קָנָרִי לאדם אחד
הרכבת חלפה מהר מאוד על־פני בית מאבן אדומה עם גן וארבעה עצי דקל עבים שתחתם ארבעה שולחנות בַּצֵל. בצד האחר היה הים. אחר־כך חתכה הרכבת דרך שטח של אבן אדומה וחֵמר, והים נראה רק מדי פעם והרחק למטה מול הסלעים.
"קניתי אותו בפלרמו", אמרה הגברת האמריקאית. "ירדנו לחוף רק לשעה וזה היה בוקר יום ראשון. האיש רצה שנשלם בדולרים ונתתי לו דולר־וחצי. הוא באמת שר יפה מאוד".
היה חם מאוד ברכבת. היה חם מאוד בתא הלִי־סלון.1 שום בריזה לא באה דרך החלון הפתוח. הגברת האמריקאית הורידה את הווילון על החלון ולא נראָה עוד ים, אפילו לא מדי פעם. בצד האחר היתה זגוגית, ואז היה המסדרון, ואז חלון פתוח, ומחוץ לחלון היו עצים מאובקים וכביש משומן ושדות שטוחים של ענבים, ומאחוריהם גבעות של אבן אפורה.
עשן עלה מהרבה ארובות גבוהות בכניסה למרסיי, והרכבת האטה ואחר־כך המשיכה במסילה אחת מני רבות אל תוך התחנה. הרכבת חנתה עשרים־וחמש דקות בתחנה במרסיי, והגברת האמריקאית קנתה עותק של 'הדיילי מייל' וחצי בקבוק של מי אֶוויָאן. היא הלכה מרחק קצר לאורך רציף התחנה, אבל לא התרחקה ממדרגות הקרון, משום שבקָאן, שבה עצרה הרכבת לשתים־עשרה דקות, היא יצאה לדרך בלי התראה, והאשה הספיקה בקושי לעלות ברגע האחרון. הגברת האמריקאית היתה קצת חירשת וחששה שאולי ניתנו התראות תזוזה והיא לא שמעה אותם.
הרכבת נטשה את התחנה במרסיי והיו לא רק מתחם עיתוק המסילות ועשן בתי־החרושת אלא גם, במבט לאחור, העיר מרסיי והנמל עם גבעות האבן מאחוריו ובדל השמש השוקעת על המים. בעוד החשכה יורדת חלפה הרכבת על־פני בית־חווה בוער בשדה. מכוניות נעצרו לאורך הכביש וכלי־מיטה וחפצים מתוך בית־החווה היו פזורים בשדה. אנשים רבים צפו בבית העולה באש. אחרי שכבר החשיך היתה הרכבת באביניון. אנשים עלו וירדו. בדוכן העיתונים קנו צרפתים בדרכם חזרה לפאריז את היומונים הצרפתיים. על רציף התחנה היו חיילים כושים. הם לבשו מדים חומים והיו גבוהים, ופניהם בהקו תחת התאורה החשמלית. פניהם היו שחורות מאוד והם היו גבוהים מכדי שיהיה אפשר ללטוש בהם עיניים. הרכבת יצאה מתחנת אביניון בעוד הכושים עומדים שם. היה איתם סַמָל לבן נמוך־קומה.
בתוך תא הלִי־סלון משך השָׁרָת את שלוש המיטות מתוך הקיר והכין אותן לשינה. בלילה שכבה הגברת האמריקאית ולא עצמה עין מפני שהרכבת היתה רַפִּיד ונסעה מהר מאוד, והיא פחדה מהמהירות בלילה. המיטה של הגברת האמריקאית היתה זו שליד החלון. הקנרי מפלרמו, שבד היה פרוש על כלובו, היה מִחוץ לרוח הפרצים במסדרון המוביל אל חדר־הרחצה של התא. היה אור כחול מחוץ לתא, וכל הלילה נסעה הרכבת מהר מאוד, והגברת האמריקאית היתה ערה וציפתה להתרסקות.
