בנות אגתה 1 - בנות אגתה

פרק 1

אליס אוֹגילְבי
31 באוקטובר
7:50

"הנשים הבלונדיניות, אדוני,

הן גורמות להרבה צרות."

— אגתה כריסטי,

"מעללי הגבורה של הרקוּל"

 

אליס אוגילבי משוגעת.

המילים האלה כתובות בענק על הלוקר שלי, בטוש שחור ועבה שאי־אפשר לפספס. אני רואה אותן כבר כשאני מתקרבת במסדרון, והן כמו קוץ בעין. היום הראשון שלי אחרי מעצר הבית, וזה מה שאני צריכה לראות. אבל אני לא יכולה להגיד שאני מופתעת.

רבֵּקה קנדי צוחקת בלעג מולי בזמן שהיא עומדת עם הלן פּארק ובְּרוּק דונובן. פעם הן היו חברות שלי. פעם הן היו החברות הכי טובות שלי.

מעניין אם מישהי מהן כתבה את זה. לא ברוק, היא בחיים לא היתה עושה דבר כזה, אבל קנדי בהחלט מסוגלת. זה בדיוק משהו שמתאים לה לעשות. כאב קטן מתחיל להתפשט לי בגוף, אבל אני חושבת לעצמי: מה אגתה כריסטי היתה עושה עכשיו? האם היא היתה נותנת להן להשפיע עליה? בורחת מבית הספר? האם זה מה שהיא עשתה כשבעלה הראשון בגד בה? ממש לא. היא עמדה זקוף ונהייתה סופרת של רבי־מכר בכל העולם.

אני מסתובבת ונועצת בשלושתן מבט קשוח. החיוך של קנדי מתפוגג.

"אני יכולה לעזור לכן?" אני אומרת בקול הכי משועמם שלי. אני באמת לא רוצה שהן יראו שאכפת לי.

פארק, כמובן, נשענת על התאים ומעמידה פנים שהיא לא קשורה לעניין. היא נותנת לשיער הארוך, החלק והמבריק שלה לכסות את פניה. היא גרועה מאוד בעימותים. קנדי מגלגלת עיניים. וברוק... טוב, השפתיים שלה עם השפתון האדום רועדות כאילו אני זאת שעשיתי משהו לא יפה.

"אליס," אומרת ברוק בשקט, כאילו היא רוצה להתחיל לדבר ברצינות — לדבר על דברים שאני ממש מעדיפה לא לדבר עליהם לעולם. אני מכריחה את עצמי להסתכל לה ישר בעיניים, ורק אז שמה לב מה היא לובשת. אני מסתכלת על שאר התלמידים שעומדים במסדרון ומבינה שכן — כולם לבושים ככה. חוץ ממני.

תחפושות. כי היום הלואין. יופי. החזרה שלי למעגל החברתי של בית הספר התיכון קאסְל קוֹב היא כישלון מוחץ כבר מהשנייה הראשונה.

ברוק וקנדי ופארק מחופשות למעודדות מכוסות בדם. כל כך מקורי. לשלושתן יש חצאיות קפלים קצרצרות בצבעי כחול ולבן, השיער שלהן מטופח ומושקע, ודם מכסה את כל הבגדים שלהן אבל לא את הפנים. הרי למה להשקיע עד הסוף בתחפושת ולקלקל את האיפור.

אני, לעומת זאת, נראית דבילית לגמרי. אני היחידה כאן במסדרון — וכנראה בכל בית הספר — שלא לובשת תחפושת.

היקום כנראה החליט שצריך ממש להדגיש את העובדה שאני כבר לא שייכת, כדי שאף אחד חלילה לא ישכח את זה. אני מוחקת כל הבעה של רגש מהפנים שלי, מנופפת בשיער מעבר לכתף ופותחת את הדלת של הלוקר. אני יודעת שכולם מסתכלים עלי. מחכים לראות מה אני אעשה. אם אני אגיב.

אבל אני לא אגיב.

כי לא אכפת לי.

—

אני בקושי מצליחה להישאר ערה בשיעור מתמטיקה בשעה השלישית, ואז הדלת של הכיתה נפתחת ואיזה ילד מכיתה ט' משרבב את הראש פנימה ומסמיק בזמן שכולם מסובבים אליו את הראש בו־זמנית.

