עוזרת הבית 3 - עוזרת הבית רואה הכול

פתח דבר

הכול מלא בדם.

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה דם. הוא נספג בשטיח שצבעו קרם, מחלחל לרצפת העץ שמתחתיו, ומכתים את רגלי שולחן הקפה העשוי מעץ האלון.

טיפות עגלגלות מושלמות בצורתן התפשטו עד לספת העור הבהירה ונהר גדול של דם נזל על קיר האבן.

זה לא נגמר. אם אסתכל היטב, אמצא כתמי דם גם על המכונית בחניה המקורה? על להבי מכסחת הדשא? בסופרמרקט, בצד השני של העיר?

וגרוע עוד יותר — גם הידיים שלי מכוסות בדם.

איזה בלגן. על אף העובדה שאין לי הרבה זמן, אני משתוקקת לנקות את הכול. לימדו אותי שאם יש כתם, במיוחד על שטיח, צריך לנקות אותו מייד. כי ברגע שהכתם מתייבש, אי אפשר להיפטר ממנו.

לרוע המזל, גם אם אשפשף בכל הכוח, לגופה ששוכבת בדיוק באמצע שלולית הדם זה כבר לא יעזור.

אני בוחנת את המצב. אוקיי, המצב רע. טביעות האצבעות שלי שנמצאות בכל הבית הן דבר צפוי, אבל את הצבע האדום שהתייבש מתחת לציפורניים ובחריצים של כפות הידיים יהיה קשה להסביר. הכתם שהולך ומתכהה על החולצה שלי הוא לא משהו שאוכל למחוק. אני בצרות רציניות.

אם מישהו יתפוס אותי.

אני בודקת את הידיים שלי ותוהה אם עליי לשטוף מהן את הדם או לברוח מכאן מייד. אם אשטוף ידיים, אבזבז שניות יקרות ואגדיל את הסיכוי להיתפס. אם אעזוב מייד ואצא מהדלת כשדם על ידיי, אמרח אותו על כל דבר שאגע בו.

פתאום נשמע צלצול פעמון הדלת.

הצלצול מהדהד בחלל הבית ואני קופאת במקומי, מפחדת לנשום.

״הלו?״ קורא קול מוכר.

בבקשה, תלכי, בבקשה.

הבית שקט. זאת שעומדת ליד הדלת תבין שאין אף אחד בבית ותחליט לחזור במועד אחר. היא חייבת. אם לא, זה הסוף שלי.

שוב נשמע צלצול הפעמון.

לכי מפה. בבקשה, לכי מפה.

אני לא אחת שמתפללת, אבל ברגע הזה אני מוכנה לרדת על הברכיים. טוב, זה מה שהייתי עושה, אבל הברכיים שלי יכוסו בדם.

היא חייבת להבין שאין אף אחד בבית. אף אחד לא מצלצל יותר מפעמיים.

בדיוק כשאני חושבת שיש סיכוי שניצלתי, הידית רועדת. ורגע לאחר מכן, מסתובבת.

אוי, לא. הדלת לא נעולה. בעוד כחמש שניות זאת שדפקה על הדלת תהיה בתוך הבית. היא תיכנס לסלון. ואז היא תראה...

את זה.

ההחלטה התקבלה. אני חייבת לברוח. אין זמן לשטוף ידיים. אין זמן לדאוג בגלל עקבות הדם שאשאיר מאחוריי. אני מוכרחה לצאת מכאן.

אני רק מקווה שאף אחד לא יגלה מה עשיתי.

חלק ראשון

שלושה חודשים קודם לכן

פרק 1

מילי

אני אוהבת את הבית הזה.

אני אוהבת הכול בבית הזה. אני אוהבת את המדשאה הקדמית הענקית ועוד יותר את המדשאה האחורית, הענקית לא פחות, אף על פי ששתיהן מתחילות להצהיב. אני אוהבת את העובדה שהסלון גדול כל כך ושאפשר להתאים לו הרבה רהיטים ולא רק ספה קטנה אחת וטלוויזיה. אני אוהבת את החלונות הגדולים המשקיפים על השכונה, ולאחרונה קראתי במגזין שהיא אחת השכונות הטובות ביותר לגדל בה ילדים.

