אתמול

פרק 1

זו הייתה נסיעת עסקים לפולין, בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. כבר עם הנחיתה הרגשתי את המעבר בישירות המבט בין המושב שאני גר בו בארצי לבין הריחוק האנושי כאן בפולין. מבטים הפונים אל קו האופק, ללא ישירות או קרבה, אלו קיבלו אותי כבר מהיציאה משדה התעופה. פולין התגלתה לי כארץ רחוקה ומנוכרת, ואני, עומד במרכזה, חש זר, מרגיש כמו צופה בהצגה שאיני חלק ממנה.

מפגש הזמן חיבר בינינו, בין יוסי לביני. עבודה משותפת בחברת דשנים התחילה את דרכנו המשותפת, ועם השנים הפכנו שותפים הן בעבודה והן בחיים עצמם, טסים יחד מדי פעם לתערוכות מקצועיות, שואפים לחדש וללמוד. לעיתים אני חוזר עם תובנה טכנולוגית חדשה, אך לרוב התובנות נוגעות יותר במחשבה מאשר במכונות.

בין פגישות ותצוגות אנחנו מפנים לעצמנו רגעים. בין ימי העסקים אנחנו מפנים מקום לשוטטות אקראית, לעיתים חסרת תכלית, בין רחובות זרים ונופים משתנים. זו דרכנו להירגע, להתבונן. יוסי אוהב להביט על המקומיות, לחייך מדי פעם בשיחות חולין, ואילו אני מתמסר לשקט שבינינו. יש משהו בהתבוננות הזאת, המשותפת אך האישית כל כך, שמאפשר לי לשקוע במחשבות ולשאול את עצמי, פעם נוספת, איפה אני בתוך כל זה.

שלשום נחתנו. היומיים האחרונים היו עמוסים. מייד אחרי הנחיתה מיהרתי לחפש מתנות למשפחתי. "חכה לטיסה חזרה," יוסי הציע ברוגע. "הפעם אני קונה מייד," השבתי, יודע שבדרך כלל אנחנו מגיעים לשדה התעופה ברגע האחרון ואני שב הביתה בידיים ריקות. "שלושה ילדים מחכים לפתוח את המזוודה שלי ולחפש בלהיטות אחר המתנות מחו"ל," אמרתי. יוסי הביט בי, הוא מכיר את ילדיי. "בסדר, אני לא רוצה שתספר שבגללי לא קנית," אמר בחיוך.

בפינת אחת החנויות ראיתי שלט גדול ובו כתוב "מגלה מתכות" באותיות זהב בוהקות. "מציאת מתכות בעומקים שונים! זיהוי סוגי מתכות: ברזל, זהב, כסף ונחושת". תמיד חלמתי על צעצוע כזה, רכשתי אותו מייד, מתנה מושלמת לבני הבכור, בן. בראשי כבר דמיינתי שנצא יחד לשטחים הבתוליים באזורנו, אלה שעדיין נותרו בהם חריטות שבילים מתקופת דרך המלך העתיקה שחיברה בין הודו לאירופה.

הגענו לתערוכת חקלאות של מזרח אירופה, תערוכה מקצועית שמתמחה בהשקיה ובגידולי שדה. יוסי ואני צעדנו בגאווה במסדרונות התערוכה, היינו מרוצים מעצמנו וחשנו כאילו פיצחנו את סודות החקלאות המודרנית. אנחנו נראים כמו חקלאים ישראלים טיפוסיים, חולצות פסים בצבעים מגוונים. סביבנו, אורחי התערוכה לבושים בבגדים אופנתיים, חולצות חלקות בגוני לבן ותכלת עם עניבה תואמת. אנחנו נראים שונים, בולטים. אני מתהלך ללא מטרה מוגדרת, בוחן ומשווה, רוצה לבדוק אם הידע שלי רלוונטי אל מול ההתפתחות הטכנולוגית.

יוסי מדייק בזמנים, הוא בדק את מסלול התערוכה לפרטי פרטים, כל שעה מתוכננת בקפדנות. אנחנו עוברים מביתן לביתן, רואים ביתנים המציגים חומרי דישון חדשניים שבהם מספרים לנו על היתרונות שלהם ואחרים של כלי עבודה מוכרים אבל משודרגים המייעלים את העבודה. אני רק מחפש כיסא לנוח עליו, נותן ליוסי לחקור לבדו את המסדרונות האין־סופיים.

