באביב

1

את לא יודעת מהו אוויר, ואף על פי כן את נושמת. את לא יודעת מהי שינה, ואף על פי כן את ישנה. את לא יודעת מהו לילה, ואף על פי כן את אפופה בו. את לא יודעת מהו לב, ואף על פי כן הוא הולם בקצב אחיד בחזך, יום ולילה, יום ולילה, יום ולילה.

את בת שלושה חודשים וכמו עטופה בשְגָרוֹת, כאילו את שוכבת ימים שלמים על מצע של "אותו דבר", כי אין לך פקעת כמו לזחל, אין לך כיס כמו לקנגורו, אין לך מאורה כמו לגירית או לדוב. יש לך את בקבוק החלב, את שידת ההחתלה עם החיתולים והמגבונים הלחים, את עגלת התינוקות ובה הכרית והשמיכה, יש לך את גופיהם הגדולים והחמים של הורייך. מוקפת בכל אלה את גדלה לאט כל כך שאיש לא רואה, במיוחד לא את, כי תחילה את גדלה כלפי חוץ בכך שאת תופסת את הדברים סביבך ואוחזת בהם, בידיים, בפה, בעיניים, במחשבות, ובאמצעות הפעולה הזאת הם נבראים, ורק אחרי שתעשי זאת שנים אחדות והעולם יתבסס, תתחילי לגלות את מה שתופס אותך ותגדלי גם פנימה, לתוך עצמך.

איך נתפס העולם בחושיו של תינוק בן יומו?

מואר, חשוך. קר, חם. רך, קשה.

כל סוללת הדברים שנמצאים בבית, כל המשמעות שיחסים במשפחה יוצרים, כל המובנים שכלל האנשים חיים בהם — כל אלה הם בלתי נראים, נסתרים, לא בחושך כי אם באור העשוי כולו מקשה אחת.

מישהו סיפר לי פעם שהרואין הוא סם נפלא משום שהרגשות שהוא מעורר קשורים לאלה שהיו לנו כילדים, כשמישהו תמיד דאג לכול, ומחזירים את תחושת הביטחון המוחלטת שחיינו בה בילדותנו, תחושה שהיא טובה כל כך במהותה. כל מי שחווה את השיכרון הזה רוצה בו שוב, כי הוא יודע שהוא קיים והוא אפשרי.

תהום מפרידה בין החיים שאני חי וחייך. חיי מלאי בעיות, קונפליקטים, חובות, דברים שיש לסדר, לעשות, לתקן, רצונות שיש לספק, רצונות שיש לדחות ואולי לפגוע בהם, הכול בזרם בלתי פוסק, שום דבר כמעט אינו עומד במקום, הכול בתנועה, ויש להדוף את הכול.

אני בן ארבעים ושש, והתובנה שלי היא שהחיים הם התרחשויות שיש להדוף. ושרגעי האושר נובעים כולם מההפך.

מה ההפך של הדיפה?

לא נסיגה, לא להסתגר בעולמך של אור וחושך, חום וקור, רך וקשה. והוא גם לא אור העשוי כולו מקשה אחת, לא השינה או המנוחה. ההפך של הדיפה הוא יצירה, בנייה, להוסיף משהו שלא היה קיים קודם.

את לא היית קיימת קודם.

אני לא מרבה להשתמש במילה אהבה, נדמה לי שזו מילה גדולה מדי ביחס לחיים שאני חי, ביחס לעולם שאני מכיר. מה גם שגדלתי בתרבות שנזהרת במילים. אימא שלי מעולם לא אמרה שהיא אוהבת אותי, ואני מעולם לא אמרתי שאני אוהב אותה. הדבר נכון גם לגבי אחי. אם הייתי אומר לאימי או לאחי שאני אוהב אותם, הם היו נחרדים. הייתי מעמיס עליהם נטל, מערער את האיזון בינינו בצורה כוחנית, בערך כאילו הייתי מתנדנד שיכור בטקס הטבלת תינוק בכנסייה.

