כשמתי חשבתי עלייך

1

חבטה. חריקה. שקט.

 ״וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת״

נתן אלתרמן

חבטה. חריקה. שקט.

חבטה. חריקה. שקט.

חבטה. חריקה. שקט.

הרעש הקבוע חלחל אל תוך השינה הקלה ממילא שלה והיא התעוררה. זאת הייתה ההשכמה הקבועה שלה בשבועות האחרונים. היא סובבה את ראשה אל השעון שזהר 3:53 והמשיכה לשכב שם בחושך, עיניה נעוצות בתקרה.

חבטה. חריקה. שקט.

חבטה. חריקה. שקט.

חבטה. חריקה. שקט.

זה אף פעם לא ייגמר. הרעש הזה. הלילה הזה.

היא קמה ולבשה את הקפוצ׳ון שהיה זרוק ליד המיטה, זה שלא כיבסה ימים רבים ושהסירה בלילה לפני שקרסה אל השינה והתכסתה בכל השמיכות שהיו לה. היא דחפה את רגליה לתוך נעלי הבית וירדה אל המטבח.

היא פתחה את דלת הארון שמעל ראשה. עוד צנצנת אחת של קפה. בקרוב תצטרך לצאת שוב למסע קניות. בינתיים היא צריכה להגיד תודה שעוד יש לה חשמל. וקפה. ובית. בינתיים. למזלה היו לה פאנלים סולריים. כשהגיעה בפעם הראשונה לראות את הבית בעל הבית היה גאה בהם, "עם כל השמש הזאת כאן, את כמעט לא תשלמי חשמל בכלל," הוא אמר. הבית עצמו היה בית פרטי חדש, כמו שאר הבתים ברחוב ההוא. הוא היה דו–קומתי אבל קטן, מתאים לזוג, ואפילו לזוג עם תינוק. הוא הסתכל בה, חיפש בפניה תשובה לשאלה שלא שאל אבל שריחפה ביניהם. היא סירבה לספק את סקרנותו. "הבית ממש יפה," היא אמרה. האמת, שהוא נראה לה אפור מדי מבחוץ ולבן מדי מבפנים ־ היא ביקרה בו אחר צהריים אפרורי אחד. הוא הבטיח לה שבאור יום הבית יפה יותר ־ אבל השכירות הייתה בתקציב שלה וצידו האחורי של הבית פנה אל שטח פתוח. היא אף פעם לא גרה בבית פרטי, רק בדירות בבניינים משותפים. והיא חשבה שתוכל לשבת בגינה הקטנה בבוקר או בערב ולשתות משהו ואולי סוף–סוף יהיה לה קצת שקט.

כשכל זה התחיל היא חשבה לעזוב, לברוח, כמו כולם. זה האינסטינקט הראשוני. לנוע כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מהר. זה מה שרואים תמיד בכל הסדרות, טורים ארוכים של רכבים ביציאה מן הערים, גדודי אנשים צובאים על גדרות. כשראתה בחדשות את האנשים העוזבים את ביתם בחופזה נזכרה בבדיחה של ד״ר דויטש, המרצה שהכי אהבה בתואר הראשון. היא כבר לא זכרה את ההקשר. באחד השיעורים שלו סיפר על חוקרים שמצאו אדם שהצליח לשרוד אלפי שנים. החוקרים הנרגשים מהגילוי שאלו אותו שאלות על החיים לפני כל כך הרבה זמן; מה היה אמצעי התחבורה המרכזי באותם זמנים, הם שאלו. והוא ענה, "פחד".

בהתחלה גם היא חשה בו, אבל ככל שחשבה על זה, הגיעה למסקנה שאין באמת לאן ללכת. נחילי המֵתְחַיִּים שעברו באזור יום ולילה גרמו לה לחשוב שמפחיד יותר להיות בחוץ, איתם. היא לא חשבה שתוכל לשרוד מחוץ לבית, לא היו לה כישורי הישרדות של ממש, לא כוח, לא הגנה של קבוצה, היא הייתה לבד. והיא ידעה שאין דבר מחריד יותר מאשר להיתפס על ידי היצורים הללו ולהיקרע לגזרים. היא ראתה את התמונות ברשתות. עדיף להישאר בבית, שם היא מוגנת ועדיין יש לה חשמל ואוכל. בינתיים.

היא התיישבה עם הקפה על הספה בסלון.

חבטה. חריקה. שקט.

חבטה. חריקה. שקט.

חבטה. חריקה. שקט.