גודלה של התערוכה מעורר בי תחושת רוויה. ראיתי עשרות מעדרים מסוגים שונים עד שאיני יכול לשאת מעדר נוסף, מוחי מתקשה להכיל את השפע. יוסי, לעומתי, חייב למצוא היגיון וסדר בכל מבט ובכל מעבר. אני מבחין בו מביט וחוקר סביב, הוא רואה הכול, ביתנים עמוסים ובני אדם המתהלכים במעברי הביתנים, סוקר ומתייג הכול, בוודאי את הנשים העוברות מולנו, נערות וצעירות שחלפו תחת עיניו כמו דרך משקפת ישנה. מפעם לפעם הוא זורק הערה גברית כמו "אני רוצה להיות המשרת שלך שסוחב את כל הקטלוגים, רק בשביל להיות לידך אפילו לזמן קצר," ומעלה על פניי חיוך נבוך.

אני מסתובב בין הביתנים הרבים כשידיי חופשיות, אך יוסי מאורגן. על גבו תיק קטן ובידו פנקס שבו הוא כותב את התרשמויותיו מכל ביתן. תחילה הוא עובר בתערוכה לפי קווי אורך ואז לפי קווי רוחב, כותב את כל המידע בדיוק שלא הכרתי כמותו. במהלך השיטוט, כל הקטלוגים שאספתי עברו אט־אט לידיו של יוסי, אל תיקו המסודר.

"עשינו את זה," יוסי אמר בהתרגשות, "הצלחנו בתערוכה."

"אכן," עניתי. קיבלנו נציגות של חברת דשנים גדולה, ואני כבר חושב על העבודה שממתינה לי בעקבות זאת. בינתיים, אני מבקש ליהנות מהחוויות הקטנות כאן בפולין, מהחיוכים של האנשים, מהצלילים של העיר.

זה היום השלישי שלנו בפולין. ולכבודו פינקנו את עצמנו בהתחלה איטית. בניגוד לימים הקודמים, שבהם היינו מתעוררים מוקדם וממהרים לתערוכה, הפעם הרשינו לעצמנו לקום מאוחר. אווירה שונה, נינוחה, כמעט חגיגית. יום של שקט וטיול, כזה שמאפשר לנשום את העיר בקצב אחר.

לאחר קפה טעים, כשמפת ורשה פתוחה על השולחן, החלטנו לצאת לטיול רגלי לאורך גדות הנהר שחוצה את העיר. ורשה, באור הבוקר המאוחר, מתגלית כקסומה יותר, עיר אירופית במלוא הדרה. הרחובות שופעים חיים, ללא תחושת דחיפות המוכרת מערים גדולות אחרות. הכול זורם בקצב מתון, כמעט הרמוני.

לאורך הדרך פגשנו דוכני אוכל רחוב, וכל אחד מהם הוא עולם קטן של ריחות וטעמים. ריח הלחמים הטריים התפשט באוויר, משולב בריח העדין של חמאה שזה עתה נמשחה על פרוסות זהובות ולוהטות של לחם כפרי אפוי. עמדנו שם לרגע, משתהים, בוחנים, זוג קשישים ממלמל בשפה המקומית, ילדים רצים ומוכרי הדוכנים קוראים לעוברים ושבים בקול שמח. זה לא היה רק אוכל. זו הייתה הזמנה לעצור, לנשום את העיר.

ורשה נפרשה לפנינו. זו כבר לא הייתה עיר מנוכרת או יעד רשמי בתערוכה, אלא מקום חי, עם נשמה שדיברה מכל סמטה ומכל חלון. הרחובות המרוצפים אבן קרנו היסטוריה, מספרים סיפורים שנכתבו בידי דורות של אנשים שחיו ונשמו את העיר הזאת.

העיר העתיקה מרהיבה. הארכיטקטורה, הצבעים והפרטים הקטנים. יוסי, אחוז התלהבות, החזיק את מפת העיר וספר "למטייל" שהביא איתו, וקרא מדי פעם בקול פרטים היסטוריים שנראו לו חשובים במיוחד. אני צעדתי לידו בשקט בנעלי ההליכה הנוחות שלי, מתמסר לאווירה שסבבה אותנו. זה לא היה עוד טיול, זו הייתה התחברות לחיים שפעם היו כאן ולחיים שעוד נותרו.

