בנות אגתה 2 - הלילה המדובר

פרק 1

אליס אוֹגילְבי
11 בפברואר
21:02

"'אינני משתעמם לעתים קרובות,' הבטחתי לה.

'החיים אינם ארוכים מספיק לשם כך.'"

— אגתה כריסטי, "רצח במסופוטמיה"

בְּרוּק דונובן נועצת בי מבט מקצה האולם.

היא לובשת את השמלה שבחרנו בכיתה ט' בלוס אנג'לס, כשאמא שלה הסיעה אותנו לשם לקנות בגדים לנשף סיום השנה. שתינו היינו היחידות מכיתה ט' שקיבלו הזמנה באותה שנה, לצערה הרב של חברתנו המשותפת, רֶבֵּקה קֵנֵדי.

היא נראית טוב, ברוק, רעננה ומאושרת, חייכנית וחסרת דאגות.

אני מכווצת מפית נייר לכדור קטן והדוק בכף ידי. מי שהחליט לתלות כאן תמונה ענקית שלה צריך לחטוף מכות.

אני מנתקת את העיניים בכוח מהתמונה של ברוק ומסתכלת סביבי באולם הנשף. הוא מלא בתלמידים שלומדים איתי בתיכון קאסְל קוֹב, כולם בשלבים שונים של החגיגה, כולם מחכים לריקוד שבו באופן מסורתי הבנות מזמינות את הבנים לרקוד. משמאלי, כמה בנים מנבחרת הכדורסל מתקבצים יחד במעגל ומעבירים ביניהם בקבוקון שתייה כסוף, בתנועות לא ממש חשאיות. מימיני זוגות מתחרמנים על רחבת הריקודים.

אני מכווצת את המצח.

אנחנו בטירת ליוַויי, באמת. כדאי שאנשים יפגינו קצת כבוד להיסטוריה של המקום הזה. במשך כמעט מאה שנים התקיימו כאן נשפים אלגנטיים, וכל המי ומי של הוליווד באו לבלות כאן. צ'ארלס ו' ליוויי היה מתהפך בקברו אם היה יודע מה עושים כאן עכשיו באולם הזה.

בתור החברה הכי טובה של ברוק, שמעתי בילדותי כל מיני סיפורים על סבא־רבא שלה. הוא הוציא מיליוני דולרים על הבנייה של טירת ליוויי. מדובר בפאר והדר שמתפרשים על חמש קומות וששת אלפים מטר מרובע. יש במבנה שמונה־עשר חדרי שינה, שלוש בריכות, שני מטבחים ומעברים סודיים בכל השטח, כך שזה ללא ספק הבניין שהעלה על המפה את העיירה הקטנה קאסל קוב. זה גם המקום שבו כוכבת הקולנוע מוֹנה מוּדי גרה במשך כמה שנים קצרות, עד מותה בטרם עת בשטחי הטירה בגיל עשרים.

מונה מודי, עם שיער הפלטינה והעיניים הכחולות והקול הצרוד הסקסי שבזכותו התפרסמה. אחרי שכיכבה כמה שנים בסרטים קלילים היא עמדה על סף פריצת דרך בפרויקט הרציני הראשון שלה בתפקיד הראשי בסרט "ג'יין אייר", אבל למרבה הטרגדיה נפלה מהמרפסת הצדדית של הטירה זמן קצר לפני שהצילומים התחילו.

לפי מה שכתוב באינטרנט, היא וצ'ארלס ליוויי ניהלו רומן קצר אבל אינטנסיבי מאוד, וצ'ארלס היה כל כך שבור אחרי מותה, עד שהזניח את כל החיים שלו וקרס יחס איתה: הוא איבד את כל מה שהתאמץ להשיג במשך שנים כשנעצר באשמת מעילה בכספים וישב בכלא עד סוף ימיו.

מילדוּת הייתי מרותקת לסיפור של מונה מודי, והערב יש לי סיכוי להתגנב למעלה ולראות את החדרים שהיו פעם שלה.