היא ניסתה להתעלם מהרעש ולהתמקד בעדכון הבוקר ברדיו, לשמוע אם השתנה משהו במסלול. רשת האינטרנט קרסה כמה שבועות אחרי ההתפרצות ובמקומה קמה רשת רדיו מחתרתית, שנוהלה עלי ידי אחת מקומונות השורדים במרכז הארץ. הם היו מקבלים עדכונים לגבי תנועת המתחיים, מעבירים מסרים לאנשים שניתקו ממשפחתם ומחבריהם ושולחים להם נקודות ציון. הרדיו פעל כל הזמן והיא הייתה מעבירה אותו איתה מחדר לחדר. היא תמיד שנאה שקט. מאז שהייתה ילדה נהגה לקבוע רעש רקע של טלוויזיה או מוזיקה. לעבוד היא יכלה רק כשיש מספיק רעש סביבה, בתי קפה ופאבים היו מקום העבודה המועדף עליה. לעיתים קרובות הייתה נרדמת רק עם מוזיקה או פודקאסט. כאן השקט היה מחריש אוזניים. היא העדיפה אפילו את הרעש שעשו קבוצות המתחיים שהיו עוברות כאן בהתחלה. עכשיו הייתה נרדמת כשהטרנזיסטור דולק לצידה, לרוב עם אוזניות. לא רק מהמתחיים היא פחדה, אלא גם מאנשים, אם עוד עברו כאן. גם מהם צריך לפחד, ידעה.

*

הייתה לה מזוודת טרולי קטנה ליד הדלת, רק ליתר ביטחון. מדי פעם הייתה מוסיפה לה עוד משהו, ספר או צעיף שהיה שייך פעם לאמה, ומוציאה חפץ אחר: בובה של סנופי, מחברת ועט, חטיף שוקולד שמצאה ושמרה, בוחשן משקאות זהוב, על קצהו אווז שכנפיו פרוסות. אחר כך חשבה שזה טיפשי; גם אם תחליט יום אחד לעזוב, לא תוכל לקחת מזוודת טרולי איתה, רק תיק גב וכל מה שתצליח לדחוס אליו. המזוודה תיוותר במקומה ליד הדלת.

כשרק התחיל הכול, ערכה רשימת דברים שהיא צריכה להשיג. כמה פעמים בחייה עשתה רשימות כאלו, מוכנה תמיד לאיזה אסון. תיק חירום. רשימת חירום. בפועל לא הייתה מוכנה לכלום. היא רשמה: מכשיר רדיו או טרנזיסטור, סוללות, תרופות, שוקולד וקפה ־ משום מה חשבה שכדאי שיהיה לה הרבה מהם, זה טוב לחליפין, זה מה שאנשים הכי יתגעגעו אליו. היא קנתה כל מה שיכלה להרשות לעצמה. היא הרגישה מטופשת, אבל חשבה שלא יזיק להתארגן. אם לא יקרה כלום בסוף, תמיד תוכל להשתמש בדברים הללו.

לילה אחד, בזמן שנסחפה אל השינה, האוזניות תחובות באוזניה, קול בקע מהרדיו. קול דק, רועד, של נערה או נער. ללא הקדמה החל לקרוא מתוך "אניארה" של הארי מרטינסון. מי היה מאמין שהיצירה הזאת שרדה כאן. רק מעטים הכירו אותה, אבל מישהו טרח לאסוף אותה מהמדף ולדחוף אותה לתיק, במהירות, ולשאת אותה בדרכים. ומישהו צעיר כל כך קורא אותה, וחש צורך עז לקרוא אותה בקול, לגשש איתה אל תוך אוקיינוס גלי האתר העיוור. בבוקר היא תחפש את הספר אצלה, חשבה מיד לפני שנרדמה.

*

התחזיות אמרו שהם יעברו בדרום, דרך ערד, ואז ימשיכו למרכז הארץ.

מאז היא חיכתה להם.

אחרי שחיזקה שוב את כל הקרשים על החלונות לא היה הרבה לעשות מלבד לחכות. היא ניסתה לקרוא, אבל מאז שהכול התחיל לא באמת הצליחה לקרוא משהו. למרות הדממה, למרות הזמן הנזיל, המרוקן. למרות הבדידות.

הבית שלה היה האחרון בשכונה וזה מה שאהבה כשרק עברה לערד. היא רצתה שקט. היא אהבה את הנוף הטרשי, השומם, שנשקף מביתה, את האוויר היבש. כאן, רחוק מספיק, היא לא תצטרך לרצות. לא תשתוקק לאף אחד ולשום דבר. "את כזאת ששום דבר לא יספיק לך," נהגה אמהּ לומר לה, "זה לא משנה כמה אתן לך, את תמיד תרצי עוד." אמא שלה, שגרעה מעצמה כדי שיהיה לה כל מה שהיא צריכה; שהייתה מזכירה לה את פסקל בכל הזדמנות, "כל הבעיות של האנושות נובעות מחוסר יכולתו של אדם לשבת בשקט ולבד בחדר."

ערד הייתה המקום המושלם לברוח אליו. היא עזבה את המשרה בהוצאת הספרים, את הכתיבה. הפסיכולוג אמר שזאת בריחה. שהיא מסרבת להתמודד עם מה שקרה ושכך לעולם לא יחלים הפצע. היא הסכימה איתו לחלוטין ועזבה גם אותו. שבוע לאחר מכן עברה לערד. לא הכול מחלים, היא חשבה, לא כולם רוצים להחלים.

