבטאים בידיעה. ארכיטיפ הילד מייצג קשר עם העבר, ומייצג חומר אינסטינקטיבי מסוים בשורשי הלא מודע. מוטיב הילד מסמל תמונה של דברים שנשכחו בילדות. הופעת הילדה בחלומות שחלמתי מצביעה על מצב שעולה מתוך ניתוק שהתרחש בין העבר וההווה בנפשי (ראו את השיר "ילדה קטנה").
יונג מדגיש כי התודעה המובחנת שלנו היא בסכנה מתמשכת של איבוד השורשים, מכאן היא נזקקת למצב הילדות שעדיין קיים בנפשי.
מוטיב הילד שעולה שוב ושוב בחלומותיי משמש פיצוי המנסה לחבר אותי למהותי ולעצמי, שני החלומות על הילדה ביקשו זאת ממני.
הילד מסמל עתיד פוטנציאלי וציפייה להתפתחות עתידית. הוא סולל את הדרך לשינוי עתידי של האישיות, ולכן הילד הוא סמל שיכול לאחד ניגודים בנפשנו ולהביא לריפוי ולטרנספורמציה.
סימבול הילדה בחלומי ביטא את מה שהפה לא יכול היה להגיד. הדברים הנשכחים לא מפסיקים להתקיים, ואני מנסה לספר את החומק ואת מה שלא ניתן להגיד, את אותו תוכן שעלה מתהומות הנפש.
המסרים שהופיעו בחלומות העלו בי דרישה לגאולת הילדה הפנימית, שהיא חלק משמעותי בנפש. וכך התחלתי את מסע הכתיבה.
השיר בתחילת הספר, "ילדה קטנה", מגלם את הנתק (דיסוציאציה) בין האגו לילדה הפנימית שבתוכי שחוותה את השואה. הילדה הזו מתקיימת במציאות הפנימית שלי עד היום. המציאות הפנימית הזו עבורי היא במידה מסוימת גן נטוש ונעול, כפי שרחל כתבה בשירה, "גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶרֶךְ. גַּן נָעוּל — אָדָם".4
הילדה מבקשת ממני לכתוב את המיתוס האישי שלה ושלי, ומזמינה אותי לצאת למסע אל עצמי.
גיל חמש של הילדה מצביע על הגיל שבו חזרתי והתחברתי אל הוריי בסיום השואה. בהמשך היה חלום נוסף, ובו: אותה ילדה בת החמש שואלת אותי, האם את יכולה גם לבכות איתי? ואני עונה לה, "כן, אני מוכנה".
הילדה הפנימית שלי בת החמש מבקשת ממני הבוגרת לבכות איתה.
היא מבקשת שאזדהה עם הכאב שלה ולא אכחיש את כאבה, שהוא אכן כאבי. התהליך ותובנות הכאב החלו לעלות.
בכי נחשב לפורקן אישי עז וחד של רגשות. מחקרים רבים מאששים את המסקנה שבכי הוא תהליך פיזיולוגי נחוץ ויעיל, המאפשר לאדם להתמודד עם מצוקות. כאשר אנו אוצרים את דמעותינו, אנו עלולים להיעשות רגישים יותר לבעיות נפשיות וגופניות שונות. במחקרים שנערכו על מבוגרים בוכים, נמצא שרובם דיווחו על הקלה אחרי בכי. נוסף על פינוי רעלים מהגוף, הבכי גם מפחית מתח, ואף נמצא קשר בין בכי לבריאות גופנית.
אצל הרך הנולד הבכי הוא שפה ואינו מעיד בהכרח על מצוקה כלשהי, אלא משמש בקשה מהסובבים להתייחס אליו ולטפל בצרכיו. לאחר שהפעוט שולט בשפה ויכול להביע את עצמו במילים, הבכי מתמעט והפעוט בוכה עקב כאב, כעס או תסכול, עד לגיל שבו אוצר המילים שברשותו מאפשר לו להביע רגשות אלה במילים.
לאחר שנחשפתי ללימודי התיאוריה היונגיאנית יכולתי לפענח את החלומות שחלמתי, וכן את צופן חיי בשואה בשלב המוקדם של חיי.
חלמתי חלומות שהבהירו לי את גורלי. אלו חלומות שקשורים להשפעת השואה והמציאות החיצונית על המציאות הפנימית שלי.
חלמתי שאני נמצאת בתוך מערת נטיפים ענקית שבפוסטוינה שבסלובניה, שיש בה מערכת רכבות קטנה (הייתי שם עם אמא אחרי המלחמה, והייתי שם שוב בשנות התשעים).