אני מסתובבת ומנסה למצוא את אייריס, אבל קולות רמים מפנים את תשומת הלב שלי אל התא הענקי של הדי־ג'יי שאבא של רבּקה קנדי בנה לכבוד הנשף. קנדי אומרת שזה היה התנאי שדי־ג'יי פּוֹרצ'יני הציב כדי שיסכים לבוא לכאן הערב.

אני מתרוממת על קצות האצבעות כדי לראות טוב יותר מה קורה, ואני בהחלט לא מופתעת לראות את אותה קנדי מתווכחת עם מי שהיתה פעם גם היא חברה שלי, הלן פארק. שתיהן לובשות את אותה השמלה בעיצוב נטשה מאט מהקולקציה שיצאה רק עכשיו, שמלת סאטן כחולה עם כתפיים חשופות, וההבדל היחיד הוא השרשרת היקרה בטירוף שקנדי עונדת על הצוואר.

אני פולטת אנחה. זה לא ייגמר טוב. מאז שברוק מתה בסתיו האחרון, נדמה שהיחסים ביניהן פשוט נגמרו סופית. אין שום ספק שהן שכחו לשאול אחת את השנייה מה כדאי ללבוש הערב. וזה כאילו הדבר הראשון שצריך לעשות לפני נשפים.

בין כל האנשים באולם אני רואה את אשלי הֶנדֶרסון. היא מסתכלת עליהן ומן הסתם מנסה למצוא דרך להתערב איכשהו בדרמה. היא מתה על דברים כאלה, ואוהבת לומר שהם עוזרים לה מקצועית, כי היא ממש־ממש רוצה להיות שחקנית. אבל אני חושבת שהיא בעיקר סתם רכלנית. אף פעם לא באמת התקרבתי להנדרסון, אז אני שמחה שאני כבר לא צריכה להעמיד פנים שאנחנו חברות. ואם לדבר בכנות, זה נכון גם לגבי כל שאר הבנות שהיו פעם חברות שלי.

"מה קורה שם?" שואלת אייריס, שנעמדת לידי. "רוצה?" היא מחזיקה כוס פלסטיק מלאה בסיידר תפוחים תוסס, ואני לוקחת ממנה את הכוס ורואה שסְפַּייק עומד מאחוריה.

אייריס לובשת שמלת נשף וינטג', משנות החמישים, עם ז'קט שחור ונעלי אולסטאר. השמלה מדהימה, אבל הז'קט והנעליים... הם מגניבים וכל זה, אבל לא ממש מתאימים לאירוע רשמי. אני שואפת אוויר כדי להירגע ומזכירה לעצמי שאני כבר לא מי שהייתי פעם. זאת ששופטת את כולם לפי המותגים שהם לובשים. התפתחתי.

"פארק וקנדי מתחילות שוב לריב," אני אומרת ולוגמת לגימה קטנה מהכוס.

קוֹל פילדינג מגיח פתאום מולי. "מה קורה שם?" הוא שואל, ומהדהד את השאלה של אייריס. מאי־שם מחוץ לטירה נשמע רעם חזק.

ספייק מסתכל מיד על אייריס, והיא לוחשת משהו לאוזן של קול. הפנים של ספייק נופלות.

"פארק וקנדי," אני חוזרת בקול רם. "הן רבות, שוב."

"מאז שברוק נרצ... אה..." ספייק קולט מה הוא עומד לומר ומיד מסתכל עלי במבוכה. "עכשיו, בלי ברוק, הן באמת התפרקו לגמרי, נכון?" הוא מסיים את המשפט.

אני מושכת בכתפיים. קנדי ניסתה להחזיר אותי לקבוצה הקטנה שלהן אחרי שאייריס ואני הבנו מי אחראי למוות של ברוק, אבל לא רציתי לחזור אליהן. אין לי שום חשק להיות מעורבת בתככים שגרתיים של תיכון, ויש לי את אייריס. זה מספיק לי. לפחות בינתיים.