ובעיקר, אני אוהבת את העובדה שהוא שלי. הבית ברחוב לוקוסט ארבע־עשרה כולו שלי. טוב, בסדר, בעוד שלושים שנה, כשאסיים לשלם את המשכנתה, כולו יהיה שלי. קשה לי להפסיק לחשוב על מזלי הטוב בזמן שאני מעבירה את אצבעותיי לאורכו של הקיר בסלון החדש שלנו, ומקרבת את פניי לטפט הפרחוני כדי להתפעל ממנו.

״אימא שוב מנשקת את הבית!״ צווח קול מאחוריי.

אני ממהרת להתרחק מהקיר כאילו בן התשע שלי תפס אותי עם מאהב סודי.

אני לא מתביישת באהבה שלי כלפי הבית הזה, ואשמח לעמוד על גג הבית ולצעוק את זה. (יש לנו גג מדהים. אני אוהבת את הבית הזה!)

״אתה לא אמור לפרוק את הדברים שלך?״ אני שואלת.

הארגזים והרהיטים של ניקו הונחו בחדר שלו, כך שהוא אמור לסדר אותם, אבל במקום זה הוא ממשיך לזרוק את כדור הבייסבול שלו על הקיר — הקיר היפה שלי עם הטפט הפרחוני — ולתפוס. אנחנו גרים בבית הזה פחות מחמש דקות והוא כבר נחוש להרוס אותו. אני רואה זאת בעיניו החומות הכהות.

זה לא שאני לא אוהבת את הבן שלי יותר מהכול. אילו היה מדובר באחד המצבים ההיפותטיים, שבהם הייתי צריכה לבחור בין החיים של ניקו לבין הבית הזה, ברור שהייתי בוחרת בניקו. זו בכלל לא שאלה.

עם זאת, אני רק אומרת שאם הוא יעשה משהו שיפגע בבית הזה, הוא ייענש עד שיהיה מבוגר מספיק בשביל להתגלח.

״אפרוק מחר,״ אומר ניקו. פילוסופיית החיים הכללית שלו אומרת שאפשר לדחות הכול למחר.

״אולי עכשיו?״ אני מציעה.

ניקו זורק את הכדור באוויר, והוא כמעט משפשף את התקרה. אם היה לנו משהו יקר ערך בבית הזה, הייתי עוברת עכשיו התקף לב. ״אחר כך,״ הוא מתעקש.

כלומר, אף פעם.

אני מרימה את ראשי ומסתכלת על גרם המדרגות של הבית. כן, יש לנו מדרגות. מדרגות אמיתיות לגמרי. כן, הן חורקות עם כל צעד, ויש סיכוי שאם אחזיק את המעקה חזק מדי הוא ייפול, אבל יש לנו מדרגות והן מובילות לקומה אחרת לגמרי של הבית.

אפשר להבין שחייתי בניו יורק יותר מדי זמן. שאלתי את עצמי אם כדאי לחזור ללונג איילנד אחרי מה שקרה בפעם האחרונה שגרתי פה, אבל זה היה לפני שני עשורים כמעט — בעבר הרחוק.

״איידה?״ אני קוראת במעלה המדרגות. ״איידה, את יכולה לבוא הנה?״

כעבור כמה רגעים, ראשה של בתי בת האחת־עשרה מציץ אל חלל המדרגות, ואני יכולה לראות את שערה השחור הגלי ואת עיניה הכהות מביטות בי. לה ולניקו יש אותו צבע עיניים שקיבלו מאבא שלהם. שלא כמו אחיה, איידה דווקא כן פורקת את חפציה מאז שהגענו לפה. היא תלמידה מצטיינת, מהסוג שעושה את שיעורי הבית שבוע לפני הזמן, בלי שאצטרך להזכיר לה.

״איידה," אני אומרת. ״סיימת לפרוק?״

״כמעט.״ היא לא מצליחה להפתיע אותי.

״את יכולה לעזור לניקו לפרוק את הארגזים שלו?״

היא מהנהנת ללא היסוס. ״בטח. קדימה, ניקו.״

ניקו מזהה מייד את ההזדמנות לתת לאחותו לעשות את רוב העבודה. ״אוקיי!״ הוא אומר בשמחה.

