הסיפור של כרמן

פרולוג

"תודה, כרמן, תודה שאת כאן. העיניים הטובות שלך מרגיעות אותי. תכף הכול יישמט ממני, או אולי יותר נכון, תכף אשמוט אני את הכול. הנה, סוף־סוף אני לוקחת אחריות. 'אני אשמוט', הנה אני מחליטה. הכול בַּמקום חוץ מדבר אחד. העיניים שלך נראות כל־כך טובות וחשבתי לבקש ממך דבר אחרון. להפקיד אצלך סוד שאני לא יודעת מה עושים אִתו, למי מוסרים אותו. אני רוצה לשמוט ממני את הסוד הזה. הוא האחרון שנשאר. ורק הכרנו, את ואני, ארבעים ושמונה שעות שאת כאן, אבל העיניים שלך והיד הרכה וחבל שרק עכשיו אנחנו מכּירות".

רות היא האישה הראשונה שליוויתי, בלי חונכת, אל הסוף.

היא בת ארבעים ושמונה והיא אמא חד־הורית של פלא, נערה בראשית גיל ההתבגרות, עם חולצת טריקו גזורה וג'ינס קצר, וחיוך נבוך שחושף שיניים נתונות בגשר. "אַת הבת של רות?" שאלתי אותה כשהגעתי נרגשת והיא לִכסנה אליי מבט, הסיטה קווּצת שיער ממצחה ואמרה, "כ..." בלי לסיים את המילה. פלא הייתה אִתי, יוצאת ונכנסת. רות שכבה על המיטה הגדולה. החדר היה פשוט, נזירי כמעט, המיטה מיטת ברזל, כוננית אחת ניצבה בצִדה הימני ועליה עמדו ממוסגרות שתי תמונות. זיהיתי באחת את פלא, נערה יפה עם תלתלים בצבע דבש ועיניים ירוקות גדולות. כשהיא מחייכת נפערת גומה עמוקה בלחיה השמאלית, ובתמונה השנייה, אמא צעירה אוחזת בזרועותיה תינוקת בהירת עיניים. התינוקת כמו נבלעת בתוך החיבוק של אִמהּ. האישה הצעירה זקופה מאוד ויש לה חיוך מאושר. ניחשתי שזו תמונה של שתיהן, של רות ופלא, למרות שקשה היה לי להאמין שהאישה הכחושה והחיוורת ששכבה על המיטה היא אותה אישה צעירה ומלאת חיים מהתמונה. חישבתי מהר בראש, התמונה כנראה צולמה בסך הכול לפני קצת יותר מעשור, ועכשיו פלא כבר נערה ומהאישה הקורנת בתמונה לא נותר דבר פרט לעיניה היפות. מרגע שהגעתי, רות הלכה ונעשתה קטנה.

פלא יצאה לרגע למכולת השכונתית בקצה הרחוב, רות הִכתיבה לה מה להביא. תהיתי מאיפה יש לה כוח לחשוב על הפרטים הקטנים:

שני קרטונים של חלב,

כיכר לחם גרעינים,

שלוש קופסאות עוגיות־הבית של ירדנה, בטעמים שונים,

חבילת נייר טואלט,

זר פרחי כלניות כחולות - זה יום חמישי היום.

עד שייפָּתחו עלי הכותרת רות כבר לא תהיה כאן, ידעתי את זה, אף פעם לא אוכַל לתזמן את הרגע בו הלב יפסיק לפעום, אבל אני יודעת את טווח הזמן. ידעתי שזה יקרה לפני שייפָּתחו הכלניות הכחולות שציינה במיוחד. פעם קראתי ששמה המדעי של הכלנית הוא Anemone והוא מגיע מהמיתולוגיה היוונית, בה האנמוי הם ארבעת אֵלי הרוחות. הכלניות נחשבו כמגינות מפני עין הרע. האם רות קראה כמוני את פרט הטריוויה הזה במגזין של 'אֶפּוֹק'? האם הדגישה "כלניות כחולות" כדי להשאיר איזה סימן לפלא, אולי כדי להרגיע את עצמה, שהנה, בדיוק ברגע שכבר לא תהיה, על השולחן ייפָּתחו עלי כותרת שישמרו על פלא שלה?