בבוקר היתה הרכבת קרובה לפאריז, ואחרי שהגברת האמריקאית יצאה מחדר־הרחצה ונראתה בריאה להפליא ובגיל העמידה ואמריקאית, אף־על־פי שלא ישנה, והסירה את הבד מכלוב הציפור ותלתה את הכלוב בשמש, היא הלכה לקרון המסעדה לארוחת־הבוקר. כשחזרה אל תא הלִי־סלון כבר הוחזרו המיטות לתוך הקיר ונהפכו למושבים, הקנרי ניער את נוצותיו באור השמש שבא מן החלון הפתוח, והרכבת היתה קרובה לפאריז הרבה יותר.
"הוא אוהב את השמש", אמרה הגברת האמריקאית. "עכשיו הוא ישיר עוד מעט".
הקנרי ניער את נוצותיו וניקר בהן. "תמיד אהבתי ציפורים", אמרה הגברת האמריקאית. "אני לוקחת אותו הביתה לילדה הקטנה שלי. הנה - עכשיו הוא שר".
הקנרי צייץ והנוצות על צווארו הזדקרו, ואז הוריד את מקורו וניקר שוב בנוצותיו. הרכבת חצתה נהר ועברה דרך יער מטופח מאוד. היא עברה דרך ערים רבות מסביב לפאריז. היו בהן חשמליות וכרזות פרסום גדולות של לָה בֶּל זַ'רְדִינְייר ושל דוּבּוֹנֶה ופֶּרְנוֹ על הקירות הפונים אל הרכבת. כל מה שעברה הרכבת נראה כאילו הוא לפני ארוחת־הבוקר. במשך כמה דקות לא הקשבתי לגברת האמריקאית שדיברה עם אשתי.
"גם בעלך אמריקאי?" שאלה הגברת.
"כן", אמרה אשתי. "שנינו אמריקאים".
"חשבתי שאתם אנגלים".
"לא, לא".
"אולי מפני שאני לובש כתֵפות", אמרתי. התחלתי לומר את המלה האמריקאית והחלפתי אותה בביטוי האנגלי כדי לשמור על הדימוי שלי כאנגלי.2 הגברת האמריקאית לא שמעה. היא היתה באמת חירשת לגמרי וקראה שפתיים, אך פנַי לא פנו אליה. השקפתי דרך החלון. היא המשיכה לדבר עם אשתי.
"אני שמחה כל־כך שאתם אמריקאים. אמריקאים הם הבעלים הכי טובים", אמרה הגברת האמריקאית באותו רגע. "בגלל זה עזבנו את היבשת, את יודעת. הבת שלי התאהבה בגבר בוֶוֶה". היא עצרה. "הם היו מאוהבים בטירוף". שוב עצרה. "לקחתי אותה משם, כמובן".
"היא התגברה על זה?" שאלה אשתי.
"אני לא חושבת", אמרה הגברת האמריקאית. "היא לא מוכנה לאכול כלום, והיא בכלל לא מוכנה לישון. השתדלתי כל־כך, אבל נראה שהיא לא מוצאת עניין בשום דבר. לא אכפת לה מדברים. אני לא יכולתי לתת לה להתחתן עם זר". היא הפסיקה. "מישהו, ידיד טוב מאוד, אמר לי פעם: 'שום זר לא יכול להיות בעל טוב לנערה אמריקאית'".
"לא", אמרה אשתי, "אני מניחה שלא".