סוף־סוף הוא מפסיק להתעלל בי עם הכדור שלו ומטפס בריצה במדרגות, שתי מדרגות בכל פעם, ומצטרף לאיידה שכבר מחכה בחדר שלו. אני אומרת לה לא לעשות בשבילו את כל העבודה, אבל זה קרב אבוד. בשלב הזה אני בעצמי צריכה לפרוק שישים ארגזים בערך. כל עוד זה יקרה, אהיה מרוצה.

קבלת הבית הזה הייתה מזל גדול. לפני כן, לא קיבלו שש הצעות מחיר שהצענו בשכונות הרבה פחות טובות מהשכונה הזאת. לא חשבתי שיש לנו סיכוי ולו הקלוש ביותר להשיג את הבית הכפרי בעיירה עם בתי ספר ציבוריים ברמה גבוהה. כשהמתווכת התקשרה ובישרה לנו שהבית שלנו, כמעט בכיתי מרוב שמחה. בעשרה אחוזים פחות מהמחיר המבוקש!

כנראה היקום החליט שמגיע לנו קצת מזל טוב.

אני מסתכלת מהחלון על משאית ההובלה שחונה ברחוב מחוץ לבית. אנחנו גרים ברחוב קטן ללא מוצא. מעבר לכביש נמצאים עוד שני בתים. אני רואה צללית של מישהו שעומד ליד החלון, כנראה השכנים החדשים שלנו. אני מקווה שהם ידידותיים.

קול חבטה נשמע מתוך המשאית, ואני פותחת את הדלת הקדמית כדי לראות מה קורה. אני יוצאת בריצה ובדיוק באותו רגע בעלי מגיח מתוכה עם חבר שהסכים לעזור עם המעבר. רציתי לשכור חברת הובלות, אבל הוא התעקש שעם קצת עזרה מחברים הוא יכול לעשות זאת בעצמו. ועליי להודות שאנחנו צריכים לחסוך כל סנט כדי לעמוד בתשלומי המשכנתה. גם בעשרה אחוזים מתחת למחיר המבוקש, בית החלומות שלנו לא זול.

בעלי מחזיק צד אחד של הספה שלנו, החולצה שלו דבוקה לגופו מרוב זיעה. אני מתכווצת, כי הוא בשנות הארבעים לחייו והדבר האחרון שהוא צריך זה לפגוע בגב שלו. הבעתי את הדאגה שלי בפניו כשתכננו את המעבר, והוא התנהג כאילו זה הדבר המטופש ביותר ששמע בחייו, אף על פי שהגב שלי נתפס כל שבועיים. ואני לא צריכה להרים ספה כדי שזה יקרה, מספיק שאני מתעטשת.

״אנזו, אתה מוכן להיזהר?״ אני מבקשת.

הוא מביט בי ואני נמסה. זה נורמלי? קיימות עוד נשים שנשואות למישהו כבר אחת־עשרה שנים ועדיין חוות רעד בברכיים?

לא? רק אני?

אומנם זה לא קורה בכל רגע, אבל בחיי שהוא עדיין מצליח לרגש אותי. העובדה שאיכשהו הוא נהיה סקסי יותר משנה לשנה עוזרת קצת, אם כי אני רק הולכת ומזדקנת.

״אני נזהר,״ הוא מתעקש. ״חוץ מזה, הספה הזאת? היא קלילה! כמעט לא שוקלת כלום.״

הבחור שמחזיק את הקצה השני של הספה מזכה אותי בגלגול עיניים. עם זאת, אני חייבת להודות שזו לא ספה כבדה במיוחד. קנינו אותה באיקאה וזה שדרוג מהספה האחרונה שהייתה לנו, זו שאספנו מהרחוב. לאנזו הייתה תאוריה שכל הרהיטים הטובים ביותר שלנו חיכו לנו על המדרכה מחוץ לבית.

התבגרנו קצת מאז. אני מקווה.

כשאנזו והחבר שלו מכניסים את הספה לתוך הבית החדש והיפה שלנו, אני מרימה שוב את מבטי אל הבית ממול. רחוב לוקוסט מספר שלוש־עשרה. מישהו עדיין עומד שם ליד החלון ומביט בי. חשוך בבית ואני לא יכולה לראות יותר מדי, אבל הצללית הזאת עדיין עומדת ליד החלון.

מישהו צופה בנו.