"אֶה," הוא אומר בקול נבוך. "אה, סליחה. יש לי הודעה?" הוא ממהר אל גברת הוליסטר ומושיט לה פתק, אבל לפני שהיא מספיקה לקחת אותו, הדף מחליק לה מהידיים ומתעופף לרצפה. הילד מסמיק בגוון אדום ובוהק אפילו יותר ומתכופף להרים את הדף לפני שינחת על רצפת הלינוליאום. "סליחה, סליחה. הנה," הוא ממלמל ותוקע את הפתק בכף היד של גברת הוליסטר ואז טס החוצה מהכיתה. חתיכת הופעה הוא דפק כאן. לפחות גברת הוליסטר הפסיקה לקשקש לרגע על טריגונומטריה.

הוליסטר פותחת את הפתק וקוראת מה כתוב בו, ואז המבט שלה נשלח ישירות אלי.

"אליס," היא אומרת בקולה המאנפף וממששת באצבעות את השרשרת שלה, שנראית יקרה מאוד, מה שלא ממש מתאים לה. הגוף שלי נדרך. אני נמצאת כאן בבית הספר רק שלוש שעות וכבר הצלחתי להסתבך? אלוהים, אפילו לא הספקתי ללכת לשירותים. "מבקשים שתבואי לחדר של גברת וֶסטמָקוֹט."

הלב שלי צונח. לא הסתבכתי. המצב הרבה־הרבה יותר גרוע.

קראו לי לחדר של היועצת.

 

אני דופקת בשקט על הדלת ומקווה נגד כל הסיכויים שאולי גברת וסטמקוט לא תהיה שם, אבל כמעט מיד אני שומעת "כן?" בקול להוט מדי.

אף פעם לא זכיתי בכבוד המפוקפק לבקר בחדר של וסטמקוט, אבל שמעתי שמועות. כשאני פותחת את הדלת אני רואה שכל השמועות היו נכונות. היא באמת תלתה על הקיר שמאחורי השולחן את השם שלה, באותיות זהב ענקיות ונוצצות. באמת יש על הקיר לוח שעם שנקרא לוח רגשות. והפינה ההיא שכולם מדברים עליה? זאת עם הפּוּפים שהיא סידרה כדי שהיא תוכל לעשות "שיחות חופשיות" עם התלמידים?

היא באמת קיימת.

אין פלא שברוק לא רצתה שאבא שלה יתחתן עם הטיפוס הזה.

"שלום!" היא קוראת. "בואי, תיכנסי!" היא מנופפת אלי ואני מצייתת, בעיקר כי אין לי ברירה. "שנשב שם?" היא מצביעה על הפופים.

הממ, לא. "אני... כואבות לי הברכיים," אני משקרת. אין מצב שאני אשב על פוף. "נוח לי בכיסא." אני מתיישבת לפני שהיא תספיק להתווכח.

"אנחנו שמחים שחזרת אלינו, אליס." היא לובשת טוניקה שעל אזור המחשוף שלה מודבקות כל מיני צורות משונות, והשיער החום שלה אסוף לאחור בקשת. ותאמינו לי, לא קשת מגניבה, אלא קשת בד עבה שראיתי בתמונות של אנשים משנות התשעים. "אנחנו יודעים שעברו עלייך כמה חודשים... קשים." היא עושה פרצוף אוהד, והבטן שלי מתהפכת. אני ודעת מה היא תגיד עכשיו. "כולנו חשבנו שעדיף שאת ואני נדבר קצת לפעמים." היא מרימה אלי גבה כאילו זאת שאלה, אבל אני יודעת שזאת לא שאלה. אני יודעת שאין לי ברירה. "אנחנו יכולות פשוט לדבר חופשי על מה שקורה. איך הולך לך בבית הספר, דברים כאלה!" היא מחייכת.

"אהה." זאת התשובה היחידה שאני מצליחה להפיק.

היא מתעלמת מחוסר ההתלהבות שלי וממשיכה לדבר. "אז קודם כול: בואי נדבר על ברוק ועל סטיב. הם זוג. איך את מתמודדת עם זה? אני מתארת לעצמי שלא היה לך קל —"

אלוהים, היא באמת מתכוונת לדבר על זה? היא הבנאדם הראשון שמזכיר את שניהם בנוכחותי מאז כל מה שקרה. ברוק היתה החברה הכי טובה שלי מיום שנולדנו, אז תמיד ידעתי שהיא לא בדיוק המלאכית המושלמת שכולם חושבים שהיא (שתי מילים: קוֹל פילדינג). פעם העובדה הזאת מצאה חן בעיני, כי אנשים מושלמים זה משעמם. אבל לא ציפיתי שהיא תגנוב את החבר שלי מתחת לאף.

