למען הילדים

1

"בוקר קשה, ואלרי?"

ואלרי סימס, שופטת בבית המשפט העליון לנוער, חייכה והנהנה לעבר השופט האל קולינס ביום רביעי בבוקר, בעוד גלימת המשי השחורה מתנופפת סביבה. היא עצרה לשנייה במסדרון בדרכה הקצרה מאולם המשפט אל המקלט השקט וגבה התקרה שלה. "האל, מה שלומך? כרגיל, קלי קלות?"

"זה לא היה נורא," אמר ועדיין חייך. הוא נבלע בתוך משרדו בנפנוף יד.

לא שהאל היה חסר רגישות לגבי הילדים להם ניסו לעזור אחרי שהוריהם ובתי הספר שלהם כשלו בכך. אבל הוא לא הניח לדברים הללו לחדור אליו.

יום אחד, כאשר תתבגר, היא תהיה בדיוק כמוהו.

ואלרי ניסתה להעמיד פנים שכבר הגיעה למעמד זה, ניערה מעליה את תיק בילינגס וחשבה על הפגישה הצפויה לה בארוחת הצהריים— עם הסקטים שלה ושביל האצנים העשוי בטון החדש שנבנה לא הרחק מהמסה, אריזונה, חטיבת בית המשפט לנוער. היה בידה די זמן לגלוש לאורך עשרה מייל ולהתקלח במהירות בטרם תצטרך לשוב אל בית המשפט. היא כבר בחנה את לוח הפגישות שלה לשעות אחרי הצהריים, שהותיר לה שעה וחצי של הפסקת צהריים.

"איך הלך?" העוזרת המשפטית האנרגטית והתומכת של ואלרי קיבלה את פניה בכניסה למשרדה.

ואלרי הקדירה פנים. היא פתחה את קישורי הגלימה שלה.

"עד כדי כך נורא, הא?" לאה קרמייקל נכנסה בעקבותיה לתוך החדר המרווח והשלו.

"לא ממש." היא תלתה את הגלימה שלה, התיישבה על כיסא העור החום והמשיכה, "שחררתי את סם מרסדן. אני חושבת שהוא מוכן."

"הוא השקיע זמן רב בדו״ח שביקשת ממנו לכתוב על השירות שלו לקהילה."

זה היה נכון. היא הייתה מרוצה מהעבודה שלו. והנער הזה הצליח להעיר בה תקוות.

לאה ישבה על אחד מכיסאות העץ מול שולחנה של ואלרי והצליבה את רגליה כאילו התארגנה לפטפוט ארוך. במכנסיה ומקטורנה החומים, שהתאימו באופן מושלם לנעליה, היא נראתה מקצוענית בדיוק כפי שואלרי ידעה שהיא.

בין המעלות הרבות של לאה הייתה תשומת לב רבה לפרטים. היא בחרה היטב, כאשר שכרה את העוזרת המשפטית הראשונה שלה.

"הילד של מרקוס היה עקשן כתמיד. אמרתי לו שאשלח אותו למעצר אם אראה אותו שוב."

ואלרי חתמה על בקשה להוצאת צו מעצר בגין השתמטות ודיווחה ללאה בקיצור על שאר אירועי הבוקר.

"מה עם אברהם בילינגס?" העוזרת שלה נגעה בכמה קווצות משערה החום הבהיר. נזר ראשה נשא הבוקר כמה צמות מורכבות ומסודרות בצורה מושלמת, וכל שאר שערה התפזר חלק על גבה. ואל תהתה באיזו שעה נאלצה לאה להתעורר כדי ליצור תסרוקת כה מסובכת. ואל הרגישה שהתוצאה שווה את הזמן והמאמץ שהושקעו בה.

"השופטת סימס?"

"נתתי לו להישאר עם אימו."

לאה קמה. "אם את חושבת ששם הוא צריך להיות, אז זה טוב מאוד. אני בטוחה שהוא מאושר."

"כן. הוא היה מאושר." היא פגשה את עיניה הכחולות הצלולות והבוטחות של לאה. "רציתי להעביר אותו."

"באמת?"

היא הנהנה.

"אז למה לא עשית את זה?" שפתיה הבוהקות של לאה נפשקו בזמן שהתיישבה מחדש.

"דיאן סמית׳ המליצה על הוצאתו מהבית. היא קצינת מבחן מעולה. היא ביקרה בביתו של הילד. אני לא."