כשנולדת לא ידעתי עלייך דבר, ולמרות זאת נמלאתי רגשות כלפייך. תחילה הייתי מוצף, כי לידה היא חוויה שמציפה ברגשות עזים, גם את מי שצופה בה — נדמה שכל מה שבחדר נדחס, כאילו נוצרת כבידה שמושכת אליה את כל המשמעות, וכך למשך אי אלו שעות המשמעות נמצאת רק בתוכה. לאחר מכן הלכו רגשותיי והתאזנו, כמו הסתגלו ליומיום, דוללו בהיעדר ההתרחשויות של כל השעות, ולמרות זאת — תמיד שם.

אני אבא שלך, ואת מכירה את פניי, את קולי ואת הדרכים שבהן אני מחזיק אותך, אבל חוץ מזה מבחינתך אני יכול להיות כל אדם, מלא בכל דבר. אבא שלי, סבא שלך, שכבר אינו בחיים, בילה את שנותיו האחרונות עם אימו, ומציאות חייהם הייתה אכזרית. הוא היה אלכוהוליסט שנסוג לתוך עצמו, לא היו לו עוד כוחות להדוף דבר, הוא הרפה את אחיזתו ושמט הכול, רק ישב שם ושתה. יש משמעות לעובדה שעשה זאת אצל אימו. היא ילדה אותו, היא טיפלה בו ונשאה אותו לכאן ולכאן, דאגה שיהיה לו חם, שיהיה יבש, שבע. הקשר שנוצר ביניהם מעולם לא נותק. הוא ניסה, אני יודע שניסה, אבל הוא לא הצליח. בגלל זה הוא היה שם. במקום שבו הוא יכול להרוס את עצמו. מעוות ככל שזה היה, מחריד ככל שזה היה, זו הייתה גם אהבה. אי־שם עמוק בפנים הייתה האהבה, האהבה הצנועה, שאינה דורשת דבר.

באותה תקופה לא היו לי ילדים ולכן לא ידעתי לזהות את הרגש. ראיתי רק את הזוועה, את השעבוד, את הרגרסיה.

עכשיו אני יודע מהו הרגש הזה. אהבה היא הרבה דברים, רובם בני חלוף, קשורים לכל ההתרחשויות, לכל מה שבא והולך, כל מה שממלא אותנו תחילה ואחר כך מרוקן אותנו, ואילו האהבה שאינה דורשת דבר היא קבועה, היא בוערת כגחלת עמומה במשך כל החיים, ואני רוצה שתדעי זאת, שגם את נולדת לתוכה, ושהיא תעטוף אותך, יהיה מה שיהיה, כל עוד אימך ואני חיים.

ייתכן שלא תרצי לדעת עליה. ייתכן שתרצי להפנות לה את גבך. ויום אחד תביני שזה לא חשוב, שזה לא משנה כהוא זה, כי האהבה שאינה דורשת דבר היא האהבה היחידה שאינה כובלת, אלא משחררת.

מה שכובל הוא דבר אחר, סוג שונה של אהבה, פחות טהורה, מעורבבת במי שאוהב, ועוצמתה רבה יותר, בכוחה להאפיל על כל דבר אחר, ואף להרוס. את האהבה הזאת יש להדוף.

איני יודע איך ייראו חייך, איני יודע מה יקרה לנו, אבל אני יודע איך חייך נראים עכשיו, ומה קורה איתנו עכשיו, ומאחר שלא תזכרי דבר מכל זה, אפילו לא פרט אחד קטן, אספר לך על יום אחד בחיינו, באביב הראשון שלך איתנו. שערך היה דליל, באור הוא נראה אדמוני, והוא צמח באופן לא אחיד; על עיגול בעורף השיער לא צמח כלל, ככל הנראה כי האזור נלחץ כל הזמן כנגד משהו, כריות ושמיכות, ספות וכיסאות, ולמרות זאת הדבר היה מוזר בעיניי, שהרי השיער שלך הוא לא כמו עשב הצומח רק כשהשמש זורחת והאוויר זורם. או שכן?