סטיב ואני התחלנו לצאת כשהייתי בכיתה י' והוא בי"א, כשהוא נהיה הכוכב העולה בנבחרת הכדורסל של בית הספר. לפני כן הוא אף פעם לא התבלט, ורוב הזמן היה במחנות אימונים שכדי לממן אותם אמא שלו נאלצה לעבוד בשתי משרות, אבל זה כנראה השתלם לו, כי יום אחד שמעתי כמה בנות מדברות עליו בשירותים, והן אמרו שזה ממש הזוי שמישהו שאף אחד לא שמע עליו בחיים מוביל את הקבוצה של הכדורסל, וידעתי שאני חייבת להשיג אותו. התחלנו לצאת כמה שבועות אחרי כן. הוא נהיה פופולרי בזכותי. זכה בחיים חברתיים. בגישה לעולם שלי. ומה הוא נתן לי בתמורה? הוא זרק אותי.

אז ביוני האחרון, אחרי שהוא אמר לי שהוא רוצה שניפרד כי אני שתלטנית מדי (חצוף), נסעתי למצרים עם אמא שלי לביקור באתר הצילומים של איזה סרט שהיא עבדה עליו. אבא שלי נסע לאנשהו בשביל העבודה, כמו שהוא עושה בתשעים ותשעה אחוז מהזמן, והנכד הראשון של ברנדה היה אמור להיוולד, אז היא נסעה בגלל זה לסן דייגו, ולכן היו לי בדיוק שתי אפשרויות: לנסוע עם אמא שלי או להישאר לבד בבית ולהיות מסכנה. חשבתי שהנסיעה תסיח את דעתי, ואולי סטיב יתגעגע אלי ובזמן הנסיעה אני אוכל לחשוב על משהו שיתקן הכול ונחזור להיות יחד. וגם, אם להיות כנה לגמרי — מה שבדרך כלל לא קורה לי כשאני מדברת על רגשות — חשבתי שאולי אמא שלי ואני נוכל כאילו ליהנות קצת יחד.

בכל מקרה, אף אחד לא יופתע לשמוע שזאת היתה בסוף עוד נסיעה שבה אמא שלי עבדה עשרים וארבע שעות ביממה ואני סתם ישבתי לבד בחדר במלון. הדבר היחיד שהציל אותי היה שירות החדרים והספרים של אגתה כריסטי שמצאתי בלובי.

בואו נסתפק בזה שאמא שלי ואני לא ממש התחברנו, אבל ברוק וסטיב התחברו ועוד איך.

אני ממש רועדת כשאני נזכרת איך ברוק באה אלי הביתה והודיעה לי בדמעות שהיא לא התכוונה שזה יקרה — היא באמת לא התכוונה להתאהב בסטיב. כשסטיב ואני יצאנו, הוא וברוק תמיד הסתדרו מצוין. בטמטומי חשבתי שזה דבר טוב, אבל מתברר שטעיתי.

"אולי לא?" הקול שלי רועד. אני מצמידה את השפתיים חזק אחת לשנייה. אוגילבי, תתאפסי על עצמך.

המבט של וסטמקוט מתרכך. "בסדר גמור. אז אולי נדבר דווקא על החינוך הביתי? ספרי לי איך היה לך בחודשים האחרונים, כשלמדת בחינוך ביתי בזמן שהיית ב... אֶה..."

"מעצר בית?" אני מסיימת בשבילה את המשפט.

"אה, כן."

"זה היה בסדר." אני משלבת את הזרועות חזק על החזה.

"בטח הרגשת קצת בודדה."

"זה היה בסדר," אני אומרת. אלוהים, למה היא מתעקשת לדבר על זה? "ההורים שלי קנו לי סוסה," אני מוסיפה, בעיקר כדי להשתיק אותה לכמה שניות. "ליום ההולדת, לפני כמה חודשים. ממש לפני ש..." אני לא מסיימת את המשפט.

נדלק לה אור בעיניים. "סוסה! איזה יופי! מאיזה סוג?"

זה דווקא ממש לא יופי. זה בעיקר בדיוק מה שההורים שלי עושים: הם קונים לי משהו — משהו שאני לא סובלת — כי הוא יקר. אני מושכת בכתפיים. "הממ, חוּמה?"

"ואת מחזיקה אותה בּאורווה של שלווה?"

אני מהנהנת. איזה שם מטופש למקום שמלא ביצורים מגעילים. ההורים שלי מן הסתם לא יודעים את זה, אבל אני שונאת סוסים מאז הקיץ שאחרי כיתה ד', כשאמא שלי החליטה שבת שרוכבת על סוסים תועיל לתדמית שלה ורשמה אותי לקייטנת רכיבה. שיתפתי פעולה, כי לפחות זה הזכיר לה לרגע שאני קיימת. זה לא היה כל כך נורא... עד שכן.