ואימו של הילד...

"ידעת את זה לפני שנכנסת."

קרלה בילינגס, למרות מגרעותיה הרבות, הייתה כה מחוברת אל בנה עד שנדמה שהרגישה כל נשימה שנשם. אדם צריך להיות חסר רגישות לחלוטין, כדי לשבור קשר כזה.

ואלרי חשבה שהיא עצמה לא הייתה שורדת אם בלייק ובריאן היו נלקחים ממנה...

"ידעתי את זה, את צודקת," ענתה ואלרי באיחור, כאשר לאה המשיכה להתבונן בה בשקט.

"השירות לילד דרש את הוצאתו מהבית."

ודיאן בילתה עם הילד זמן רב יותר.

"אברהם נלחם למען עצמו. הוא היה מוכן לעשות הכול כדי להישאר בבית."

"אז מה הוא יצטרך לעשות?"

"הוא נתון להשגחת קצין מבחן עם שירות לקהילה." זה היה העונש החמור ביותר שיכלה לתת, בעוון השתמטות.

"אני רוצה לפקוח עליו עין כמה שיותר מקרוב," אמרה. "ואני רוצה שיהיה עסוק, שייצא מביתו וייקח חלק במשהו ראוי, במשך כמה שיותר שעות שאפשר לסדר."

היא רצתה שיתרחק מהאם, לה הרשתה לפני כמה רגעים לשמור על מעמדה כאחראית על הילד. למרות ששום דבר עוד לא הוכח, לא היו מסמכים רשמיים, ההנחה הייתה שאימו של אברהם עובדת כפרוצה בביתה — למרות שהייתה טענה מעורפלת שהיא בעצם מנהלת חשבונות מסוג כלשהו.

אלא שברגע זה, הכול היה בבחינת הנחות. כרגע, הדאגה הגדולה ביותר שלה הייתה בנה חסר התקנה בן השתים־עשרה של קרלה. נער שהגיע לתשעה־עשר ימים בלבד מתוך ארבעים הימים הראשונים של כיתה ז׳. באמצע אוקטובר הייתה כבר סכנה שהילד יצטרך להישאר כיתה.

הוא הגיע לשלב זה בקושי רב, בגין היעדרויות חוזרות ונשנות בשנה האחרונה של בית הספר היסודי.

תקופת המבחן שלו דרשה שלושים־ושתיים שעות מחויבות שבועיות. ולא פחות חשוב, יצירת קשר מתמיד עם קצין המבחן שלו. זו הייתה מטלה כבדה. ואברהם חתם על החוזה ללא היסוס. רוב שלושים־ושתיים השעות שלו הושגו באמצעות השתתפות בשיעורים בחטיבת הביניים במנלו־רנץ׳.

"הם ניסו את תוכנית הפסקת ההיעדרות של בית המשפט, נכון?"

העוזרים המשפטיים עברו על כל התיקים. העוזרת של ואלרי זכרה כל מה שקראה. "מרכיב הכרחי בתוכנית הוא השתתפות ההורים." ההשלכה הייתה ברורה.

גם ואלרי זכרה את תוכנם של כל התיקים שקראה. כולל שם בית ספרו של אברהם. מנלו־רנץ׳. גם בניה למדו שם.

"את רוצה שאשלח את הגלימה שלך לניקוי יבש?" לאה קמה על רגליה.

ואלרי נדה בראשה. העוזרת שלה יצאה וסגרה מאחוריה את הדלת והיא קרסה עמוק יותר על כיסאה, שילבה את ידיה על בטנה והתבוננה בתקרה. תפקידה היה לקבל החלטות. היא החליטה.

אז למה היא לא בטוחה שמילאה את תפקידה?

בעיני רוחה, ראתה לפתע גבר. שומר מעברי החציה החדש בבית הספר לבנים. הוא היה שם רק מאז תחילת הסמסטר, החליף את מר גרימבל הזקן, שעבד בפינה לפני מתחם בית הספר היסודי וחטיבת הביניים מאז שבלייק ובריאן התחילו את הגן. הבחור החדש לא היה מבוגר — אמצע שנות השלושים שלו, ניחשה ואלרי. צעיר יותר משלושים־ושבע שנותיה שלה.