הגברת האמריקאית התפעלה ממעיל המסע של אשתי, והתברר שהגברת האמריקאית קנתה את הבגדים שלה כבר עשרים שנה באותו מֶזון דֶה קוּטוּר3 ברוּ סֶנט אוֹנוֹרֶה. היו להם המידות שלה והיתה שם וַנדֶז4 שהכירה אותה ואת הטעמים שלה ובחרה בשבילה שמלות ושלחו אותן לאמריקה. הן היו מגיעות לסניף דואר סמוך למקום מגוריה בצפון מנהטן, והמכס אף־פעם לא היה גבוה, כי פתחו את השמלות שם בסניף הדואר כדי לתת אומדן והן תמיד נראו פשוטות מאוד בלי רקמות זהב וקישוטים שיגרמו לשמלות להיראות יקרות. לפני הוַנדֶז הנוכחית, ששמה תֶּרֶז, היתה וַנדֶז אחרת, ששמה אָמֶלִי. בסך־הכל היו שם רק שתי אלה בעשרים שנה. ותמיד היה אותו קוּטוּריֶה.5 המחירים דווקא עלו. ואילו שער החליפין איזן את זה. עכשיו יש להם גם את המידות של בתה. היא כבר בוגרת ואין הרבה סיכוי שישתנו.
הרכבת החלה כעת בכניסתה לפאריז. הביצורים שוּטחוּ, אבל העשב לא צמח. הרבה קרונות עמדו על המסילות - קרונות מסעדה חומים מעץ, וקרונות שינה חומים מעץ, שעתידים לנסוע הערב בחמש לאיטליה, אם אותה רכבת עדיין יוצאת בחמש; הקרונות נשאו שלטים "פאריז־רומא", וקרונות אחרים, בעלי מושבים על הגג, שנסעו אל הפרוורים ובחזרה, ובשעות מסוימות היו כל המושבים שבהם תפוסים, וכך גם על הגג, אם כך עדיין נעשים הדברים, וחלפו קירות לבנים והרבה חלונות של בתים. שום דבר לא אכל ארוחת־בוקר.
"אמריקאים הם הבעלים הכי טובים", אמרה הגברת האמריקאית לאשתי. אני עסקתי בהורדת המזוודות. "גברים אמריקאים הם היחידים בעולם שכדאי להתחתן איתם".
"לפני כמה זמן עזבת את וֶוֶה?" שאלה אשתי.
"שנתיים לפני הסתיו הזה. אליה, אל הבת שלי, את יודעת, אני לוקחת את הקנרי".
"האם הגבר שבתך התאהבה בו שוויצרי?"
"כן", אמרה הגברת האמריקאית. "הוא היה ממשפחה טובה מאוד בוֶוֶה. הוא עמד להיות מהנדס. הם היו יוצאים להליכות ארוכות יחד".
"אני מכירה את וֶוֶה", אמרה אשתי. "בילינו שם את ירח הדבש שלנו".
"מה, באמת? זה בטח היה מקסים. לא היה לי שום מושג, כמובן, שהיא תתאהב בו".
"זה היה באמת מקום מקסים", אמרה אשתי.
"כן", אמרה הגברת האמריקאית. "נכון שהוא מקסים? איפה התארחתם שם?"
"שהינו בטְרוּאַ קוּרוֹן", אמרה אשתי.
"כזה מלון ישן מצוין", אמרה הגברת האמריקאית.
"כן", אמרה אשתי. "היה לנו חדר מצוין ובסתיו האזור היה מקסים".
"הייתם שם בסתיו?"
"כן", אמרה אשתי.
חלפנו על־פני שלושה קרונות לאחר התרסקות. דופנותיהם התבקעו והגגות שקעו.
"תראי", אמרתי. "איזו התרסקות".
הגברת האמריקאית הסתכלה וראתה את הקרון האחרון. "בדיוק מזה פחדתי כל הלילה". אמרה. "יש לי תחושות מוקדמות מדהימות לפעמים. אף־פעם לא אסע שוב ברַפִּיד בלילה. יש בוודאי רכבות נוחות אחרות שלא נוסעות מהר כל־כך".