בתחילה נראה לה הגיוני להעביר את הימים ספונה בביתה, לרוב חסרת מנוחה מכדי לעשות משהו מועיל. מה כבר יכול להיות מועיל עכשיו. ובכל זאת, היא התחילה לסדר מחדש את הספרייה. בדירה הקודמת שליד האוניברסיטה, זאת שגרה בה בימים שלמדה לדוקטורט, סידרה את כל הספרים לפי ז׳אנר, ובתוך כל ז׳אנר ־ לפי אל"ף–בי"ת של שם סופר. היו לה מדפים לתצוגה, שם הייתה מחליפה ספרים כאילו ניהלה חנות או ספרייה. היא אהבה לגור ליד האוניברסיטה, להיות קרובה לספרייה, להרגיש את המולת הסטודנטים. חייה נקצבו לפי שני סמסטרים וחופשת קיץ. אלא שאז חלתה אמהּ והיא בילתה את רוב זמנה בדירתה הישנה, מטפלת בה. כל החובות האחרים נדחקו הצידה, והיא נתנה להם; הרפתה מהחיים שבנתה, בהתחלה לאט, וביום אחד הפסיקה להעמיד פנים.

ולא הרבה אחרי שמתה אמהּ היא עברה לערד, בחופזה, בשברון לב, וכאן ערמה את הספרים ודחפה למדפים בלי שום סדר. חלקם נותרו בערמות מטות לנפול מחוץ לארונות הספרייה, נופלים כל הזמן ומתפזרים על הרצפה. מתישהו הפסיקה לערום אותם בחזרה. ולעיתים רחוקות, כשהייתה שוטפת את הרצפה, העבירה בזהירות סמרטוט מסביב לספרים הפשוטים, כמו משרטטת קווים סביב לגופה.

עכשיו שלפה את כל הספרים מהמדפים וערמה אותם במרכז החדר. מה מהם מצית בך שמחה, חשבה בגיחוך. היא הרי לא באמת תיפטר עכשיו מספרים. אפשר רק לסדר קצת את מה שיש. היא ניקתה מהם אבק לפני שהשיבה למדף וסידרה שוב, כמו פעם, לפי ז׳אנר ואל"ף–בי"ת. למה עשתה את זה? מה זה משנה? גם ככה אין לה מה לעשות.

בזמן שהשיבה ספר–ספר למדף תהתה אם תצליח למצוא סוף–סוף את הספר ההוא שאיבדה או שחשבה שאיבדה. פעמים רבות חיפשה אותו. הפעם, כשהספרים כולם יעברו תחת ידיה, תצליח אולי למצוא אותו. גם בו התרחש איזה אסון כלשהו. אבל עכשיו אחזה ביומנים של סילביה פלאת. שבוע שלם אכלה רק פתיתים בגללו, אבל בכל רגע פנוי שהיה לה קראה בו, וכשסיימה התחילה לקרוא בו מחדש.

בעצם, חשבה, אולי עכשיו תוכל סוף–סוף לסיים לכתוב את הנובלה ההיא שהתחילה אז. פעם היא הייתה משתמשת במחשבות על סוף העולם כגורם מדרבן, אבל זה לא עבד על הנובלה הזאת, שסירבה להיכתב, ולא משנה באיזה טריקים השתמשה. למעשה, היא הפסיקה לכתוב בכלל. היא חשבה לעצמה שאולי צדקה כשהפסיקה לכתוב, אבל עכשיו, כשאחזה בספר של פלאת, חשה משהו שדומה להתרגשות. גופה עקצץ ומוחה רחש, שורות התנסחו בראשה, היא שמעה קול שלא שמעה מעולם אומר דברים תמוהים, כאילו לא שלה, וניסתה להתעלם. את הנובלה הזו התחילה לכתוב עשרות פעמים, מאלף כיוונים שונים. אבל שום דבר לא עזר, היא לא הצליחה לסיים אותה. אם תמותי בעוד שבוע, אם תמותי מחר, תצטערי שלא סיימת את הסיפור הזה, חשבה, אז אולי עכשיו, כשזה לא תיאורטי, כשאולי באמת יש לך רק שבוע לחיות. אולי קצת יותר. כמה יותר. אבל מי יקרא אותו בכלל. למי תשאיר אותו?

היא המשיכה לסדר את הספרים. לקראת הצהריים שמעה רעש משונה, כמו מלמול רחוק או רעם מתגלגל. אחר כך הבינה שאלו רעשי גרירת רגליים ואנחות של מאות. היא עלתה לקומה השנייה ויצאה אל המרפסת הקטנה הצמודה לחדר השינה. באופק ראתה אותם, גוש של אבק, של ארבה, שמתנהל באיטיות, נע בנחישות קדימה כמו מכבש, לכיוונה. שוב הייתה צריכה לדכא את הבהלה שפיעמה בתוכה, את הבעתה, את הצורך לרוץ, לברוח, רחוק ומהר. אבל היא ידעה שזה לא יעזור, בטח לא עכשיו. במקום זה כיבתה את הטרנזיסטור שהיה לידה, ירדה למטה, וידאה שוב שהכול סגור ונעול, החלונות, הדלתות, הווילונות. היא עלתה למעלה והביאה איתה מחבת כבדה ושתי סכינים גדולות. היא נעלה אחריה את דלת חדר השינה ודחפה את השידה כך שתחסום את הדלת. היא נכנסה לחדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה ונעלה גם אותו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*