הוא היה ממוצע קומה. אולי מטר שבעים־ושבעה. ולמרות שלא היה גרום, הוא היה רזה. מגולח. עם שיער חום שנגזז בסגנון איש עסקים, מעל לאוזניו. אבל מה שואלרי זכרה יותר מכול לגביו היה האופן בו פיו התעקל ימינה כאשר חייך.

והוא חייך אליה — ולכל מי שהתקרב אל מעבר החציה שלו — מאז היום הראשון של הלימודים, שמונה שבועות לפני כן. מדי בוקר, כאשר הורידה את הילדים בפינה. הוא גם נופף בידו. והיא שמעה אותו קורא לבניה בשמם — בשמות הנכונים. משימה לא פשוטה למישהו שאינו מכיר אותם מקרוב. בלייק ובריאן היו תאומים זהים.

ואלרי קמה, הוציאה את בגדיה מתוך תיק הבד שהביאה לעבודה, נעלה את דלת משרדה והחליפה בגדים במהירות. היא לא דיברה מעולם עם הגבר ממעבר החציה. היא לא ידעה אפילו את שמו. אבל איכשהו, המחשבה עליו הצליחה להרגיע אותה.

היא נעלה את הסקטים שלה ליד תא המטען של המכונית שלה והחליקה לאורך שנים־עשר מייל מלאים בתוך פחות משעה, התקלחה ועדיין נותר לה זמן לקערית מרק וקרקרים.

כאשר ישבה שוב על כס השיפוט שלה, היא הרגישה שוב שלמה. בטוחה בעצמה. מוכנה לקבוע כיוונים חדשים בחייהם של הילדים הבעייתיים שלה.

"הי, סינדי, קיבלת כסף לארוחת צהריים היום?" קירק חייך אל האדמונית הזעירה שעמדה בפינה לצידו ביום חמישי הרביעי בחודש אוקטובר.

״כן, אתה רואה?״ אמרה והראתה לו את הכסף.

הוא הציץ במהירות בשני הדואלרים שהחזיקה בידה והשיב את תשומת ליבו אל העוברים ושבים לצידו. לא יהיו ברחוב שלו ילדים, אלא אם הוא ייתן את ההוראה. "יופי," אמר לתלמידת כיתה ד׳. "עכשיו, אני רוצה שתשימי את הכסף במקום בו תוכלי למצוא אותו בהפסקת הצהריים."

"בסדר." הילדה צחקקה ודילגה על פני הרחוב בזמן שהוא הוריד והרים את שלט העצור.

כמה ילדים אחרים התאספו סביבו. קירק בירך כל אחד מהם בשמו, בזמן שחצו את הרחוב. סטיב וקייתלין וג׳ימי גריינג׳ר הקטן. ג׳ייק וג׳וש ומליסה...

היום, העבודה, נמשכו. כאשר שנת הלימודים החלה באוגוסט, הוא נתן לעצמו שבוע ללימוד שמותיהם של הילדים. מאז, הוא הקדיש תשומת לב מעמיקה לילדים עצמם.

ברגע שחזר אל המדרכה, עצרה מכונית בפינה המערבית. אברהם בילינגס. שישה ימים ברצף.

קירק התרשם.

עד לפני שבוע וחצי, אברהם החסיר יותר ימים מאשר לא. אבל כאשר הופיע, אימו תמיד הייתה זו שהביאה אותו. היא נשקה לו על לחיו ואז ישבה במכונית וצפתה בו עד שנבלע בתחומי בית הספר.

קירק יכול לדמיין את סוזן שם, עושה בדיוק אותו דבר עם אליסה.

"הי, חבר," אמר קירק, כאשר הילד התקרב אל הפינה שלו.

"הי." הוא דיבר בלחישה.

באותו רגע, אברהם היה היחיד שחיכה כדי לחצות את הרחוב. פירוש הדבר שקירק יכול להשהותו שם למשך כמה רגעים ולנסות לדובב אותו.

"אתה בסדר?" קירק ידע מזה חודשים שהילד הקטן הזה סובל מבעיות רבות.

הוא נופף בידו אל אימו של הילד, שנופפה חזרה. אברהם הקדיר פנים.

״אתה כועס עליה?״ שאל קירק.

"לא." נימת הקול הייתה נחרצת.

אברהם היה ודאי אחד הילדים היפים בכיתה שלו. שזוף וגמיש, עם תווים מחוטבים להפליא ועיניים חומות גדולות. אולם באותו רגע, הוא לא נראה מצודד במיוחד.