ואז היתה הרכבת בחשכת הגאר דֶה לִיוֹן, ואז נעצרה וסבלים באו לחלונות. העברתי מזוודות דרך החלונות, והיינו בחוץ באריכות האפלולית של הרציף, והגברת האמריקאית תפסה פיקוד על אחד משלושה גברים מסוכנות קוּק שאמר: "רק רגע, גברת, ואני אחפש את השם שלך".
הסבל הביא עגלה וערם עליה את המזוודות, ואשתי אמרה שלום ואני אמרתי שלום לגברת האמריקאית, שהאיש מסוכנות קוּק מצא את שמה בדף מודפס במכונת־כתיבה בתוך חפיסה של דפים כאלה, והחזיר אותם לכיסו.
הלכנו אחרי הסבל עם העגלה לאורך רציף הבטון הארוך שליד הרכבת; בסוף היה שער ואיש לקח את הכרטיסים.
חזרנו לפאריז להתמקם במגורים נפרדים.
גבעות כמו פילים לבנים
הגבעות מעבר לעמק האֶבְּרוֹ היו ארוכות ולבנות. בצד הזה לא היה צל ולא היו עצים, והתחנה היתה בשמש בין שתי מסילות. סמוך לצד התחנה היה הצל החמים של הבניין, וּוילון עשוי מחרוזות של חרוזי במבוק, למנוע חדירת זבובים, היה תלוי לרוחב הדלת הפתוחה אל הבָּר. האמריקאי והבחורה שאתו ישבו ליד שולחן בצל, מחוץ לבניין. היה חם מאוד והאקספרס מברצלונה תגיע בעוד ארבעים דקות. היא עוצרת בצומת הזה לשתי דקות וממשיכה הלאה למדריד.
"מה כדאי לנו לשתות?" שאלה הבחורה. קודם הסירה את כובעה והניחה אותו על השולחן.
"די חם", אמר הגבר.
"בוא נשתה בירה".
"דוֹס סֶרוֶסָס", אמר הגבר אל הווילון.
"גדולות?" שאלה אשה מהפתח.
"כן, שתי גדולות".
האשה הביאה שתי כוסות בירה ושתי תחתיות לֶבֶד. היא הניחה את תחתיות הלבד ואת הכוסות על השולחן והסתכלה בגבר ובבחורה. הבחורה השקיפה אל קו הגבעות. הן היו לבנות בשמש והשדות היו חומים ויבשים.
"הן נראות כמו פילים לבנים", אמרה.
"אף־פעם לא ראיתי כזה", הגבר שתה מהבירה שלו.
"לא, אין סיכוי שהיית רואה".
"דווקא יכולתי לראות", אמר הגבר. "זה שאת אומרת שאין סיכוי שהייתי רואה לא מוכיח כלום".
הבחורה הביטה בווילון החרוזים. "צבעו עליו משהו", אמרה. "מה זה אומר?"
"אָנִיס דֶל טוֹרוֹ. זה משקה".
"נוכל לנסות אותו?"
הגבר קרא "שמעי" דרך הווילון. האשה יצאה מהבָּר.
"ארבעה ריאל".
"אנחנו רוצים פעמיים אניס דל טורו".
"עם מים?"
"את רוצה אותו עם מים?"
"אני לא יודעת", אמרה הבחורה, "זה טוב עם מים?"
"זה בסדר".
"אתם רוצים את זה עם מים?" שאלה האשה.
"כן, עם מים".
"יש לזה טעם של ליקוריץ", אמרה הבחורה והניחה את הכוס.
"ככה זה עם כל דבר".
"כן", אמרה הבחורה. "לכל דבר יש טעם של ליקוריץ. בייחוד לכל הדברים שחיכית להם כל־כך הרבה זמן, כמו אַבְּסינְת".
"אוי, תפסיקי".
"אתה התחלת", אמרה הבחורה. "לי היה משעשע. ביליתי יפה".
"טוב, אז בואי נשתדל לבלות יפה".