בחלום אני רואה במערה את הוריי ואת סבתא רחל, כל אחד מהם הפך לנציב קרח ענקי העומד על פודיום של קרח. אני ילדה בת שש, מסתכלת עליהם, ונפעמת למה הם הפכו. הם הפכו לנציבי קרח.
לאגו הצעיר שלי בגיל הזה, מתגלמת תמונת השואה. אלה הייצוגים הפנימיים שלי. משפחתי הפכה לנציבי קרח. אשת לוט, עידית, הפכה לנציב מלח כשהסתכלה לאחור על הרס סדום ועמורה. ידוע מהמקרא שמשפחתה ובנותיה נותרו שם ונספו.
סבתי והוריי התאבנו לאחר האובדנים הכבדים שחוו בשואה.
המערה היא סמל מקביל לאורובורוס, המצויר כנחש האוחז את זנבו בפיו. זהו סמל השלמות הלא מתפרטת והלא מודעת, כי כל ידיעה או מודעות פירושן שבירת השלם לחלקים, לפרטים.
הכניסה של האגו למערה היא מעין חזרה לרחם האם, לחיקה המגן מפני מציאות שאינה טובה לו רגשית, מוסרית, דתית וחברתית — מה שמצביע על מגמה רגרסיבית של המציאות. כלומר הילדה, אני, לא מתמודדת עם קשייה כרגע, אלא שואבת מכוח החסות של רחם האם וכוחותיה, שיכולים לעמוד לילדה עכשיו ובעתיד.
החזרה למצב הבראשיתי הזה, למצב של רגרסיה זמנית, משמשת נקודת זינוק ומאפשרת מילוי צורך עמוק של הנפש להגיע אל הלא מודע כדי לעלות ממנו חזקה יותר למודע. זו מעין לידה שנייה והתחדשות של האישיות.
שנים רבות לאחר מכן חלמתי כי נציבי הקרח, באותה מערה, בדמות הוריי וסבתי, הפכו לקוביות קרח צהבהבות קטנות. בחלום אני רואה ושומעת את קול שבירת דמויות הקרח לקוביות קטנות ומסודרות. אני שומעת את עלייתן מן האדמה, מחוץ למערה, בקול שקשוק, עד להתמוססותן למים.
הקוביות בצבע צהבהב מרמזות על אור השמש, שהוא סמל התודעה, וכן על התחממות שמשית והתעוררות, וגם על העלאת המודעות מן הקיפאון הרגשי של הנפש. הפשרת הקרח לנוזל, כלומר הפשרת הדמעות, מאפשרת לי לצאת מהקיפאון הרגשי ומהאיבון. נפשי הייתה קפואה ומאובנת, ולא בכיתי עשרות שנים. אמי התגאתה בכך בזמן הבריחה וכשהיינו במסתור. בהיותי תינוקת, אף פעם לא בכיתי כיוון שנאסר עליי לבכות, וכך ניצלנו כמה פעמים. שירו של נתן אלתרמן מהדהד את אותה מהות: "אמא, כבר מותר לבכות?"5 שאלה ילדה בצאתה מהמחבוא.
אחרי החלומות האלו הגיע חלום ובו: שני פסלי ילדות כבנות שנתיים, מסותתות באבן, שוכבות זו לצד זו כעין מצבה כפולה. הן מחוברות זו לזו, כסודות שהתאבנו. למרגלותיהן על האדמה פזור אוצר של תכשיטים, פנינים וזהב.
בחלום מופיע שוב ארכיטיפ הילדה. אני יודעת בחלום ששתי הילדות האלה הן אני.
החלום מבטא את מרכז הנפש שלי בגיל שנתיים בעת שנמסרתי לזרים. נראה שהכפילות של הילדה מבטאת את הנפש. כפילות מצביעה על כך ששניים חזקים יותר מאחד.
כשיונג היה במשבר עם פרויד, הוא צייר כפילויות. קורה משהו קשה ונורא, והנפש מעניקה לך כוח. הייתה שם עוד ילדה, כמוני, אני כבר לא הייתי לבד.
יונג, כמו שכבר נכתב, מדגיש כי ארכיטיפ הילד הוא קשר עם העבר. הילד הוא גם תמונה של דברים שנשכחו בילדות. זהו מצב העולה מתוך הדיסוציאציה שקרתה בין העבר שלי וההווה. בחלומי אלו הילדות הרכות בשנים והמאובנות. המידע מאותו גיל שבו הייתי בת שנתיים, מודחק עמוק. יונג מציין עוד כי התודעה שלנו בסכנה מתמשכת להיות חסרת שורשים. מוטיב הילד או הילדה שעולה שוב ושוב בחלומותיי מפצה על כך, כמו מנסה לחבר אותי למהותי ולעצמי.