קירק החליט להניח לו, התקין את האפודה הכתומה המבהיקה שלבש וחיכה עד שיתאספו די ילדים כדי שתהיה לו עילה לעצור את התנועה. הוא לא ראה ילדים מתקרבים במורד הרחוב. הוא יחכה עוד שלושים שניות ואז יעצור את התנועה בכל מקרה.

"אתה מוכרח לנופף אליה בצורה כזו?" דומה שהשאלה פרצה מפיו של אברהם.

"כמו מה?"

"כאילו שהיא חתיכת בשר או משהו."

וואו. קירק הקדיר פנים וניסח את דבריו הבאים בזהירות יתרה, מאחר שחש במשהו שעוד לא ידע לזהותו.

"אני מנופף לכל האימהות," אמר בקלילות. "וגם לאבות. כל יום."

״למה?״

"כדי שהם יידעו שיוכלו להפקיד את ילדיהם בידי."

"אה."

עוד מכונית התקרבה. ילדי סמית׳. הם היו ילדים טובים. קירק הכיר כמה משפחות בשם סמית׳, כולל פרופסור למנהל עסקים בקולג׳, שלימד אותו בזמן לימודי התואר הראשון שלו וליווה אותו גם בלימודי התואר השני — והנחה אותו בתוך עסקת המיליונים הראשונה שלו.

שמח שקירק הוא שם נפוץ ביותר, קירק המשיך לקוות שככל שיכיר יותר אנשים טובים הנושאים את השם הזה, כך יפחת הכאב שהרגיש כלפי הממזר האחד שמעולם לא פגש — סמית׳ אחד ששינה את מהלך חייו לעד.

"זה מטופש." אברהם התבונן ברחוב, אבל דומה שלא התרכז בשום דבר במיוחד.

"למה?"

"אני לא יודע, בנאדם, אבל זה מטופש."

בני סמית׳ עצרו במרחק מה מהמכונית שלהם, כנראה הקשיבו להוראות אחרונות של אימם. לדברי בניה, היה לה שם משפחה אחר — סימס. ונראה שהיא הייתה שופטת בבית המשפט לנוער.

"המבחנים לנבחרת הכדורסל ביום שלישי הבא," אמר קירק אגבית.

"אז?"

"אני המאמן." סטיב מקדונלד, מנהל מנלו־רנץ׳ והאדם היחיד שנותר חברו של קירק מאז ילדותו, כלל את עמדת האימון הזו כחלק מהחבילה שהציג בפניו באביב הקודם. היא נועדה להציל את קירק מעצמו. ודומה שהיא עזרה.

"אז?"

"אני רוצה שתבוא למבחנים."

"אני נמוך מדי."

"אתה מהיר. וראיתי אותך בהפסקת הצהריים, זורק את הזבל לפח ממרחק של כמה מטרים. אתה אף פעם לא מחטיא."

קירק שימש כאחראי חדר האוכל באמצע היום.

אברהם תחב את ידיו במכנסי הג׳ינס הנקיים שלו ומשך את תרמילו גבוה יותר על כתפיו. "אין לי זמן."

"זה רק שעה או שעתיים אחרי בית הספר."

"מה?"

תאומי סמית׳ הגיעו. קירק הרים את עיניו ונופף כאשר אימם היפהפייה הבלונדית הקלסית חלפה על פניהם. הוא חיכה שתעזוב ואז ירד מהמדרכה.

"מבחני כדורסל," ענה לבלייק. "ביום שלישי הבא."

אברהם כבר התרחק מהם.

״יופי,״ אמר בריאן. ״כל אחד יכול להיבחן?״

"כמובן,"

הבנים חצו את הרחוב באיטיות, ודומה שלא היו ערים לתנועה שעצרה לכבודם.

״אתה מאמן?״ שאל בלייק.

"כן."

"אנחנו נגיע," קרא בריאן, כאשר רצו את המטרים האחרונים אל המדרכה הנגדית.

קירק התבונן בהם במצח חרוש קמטים.

דבר מה אינו בסדר עם בריאן סמית׳. הוא גרר את הרגליים בזמן שהלך. כאילו היה עייף מכדי להרים את הרגליים.

אלא שזה כל מה שקירק הספיק לחשוב. קשה היה להכיר את השניים האלה. הם היו עליזים וידידותיים על פני השטח, אבל לא חשפו הרבה מהמחשבות והרגשות שלהם. הם גיבו זה את זה, חיפשו זה את זה — כמעט כאילו לא נזקקו לאף אחד אחר. כאילו הייתה להם זהות אחת ולא שתיים.