"את חושבת שהן רבות בגלל —" ספייק מתחיל לשאול, אבל קול מוּכּר קוטע אותו, והבטן שלי — שהיא האיבר הבוגדני ביותר בגוף שלי — מתחילה לרעוד.

"בְּליני עם קוויאר?"

אני מסתובבת.

"שלום, רָאף."

"שלום, אליס." הוא מחייך.

"הֵיי, ראף," אומרת אייריס, ואז לוקחת בליני מהמגש ובוחנת אותו במבטה. "הממ, מה זה אמור להיות, הדבר הזה?"

הוא מושך בכתפיים. "אין לי שמץ. אני רק מגיש את מה שאומרים לי להגיש; אני לא שואל שאלות." הוא מרכז את המבט במגש שהוא מחזיק. "אני חושב שזה מין... ביצים קטנות ומשונות, או משהו כזה?"

אני נאנחת. "זה מין סוג של פנקייק עם קוויאר." אני לוקחת אחד מהם ומכניסה אותו לפה. "טעים ממש."

אייריס מכרסמת פינה של בליני. "אוי, זה באמת טעים," היא אומרת ונועצת מרפק בקול. "קח אחד." קול עושה כדבריה, וברגע שאייריס מסובבת את הראש הוא עוטף את הבליני במפית ומכניס אותה לכיס האחורי.

"איך בעבודה?" שואלת אייריס את ראף. מאז שראף עזר לאייריס ולי בפרשה של ברוק בשנה שעברה כולנו נהפכנו ל... טוב, נראה לי שהמילה הכי טובה כאן היא "חברים". מוזר: אף פעם לא באמת היה לי חבר זכר שהוא לא בן זוג, אז אני לא בטוחה שאני יודעת מה לעשות עם זה או איך להתנהג איתו, אפילו שנראה שלאייריס אין בעיה כזאת. הם מדברים כל הזמן, או לפחות ככה נדמה לי. לא שאכפת לי.

מה שכן אכפת לי, אולי קצת יותר מדי, זה שיש לו עכשיו חברה, שהיא לגמרי במקרה אחותו הגדולה של קול. היא עובדת בקייטרינג סְפּלֶנדיד במשרה חלקית, ולפחות לפי המידע שאייריס חשפה, היא סידרה לראף את החלטורה הזאת כדי שהוא יוכל להרוויח עוד קצת כסף למימון שכר לימוד, כי משטרת קאסל קוב בקושי משלמת למתמחים שלה.

הוא מחייך. "בסדר. מבחינת רוב האנשים כאן אני די שקוף. וזה מתאים לי לגמרי. ממש לא חסר לי שיזהו אותי מהימים שלי בתיכון, כן?"

"טוב, להתפזר," צועק מישהו — מורה? — ליד התא של פורצ'יני. אני נאנחת שוב. נראה שכדאי שאנסה להרגיע את השתיים האלה. הרי ברור שזה מה שברוק היתה רוצה.

"אני כבר חוזרת," אני אומרת ועוקפת את ריד גֶרבֶּר ואת מייסון ג'פרסון בזמן שאני מפלסת דרך בין כולם.

כשאני מגיעה לשורה הקדמית אני מוצאת את עצמי ליד הנדרסון והאֵקס שלי, סטיב אַנדרסון, שעומדים וצופים במתרחש. הפה של הנדרסון מעוגל לחיוך, אבל כשהיא רואה אותי היא ממהרת לאמץ הבעה מוטרדת. היא כל כך שקופה שזה מגוחך.

סטיב, לעומת זאת, נראה מבועת. "אליס," הוא אומר כשהוא רואה אותי. "את חייבת לעשות משהו. שוב פעם הן מתחילות."