ביום האחרון של הקייטנה רכבנו על הסוסים מול קהל, ומרינדה קֵלי נפלה מהסוס שלה לאדמה ושברה את האגן ואת שתי הרגליים. אם מישהו חיפש הגדרה לטראומה. היו צריכים להזעיק אמבולנס. אחרי הסיפור הזה נשבעתי לא להתקרב לסוס למרחק של פחות מעשרה מטרים. ומתברר שההורים שלי לא ממש זכרו את השבועה הזאת.

"אני מתה על המקום הזה! גם אוליבר שלי נמצא שם!" וסטמקוט אומרת את הדברים כאילו שתינו נמצא עכשיו שפה משותפת בזכות האהבה שלנו לסוסים.

ברור שהיא אוהבת סוסים. כל כך ברור.

"מגניב." מי קורא לסוס שלו אוליבר? אבל אני לא אומרת שום דבר. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה שישעו אותי מהלימודים כבר ביום הראשון אחרי שחזרתי. אני מדביקה על הפרצוף שלי חיוך.

סוף־סוף נשמע הצלצול ומכריז על סוף השיעור ועל ההזדמנות שלי לברוח. אני מתחילה לקום אבל היא עוצרת אותי. "חכי רגע," היא אומרת וטופחת בכף היד על המצח שלה. "שכחתי להגיד לה למה בכלל ביקשתי שתבואי לכאן! בגלל החודשים שפיספסת בלימודים, אירגנו בשבילך תלמידה שתעזור לך בלימודים." היא משתתקת לרגע. "טוב, ההורים שלך אירגנו את זה. אני רק המתווכת כאן."

תלמידה שתעזור לי? "אין שום צורך," אני מוחה. "אני באמת לא —"

"אליס." היא מרימה גבה מאחורי המשקפיים עם המסגרת העבה. "ההישגים שלך בחינוך הביתי היו... בואי נגיד שציפינו ליותר. המקצוע היחיד שהצלחת בו הוא צרפתית. אז תביני שזאת לא ממש הצעה אלא יותר דרישה." החיוך שלה נעלם, והקול העליז מדי נהיה רציני. הגוף שלי נדרך מיד. "בסדר?"

אני ממצמצת ומהנהנת.

"יופי!" היא מוחאת כפיים פעם אחת, והקול שלה חוזר לטון המתלהב מדי, כאילו היא לא דיברה אלי בקול מפחיד רק לפני שנייה. "את תלמדי עם אַייריס אדמס."

"עם מי?"

"אייריס אדמס. את לא מכירה אותה?"

אני מושכת בכתפיים. יש המון תלמידים בבית הספר. איך אני אמורה להכיר את כולם?

וסטמקוט מרימה גבה. "אתן לומדות יחד מאז הגן," היא אומרת, כאילו זה אמור לרענן את הזיכרון שלי.

אני מנענעת בראש.

היא מסתכלת אל הדף שהיא מחזיקה ביד. "טוב, יש כאן כל מה שאת צריכה לדעת. היא תבוא אלייך הביתה היום אחרי הלימודים. כולנו סיכמנו שכדאי לארגן את זה כי —"

"מעולה," אני קוטעת אותה. אני לוקחת ממנה את הדף. "תודה."

לרגע קצרצר אני רואה על הפנים שלה הבעה של כעס, אבל אז היא מחייכת שוב. "טוב. מצוין. אה, ואליס?"

"כן?"

"מכל לימון אפשר לעשות לימונדה!"

אני מרימה לעברה אגודל.

כאילו מתחשק לי עכשיו לימונדה.

 

פרק 2

אייריס אדמס
31 באוקטובר
11:45

להיות רואה ובלתי נראית — זה יכול להיות יתרון גדול.

אני לא מתכוונת למי שהוא באמת רואה ובלתי נראה, נגיד כמו בסרטי מדע בדיוני. אני מתכוונת לטיפוסים שאנשים לא באמת רואים אותם, כי הטיפוסים האלה לא באמת מעניינים (או שלפחות זה מה שאנשים אחרים חושבים עליהם). כשאנשים לא רואים אותָך, את יכולה להקשיב חופשי לשיחות, להתבונן באנשים ולהבין כל מיני דפוסי התנהגות. מדובר ביכולות שהן הכרחיות להישרדות, בייחוד בתיכון.

למשל קנדי, שהשם הפרטי שלה הוא רבּקה, אבל כל המנהלות והמנהלים בתיכון קאסְל קוֹב קוראים אחד לשני בשם המשפחה, מה שלדעתי הוא מנהג מעניין ודי מתועב, כי הם נשמעים ככה כמו סוכני בורסה שצורכים יותר מדי אלכוהול. אז היום הצלחתי להתחמק מאיזו התנהגות מרושעת שלה בשיעור ביולוגיה מוגבר, ועשיתי את זה כשציינתי פרט מידע ששמעתי בזמן שהתלבשתי לפני שיעור ספורט.