המשכתי ללכת ולא הרגשתי שהלכתי לאיבוד, שאני לא רואה את יוסי. "אמיר," שמעתי את קולו של יוסי פתאום. "אמיר," הוא שוב קרא בשמי. הבטתי לאחור, יוסי סימן לי בתנועת יד, חכה רגע, אל תזוז. עצרתי והרהרתי על עצמי, כאן במרכזה של עיר פולנית חשובה. אני בן להורים שנולדו בקהיר שבמצרים, התרבות הפולנית והמאכלים שלה זרים לי. אבל אולי אני מרגיש קִרבה שאבותיי הקדומים הורישו לי, שורשים של יהודים שנדדו ממזרח אירופה לצפון אפריקה. אולי זהו זיכרון שטבוע בי ואיני זוכר.

בבוקרו של היום האחרון שלנו בוורשה, יוסי התעניין בדלפק הקבלה אם כדאי להזמין מונית ומתי. שוב התפעלתי מרמת הארגון שלו, מהתכנון שאינו מתפשר על שום פרט. אני "ראש קטן", והוא, משלים שלי, מדייק בפרטים, עוקב אחרי כל נקודה.

פקיד הקבלה הציע לשכור את נהג המלון, "הוא יהיה איתכם יום שלם תמורת סכום סביר." כך מצאנו את עצמנו במכונית עם נהג במדים מגוהצים, בוואן מפואר, שמסיע אותנו אל הכיכר המרכזית בוורשה.

"אני אחכה לכם שם," אמר והצביע לכיוון מגרש החניה. שביל מרוצף אבני טרקוטה ומוקף בשדרות עצים גבוהים, בתים ומבנים שדרכם אפשר לצפות בקצב החיים ובהשתנות התקופות של העיר.

הגענו אל הרובע היהודי. מולנו חזית מפוארת של בית כנסת שניצב במרכז כיכר גדולה, ועל הגדר החיצונית המקיפה את בית הכנסת ראינו שלט גדול המספר את סיפורה של קהילת וולברום, הקהילה היהודית העתיקה שהתפללה ושרה כאן מזמורים לפני המלחמה הגדולה. הצצנו לתוך בית הכנסת דרך אחד מהחלונות רחבי הממדים. בתוכו ניצבו ספסלי עץ ארוכים בצבע כהה, במת עץ ובה פמוטי ברזל לצד התיבה, הבמה שעליה עומד החזן. על ארון הקודש היו תחריטי אריות וקירותיו חשופים. התרגשתי מפשטות בית הכנסת ומהמורשת העשירה של היהודים בעיר.

במרחק של דקת הליכה נראה המוזיאון היהודי, שבו מוצגים יצירות אומנות וחפצים היסטוריים שמספרים את סיפורם של היהודים שחיו כאן. נתקלתי ביומני משפחות שנרצחו בשואה, מסודרים בשורות ארוכות, וכתבי יד רבניים עתיקים מהמאות הקודמות. ליד הארוניות הפתוחות מונחות כפפות בד לבנות, שמבקרים יוכלו לדפדף ביומנים בלי לפגוע בהם.

קראתי את יומנה של משפחת קנובל שנרצחו בשואה, מעטים מהם ברחו לארצות הברית ולישראל. בפינת החדר עמד ארון זכוכית ובו הונחו בסדר מופתי יומנים כרוכים בעור מהודר. יומן בעל כריכה חומה עתיקה משך את תשומת ליבי. הבטתי סביב, לא ראיתי אף אחד מסדרני המוזיאון. פתחתי את דלתות ארון הזכוכית והוצאתי את היומן בזהירות. פתחתי אותו בעדינות וגיליתי בו מפת אוצר, מפה המצוירת באחד מהדפים הפנימיים, איקס קטן ציין את מיקום המטמון. התיאור עורר בי חיות של חלום ישן, הכתב והשפה מעורבים, ספק יהודי, כתב מחובר שלא ידעתי לקרוא אותו. בין דפי היומן היו ציורים, סוגי פרחים ועשבים, שמם כתוב בכתב לא ברור, ציור של בית הצופה אל אגם, לידו קבוצת בתים ועליהם סימן מגן דוד. בעמוד האחרון ציירו מפה נוספת ובה סימון איקס, "כאן נסתר הזהב הגנוב מהרוזן". הכתב היה עברי, מסודר וברור. כתב מודרני, דומה מאוד לכתב ידי. היה כתוב בו, "עשרים ושניים צעדים מהסלע הגדול, תמצא שם סלע ועליו הסימן V, בעומק מטר וחצי, תמצא אוצר". בשורה נוספת נכתב: "החוויה הגדולה מכל החוויות".