"בסדר גמור. אני השתדלתי. אמרתי שההרים נראים כמו פילים לבנים. זה לא היה חכם?"
"זה היה חכם".
"רציתי לנסות את המשקה החדש הזה. זה כל מה שאנחנו עושים, לא? - מסתכלים על דברים ומנסים משקאות חדשים".
"ככה זה נראה".
הבחורה הביטה לעבר הגבעות.
"גבעות נחמדות", אמרה. "הן לא באמת נראות כמו פילים לבנים. התכוונתי רק לצבע העור שלהן דרך העצים".
"כדאי לנו להזמין עוד משקה?"
"בסדר".
הרוח החמימה הדפה את וילון החרוזים אל השולחן.
"הבירה נחמדה וקרירה", אמר הגבר.
"נהדרת", אמרה הבחורה.
"בעצם זה ניתוח נורא פשוט, ג'יג", אמר הגבר. "בעצם זה בכלל לא ניתוח".
הבחורה הביטה ברצפה שעליה ניצבו רגלי השולחן.
"אני יודע שזה לא יפריע לך, ג'יג. זה בעצם שום דבר. רק להכניס אוויר פנימה".
הבחורה לא אמרה כלום.
"אני אבוא איתך ואני אישאר איתך כל הזמן. הם רק מכניסים אוויר פנימה וכל השאר טבעי לגמרי".
"ואז מה נעשה אחר־כך?"
"נהיה בסדר אחר־כך. בדיוק כמו שהיינו קודם".
"למה אתה חושב ככה?"
"זה הדבר היחיד שמטריד אותנו. זה הדבר היחיד שעשה אותנו לא מאושרים".
הבחורה הביטה בווילון החרוזים, שלחה יד ואחזה בשתיים ממחרוזות החרוזים.
"ואתה חושב שאז נהיה בסדר ומאושרים".
"אני יודע שכן. אין לך מה לפחד. אני מכיר המון אנשים שעשו את זה".
"גם אני", אמרה הבחורה. "ואחר־כך כולם היו מאושרים כל־כך".
"טוב", אמר הגבר. "אם את לא רוצה את לא מוכרחה. אני לא אגרום לך לעשות את זה אם את לא רוצה. אבל אני יודע שזה פשוט לגמרי".
"ואתה באמת רוצה?"
"אני חושב שהכי טוב לעשות את זה. אבל אני לא רוצה שתעשי את זה אם את באמת לא רוצה".
"ואם אני אעשה את זה אתה תהיה מאושר והדברים יהיו כמו פעם ואתה תאהב אותי?"
"אני אוהב אותך עכשיו. את יודעת שאני אוהב אותך".
"אני יודעת. אבל אם אני אעשה את זה הכל יהיה שוב נחמד אם אני אומר דברים כמו פילים לבנים, וזה ימצא חן בעיניך?"
"אני אוהַב את זה. אני אוהֵב את זה עכשיו אבל אני פשוט לא מסוגל לחשוב על זה. את יודעת מה קורה לי כשאני דואג".
"אם אני אעשה את זה אתה לא תדאג אף־פעם?"
"אני לא אדאג בקשר לזה כי זה פשוט לגמרי".
"אז אני אעשה את זה. כי לא אכפת לי ממני".
"מה זאת־אומרת?"
"לא אכפת לי ממני".
"טוב, לי אכפת ממך".
"כן, בטח. אבל לי לא אכפת ממני. ואני אעשה את זה ואז הכל יהיה יופי".
"אני לא רוצה שתעשי את זה אם ככה את מרגישה".
הבחורה קמה והלכה אל קצה התחנה. ממול, בעֵבר האחר, היו שדות תבואה ועצים לאורך גדות האֶבְּרוֹ. הרחק־הרחק, מעבר לנהר, היו הרים. צילו של ענן נע על־פני שדה התבואה והיא ראתה את הנהר מבעד לעצים.