קנדי לא שמחה להיות השותפה שלי במעבדה, אפילו שבזכותי היא מקבלת מֵאיוֹת במקצוע הזה. בכל יום שיש לנו מעבדה היא מסתכלת עלי ונאנחת, מסובבת את הצוואר כאילו שיספתי לה את העורק הראשי ואז אומרת, "שוב את לובשת פלנל?" אם הייתי רוצה לשמוע ביקורת על הבגדים שלי הייתי יושבת בקפטריה עם חבורת התופרות. הן תופרות את הבגדים שלהן בעצמן, שזה אולי מקסים אבל מאוד מייגע בתור נושא לשיחה. ובאמת, מכל האנשים בעולם, קנדי היא האחרונה שמותר לה להעיר על הבגדים שלי, כשהיום היא לבושה כמו מין מעודדת מתה. נכון, הלואין היום, אבל יש גבול.

בדרך כלל אני מתעלמת מהערות כאלה. אני די טובה בהתעלמות מאנשים באופן כללי, אבל לא היום, כי מהבוקר אני מתמודדת עם החזרה המצערת של אליס אוגילבי לבית הספר, ועם המשמעות של החזרה הזאת לגַבַּי.

סליחה, אוגילבי, כמו שהחבורה שלה קוראת לה.

קנדי התחילה להגיד משהו על השיער שלי, אבל החלטתי לקטוע אותה בזמן שחתכתי בטן של צפרדע והיא עמדה והסתכלה עלי ונהייתה חיוורת לגמרי.

"רבּקה," אמרתי. "אני ממש מצטערת לשמוע על קול. זאת בטח מכה קשה בשבילך."

היא נופפה על הפנים. "תקראי לי קנדי. ועל מה את מדברת?"

העליתי על הפנים שלי הבעה מדויקת של רחמים: שפתיים מהודקות טיפה, סנטר זקור, ראש מוּטה הצדה. "אה, וואו, כאילו סליחה, חשבתי שאת יודעת."

"באמת, איילין," היא אומרת. "אין לי מושג על מה את מדברת."

"אייריס," הזכרתי לה. פרשתי בזהירות את העור של הצפרדע, כדי שקנדי תראה טוב־טוב את כל האיברים הפנימיים הנוצצים והרטובים שלה. האיברים הפנימיים של כל יצור שונים מאוד מהחיצוניות שלו. רוב האנשים מעדיפים לא להיתקל בהם.

"הוא הזמין את מדיסון — כאילו, פְלֵצ'ר — לנשף של מועדון היאכטות. הוא לא היה אמור להזמין אותך?"

האמת היא שזה בדיוק כמו להתמודד עם ילדים בגן. אם הם עושים משהו מעצבן, צריך פשוט להסיח את דעתם. להציע להם שוקולד, או לשחק באיזה משחק יפה וצבעוני בטלפון, וזהו: המשבר נגמר. ידעתי שאם אספר לקנדי על קול זה יצברח אותה. כל המנהלות מתות על הנשף השנתי של מועדון היאכטות. זאת ההזדמנות שלהן לקנות שמלות יקרות להחריד ולהעמיד פנים שהן שייכות לאיזו אצולה מקומית בזמן שהן מחסלות בקבוקי אלכוהול שעולים כמו שכר לימוד של שנה שלמה באוניברסיטה.

נתתי לקנדי את האזמל והתיישבתי על הכיסא.

באמת היה די מענג לראות את קנדי מתעללת בצפרדע המסכנה ההיא. מזל של הצפרדע שהיא כבר היתה מתה.

 

בהפסקת הצהריים אני מתיישבת במקום הקבוע שלי בקפטריה עם ספייק ושאר הזְניחים. זה המקום שהקצו לנו. החלוקה החברתית בקפטריה בתיכון קאסל קוב היא חלוקה קשוחה שכולם מצייתים לה. הזניחים יושבים מאחור, בשולחנות האחרונים. הפאנקיסטים מימין, ליד היציאה, למקרה שמישהו מהמנהלים יחליט להתעסק איתם והם יצטרכו לברוח מהר. משמאלנו יושבות התופרות, בגוש של בגדים מבדים טבעיים ופקעות מרושלות שמוחזקות בסיכות שיער וינטג'. בחלק הקדמי של הקפטריה יושבים המצטיינים בלימודים, עם אייפדים ומשקפיים עם עדשות מוכתמות. לידם יושבות הרקדניות של בית הספר, כמעט במרכז, במראה זקוף ומוקפד. המנהלים הספורטאים יושבים בשולחנות השמאליים, עם ההתנהגות השחצנית והקללות והחולצות של הנבחרות שלהם, וכל אחד מהם לוקח לעצמו שני מגשים של אוכל. ובמרכז, ממש במרכז, כי כל כולנו סובבים סביב הקיוּם הזוהר שלהן, יושבות המנהלות הראשיות. הן נראות נוצצות ומשדרות בריאות וכסף ואת החיים הטובים. המרכז הוא המקום המושלם בשבילן. ככה הן יכולות לעשות כל מה שמתחשק להן ולזכות בקהל (ולא משנה אם בחרנו להיות קהל או לא).