לא ראיתי אותו חודשיים. אחרי שאייריס ואני הבנו מי באמת הרג את ברוק ושיחררנו את סטיב מהכלא, כל תשומת הלב של התקשורת עלתה לו לראש והוא הפסיק את הלימודים ועבר לגור בלוס אנג'לס בניסיון למצוא עבודה בתעשיית הבידור. הוא חזר רק הערב, כדי לבלות שוב עם החברים שלו מפעם. אבל עכשיו הוא מתחרט על זה.

"בסדר," אני אומרת, ומעצבן אותי שזה הדבר הראשון שהוא אמר לי כל הערב. אני צועדת קדימה בדיוק כשפארק מסתערת על קנדי. היא תופסת לה בשיער ומושכת את הראש שלה אחורה, חזק.

"אַיי!" קנדי צווחת, ומנסה להיחלץ מהאחיזה של פארק. "עופי ממני, חוצפנית אחת."

גברת הוליסטר, אחת מצוות המורים שמשגיחים על הנשף, עומדת בצד השני של פארק וקנדי ומסתכלת עליהן בהבעת אימה. מאז שהתפרסמו כל הדברים על המאמן וכל החברות שלו, הוליסטר ועוד כמה מורות עשו מאמץ עליון להתחנף למנהלת בראוּן ולנשק לה את התחת בכל הזדמנות אפשרית.

יד תופסת אותי בזרוע. אייריס.

"אני אעזור לך, אליס."

אני מסתכלת על פארק ועל קנדי, שמתגוששות עכשיו על הרצפה. "אני אשמח מאוד."

ויחד אנחנו מתקרבות לעבר החברות שלי לשעבר — מקבוצת המנהלות.

פרק 2

אייריס אדמס
11 בפברואר
21:14
 

"בחורות רוצות רק שמלה יפה ולרקוד כמה שעות.

זאת בקשה כל כך גדולה?"

— מונה מודי, "סֵט תואם", 1947

אליס ואני מצליחות להפריד בין פארק לקנדי, אבל לא בקלות. פארק די גמישה, וממש קשה לי לתפוס אותה, אבל בסוף אני מצליחה להשתלט עליה כשאני תופסת אותה בחיבוק דוב בדיוק כשאליס מצליחה למשוך את קנדי אחורה.

ברגע שהריב נגמר אני שומעת מישהו בקהל קורא באכזבה, "אוי, חבל, הן בטח היו מתנשקות עוד רגע!" כמובן, זה אחד הבנים, כי זאת התגובה הרגילה (והמשעממת) שלהם כשבנות הולכות מכות, והבנים רק עומדים בצד ומחכים שיקרה משהו סקסי.

אליס מחליקה את השיער ונועצת בפארק ובקנדי מבט כועס. קנדי בוחנת את הציפורניים.

"אלוהים, פארק, השמלה הזאת עלתה לי אלף וחמש מאות דולר," אומרת קנדי בקול ממורמר. "מה הבעיה שלך, תגידי?"

פארק מתנשפת, מנסה להסיט את השיער הפרוע מהפנים ומיישרת את המחשוף של השמלה. היא לובשת חזיית סטרפלס ורודה שרקומים עליה לבבות תחרה קטנטנים, ואיכשהו זה מקסים בעיני.

"אמרתי לך בפירוש שאני אלבש את השמלה הזאת! שלחתי לך תמונות! ובכל זאת העתקת ממני! אלוהים, לפעמים בא לי שפשוט תמותי ותיעלמי לכולנו מהחיים," אומרת פארק.

קנדי מגלגלת עיניים ומשחקת לעיני המצלמות. הטלפונים כבר מוּרמים שוב ומופעלים על מצב הסרטה. בעוד שלוש דקות היא תופיע בסטורי של לפחות מאה איש. זה הרגע שלה. "נראה שאת היחידה כאן שיש לה בעיה, מותק. אז מה הסיפור, את מקנאת?"