מאוחר יותר, חלמתי חלום שנשמע בו קולו של ה־self, "הגורל בוגד בך". הגורל, על פי יונג, הוא החלק הלא מודע שבחיים שאנחנו קוראים לו גורל. "Until you make the unconscious conscious it will direct your life and you will call it fate".
נראה שאני מנסה לפענח את גורלי באותו גיל שבו נמסרתי לזרים, בסיוע חלומות, ציורים ושירים. אולם סוד הגורל שלי ושל האדם לא בהכרח מתגלה באופן מלא. תכלית החיים, על פי יונג, היא לממש את ה־self שכולל הן את המודע והן את הלא מודע. אני מנסה לחבר את חלקי נפשי. אני מנסה לגאול עם כתיבת הספר את עצמי ואת הגורל שלי, וכן את צפונות האבן שהופיעה בחלום.
הרגש בחלום הוא לא קל, הרגשתי שהאבן טומנת חומר לא מודע וגנוז עבורי. עם זאת, התכשיטים שהתגלו היו עבורי כאוצר שאמור להתגלות מתוך האבן הסודית. האוצר יכול להיות סמל ליצירה. הכתיבה — היא המכל שאמור להכיל ולרפא אותי. האומנות, אצלי הציור, היא מכל עתיק יומין שאמור לחבר אותי לעצמי.
עם זאת, במיתולוגיה האוצר הוא בדרך כלל פטאלי, גורלי וארעי. הוא נגנב על ידי כוחות רשע וניתן להשיגו מחדש על ידי גיבור או גיבורה. האוצר הוא מרכז החיים המיסטי שבתוכנו, מציאת האוצר דומה לתהליך של לידה מחדש. הניצחון על הדרקון מאפשר להחזיר את האוצר שנגנב.
כמה דברים על האבן: רות נצר, מספרת בספרה,6 "השלם ושברו", על אבנים כאותיות: "עשרת הדברות נכתבו על אבן, במיסטיקה היהודית אותיות מזוהות עם אבנים. כמו שהאבנים הן אבני בניין, כך נחשבות האותיות לאבני הבניין של הנפש, כיוון שהעולם נברא באותיות ובאומר. האבן מסמלת את הכוח המרפא ואת האותיות שהן כוחות הבריאה. היא מסמלת את היותה מרכז העצמי הפנימי שגנוזים בו כוחות חיים אנרגטיים".
כשהייתי בת שש בבלגרד, השכנים צבעו את הדירה בסיד חי, אמא הזהירה אותי שלא להיכנס לדירת השכנים, ואמרה שהסיד מסוכן. אני הייתי ילדה סקרנית, והסקרנות התגברה על האיסור של אמא. נכנסתי לראות איך צובעים את הדירה. הרמתי עיניי לתקרה וסיד חי נזל לתוך עיניי. הסיד שנזל לעיניי נראה לי כמפלצת שתקפה אותי והכאיבה לי. רצתי לאמא ומייד הלכנו למרפאה. היה לי מזל גדול שלא התעוורתי. השימוש בסיד כנשק תועד כאשר אחד ממצביאיו של המלך הנרי השלישי פיזר סיד חי על צי צרפתי פולש, ועיוור את המתקיפים.
על הדמעות — בעת הזאת התרחש אצלי מצב סינכרוניסיטי. זה מושג יונגיאני, תהליך שבו נפגשים בו זמנית שני מצבים בעלי משמעות פנימית או חיצונית שאין ביניהם קשר סיבתי, אבל יש קשר של משמעות.
בזמן האחרון נושא הדמעות העסיק אותי. בעקבות המלצה רפואית עברתי ניתוח קטרקט בעין השמאלית. כידוע, על פי היהדות העיניים הן ראי הנפש. לאחר הניתוח נוצרה דלקת בשתי העיניים. חזרתי למנתח והוא נתן תרופה לדלקת אבל היא לא עזרה. הגעתי לרופא נוסף שבדק אותי ואמר שאין דלקת עיניים, הבעיה היא שצינור הדמעות סתום.
שאלתי אותו: "איך זה קורה?" והוא ענה: "זה קשור לתאריך הלידה שלך". הבנתי שהוא יכול היה לראות בת כמה אני, אישה מבוגרת, אך אצלי עלתה מייד תקופת השואה שלי, שבה לא בכיתי כי נאסר עליי לבכות, כדי שלא נתגלה במסתרים שבהם חייתי עם הוריי עד גיל שנתיים. לא בכיתי גם אחר כך, כשהייתי לבדי במסתור וחשתי "חטופה".