הזניחים הם החברים שיש לי בקאסל קוב, ונהיינו חבורה מאז שאנחנו קטנים כי לא ממש היתה לנו ברירה. והסיבה מאוד פשוטה: אנחנו עניים.

אמא שלי עובדת בבר. אם היא היתה הבעלים של הבר, ובייחוד אם זה היה בר נחמד, הכול היה אחרת. אבל היא לא הבעלים של מוּן לֶנדינג. היא זאת שמוזגת את המשקאות, מנגבת לאנשים את הדמעות ומחזיקה את השטרות הלחים והמקומטים שלהם מול המאוורר כדי שיתייבשו, כי אנחנו צריכות את הכסף הזה. בקאסל קוב, או שאתה בצד שזוכה לשירות או שאתה בצד של המשרתים. אבא של ספייק הוא אחד השרתים בתיכון קאסל קוב. אם אנשים רוצים שהבתים המפוארים שלהם, המשקיפים על הים, יהיו נקיים ומצוחצחים הם רק צריכים לקרוא להורים של הזניחים, כי זאת בדיוק הפרנסה שלהם.

כאילו, בעינַי אנחנו מתחלקים לאלה שבקושי שורדים ולאלה שחיים בסדר גמור, אבל בהשוואה לכל שאר האנשים כאן, בעיירת החוף האמידה הזאת, אנחנו ללא ספק בתחתית הסולם.

ספייק ושאר הזניחים שקועים בדיון עמוק בשאלה מי יהיה שליט המבוך ב"מבוכים ודרקונים". אני מוציאה את הסנדוויץ' מהתיק. בקצה השולחן, קול פילדינג מנמנם עם הזרועות פרושות על השולחן ועליהן הראש שלו עם השיער הבלונדיני הפרוע. אפילו כשהוא ישֵן הוא כל כך יפה שקשה להוריד ממנו את העיניים.

זוֹרָה קולטת שאני מסתכלת וצוחקת עלי.

"אז מה, אייריס, את אוהבת בנים עם בגדי עור?" היא שואלת.

קול פילדינג לא שייך לשום קבוצה. אלא אם כן מחשיבים כמה מהמנהלות. הן מעבירות אותו ביניהן כמו שקית ממתקים. כולם בבית הספר יודעים שיש לו כל מיני כישרונות מיוחדים.

"מצחיק מאוד," אני אומרת. "אבל התשובה היא לא תודה."

לא שאני לא חושבת על זה. בייחוד כשאני ברולרבליידס על הים והוא מגיש לי את הגלגיליות מעבר לדלפק ואומר, "הֵיי, אייריס" בקול העצל הזה שלו ומחייך. כשהוא אומר את השם שלי ומאריך כל הברה — אַייייי-רִייייס — נדמה כאילו נעים לו להגיד בקול את השם הזה.

אני מסלקת את המחשבה הזאת בכוח. אני שומרת על מדיניות נוקשה של לא־להתחבר־לאף־אחד, כי למדתי כבר מזמן שרומנטיקה = טרגדיה. ובכל זאת, מותר לפנטז קצת, לא? כמובן, היה לי הרבה יותר קל להתעלם מקול אם הוא היה סתם אידיוט.

פתאום כל הראשים מסתובבים לכיוון הכניסה לקפטריה.

נכון בסרטים יש תמיד סצנות שבהן כולם משתתקים ונהיה שקט מוחלט?

אז זה מה שקורה.

אפילו הזניחים מסתכלים.

לקפטריה נכנסת המנהלת המפורסמת מכולן.

אליס אוגילבי, מי אם לא הנערה הנעלמת של קאסל קוב.

כאילו, אני מבינה. אף אחד לא יכול פשוט... להיעלם. כאילו, זה קורה, והרבה נערות באמת נעלמות, אבל בדרך כלל בחושך ובכל מיני דרכים נוראות ובגלל מעשים של גברים מופרעים.