"והיינו יכולים שיהיה לנו את כל זה", אמרה. "והיינו יכולים שיהיה לנו הכל, ויום־יום אנחנו עושים את זה יותר בלתי־אפשרי".
"מה אמרת?"
"אמרתי שהיינו יכולים שיהיה לנו הכל".
"אנחנו יכולים שיהיה לנו הכל".
"לא, אנחנו לא".
"אנחנו יכולים שיהיה לנו כל העולם".
"לא, אנחנו לא".
"אנחנו יכולים ללכת לכל מקום".
"לא, אנחנו לא. זה כבר לא שלנו יותר".
"זה שלנו".
"לא, זה לא. וכשלוקחים לך את זה, אתה אף־פעם לא מקבל את זה בחזרה".
"אבל עוד לא לקחו לנו את זה".
"נחכה ונראה".
"בואי תחזרי לצל", הוא אמר. "את לא צריכה להרגיש ככה".
"אני לא מרגישה ככה או אחרת", אמרה הבחורה. "אני רק יודעת דברים".
"אני לא רוצה שתעשי שום דבר שאת לא רוצה לעשות -"
"לא שזה לא לטובתי", אמרה. "אני יודעת. נוכל לשתות עוד בירה?"
"בסדר. אבל את חייבת להבין -"
"אני מבינה", אמרה הבחורה. "נוכל אולי להפסיק לדבר?"
הם התיישבו לשולחן, והבחורה הביטה לעבר הגבעות שממול בצד הצחיח של העמק, והגבר הביט בה ובשולחן.
"את חייבת להבין", אמר, "שאני לא רוצה שתעשי את זה אם את לא רוצה. אני מוכן לגמרי להמשיך עם זה אם יש לזה איזו משמעות בשבילך".
"ואין לזה שום משמעות בשבילך? נוכל להסתדר".
"ודאי שיש. אבל אני לא רוצה אף־אחד חוץ ממֵך. אני לא רוצה עוד מישהו. ואני יודע שזה פשוט לגמרי".
"כן, אתה יודע שזה פשוט לגמרי".
"זה בסדר שאת אומרת את זה, אבל אני כן יודע".
"אתה מוכן לעשות משהו בשבילי עכשיו?"
"אני אעשה הכל בשבילך".
"אתה מוכן בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה להפסיק לדבר?"
הוא לא אמר כלום אבל הסתכל במזוודות שליד קיר התחנה. היו עליהן תוויות של כל בתי־המלון שהם בילו בהם לילות.
"אבל אני לא רוצה שאת..." אמר. "לא אכפת לי מזה בכלל".
"אני אצרח", אמרה הבחורה.
האשה יצאה דרך הווילון עם שתי כוסות בירה והניחה אותן על תחתיות הלבד הלחות. "הרכבת באה בעוד חמש דקות", אמרה.
"מה היא אמרה?" שאלה הבחורה.
"שהרכבת תבוא בעוד חמש דקות".
הבחורה העניקה לאשה חיוך רחב לאות תודה.
"כדאי שאני אקח את המזוודות לצד האחר של התחנה", אמר הגבר. היא חייכה אליו.
"בסדר. ואז תחזור ונגמור את הבירה".
הוא הרים את שתי המזוודות הכבדות ונשא אותן סביב התחנה אל המסילה האחרת. הוא הביט לאורך המסילה אבל לא ראה את הרכבת. בשובו עבר דרך הבר שישבו בו ושתו אנשים הממתינים לרכבת. הוא שתה אניס ליד הדלפק והביט באנשים. כולם המתינו לרכבת ביישוב הדעת. הוא יצא מווילון החרוזים. היא ישבה ליד השולחן וחייכה אליו.
"את מרגישה יותר טוב?" שאל.
"אני מרגישה מצוין", אמרה. "הכל בסדר אצלי. אני מרגישה מצוין".
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