פארק מסתערת שוב על קנדי וכמעט תופסת את השרשרת של קנדי באצבעות. השרשרת נראית יקרה בטירוף ומלאה באבני חן בצורת טיפה. אבל קנדי מצחקקת ומתחמקת ממנה. ואז פארק מסתובבת והולכת מהמקום בכעס.

אליס מנענעת בראש ומסתכלת עלי, והעיניים שלה עוברות מהשמלה שלי שבצבע ירוק־ים למטה עד לסניקרס שאני נועלת.

"הבחורה משגעת, השמלה משגעת, ובכל זאת... ז'קט וסניקרס," היא אומרת באנחה.

אני ממששת את הצווארון של ז'קט הקטיפה השחור. אני פשוט מעדיפה להרגיש מוגנת. וגם ככה הייתי לחוצה בגלל דברים אחרים בנשף הזה, למשל קול פילדינג. שאלתי אותו בקלילות אם הוא יבוא לנשף הערב, ולגמרי הדגשתי את העובדה שזה נשף שהולכים אליו בחבורות. מאז מה שקרה עם ברוק, והחקירה, וזה שהאשמתי אותו בטעות ברצח, נפגשנו פה ושם. סתם בכיף, בלי שום לחץ. החלקנו על גלגיליות פעם-פעמיים כשהוא יצא להפסקה מהעבודה שלו ברולרבליידס על הים. שתינו קפה בדונאטס של דוטי. התכתבנו קצת בטלפון. ועל כל הדברים האלה לא סיפרתי לאליס, כי כולם יודעים מה היא מרגישה כלפי קול. היא רואה לפעמים שאני מפטפטת איתו בבית הספר, ורק על זה תוקעת בי מבטים חודרים. גם אמא שלי לא יודעת שום דבר, רק את הפרטים הכי בסיסיים, כי היא תתחרפן, בייחוד אם היא תדע שהוא הרכיב אותי על האופנוע ונסענו על כביש 1. אני לא יודעת איך להסביר, אפילו לא לאליס, מה קורה בתוכי. כאילו משהו התרופף איכשהו. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הגופה של ברוק שם מתחת לצוק. אני עדיין מרגישה את האגרוף שאבא שלי תקע לי בפרצוף. ובכל הזמן שישבתי מאחור על האופנוע של קול הרגשתי... חופשייה. כאילו שום דבר לא יכול לגעת בי.

ברוק מתה, אבל היא עדיין קיימת. היצור עדיין נעול, אבל לכמה זמן?

המקום היחיד הנוסף שאני מרגישה בו בטוחה לגמרי הוא כשאני קוראת את אחד מהספרים הרבים של אגתה כריסטי ששאלתי מאליס, בניסיון להכיר טוב כמוה את "מלכת ספרי המתח" ולצלול אל תוך מערבולות של תרמיות ותעתועים. או כשראף ואני מדברים על הפרשה של רֵמי ג'קסון ומתעמקים בכל פרט בחקירה המרושלת להפליא שקשורה בבת הדודה שלו, שמצאו אותה בתוך מְכַל אשפה במרכז קאסל קוב, עטופה בשקית זבל קשורה במסקינג טייפ. הייתי שמחה לראות איך מיס מארפְּל, הגיבורה של אגתה כריסטי, היתה מפענחת את זה.

גם אליס לא ממש מאושרת כשאני מבלה עם ראף. אני לא יודעת אם היא מקנאה או סתם... לא רוצה להתקרב כל כך לפרשת רצח אחרי מה שקרה עם ברוק. דווקא הסיפור עם מונה מודי שהיא מתעסקת איתו... נכון, גם הוא תעלומה, אבל אולי אליס מתעניינת בה כי הכול קרה כל כך מזמן שזה לא ממש יכול להשפיע עליה. מי יודע? נראה לי שעד סוף ימי אני לא באמת אצליח להבין את אליס אוגילבי.

היא מקישה באצבעות מול הפרצוף שלי. "הלו???"

"סליחה," אני אומרת. "שקעתי במחשבות."