אבל אין בזה שום דבר מאיים. האנשים שגרים בבית הזה הם השכנים החדשים שלנו, ואני בטוחה שהם סקרנים לדעת מי אנחנו. בכל פעם שראיתי משאית הובלות מחוץ לבניין שלנו הסתכלתי מהחלון כדי לראות מי נכנס לגור בו. אנזו נהג לצחוק עליי ואמר לי להפסיק להסתכל וללכת להציג את עצמי.

זה ההבדל בינו לביני.

טוב, זה לא ההבדל היחיד.

בניסיון לשנות את דרכיי ולהיות ידידותית יותר, כמו בעלי, אני מרימה את ידי ומנופפת לצללית. הגיע הזמן לפגוש את השכן החדש מרחוב לוקוסט שלוש־עשרה.

רק שהאיש שעומד ליד החלון לא מנופף בחזרה. במקום זה, התריסים נסגרים מייד והצללית נעלמת.

ברוכים הבאים לשכונה.

פרק 2

אנזו סוחב את הארגזים האחרונים לתוך הבית, בזמן שאני עומדת על המדשאה היבשה שלנו, מתחמקת מלפרוק ארגזים ומפנטזת על האופן שבו תיראה המדשאה אחרי שבעלי יחדש אותה. אנזו קוסם בכל מה שקשור למדשאות — ככה נפגשנו, למען האמת. הדשא הזה נראה אבוד לגמרי עם הכתמים החומים ועם האדמה המתפוררת, אבל אני יודעת שבעוד שנה מעכשיו המדשאה שלנו תהיה היפה ברחוב.

אני שקועה בדמיונות כשהדלת של הבית שנמצא ממש מולנו — רחוב לוקוסט מספר שתים־עשרה — נפתחת לרווחה. אישה עם שיער בצבע חום־כתום, בתספורת קארה מדורג, מגיחה מהבית. היא לבושה בחולצה לבנה צמודה ובחצאית אדומה, ונועלת נעלי עקב מחודדות שנראה שהן יכולות להוציא למישהו עין.

למה המחשבות שלי תמיד הולכות לשם?

בניגוד לשכן ממול, היא נראית ידידותית. היא מרימה את ידה בברכת שלום נלהבת, וחוצה את השביל הקצר המרוצף שמפריד בין הבתים שלנו.

״שלום!״ היא אומרת בהתלהבות. ״איזה כיף לפגוש סוף־סוף את השכנים החדשים שלנו! אני סוזט לואל.״

כשאני מושיטה את ידי כדי ללחוץ את ידה המטופחת, היא מזכה אותי בלחיצת יד מכאיבה למדי יחסית לאישה. ״מילי אקרדי.״

״נעים מאוד לפגוש אותך, מילי,״ היא אומרת. ״את תאהבי לגור כאן.״

״אני כבר אוהבת,״ אני משיבה בכנות. ״הבית הזה מדהים.״

״אה, זה נכון.״ סוזט מהנהנת. ״הוא עמד ריק זמן מה כי, את יודעת, בתים קטנים כאלה קשה למכור. אבל ידעתי שהמשפחה הנכונה תגיע.״

קטן? האם היא מעליבה את הבית האהוב שלנו? ״טוב, אני אוהבת אותו.״

״אה, כן. הוא נעים מאוד, נכון? ו...״ מבטה משתהה על המדרגות שלנו שהתפוררו מעט. אנזו נשבע שיתקן אותן — זהו רק דבר אחד מתוך רשימת תיקונים ארוכה. ״פשוט. כל כך פשוט.״

טוב, אין ספק שהיא מעליבה את הבית שלנו.

אבל לא אכפת לי. אני אוהבת את הבית ולא מעניין אותי מה חושבת עליו איזו שכנה שחצנית.

״מילי, את עובדת?״ שואלת סוזט ועיניה הכחולות־ירוקות מתמקדות בפניי.