פנייך היו עגולות, פיך היה קטן, אבל השפתיים רחבות יחסית, ועינייך היו עגולות וגדולות יחסית. ישנת במיטת תינוקות בקצה האחד של הבית, מעלייך היה תלוי מובייל עמוס חיות אפריקניות, ואילו אני ישנתי במיטה לצידך, כי זה היה תפקידי, לשמור עלייך בלילות. אימא שלך הייתה רגישה בכל הקשור לשינה, ואילו אני ישנתי בכבדות, כמו ילד, מנותק מהמתרחש סביבי. לפעמים התעוררת בלילה וצווחת כי היית רעבה, אבל מאחר שלא התעוררתי או רק שמעתי את בכייך כקול רחוק־רחוק הבוקע מאי־שם, למדת בדרך הקשה שאין מה לצפות לעזרה בשעות החושך, וכך תוך שבועות מעטים התחלת לישון כל הלילה, מהרגע שהשכיבו אותך במיטה בסביבות שש בערב ועד שהתעוררת בסביבות שש בבוקר.

הבוקר הזה החל כמו כל שאר הבקרים. התעוררת בחושך והתחלת לצרוח.

מה השעה?

גיששתי אחר הנייד, השארתי אותו מונח על אדן החלון מעל לראשי.

ושם הוא היה.

המסך, שלא היה גדול מכף ידי, מילא כמעט את כל החדר החשוך באור קלוש.

עשרים לשש.

"אוי, עוד מוקדם, ילדה שלי," אמרתי והזדקפתי במיטה. התנועה גרמה לרשרושים וחריקות בחזי, והשתעלתי זמן־מה.

את השתתקת.

עשיתי את שני הצעדים עד למיטת התינוקות ורכנתי מעלייך, הנחתי יד משני צידי בית החזה הקטנטן שלך והרמתי אותך, הצמדתי אותך לפלג גופי העליון, יד אחת תומכת בצוואר ובעורף שלך, אף כי בשלב זה כבר ידעת להחזיק את ראשך בכוחות עצמך.

"היי," אמרתי. "ישנת טוב?"

נשמת בנחת ולחצת את לחייך אל חזי.

לקחתי אותך במסדרון לחדר האמבטיה. מבעד לחלון ראיתי רצועת אור צרה מעל האופק במזרח, אדמדמה על רקע השמיים השחורים והאדמה השחורה. היה קר בבית, השמיים היו בהירים הלילה והטמפרטורה ודאי צנחה, אבל למרבה המזל מייבש הכביסה פעל הלילה, וקצת מחומו, שלא פעם מזכיר חום טרופי כמעט, הורגש עדיין בחדר.

השכבתי אותך בזהירות על שידת ההחתלה שהייתה דחוקה בין האמבטיה והכיור, והשתעלתי שוב. גוש השתחרר בגרון, ירקתי אותו לכיור, פתחתי את הברז לשטוף אותו, ראיתי איך הוא נצמד לדופן המתכת הקטנה בפתח הניקוז, חלק וצמיגי, בעוד המים זורמים משני צדדיו, עד שלבסוף החל להחליק על צידו, ופתאום, כאילו יש לו רצון משלו, נבלע בצינור הניקוז. העפתי מבט חטוף בראי שמעל הכיור, פניי דמויות המסכה החזירו לי מבט, סגרתי את הברז ורכנתי מעלייך.

נשאת אליי את עינייך. אם חשבת על משהו, הרי שלא חשבת במילים ובמושגים, לא ניסחת את המחשבה אלא רק הרגשת. "הנה הוא," אולי הרגשת כשהסתכלת עליי, ולפנים שזיהית התלוותה שורה ארוכה של הַרגָשות הקשורות לדברים שעשיתי איתך ולאופן שבו עשיתי אותם. דברים רבים ודאי מעורפלים ופתוחים בך, כמו שינויי האור בשמיים, אבל מפעם לפעם הכול אולי מתרכז לכדי דבר־מה ברור והכרחי, אלה הן ההרגשות הגופניות היסודיות, זרם הרעב, זרם הצמא, זרם העייפות, הזרם שאומר שקר או חם מדי. ברגעים האלה פרצת בבכי.

"על מה את חושבת?" שאלתי כדי להסיח קצת את דעתך בשעה שפתחתי את הכפתורים הראשונים בפיג'מה הלבנה שלך. אבל שפתך התחתונה הזדקרה בכל זאת, ופיך החל לרטוט. הכיתי באצבעי בזנבו של אחד מאווירוני העץ שהיו תלויים מעל שידת ההחתלה, והוא החל להסתובב. חזרתי על הפעולה עם האווירון הבא, ועם זה שאחריו.