אין הרבה נערות שפשוט... פּוּף.

ואז הן חוזרות.

אני לא מכירה את כל פרטי הסיפור, רק כמה חלקים פה ושם, שרובם קשורים לדעתי ללב שבור ולקנאה, אבל אני יודעת בוודאות שכל קאסל קוב הקדישה טונות של זמן וכסף בניסיון למצוא את אליס, ושהחברות שלה עם שמות המשפחה שלהן אפילו נשארו ערות כל הלילה לאור נרות והתפללו לשלומה במקום להעלות סרטונים לטיקטוק או כל שאר הדברים שהן עושות בדרך כלל. ועכשיו הן כועסות.

אליס אוגילבי עומדת קפואה בכניסה לקפטריה.

בדרך כלל היא פשוט נכנסת בביטחון ומתיישבת ליד הנדרסון, קנדי, פארק ודונובן, אבל עכשיו הן מצטופפות ומסתגרות ביניהן ואפילו לא מעיפות לעברה מבט.

היה אפשר לצפות מאליס שתישאר זקופה וגאה ותלך לשבת איפה שמתחשק לה, אבל זה לא מה שקורה. היא פשוט ממשיכה לעמוד.

הפה שלה רועד.

"וואו," אומר ספייק. "האמת היא שזה די עצוב."

לרגע אני מרחמת על אליס אוגילבי.

על הכאב הזה, כשיודעים שאף אחד לא רוצה אותך.

בשולחן של המנהלות נשמעת תזוזה. ברוק דונובן, שהיא פחות או יותר המקבילה האנושית של צמר גפן מתוק, קמה ומנופפת אל אליס. קנדי מושכת לה בזרוע ומושיבה אותה מיד.

אבל אליס אוגילבי, שעד לפני רגע הפה שלה רעד, נועצת בדונובן מבט ומרימה לאט את האצבע האמצעית, ואז מסתובבת ויוצאת מהקפטריה.

פתאום, ממש לרגע קצרצר, אני מרגישה שאני מעריצה את אליס אוגילבי.

היא פחות או יותר אמרה לְמלאך שילך להזדיין.

 

אחרי הלימודים יש לי פגישה עם וסטמקוט. הרבה תלמידים מתעבים את החדר שלה, אבל לא אני.

לא מפריעים לי הקישוטים הנוצצים, הפופים והשלטים עם משפטי ההשראה שתלויים על הקירות. כאילו, לְמה אפשר לצפות מחדר של יועצת בית ספר? לפוסטר של תאנוֹס מהיקום של מארוול? נו באמת.

וחוץ מזה, תמיד יש אצלה כיבוד. חטיפי גרנולה, סוכריות גומי, צ'יטוס, צ'יפס קֵייל, כל מה שרק אפשר לדמיין. היא אמרה לי פעם שהיא מחזיקה אוכל בחדר כי יש הרבה ילדות בתיכון קאסל קוב שלא רוצות שיראו אותן אוכלות (זאת עוד בעיה שלא צריך להיכנס אליה עכשיו), והיא יודעת שכשהן באות לדבר איתה הן פשוט מורעבות. אם היא תסגור את הדלת, הן יאכלו.

כשאני נכנסת לחדר שלה היא זורקת לי חבילה של סוכריות גומי בטעם תות, ואני פותחת אותה מיד, כי אני לא מטומטמת (אוכל בחינם) וחוץ מזה מחכה לי רכיבה ארוכה על האופניים עד לבית של אליס אוגילבי.

גברת וסטמקוט דוחפת לעברי את הקלסר שמונח על השולחן שלה. "הנה. את בטח שמחה."

אני מסתכלת על הקלסר הכחול בעיניים נוצצות. זה לא סתם קלסר כחול. זה קלסר כחול ששווה שלושת אלפים דולר. שלושת אלפים דולר שיקרבו אותי לרגע שבו אוכל לקחת את אמא שלי ואת עצמי ולעוף מקאסל קוב, ולעוף גם מהיְצוּר, לתמיד.

אני עוצרת את עצמי. אני לא מתכוונת לחשוב עכשיו על היצור. עכשיו יש לי משימה.

"אני חושבת שהיה לה די קשה ביום הראשון שלה בבית הספר אחרי כל מה שקרה," אני אומרת ומכניסה את הקלסר לתיק שלי. "החבורה שלה התעלמה ממנה."

גברת וסטמקוט מהנהנת. "אליס חפרה את הבור הזה לעצמה. אז שתתבשל קצת בתוכו. למעשים יש השלכות."