בספרה, Archetypal Patterns in fairy tales, 7 האנליטיקאית היונגיאנית מרי לואיז וון פרנץ כותבת בנושא הדמעות: באגדה הספרדית "שלושת הציפורנים", מסופר על אישה עשירה ששלושת בניה יצאו לציד ולא חזרו. הם נמצאים בתוך שלוש אבנים ענקיות. האם בוכה לילות כימים, ובסופו של דבר נופל עליה חולי, שמתבטא בכך שהיא אינה יכולה לבכות יותר, היא מתאבלת ומתאבנת. יום אחד מגיעה צעירה בשם מריה לעבוד אצלה כמשרתת.
האם מבקשת ממריה עזרה. קול אומר למריה שעליה לקרוא לכל ציפורי העולם ולאסוף את הדמעות של הציפורים בכוס. מהציפור האחרונה שתבוא לבכות תנשור נוצה. מריה, עם דמעות הציפורים ועם הנוצה, צריכה להרטיב את עיניה של האם שאינה יכולה לבכות, וזה ירפא אותה. וזה אכן מרפא את מחלתה.
כיוון שהאם לא יכולה לבכות יותר — נאמר עליה שהיא כמו "מתה", מוות רגשי. האישה ללא הדמעות בעצם זקוקה לחמלה של הציפורים, וכן להבנה של הסבל שלה. וון פרנץ מדגישה, "כשאין לנו דמיון אין לנו אמפתיה, היות שבדרך כלל הסבל שלנו אינו דומה לסבל של האחר, אבל אנחנו מבינים את הסבל של האחר אף שלא התנסינו בחוויה הזו, כי יש לנו היכולת לדמיין ואז להיות אמפתיים. וזה חיוני כי זה יכול לרפא". הדמעות מטהרות ומרפאות את הכאב.
קלאריסה פינקולה אסטס, מחברת הספר "רצות עם זאבים",8 מתארת בסיפור "אשת השלד", כשהדייג ישן משתחררת דמעה מזווית עינו, אשת השלד שותה את הדמעה מגביע עינו. מה גורם לדמעה כזו להיקוות בעינו? לדמעה כוח יצירתי במיתוס, מתן הדמעה גורם לבריאה כבירה ולאיחוד לבבות. בפולקלור רפואת העשבים, הדמעות משמשות כגורם ממזג, מעגן יסודות, מאחד רעיונות ומחבר נשמות. לדמעות כוח להחזיר את הראייה. הדמעה הנקווית בעין היא דמעת התשוקה והחמלה שהתערבבו יחד. זו הדמעה שקשה מאוד לבכותה.
לאחר שהגיעו אליי חלומות שעסקו בילדותי בתקופת השואה, הגעתי למטפלת היקרה, אלה עמיצור. אז עדיין בכיתי ללא דמעות, הייתי מאובנת כאבן. במהלך הטיפול, האמפתיה והחמלה שלה עודדו אותי, ועזרו לי להתחבר לפצע האישי שלי ולבכות.
בהמשך הופיע חלום נוסף. בחלום אני רואה אבן עומדת, גדולה למדי וממנה זולגות דמעות כחולות. אני הייתי כאותה אבן, והדמעות סוף־סוף הפשירו וזלגו בנביעה כחולה.
בעקבות הטיפול חלמתי: אני שואלת אישה, האם את מוכנה לבכות איתי? והיא עונה לי כן. הייתה מהות נשית פנימית שאמפתית לכאבי ומוכנה לבכות איתי. אלה המטפלת הייתה האישה שבכתה איתי.
בהמשך לחלום הקודם שבו הילדה מבקשת ממני, הבוגרת, לבכות איתה, בחלום זה, אני הבוגרת מבקשת מאישה בוגרת, מעין אחות, לבכות איתי, והיא מסכימה. אני מרגישה שחשוב שהן הילדה הפנימית, והן האישה יהיו מוכנות כבר להכיר בכאב ולבכות.
2 Ad De Vries, Elsevier's Dictionary of Symbols and Imagery, Elsevier, 2004.
3 Carl Gustav Jung, CW9.1: The Archetypes and the Collective Unconscious, Prinston University Press, 1981.
4 רחל, מנגד, דבר, 1935.
5 נתן אלתרמן, הטור השביעי, א 1943-1945, הקיבוץ המאוחד, 2010.
6 רות נצר, השלם ושברו, הוצאת כרמל, 2009.
7 Marie-Luise von Franz, Archetypal patterns in fairy tales, Inner City Books, 1997.
8 קלאריסה פינקולה אסטס, רצות עם זאבים, תרגום: עדי גינצבורג הירש, מודן, 1997.