הרגע נקטע בידי סדרן המוזיאון. הוא התקרב אליי בכעס. "ביקשתי לא לגעת," הוא נזף בי, "צאו מייד מהמוזיאון." הסדרן העצבני שרק במשרוקית כדי לקרוא לשומרים האחרים להגיע. נבהלתי, פחדתי מעט.

יוסי חייך. "יאללה, ממילא נגמר לנו הזמן, ואתה נשארת תמים ועדיין מאמין באגדות על אוצרות?" חייכתי אליו, הילד שבי צץ. הבטתי ביוסי, לא הבנתי איך ייתכן שהוא לא מתרגש כמוני. זו לא הפעם הראשונה ששמתי לב לפער הגדול שבראיית המציאות בינינו, זה קורה בכל פעם שאנחנו נוסעים יחד. כל אחד מאיתנו מביא עימו את נקודת המבט הייחודית שלו. יוסי מוצא עניין בפרטים הקטנים ובידיעת ההיסטוריה, ואני מתמקד ברוח האנשים, בקשרים הפשוטים בין בני האדם.

סיימנו את היום באמפיתיאטרון המקומי, להקה קטנה ניגנה ברקע ואני נהניתי מהמוזיקה המקומית. כשהבטתי בלהקה הצעירה המנגנת בהתרגשות מול הקהל שהתאסף, חשבתי עליי ועל ילדיי, על הדרך שעשיתי בחיי עד לכאן, אל מול הילדים המנגנים. הם היו בני גילם של ילדיי. חייכתי אליהם בהערצה.

שמי אמיר נבו, ואני חי במושב בערבה. יש לי שלושה ילדים גדולים, בן, רז וליבי. הגדול בן ארבע־עשרה והקטנה בת שמונה. נשוי באושר לאפרת. אפרת היא לא רק אשתי, היא גם בעלת הברית הכי קרובה שלי, האחת שמכירה אותי לעומק, על כל צדדיי, על כל זוויותיי. היא רואה את הטוב שבי, את הפגמים שבי, והיא עדיין רוצה לחיות איתי. לפעמים אני עוצר ומביט על החיים שלנו, של אפרת ושלי, ונדהם מהמזל הרב שנפל בחלקי. הבית הוא המקום שאני הכי אוהב. אני מעדיף להישאר בארץ. לכן אני לא ממהר לטוס לחו"ל, רק כשאני חייב לטוס. אבל אם כבר אני חייב, תמיד אעדיף שזה יהיה עם אפרת והילדים, להרכיב יחד עוד פרק משפחתי קטן, עוד חוויה מחוץ לשגרה.

הפעם האחרונה שטסנו אפרת ואני הייתה להודו. בלב הנוף האין־סופי, עטופים בבדים מקומיים, הרגשנו שקליפות היום־יום שהצטברו עלינו עם השנים נושרות מאיתנו. בהודו, בין מנזרים שקטים וריח קטורת מתוק, בין מדיטציות עמוקות לזמן של תיקון פנימי, נזכרנו במי שאנחנו באמת, האנשים שאינם רק ממלאים רשימת מטלות וציפיות מבחוץ. היה זה שבוע של רגיעה וקרבה פשוטה, אנחנו כפי שאנחנו.

בארץ אני נחשב מומחה בתחום ההשקיה המודרנית. החיבור שלי לחקלאות הוא יותר מאשר טכנולוגיה, זהו חיבור חי ונושם לאדמה עצמה. במדבר אנחנו מגדלים חיים, מזינים את האדמה שמזינה אותנו בחזרה. מבחינתי, החקלאות היא כמו ציור שלא נגמר, יצירה שמתגלה מחדש עם כל עונה. בכל פעם שאני נוגע באדמה, אני חש שאני שותף לעשייה הראשונית, לחיבור המעגלי של מחזורי החיים.

אנחנו חיים ויוצרים בערבה, במקום שבו האדמה לוהטת והשמש יוקדת. אני אוהב ללכת יחף בשעות הערב כשהאדמה מפויסת מחום השמש. אני נהנה להרגיש את האדמה החמימה תחת רגליי, את הקרבה הישירה, הפשוטה, לאדמה שמפרנסת אותנו. כל צעד נראה לי כמו תפילה שקטה, חיבור למשהו בסיסי ואותנטי.