מאז שאני מלַווה אנשים אל מותם, מעסיקה אותי אותה מחשבה. מה חושב אדם שמבין שמותו קרֵב? לאיזה רגע היה חוזר בזמן? מתי הרגיש הכי אהוב? ומה מאוד רצה ולא הספיק?

המוות לא מפחיד אותי, רק הדרך אליו. שלא יכאב בגוף, שלא יכאב הלב. מי שמותו קרֵב, יבחר את הדרך להיפרד מהחיים האלה.

לאוּדי, שהיה הבנזוג שלי בארבע השנים האחרונות, ניסיתי להסביר למה בחרתי ללכת לקורס ולעסוק בזה. לאודי צריך להסביר במילים פשוטות דברים מסובכים. אז אמרתי לו שאהיה דיילת שבכל פעם טסה ליעד סופי ולא ידוע.

ניסיתי להיות ציורית אִתו: אני מסתובבת בין הנוסעים ושואלת, "איך תִּרצה את הטיסה שלך?" אני מציעה לנוסעים שלי לארוז לבד, לבחור מי ילווה אותם לטרמינל, ממי ירצו להיפרד ומתי. אני מבטיחה להם טיסה שקטה ורגועה, המְראה ישר מהבית, בלי כל הבּוּגֵ'רָאס של שדה תעופה בינלאומי, בלי התורים והבידוּקים. מהחלון במטוס הם יראו את הבית. גם כשהסברתי במילים פשוטות, אודי לא הבין. הוא לִכסן אליי את מבט האודי חמודי שלו ושָׁרַק שריקת התפעלות, שֶׁרק מי שמכיר אותו מבין שהיא צינית. עמדתי במרחק לא גדול ממנו, מעל האי הקטן במטבח שלנו עם מגבת ביד, הסתכלתי עליו רגע ואחר כך הצלפתי בו עם המגבת שלוש פעמים, ואודי הרכין את הראש והתמסר להצלפות שלי ואחר כך הרים אותו ואמר שוב בלגלוג, "טוב, כרמן, טוב, עוד רגע אני אהיה המוּטס הראשון שלך... אולי מספיק?"

כשאני רוצה להקניט את אודי, אני קוראת לו אאוּדי, כמו המותג של המכוניות. בפעם הראשונה שביקרנו ביחד אצל סבתא שלי, עדנה, שהתגוררה, עליזה ומבולבלת, בדיור מוגן, הוא התכופף אליה, הציג את עצמו וסבתא שלי אמרה לו בקול הצווחני הרגיל שלה, "שלום לך, אאוּדי". סבתא עדנה כבר נפטרה בינתיים, אבל זו הייתה אולי התרומה הכי מהממת שהיא יכלה לתת לזוגיות שלנו.

וכלום לא עזר לאודי. כל פעם שרציתי לשגע אותו קצת, קראתי לו אאוּדי.

לפני ארבעה חודשים נפרדנו. הייתי כולי בתוך ההתרגשות של המקצוע החדש והרגשתי שאודי מפחד מכל מה שהפך להיות העולם החדש שלי. בכל פעם שהתחלתי לספר על אדם שאני מלווה, אודי היה מחליף נושא.