קירק לא היה פסיכיאטר, אבל הוא חשב שזה לא מאוד בריא בשבילם.

"הי, בחור, רוצה לראות איך עושים תינוקות?"

כשחזר הביתה מבית הספר מאוחר ביום חמישי בצהריים, אייב לא זיהה את הקול הגברי שקרא אליו מקצה המסדרון. הוא הציץ הצידה לעבר הבחור שעמד בתוך הקרוון שאייב חלק עם אימו. הוא לא זיהה את הגבר.

כולם נראו אותו הדבר. גבוהים מדי. שמנים מדי. קרחים מדי — או אפורים מדי. לבושים מדי. חלקלקים מדי. ותמיד, תמיד מחליאים מדי.

אייב הגיע אל חדרו בקצה המסדרון והתעלם מהגבר. הוא ביצע עבודה קהילתית בבית האבות מאז סיום הלימודים ועכשיו רצה להחליף בגדים.

"מפני שיש לי כמה תמונות של אימך, שאוכל להראות לך..."

אייב סגר את דלת החדר שלו. הוא הרכיב אוזניות. וחיכה שאימו תקרא לו לארוחת הערב.

"הי, אימא."

בלייק ובריאן היו במטבח. הם היו שעונים לפני מכשיר טלוויזיה קטן שהיה תלוי מעל השיש כאשר ואלרי נכנסה עם ארוחת הערב ביום חמישי.

"מה אוכלים?"

בלייק שאל, לבריאן לא היה אכפת.

"אוכל סיני."

"יופי."

בלייק חזר אל משחק הכדורסל בו צפו באחת מתחנות הכבלים.

"עונת הכדורסל עוד לא החלה."

בריאן התבונן בה. "זה שידור חוזר."

"יש לנו טלוויזיה עם מסך גדול בחדר המגורים."

"חיכינו לך."

ואלרי הניחה את שקיות האוכל על השיש וניגשה אל הארון כדי להוציא כוסות וצלחות נייר. היא נשקה לראשו של כל ילד בזמן שעברה על פניהם.

מדי יום, ללא יוצא מן הכלל, מאז מות אביהם, היא מצאה את הבנים מחכים לה עם שובה הביתה דרך דלת המוסך, שהובילה אל המטבח.

הם היו ילדים טובים. היא עצרה כשידה באוויר לצורך הוצאת הכוסות כאשר בריאן נרכן לעבר אחיו. בלייק ספג את המשקל העודף.

הם היו הילדים הטובים בעולם.

וזה לא אומר שגידולם לבד היה קל.

"איך היה בבית הספר?" שאלה אותם, לאחר חמש דקות. הטלוויזיה כובתה והם ישבו יחד ליד דלפק ארוחת הבוקר במטבח. ארוחות קנויות נאכלו שם תמיד.

״בסדר,״ אמר בריאן. ״אנחנו רוצים להיבחן — "

״לכדורסל,״ סיים בלייק. ״המבחנים — "

"יהיו בשבוע הבא." בריאן סיים את המשפט כאשר תאומו נגס באגרול. בריאן לא היה צריך להתמודד עם בעיה של פה מלא. הוא לא אכל הרבה.

הבנים דיברו על המבחנים וואלרי הייתה מאושרת לראות עד כמה הם נלהבים.

״איך היה בבית המשפט?״ אמר בריאן. המטפל הקטן שלה.

"בסדר," סיפרה להם ונזכרה שוב בעבודתה המעולה של לאה, שאפשרה לה לא לשקר.

לפני שהושבעה כאחת השופטות הצעירות ביותר בבית המשפט העליון לנוער במדינת אריזונה, היא הבטיחה לעצמה שלעולם לא תביא עבודה הביתה.

יומה בבית המשפט. הנער העוין שירק עליה כאשר מסרה את פסק דינה, בו שלחה אותו למתקן מאובטח בשל אי יכולתו לעמוד בתנאי המבחן שלו; הנערה בת החמש־עשרה המבקשת לבצע הפלה בניגוד לדעת הוריה — אלה דברים שאינם שייכים לבית שבנתה עבור הילדים שלה.