אומנם אני מחובר למדבר, אבל התחלתי את חיי בתל אביב, ילד עירוני לכל דבר. עם השנים גיליתי שהשורשים שלי עמוקים דווקא כאן, במרחבים הפתוחים ובשקט האין־סופי של המדבר.

החיים שלי כמתבגר בתל אביב היו מלאים בהרפתקאות, בחברים ובים, הים שתמיד היה במרחק הליכה. כשחזרתי לעיר אחרי השירות הצבאי, משהו בי השתנה. תל אביב, שהייתה פעם מרכז חיי, הפכה לפתע להיות זרה לי. אני זוכר את הרגע ההוא שהעיר הגדולה יצאה ממני, הלכתי ברחובות תל אביב בדרך אל הים, ריח מלוח של בריזה של אחר צהריים עטף אותי, והבטתי באנשים שעברו מולי, מנסה לפגוש אותם במבט או בחיוך. הם חלפו על פניי, חלקם מביטים למטה אל המדרכה, חלקם מסיטים את עיניהם, כאילו העולם של כל אחד מהם סגור, פרטי, אינו נגיש. הרגשתי אז שהמרחק בינינו, בין האנשים, הולך וגדל, והבנתי שהחיים שלי פונים למקום אחר.

בזמן שירותי הצבאי התחברתי למדבר, ומאז אינני מנותק ממנו. אפרת, מושבניקית מבטן ומלידה שנולדה בערבה, הפכה במהרה להיות חלק מרכזי בחיי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. כבר אז, כבחור צעיר בן עשרים וקצת, ידעתי שהיא האחת. סיפרתי לה שאני רוצה להזדקן איתה, והיא חייכה בחום ואמרה, "אתה ממהר אנחנו עדיין ילדים, ואתה כבר מדבר על זקנה." כשאנחנו צעירים, הזמן והסוף נראים לנו רחוקים כל כך, אנחנו בטוחים שהכול עוד לפנינו ושאין צורך למהר. "צריך להגיע לשליש האחרון של החיים עם זוגיות של הערכה, של אהבה," אמרתי לה אז, מתוך תחושת ביטחון שלא ידעתי להסביר. היא הביטה בי, מחויכת, ואני ידעתי שהיא מבינה אותי, גם אם לא במילים.

יוסי ואני, שני גברים בני ארבעים פלוס, מטיילים ברחובות של עיר זרה. יוסי, מבוגר ממני בשלוש שנים, נושק לחמישים, אבל למרות גילו, הראש שלו עוד אי אז בגיל עשרים, עיניו בורקות וחיוכו השובב משתלב היטב עם השיער המאפיר שלו. עם השנים למדתי להניח למה שלא בהישג ידי ואני כבר לא מתעסק במה שהיה ואיננו. יוסי, לעומתי, עדיין חי בפול ווליום, שפת הגוף שלו מזכירה שפת גוף של צעיר, שמוכן לכבוש כל יום מחדש. יש בזה משהו מרענן, לפעמים גם קצת מוזר, לראות אותו מנסה כל שורת פתיחה שאסף, כאילו השנים לא השאירו בו חותם של זהירות או הבנה של המבט הנדהם שמופיע על פניהן של הנשים שהוא פונה אליהן. "מה האיש הזה רוצה?" הן בוודאי תוהות, ורק הוא לא מבחין בפער.

צעדנו לאורך הטיילת שעל גדות הנהר, יוסי דיבר בהתלהבות על ההיסטוריה של המקום. כשהגענו לכיכר המרכזית הוא לא פספס שום פרט, מהפסלים, דרך הסיפורים על הדוכסים המקומיים ועד הקתדרלה הגותית. הקשבתי, נהנה לראות את הברק בעיניו, והשחלתי מדי פעם שאלה קנטרנית רק כדי לבלבל אותו. ליוסי חשוב שלא נפספס שום מסעדה, שום אתר. אצלו הכול חייב להיות מתוקתק, כאילו יש לו רשימת משימות סודית. אני דווקא מתעניין באנשים שסביבנו, אלה שהכיכרות, הפסלים והבניינים הם רק התפאורה עבורם.

באמצע הכיכר עמד פסל בתולת הים. יוסי פנה אליי בהתלהבות, הקריא מהמחברת הקטנה שלו סיפור על מקור הפסל והסביר כיצד הפך לסמל העיר. יוסי נרגש כמו ילד, כל עובדה קטנה מקבלת אצלו חשיבות עצומה, והחיוך שלו אומר הכול.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*