אני נושמת נשימה עמוקה כדי לחזור למציאות, ומסתכלת סביבי באולם הנשפים הענקי של טירת ליוויי.

האמת היא שאני נהנית מכל רגע. כלומר מהנשף. זה לא מה שציפיתי. אבל כולם נראים מדהים, אפילו אני והחברים העלובים שלי מחבורת הזניחים: ניל בחליפה עם טלאים במרפקים, זורה בטוקסידו מבד מוזהב ומבריק. אני מרגישה שאנחנו לובשים בגדים מפוארים, של אנשים מבוגרים, וזה כולל אפילו את ספייק, שבוהה בנברשת שנוצצת מעלינו ומרותק אל מה שנראה כמו אלף נורות קטנות ומהבהבות. בדרך כלל, בבית הספר, אנחנו תמיד בשוליים, מתבודדים בצד, אבל הערב אנחנו חלק מהחבורה.

ספייק נראה שונה הערב, בוגר יותר איכשהו, לבוש בחליפה בצבע תכלת עם עניבה בדוגמת פייזלי. השיער שלו צמח קצת. הוא מנסה להתחיל איתי מאז הסתיו האחרון, שולח לי הודעות בלילה כדי לוודא שאני באמת הולכת לישון, לא קורא לי שקרנית כשאני עונה "כן".

אני מסלקת מעצמי בכוח את התחושה שמפרפרת לי בבטן. ספייק? אייריס, תפסיקי. בזמן האחרון קורים לי הרבה יותר מדי דברים הורמונליים. אני מכריחה את עצמי להסתכל לכל כיוון חוץ מהכיוון של ספייק.

טירת ליוויי, עם הקירות המוזהבים ומדרגות השיש המצוחצחות, נראית מבפנים כמו חלום. למשל, הנברשת הזאת שמעלינו — שלט על הקיר מציין שהיא שוקלת יותר משבע מאות קילו ויש בה 9,500 אבני קריסטל. מעל המדרגות הרחבות בסגנון ספרדי שמובילות לקומה הראשונה תלויה כרזה מבריקה: הסרטים של מונה מודי: רטרוספקטיבה, 30-29 במרץ 2023. בכל רחבי קומת הקרקע תלויות במרווחים מדויקים תמונות מסרטי קולנוע של מונה מודי, שנועדו לתיירים, ולידן שלטים קטנים עם פרטי מידע על הטירה בתקופה שבנו אותה: שישה שריוני מגן מספרד; גן חיות פרטי בשטחי הטירה, שכולל לאמוֹת ולֵמוּרים ונבנה למען הבת של ליוויי, ליליאן.

צעקות וצחוקים מפינת האולם מסיחים את דעתי. תא הסלפי נהיה אתר עלייה לרגל לכל מי שרוצה לקלקל תמונות של אחרים, והחברים שלנו בשכבה מתרוצצים כמו משוגעים, נכנסים אחד לפְריים של השני, בתוספת תנועות ידיים מצחיקות ולא מעט נגיעות במקומות שאסור.

אליס מכווצת פתאום את המצח ובוהה במשהו רחוק.

אני עוקבת אחרי המבט שלה.

אני יודעת שעשינו את הדבר הנכון. אני יודעת שטוב שגילינו מי רצח את ברוק דונובן, אפילו שזה עשה בלגן בכל העיירה.

אבל כשאני רואה את ברוק נועצת בנו מבט מהדיוקן הענקי שבמרכז האולם, הלב שלי צונח.

"זה חסר רגישות," אומרת אליס. "וזה קריפּי. אני יודעת שהמנהלים של הטירה יכולים לעשות מה שבא להם, והם רוצים לחלוק לה כבוד ולתלות דיוקן קבוע שלה. אבל זה... קשה להסתכל על זה."