"בריאן, בחייך, תאכל," אמרה. "יש עוד מספיק אור כדי לשחק קצת כדורסל לפני שתצטרכו להכין שיעורים." ולפני שהיא תצטרך לטפל בערמת הג׳ינסים שחיכו לה, בחשבונות שדחתה כמעט שבוע ובשיחת טלפון לגנן, שיטפל בראש הממטרה שהתקלקל ולהחזיר שיחה להוריה באינדיאנה. בשלב כלשהו, היא תצטרך ללכת גם למכולת. זה היה הערב השלישי השבוע עם אוכל מהיר.

"אני לא רעב."

התשובה של בריאן לא הייתה בבחינת הפתעה מרעישה. "האם אכלתם משהו, כשחזרתם הביתה?״ שאלה. הלוואי שהיעדר התיאבון שלו יהיה בגלל שאכל משהו לא מזמן.

"לא. לא היה כאן מה לאכול," אמר בריאן ושיחק באורז שלו על צלחת הנייר.

תאבונה של ואלרי תאם לפתע את זה של בנה. "האם אכלת ארוחת צהריים גדולה?"

בלייק שמט את המזלג שלו באנחה. הוא סירב להביט בתאומו ונעץ בה עיניים ירוקות שהיו דומות כל כך לעיני אביו. "הוא לא אכל את ארוחת הצהריים שלו כל השבוע, אימא."

בריאן המשיך לעשות מהאורז ערמות קטנות.

״זה נכון?״ שאלה אותו והמתח עלה בכל עצביה.

בלייק התבונן בבריאן, שהואיל סוף סוף להרים את ראשו ולהביט באחיו. "כנראה."

"בריאן אלן סמית׳, אתה רוצה להגיד לי שאתה שוב מסתובב בלי לאכול?"

הילד פתח את פיו, אבל היא לא חיכתה לשמוע מה יש לו להגיד.

"אתה הסתכלת לי בעיניים והבטחת שתאכל!" קולה, שרעד מאכזבה, הגיע כמעט לרמת צעקה.

הוא ניסה שוב לדבר.

"שיקרת לי!" גרונה כאב מעוצמת הצעקה שלה.

שני הבנים בהו בה. בדממה. עיניהם היו רחבות. ועצובות.

״אין לך מה להגיד בזכות עצמך?״ שאלה את בנה הצעיר יותר — בשש וחצי דקות.

"אני מצטער."

"בריאן, אתה רוצה למות?" היא עוד לא הצליחה להישמע רגועה.

הוא נענע בראשו.

״כן?״ צעקה שוב.

"לא!" מנה בריאה של חיים התלוותה להכרזה זו.

"טוב, זה מה שיקרה לך," אמרה לו ושנאה את הבוז ששמעה בקולה. היא שנאה עוד יותר את תחושת הבהלה שהתלוותה לדבריה וגרמה לה לאיים על בנה בצורה כה קשה. היא שנאה את העובדה שהיו ימים בהם מעמסת הגידול של שניהם הייתה גדולה למידותיה.

"לא, אני לא, אימא," אמר בריאן בנימה מרגיעה.

תאומו ישב בלי לזוז, בפנים חתומים ובעיניים שחשפו רמז לפחד.

"בריאן, שמעת את הרופא," אמרה ואלרי ואילצה את עצמה לדבר בקול רגיל. "שמעת את הרופא שלוש פעמים בשישה חודשים. אתה סובל מאנורקסיה גבולית ואם לא תאכל, אתה תהרוג את עצמך."

"אני אוכל."

"אז תעשה את זה."

"בסדר."

"עכשיו."

"אימא..."

"עכשיו, בריאן!" קולה התחיל להתרומם שוב. ואז, למרות שכילתה את כל זעמה, ליבה התרכך. היא התבוננה בילד הצעיר, שהעמיס על עצמו שלא לצורך דאגות של מבוגרים — ולקח על עצמו את האחריות שבעיניו הייתה האחריות של אביו.

"אתה תפגום בצמיחה שלך, בריאן," אמרה בעדינות. "אתה ובלייק נכנסים לשנות הצמיחה הכי חשובות שלכם. הוא כבר שוקל חמישה קילוגרמים יותר ממך. ואם זה יימשך כך, הוא יקפוץ קדימה ואתה לא."

בלייק פנה אל אחיו בלחיים נפולות. "תאכל כמה אגרולים, בריאן, ואז נוכל ללכת לזרוק את הכדור לסל."

בריאן הנהן בזעף ועשה כפי שצווה לעשות.