פעם, ברגע של שיחה כנה, כששנינו שכבנו על הגב עירומים, אחרי ערב ארוך ונעים בו בישלנו ביחד והמשכנו במיטה, אודי אמר, "הטעית אותי. כמו שאת מטעה הרבה אנשים. כשראיתי אותך בפעם הראשונה במסיבה של גלית, נראית לי מין ילדה ביישנית, עם ג'ינס ונעלי סניקרס, עם גופייה של ליסה סימפסון. דווקא בגלל הגופייה שׂמתי לב אלייך. כשהייתי ילד זאת הייתה התוכנית שהכי אהבתי, אפילו היה לי אוסף מחקים של כל המשפחה. רציתי להאמין שאת מין ליסה כזאת, ילדה טובה ומצטיינת. כשגיליתי כבר באותו הערב שאת צמחונית, הסתדרת לי בראש עם ליסה, רק בלי הסקסופון ובלי השרשרת פנינים". זו לא הייתה הפעם הראשונה שאודי הזכיר לי את הפגישה הראשונה ואת הגופייה של ליסה. הוא זכר אותה. ידעתי מה הוא הולך להגיד, והוא באמת אמר, "והשׂערות שאת אף פעם לא מסרקת, את לא דמות מצוירת". אודי תמיד רצה שאהיה קצת יותר מטופחת. ליום ההולדת הראשון שלי שחגגנו יחד, חודשיים אחרי שהכרנו, הוא קנה לי שרשרת פנינים כמו של ליסה סימפסון, הגיש לי אותה בלי ברכה או משהו, ורק אמר, "אם כבר ליסה, ואם לא נגנית סקסופון אז לפחות שימי עלייך את זה?" והוא קירב אליי את השקית בגמלוניוּת. את השרשרת דחפתי למגֵרה בארון, ואודי אולי נעלב אבל לא הראה. רציתי להאמין שהוא הבין שאין סיכוי שאתמסר למתנות כאלה שמשדלות אותי להיות מישהי אחרת ממה שאני.

"אז הטעית אותי. מה שרואים בחוץ, מסתבר שזה לא כל מה שבוער לך בִּפנים", הוא אמר. "כי כל הזמן שהיינו ביחד, עד לשטות הזאת עם הנידונים למוות, האמנתי שאני מכיר אותך, שאת, כמוני, רוצה שִׁגרה פשוטה, עבודה קבועה, שנהיה זוג נורמלי".

התגוננתי. עקיצות קבועות על המראה שלי הכרתי, לכן העדפתי להתחיל מהן ולחסוך זמן. "מה קשה לך, אודי? אני לא רוצה להיות תמרה עוגן", ניסיתי, ואודי הגיב מיד.

"תניחי לאמא שלך. לא הייתי מתאהב בך אם היית היא. בינך לבין תמרה יש עוד כמה אפשרויות. ליסה, למשל". הוא צחק, ואני צחקתי אִתו בעל כורחי ועדיין ניסיתי להבין לאן הוא חותר. שתקתי, ואחרי רגע הוא המשיך. "התכוונתי שההתעקשות שלך להיראות פשוטה תמיד, בג'ינס וחולצות כאלה והתלתלים האלה, שכנעתי את עצמי שזה חמוד, שזה מעיד על משהו מאוד פשוט ואמיתי... אז יצאתי אידיוט. את לא כזאת ילדה מצוירת. התכוונתי שאני מגלה שעמוק מתחת מסתתר משהו אפֵל יותר... אחות, מבחנות, זריקות בטוסיק, מחטים... את זה עוד איכשהו הבנתי, אבל עכשיו... בקיצור, מה הקטע עם המתים האלה..."

זאת הייתה הפעם הראשונה שאודי ניסה להסביר, ואני התחלתי להבין שאין סיכוי שיבין אותי.

גם אודי הוא גבר של ג'ינסים וחולצות פשוטות, ולשנינו אין עם זה בעיה, אבל הוא תמיד מריח מ־CODE של ג'ורג'יו ארמאני, מריחים אותו עוד לפני שהוא נכנס וגם הרבה אחרי שהוא הולך, ומקפיד להסתפר פעם בחודש, תמיד אצל אבישי. אני יודעת שאסתטיקה חשובה לו וה"אין תסרוקת" שלי היא נקודת תורפה שמגיחה מדי פעם.