"אל תגידי לי שאת נופלת שוב בטריק הישן הזה," אמרתי.

אבל זה מה שקרה. בהית בעיניים גדולות בכל התנועות באוויר בשעה שהפשטתי אותך מהפיג'מה. כשהנחתי אותה בסל הכביסה המלוכלכת שמעתי צעדים בקומה מעלינו. זו ודאי אחותך הצעירה יותר, כי הבכורה אף פעם לא התעוררה עד שהעירו אותה, ואחיך ככל הנראה כבר קם. שחררתי את פסי הדבק בחיתול ומשכתי אותו מעלייך. כשלקחתי אותו לפח האשפה חשתי כמה הוא כבד, כבד באופן בלתי צפוי, כפי שקורה לעיתים עם חיתולים, שכן החומר שממנו הם עשויים מעורר ציפייה לקלילות. אהבתי את הכובד הזה, הוא העיד שהכול כשורה, שהגוף שלך מתפקד כמו שצריך. הרי כל השאר התקלקל, ממנורת הניאון מעל התנור שלפני שנה החלה להבהב, אחר כך כבתה לגמרי ונותרה חסרת תועלת בתושבת שלה, ועד למכונית שפתאום התחילה לרעוד ברגע שהיא עוברת מהירות מסוימת, נלקחה על ידי רכב חילוץ והובלה למוסך — שלא לדבר על כל האוכל שהעלה עובש או נרקב, כפתורי חולצות שנפלו או רוכסנים שנתקעו, מכונת הכביסה שהפסיקה לעבוד או צינור כיור המטבח שנסתם איפשהו בגינה, ככל הנראה בגלל שומן קרוש, כפי שאמר השרברב שבא לתקן את הסתימה. ואילו גופי הילדים כאן בבית — חלקים ורכים כל כך מבחוץ, ומורכבים לאין שיעור מכל מכונה או המצאה מכנית מבפנים — מתפקדים תמיד באופן מושלם, ומעולם לא התקלקלו, מעולם לא נשברו.

חיתלתי אותך בחיתול נקי, הרחבתי בידיי את הפתח בבגד הגוף והעברתי את ראשך דרכו. הנעת את ידייך ורגלייך באיטיות, כמו זוחל. הרמתי אותך ונשאתי אותך למטבח, אליו נכנסה באותו רגע אחותך הצעירה יותר, יחפה, עיניה צרות משינה.

"בוקר טוב," אמרתי. "ישנת טוב?"

היא הנהנה.

"אני יכולה להחזיק אותה?"

"כן, מצוין," אמרתי. "ככה אוכל להכין קצת חלב. שבי על הספסל."

היא התיישבה על הספסל והושטתי לה אותך. בזמן שמילאתי מים בקומקום התה, שצבעו צהוב בוהק, לקחתי את אבקת החלב והבקבוק, מדדתי שש כפות ומזגתי את המים הפושרים, את ספק ישבת ספק שכבת בחיקה ובעטת באוויר.

"אני חושבת שהיא די שמחה," אמרה אחותך ותפסה את אגרופייך הקטנים בידיה, שפתאום נראו גדולות.

היא בת תשע וחושבת על אחרים יותר משהיא חושבת על עצמה. זה היה מאפיין מהותי באישיותה, מאפיין שהפליא אותי לא פעם. תהיתי מנין הוא בא. היא הייתה נשמה מוארת, החיים זרמו דרכה ללא מכשולים רבים, ואולי העובדה שהיא לא מפקפקת בעצמה ולא מציבה סימני שאלה לגבי עצמה אפשרה למהות שבה לא לדרוש כוחות או מאמץ כלשהו, והשאירה בה חללים גדולים בשביל אחרים. אם קרה שכעסתי עליה והרמתי את קולי, תגובתה תמיד הייתה חריפה, היא הייתה פורצת בבכי כה נואש שהתקשיתי לעמוד בו, ומייד ניסיתי לסגת מכל מה שאמרתי, בדרך כלל באחת הפינות הרבות בבית, אליה הייתה נמלטת כדי להיות לבד עם אומללותה.