העיניים שלה נודדות אל ארגז שעומד בפינת החדר. הוא מלא בנעלי ספורט עצומות בגודלן, כמה די־וי־די של הסדרה "אבודים" ואוסף מטריד במיוחד של מזכרות של מייקל ג'ורדן.

היא מחזירה את המבט שלה אלי ואז מסתכלת על השולחן. אוי לא. אני חושבת שהיועצת שלי עומדת לבכות. כולנו יודעים שבמשך השנה שעברה היא יצאה עם דונובן, המאמן של נבחרת הכדורסל. לא היה ממש אפשר לפספס את העובדה הזאת. היא תמיד התקרבה אליו קצת יותר מדי כשהם עמדו באסיפות בית הספר וצרחה יותר מכולם בזמן שצפתה במשחקים ועודדה את הקבוצה.

אני לא רוצה להיות אטומה או משהו, אבל לא מתחשק לי לייעץ ליועצת שלי. אני סוגרת מהר את הרוכסן של התיק ותולה אותו על הכתף.

וסטמקוט מוציאה טישו מתוך קופסה שמונחת על השולחן וסוף־סוף מסתכלת עלי. "האלרגיות ממש מציקות לי, סליחה."

"טוב, אני צריכה ללכת," אני אומרת בהיסוס.

העיניים הלחות שלה ננעצות בי.

"איך העניינים בבית?" היא שואלת בקול מלא כוונה.

אני מהדקת את הידיים על הרצועות של התיק. היא מנסה למצוא את נקודת החולשה שלי, מחפשת פתח שתוכל לחדור דרכו. וסטמקוט יכולה להיות טובת לב, אבל לפעמים היא קצת חטטנית מדי. לוחצת יותר מדי בניסיון להשיג מידע. כדאי תמיד להיזהר בנוכחותה.

באוגוסט היתה איזו... תקלה. אף אחד לא היה אמור לדעת מזה, כי הלימודים עוד לא התחילו, אבל נתקלתי בווסטמקוט בבית המרקחת בזמן שאמא שלי קנתה לי עוד כדורים נגד כאבים. היה ברור שווסטמקוט לא קונה אפילו לרגע את התירוץ שלי, שנפלתי ברולרבליידס על הים. גברת וסטמקוט רצתה לצייר פרצופים מצחיקים על הגבס שלי, אבל לא הסכמתי.

אני מחליטה לשנות את הנושא. "אז אני צריכה לעשות את זה רק עד סוף הרבעון, נכון? ואז אני מקבלת את הכסף גם אם היא לא מקבלת מאיות, כן? אני מקבלת את הכסף גם אם היא נכשלת?"

"נכון. ההורים שלה הסכימו לזה. היא יותר חכמה ממה שאת חושבת. יש לי תחושה שאליס בסך הכול צריכה שמישהו יאמין בה."

"גברת וסטמקוט," אני אומרת. "אני לא רוצה להישמע חוצפנית או משהו, אבל אני לא מתכוונת להיות כאן 'הלוחשת לאליס' או משהו. אני עוזרת לה בלימודים, וזה הכול."

"אולי היא תיקח אותך לרכוב על סוסים, אייריס. אולי תהיו בסוף חברות. בחיים קורים הרבה דברים מפתיעים." גברת וסטמקוט מחייכת. "זה לא יהיה כל כך נורא אם תהיה לך חברה."

"לא," אני אומרת ומסתובבת לכיוון הדלת. "זה יהיה נורא ועוד איך אם החברה הזאת תהיה אליס אוגילבי."

 

כשאני מגיעה לקצה שביל הלבֵנים הרחב שמוביל לבית של אליס אוגילבי, הבטן שלי מקרקרת. אני מתחרטת שלא אכלתי עוד חטיפים בחדר של וסטמקוט.

הבית שלה מתנשא מעלי. לא מפתיע אותי שהוא כזה ענקי. רוב הבתים בקאסל קוב הם כאלה, עם בריכות שחייה מקורות ואולמות קולנוע ביתיים ואולמות באולינג. אפילו הסירות במועדון היאכטות של קאסל קוב נראות כמו ארמונות צפים. אם הבית לא עצום ונוצץ, זה לא בית בקאסל קוב. מועדון היאכטות עובר השנה שיפוצים, והוא אמור להיפתח שוב רשמית בנשף השנתי. כל העיר מחכה לאירוע הזה. אם סטיב לא היה זורק את אליס, היא בטח כבר היתה עושה תיקונים אחרונים בשמלת הערב שלה לכבוד הנשף.

אני נועלת את האופניים מחוץ לדלת הכניסה הכפולה, ואז הדלת נפתחת ואני רואה אישה עם פנים טובות, סוודר חום ומכנסיים אפורים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*