בערב אחר הוא אמר, "כרמן, גדול עליי הסיפורים האלה על החברים הגוססים שלך, הם נכנסים לי לחלומות". לא בגלל הגוססים שלי נפרדנו, אלא כי הרגשתי שהגוף הגדול של אודי, הקול הנמוך שלו, הציניות שלו - כל מה שפעם סיפק לי הגנה והרגיע אותי - כבר לא מתאימים יותר. נהייתי ספוגה ברגש ובסקרנות, ואודי התרחק. זרקתי לו, "ורק שתדע שאני מתכוונת לטוס מפה לבד לאיזה טראק של כמה ימים, כבר התחלתי לברר... אני צריכה קצת שקט ממך ומתמרה..." אני חושבת שהיממתי אותו והוא לא ניסה לשכנע אותי, רק אמר, "גם אני חשבתי שאולי כדאי שניקח קצת פסק זמן", ואחרי ארבעה ימים כבר מצא דירת חדר ולאט־לאט העביר דברים, ועדיין יש לי שאריות של אודי מסביב, לא רק של חפצים. פעם בכמה ימים הוא מתקשר, מנסה את מזלו, מזמין את עצמו אליי, לפעמים הגוף שלי נכנע, והוא בא ואחר כך חוזר לחדרון ששׂכר ותמיד הוא שואל: "לא נמאס לך להטיס אנשים?" וגם אם מתגנב אצלי געגוע אליו, האוּדיוּת שלו מזכירה לי שעכשיו אני צריכה עדינוּת. כשרק סיימתי את הקורס ואודי עוד חשב שזו גחמה רגעית, הוא הדפיס לי כרטיס ביקור: כרמן עוגן - קברניטה ראשית - Death Row Airlines. אודי חשב שהוא מצחיק. נעלבתי עד עמקי נשמתי ולא דיברנו שבוע. ועכשיו כבר לא אכפת לי מה אודי חושב, לפעמים הוא בא כדי שארגיש שהגוף שלי חי, וזקוק. וזהו.

בסוף הוא הולך.

חלק ראשון

הכנות לפרידה

פלא

מאז שהייתי ילדה בברודצקי 7, אני חיה את המוות.

הייתי ילדה שבוחנת אנשים ברחוב, מנחשת בני כמה הם ומחַשבת בראש כמה שנים יש להם לחיות. ככה למדתי חילוק ולוח הכפל. כמה זה שמונים חלקי הגיל של הבנאדם... האמנתי שאני יודעת כמה שנים נשארו, והייתי מתמלאת בעצב על אנשים שחישבתי להם רק קצת מהזמן. חשבתי שאנשים תמיד מתים זקנים. לא ידעתי שיש אפשרויות אחרות. למה חשבתי שכשמגיעים לגיל שמונים, תמיד מתים ממשהו?

עמדתי להדביק לרות את מדבקת הפנטניל. רק לפני רגע פלא ישבה על קצה המיטה. העיניים שלה הוצפו בדמעות. הבטתי בהן בשקט, זה רגע כל־כך פרטי. קמתי מהכיסא שניצב באלכסון ליד המיטה ולאט־לאט יצאתי בהליכה לאחור.

זה רגע אחרון.

סגרתי בעדינות את הדלת, לא רציתי לשמוע מה נאמר אבל באותה נשימה נותרתי מרותקת מאחורי הדלת הסגורה.

"שני קרטונים של חלב, כיכר לחם גרעינים..." הקול של רות היה יציב, אגבי כמעט.

את פלא לא שמעתי מדברת. אחר כך שמעתי רק את הנשימות המהירות שלה, ידעתי שהיא אוגרת את הבכי.

הרגע נצרב בי: אמא ובת שטות על מיטה לבנה. הבת מכינה רשימה.

החזקתי עם השיניים העליונות שלי את קצה השפה התחתונה, מתאפקת לא להיכנס, לא ללחוש: תגידי לה דברים אחרים, עוד מעט יהיה מאוחר. זה לא שלי. תפקידנו, כך חזרה ענת שהעבירה לנו את הקורס, למזעֵר סבל, להיות קשובים לכאבים הפיזיים וגם לחרדה שעולה אצל החולה.

במקום להיכנס החזקתי חזק את המשקוף של הדלת ונשכתי חזק את השפה.

"ועוגיות, פלא, תביאי עוגיות בטעמים שונים".

פלא התקרבה לדלת, ואני הזדרזתי להתרחק לכיוון פינת האוכל. ביד שלה החזיקה פתק קטן עם המצרכים שרות הִכתיבה לה. הפתק רעד. העיניים שלי ראו רק את הפתק.