אבל זה קרה לעיתים נדירות, ראשית כי היא כמעט אף פעם לא עשתה משהו רע, ושנית משום שההשלכות היו גדולות מדי בשבילה.

"כן, יופי," אמרתי, סגרתי את המכסה, כופפתי באגודלי את הפטמה הרכה הצידה כדי שהבקבוק לא יתיז, וניערתי אותו. במזרח הלכה הרצועה האדומה והתרחבה, צבעה לא היה עוד מרוכז כל כך, נראה שדיללו אותו, ואילו השמיים מלמעלה החווירו. האדמה, שהשתרעה שטוחה לכל עבר, טרם החלה להחזיר את האור, גם לא העצים בגינה. להפך, הם שאפו לקרבם את האור, והשחור התמלא אט־אט בגרעינים אפרפרים, כאילו תפח מרוב חושך.

"מתחשק לך להאכיל אותה?" שאלתי.

היא הנהנה.

"אבל אני חייב ללכת קודם לשירותים."

לקחתי אותך בזרועי ונכנסתי לסלון, שם אחיך שכב על הספה ושיחק במק שהיה מונח לפניו. הוא לבש פיג'מה ירוקה קטנה מדי, ושערו היה פרוע.

"הנה אתה," אמרתי. "קמת מזמן?"

"כן," אמר ומבטו נעוץ במסך.

"אתה יודע שאסור לך לשחק בבוקר?"

"כן," אמר.

הוא הרים את עיניו אליי וחייך. את הסתכלת על המנורה שעל מדף הספרים.

"אבל אין לי מה לעשות," אמר.

"אתה יכול לקרוא," אמרתי.

"זה משעמם," אמר.

"אתה יכול להתלבש," אמרתי והתיישבתי. "אולי גם זה משעמם בעיניך?"

"כן," אמר וצחק. "הכול משעמם!"

השכבתי אותך בחיקי והשענתי את עורפך על ברכיי, שאותן זקפתי כך שהיית בתנוחת ישיבה כמעט. הבטתי בעינייך.

נופפת בזרועותייך והשמעת קול גרגור.

"על מה חשבת?"

הבטת בי בהתרגשות.

"את יודעת מה נעשה היום?" שאלתי.

נראה שרצית להניע את ראשך, אבל עדיין לא שלטת בו לגמרי, והוא נשמט קצת הצידה.

"נבקר את אימא בהֶלסינגבּוֹרג, ניסע אחרי שנביא את כולם לבית הספר."

"גם אני רוצה לבקר את אימא," אמר אחיך והתכרבל לצידנו. את המשכת להביט בי בעיניים פעורות לרווחה. נהגנו לשבת כך פעמיים-שלוש ביום, מין אימון שעשינו, והוא נבע מפחד, כי בתקופה הראשונה אחרי שנולדת לא הצלחתי ליצור איתך קשר. בחודש הראשון לחייך ישנת כמעט כל הזמן, וכשלא ישנת היית לרוב מנותקת. לא הכרתי את התכונה הזאת מאחיותייך ומאחיך; להפך, על פי מיטב זיכרוני הם היו מישירים אליי מבט פתוח וסקרן. את המגע הזה לא יכולתי לשכוח, מאחר שהרגשתי שבאותם רגעים אני רואה אותם, את מי שהם, שהם כאילו נגלו מבעד לעיניהם. אם הפְּנים שלהם היה יער של רגשות לא נפרדים, הרי שהרגעים הללו היו כמו קרחות ביער הזה, שטח שנפתח לפתע. לא ראיתי זאת בעינייך, היה נדמה לי שאת אף פעם לא נוכחת במבטך, והדבר הפחיד אותי. חשבתי שמשהו לא בסדר. חשבתי שאולי סבלת מפגיעה מוחית, או שאולי את אוטיסטית. לא אמרתי על זה מילה לאיש, כי אני מאמין שדברים מתממשים אם אומרים אותם. אם הם לא נאמרים הם כאילו לא קיימים, לא לגמרי. ואם הם לא לגמרי קיימים, הם לא מתקבעים, ואם הם לא מתקבעים, הם עשויים לשוב ולהיעלם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*