עברו ארבעה חודשים מאז שברוק מתה. אליס לא מדברת עליה הרבה, אבל אני יודעת שקשה לה. אני מנסה לתת לה קצת ספייס. בזמן האחרון היא מסתערת על כל מיני פרויקטים משונים, כמו ללמוד איך לפרוץ מנעולים. נכון, בהחלט נושא לגיטימי ומעניין, אבל קצת מטריד אותי שהיא לא מפַנה מספיק זמן לדברים אחרים, למשל הלימודים. היא אפילו לא התחילה את פרויקט השורשים בכיתה של מקאליסטר, וצריך להגיש אותו בעוד שבועיים.

עכשיו היא אומרת, בנימה חלקלקה מאוד, "אולי אני אעשה סיבוב קטן. אם אני כבר כאן. לבדוק עניינים של מונה, כן?"

ב־1949 מצאו את הגופה של מונה מודי בת העשרים על המדשאה של טירת ליוויי. במשימת בילוש קטנה גיליתי כתבות ישנות באינטרנט, וכתוב בהן שהיא מתה בגלל התקף ממושך של שחפת; היא היתה חלשה, איבדה שיווי משקל ונפלה ממרפסת הקומה הראשונה. אבל כשמתעמקים טיפה יותר, מוצאים רמיזות לכך שזאת לא היתה תאונה. הרי היא היתה צעירה ויפה, עם עור חלק וחיוך מהמם — כוכבת קולנוע בהתהוות. היא גם היתה בת הזוג הצעירה של צ'ארלס ליוויי, ואנשים אוהבים לרכל. הוא היה אדם חזק ועשיר, וכמו שאמרה לי פעם ריקי רנדל, שהיתה הבייביסיטרית שלי כשהייתי קטנה, "הארונות של אנשים עשירים מלאים באינספור עצמות של שלדים״. אבל היא עורכת דין, ותפקידה לחשוב על כל הזוויות האפשריות.

"אליס," אני מזכירה לה, "זה אמור להיות נשף. את יודעת, משהו כיפי."

היא נועצת בי את העיניים הכחולות החודרות שלה. "זה יהיה כיף. וחוץ מזה, את תהיי עסוקה," היא אומרת ותוקעת בי מרפק. "בזה."

אני עוקבת אחרי מבטה.

קול פילדינג עומד ליד המזרקה (אני עדיין לא מאמינה שיש כאן מזרקה ממש בתוך הבניין), עם הידיים בכיסים, ומסתכל עלי.

"אני לא בעד," ממלמלת אליס, "אבל את יודעת את זה."

מזווית העין אני רואה את ספייק. המבטים שלנו מצטלבים. הוא מחייך ומניף יד לכיוון כל האנשים שרוקדים. השיר קצבי. האם הוא מזמין אותי ל...

בדיוק באותו רגע מתקרבת אליו טבּיתה בֵּרינגטון מהתופרות בצעדים מלאי כוונה, משחילה זרוע בזרוע שלו ומושכת אותו לרחבת הריקודים. הוא שולח אלי מבט אחרון ואז נעלם בין הגופים המתפתלים.

למה הבטן שלי צונחת קצת?

אני מסתכלת שוב על קול. הוא מטה את הראש הצדה, בתנועה של בואי נעוף מכאן, ואני לא מסוגלת לעמוד בזה. פשוט לא מסוגלת. כל הגוף שלי מרחף כשאני רואה את החיוך שלו, את השיער הפרוע שלו.

אבל יש בי גם חלק קטנטן שרוצה לעשות את מה שאליס עושה, את מה שאני יודעת שהיא עומדת לעשות. לרחרח בסביבה ולחפש רמזים על הפרשה של מונה מודי. אני לא יודעת מה אפשר למצוא כאן; סביר שלא נשארו הרבה דברים, אבל... אף פעם אי־אפשר לדעת.

"אליס," אני אומרת כשהיא מסתובבת ועומדת ללכת. "חכי —"

אבל היא כבר הלכה, ונעלמה אי־שם ביופי הזוהר של הטירה העצומה.