"אני יוצאת לצרכנייה", פלא אמרה, "אמא מבקשת שתלכי אליה".

בחדר, רות שכבה על הגב, הולכת ואוזלת. היא חייכה אליי. רק לפני יומיים הגעתי אל בית הסוכנות הקטן והמתוק של רות ופלא. בשבועות שהתלוויתי לענת, היא שיננה באוזניי מין תפילה קטנה לכניסה הראשונה לבית של מטופל: "היכנסי בזה הבית, הֲיִי צינור למנוחה שלֵווה, הפחיתי כאבים, עני לשאלות, צְרי מרחב בטוח, ובצאתך מזה הבית - השאירי את צער הפרידה בתוכו, הוא לא שלך..."

לחשתי את התפילה של ענת, לקחתי נשימה עמוקה ודפקתי על הדלת.

פלא פתחה לי, נערה צעירה בג'ינס קצר וגופייה. "אני פלא", היא אמרה.

"אף פעם לא שמעתי שם כזה קודם", אמרתי, "אבל הֵיי, אני כרמן, לא מרים פחות גבות..."

ניסיתי לשבור שוב את הקרח, לא להכניס אִתי מיד את סיבת הַגעתי. "איזה שם מתוק יש לך", אמרתי.

"אמא שלי... תמיד היא אומרת שכל ההיריון היא לא רצתה לדעת אם אני בן או בת. היא גם לא חשבה על שמות. כשהמיילדת אמרה לה, מזל טוב, יש לך בת, והניחה אותי עליה, שתי המילים הראשונות שיצאו לה מהפה היו 'איזה פלא', ולכן היה לה ברור שזה יהיה השם שלי..."

עדיין עמדנו שתינו בפתח. הרגשתי שהיא מנסה למשוך את שיחת ההיכרות, מושכת את הזמן, ואני אִתה.

הלוואי שענת הייתה אִתי, הלוואי שהייתי יכולה להזמין את פלא לקפה, לספר לה על השם שלי בתמורה, לשכוח למה באתי הנה, שסתם נשב שתינו, שתי נשים צעירות. רות זכרה להגיד שפלא חגגה בקיץ שעבר בת־מצווה. מיד עשיתי חישוב שרק חמש־עשרה שנים מפרידות בינינו.

פלא שתקה, עמדה מולי נבוכה... מה עכשיו?

הבנתי שאני צריכה לקחת את המושכות לידיים. אף אחד לא יעשה את זה במקומי.

"תכירי לי את אמא שלך?" נעשיתי תכליתית, ופלא חייכה אליי נבוכה והתנצלה, "ברור, ברור". היא התחילה לצעוד לכיוון הסלון ואני אחריה, שם פגשתי את רות בפעם הראשונה.

רות קיבלה אותי בחיוך עייף כשהיא יושבת בכורסה רכה. העיניים שלה היו צהובות, הזרועות גרוּמות, אבל הקול שלה, בניגוד לכל השאר, עוד היה מלא כוחות. היום אני חושבת שהיא שיחקה אִתו בשביל פלא, השקיעה את כל המאמץ לשמור אותו יציב, אפילו מתרונן. קולהּ של אמא, הוא יישאר אחרון בזיכרון של הבת.

בחנתי את שתיהן בשבריר השנייה שהרשיתי לעצמי לצאת מתפקידי הרשמי ולרשום בראש מה אני רואה לפניי. והתמלאתי געגוע להנחה הילדוּתית שאנשים מתים רק כשהם זקנים. עד כיתה ה', בקומה הראשונה ברחוב ברודצקי 7, אף אחד לא מת לי. ואחרי מה שקרה עם וַרְשָׁה, האמנתי בכל לִבי שכל האנשים מתים זקנים, לפי סדר הגיוני. מי שנולד ראשון, ימות ראשון.

יומיים לתוך הליווי שלי אצל רות כבר ידעתי שהמוות לא עובד לפי שום סדר הגיוני. בכל פעם הגעתי לכמה שעות, ישבתי לידה, החזקתי לה את היד ושתינו נשמנו עמוק. את רות לא אשכח אף פעם. היא תמיד תהיה האדם הראשון שליוויתי אל סופו בלי ההדרכה של ענת.

מהחלון נשקפה הגינה הפורחת של רות ופלא, ובפנים, על המיטה, קמלה אישה. הניגודיוּת הזו טִלטלה אותי. במשך כמה שניות שתקנו שתינו.

"כרמן, הרחקתי את פלא, שלחתי אותה לראות שיש עולם בחוץ ויהיה עולם בחוץ. הכול יימשך. אני רוצה להפקיד אצלך סוד. סוד גורלי שפלא לא יודעת".

ליטפתי לה את היד, בדקתי את הסטוּרציה. עשיתי את עצמי עסוקה בפרטים הטכניים, קיוויתי שאולי עוד רגע רות תירדם קצת, בבקשה רק בלי סודות עכשיו. ענת הזהירה אותנו לא להתערבב רגשית. מה אעשה עכשיו עם הסוד הגורלי של רות? חשבתי. אהיה היחידה בעולם שאצלה תפקיד רות פרט שאם לא ייאמר ייעלם אִתה? אבל המבט שלה ננעץ בי והעיניים שלה, כמו שני אגמים ביום חורף, אפורות וגדולות, והלב שלי יצא אליה, איך אסרב לאישה הראשונה שאני מלַווה אל מותה?

אחרי המחשבות, רק את מחולל החמצן שמעתי. רות כבר היתה רזה כל־כך ועדיין היה בה משהו שנאבק.

"ספרי לי, רות", נכנעתי.

ידעתי שהזמן קצוב. תכף פלא תחזור עם השקיות מהצרכנייה, בכל רגע, ידעתי, יכול להיכנס המוות. מי משניהם יבוא קודם?

"ספרי לי..." אמרתי וסידרתי לרות את הכרית.

"זה בעניין אבא של פלא", היא לחשה לי. בקרוב, ידעתי, הבית יתמלא אנשים, ופתאום הבנה מצמררת הִכתה בי: רשימת המכולת שרות הכינה היא בדיוק מה שצריך כדי שיהיה מה להניח על השולחן כשהבית יתמלא... הפרחים ייפָּתחו בדיוק בזמן הנכון.

"פלא", רות לחשה לי בשארית כוחותיה.

התקרבתי אליה. ענת אמרה לנו בקורס שהרבה פעמים מגיע הרגע הזה שאדם מחליט לומר משהו שאף פעם לא סיפר לאיש. לפעמים הדברים נאמרים לבני משפחה, ולא פעם זה נמסר לנו, אנשי המקצוע. והנה, כבר במטופלת הראשונה שאני מלווה בעצמי זה קורה.

"אני מקשיבה, רות", הראש שלי כבר היה ממש קרוב לראש הציפורי שלה. שארית הנשימות שלה נגעו במצח שלי.

"היא צריכה לדעת", רות לחשה לאט, "עוד מוקדם. בבקשה תשמרי את זה אצלך, עוד קצת". הִנהנתי ולא הסרתי את המבט, כמו שענת אמרה. עכשיו, הזכרתי לעצמי, זו לא אני, אני רק צינור, אני מאפשרת שלווה, ככל הניתן.

רות הסתכלה עליי ואז עצמה עיניים. נשמה לאט.

"רות", ליטפתי לה את המצח, "תני לי קצה חוט לפני שאת הולכת, אני מבטיחה לשמור אצלי את מה שתספרי".

היא פקחה עיניים לרגע.

"זה בקשר לאבא של פלא", היא לחשה בעיניים עצומות, "פלא צעירה מדי בשביל לדעת..." ליטפתי לה את היד והבנתי שמה שתאמר לי עכשיו יקשור אותי אל הנערה הצעירה, והרי זה מעֵבר למה שעליי לעשות. ענת הייתה מצפה שאתחמק, מזכירה לי רק לעודד שיחה, להקשיב ולתת מענה רפואי אבל לא לקחת על עצמי דברים שאינם בתחום סמכותי. אבל איך אסרב?

"זה בקשר לאבא של פלא... בעניין שלו", היא חזרה שוב.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*