״אני עובדת סוציאלית,״ אני עונה בגאווה. אף על פי שאני עובדת במקצוע הזה כבר שנים רבות, אני עדיין גאה בקריירה שלי. כן, לעיתים היא מתישה, מרסקת את הנפש והשכר לא משהו שאפשר להתלהב ממנו, ובכל זאת — אני אוהבת אותה. ״מה איתך?״

״אני סוכנת נדל״ן,״ היא עונה באותה מידה של גאווה. אה, זה מסביר את הסיבה שבגללה היא העליבה את הבית שלנו במונחי נדל״ן. ״השוק בנסיקה עכשיו.״

טוב, זה נכון. עכשיו שאני חושבת על זה, סוזט לא הייתה מעורבת במכירת הבית. אם היא סוכנת נדל״ן, איך זה שהשכנים שלה לא רצו שהיא תמכור עבורם את הבית?

אנזו יוצא מהמשאית ובידיו ארגזים נוספים. החולצה שלו עדיין צמודה לחזהו ושערו השחור רטוב. אני זוכרת שמילאתי את אחד הארגזים האלה בספרים ודאגתי שמא הם יהיו כבדים מדי. עכשיו הוא סוחב לא רק את הארגז הזה, אלא עוד אחד מעליו. הגב שלי כואב רק מלראות אותו.

גם סוזט מסתכלת עליו. היא עוקבת אחר ההתקדמות שלו מהמשאית עד לדלת שלנו, וחיוך נמתח על שפתיה. ״המוביל שלך ממש חתיך,״ היא אומרת.

״למען האמת, הוא בעלי.״

הלסת שלה נשמטת. נראה שהיא מתרשמת ממנו יותר מאשר מהבית. ״את רצינית?״

״אה־הא.״ אנזו מניח את הארגזים בסלון ויוצא מהבית פעם נוספת. מאיפה המרץ הזה? לפני שהוא מגיע למשאית, אני מנופפת לו. ״אנזו, בוא תכיר את סוזט, השכנה החדשה שלנו.״

סוזט ממהרת למשוך את חולצתה ולתחוב קווצת שיער חומה־כתומה מאחורי האוזן. אילו הייתה יכולה, אני די בטוחה שהיא הייתה מעיפה מבט מהיר במראה המתקפלת ומחדשת את השפתון שלה. אבל אין זמן.

״שלום!״ היא אומרת בהתלהבות ומושיטה את ידה. ״נעים להכיר! אנזו, נכון?״

הוא לוחץ את ידה ומחייך חיוך רחב, שגורם לקמטוטים מסביב לעיניו. ״כן, אני אנזו. ואת סוזט?״

היא מצחקקת ומהנהנת בהתלהבות. התגובה שלה מוגזמת מעט, אבל למען ההגינות, הוא באמת מפעיל את הקסם שלו. בעלי חי במדינה הזאת כבר עשרים שנה וכשאנחנו משוחחים בארוחת הערב, המבטא שלו עדין יחסית. אבל כשהקסם שלו מופעל, הוא מבליט את המבטא ונשמע כאילו רק עכשיו ירד מהספינה. או כמו שהוא אומר, עכשיו ירד מספינה.

״אתם ממש תאהבו לגור פה,״ אומרת סוזט. ״הרחוב הזה קטן ושקט.״

״אנחנו כבר אוהבים אותו.״

״והבית שלכם חמוד כל כך.״ היא מוצאת עוד דרך יצירתית לציין שהבית שלנו קטן יותר מהבית שלה, באופן משמעותי. ״הוא יהיה מושלם בשבילכם ובשביל הילדים שלכם, במיוחד עם עוד קטן אחד בדרך.״

כשהיא אומרת את זה עיניה מתמקדות בבטן שלי, שממש לא מכילה עוד קטן אחד בדרך. כבר תשע שנים שהיא לא הכילה קטן אחד.

החלק הכי גרוע הוא שאנזו מסובב את ראשו ומסתכל עליי, ולרגע אחד מופיע ניצוץ של התרגשות על פניו, אף על פי שהוא יודע טוב מאוד שעברתי קשירת חצוצרות במהלך הניתוח הקיסרי עם ניקו. אני מסתכלת על הבטן שלי ורואה שהחולצה אכן בולטת בצורה לא מחמיאה, ומתה קצת מבפנים.

״אני לא בהיריון,״ אני אומרת כדי להבהיר זאת לסוזט — וגם לבעלי.

סוזט מכסה בכף ידה את שפתיה המרוחות בשפתון אדום. ״אוי יקירה, אני ממש מצטערת! הנחתי ש —״

״זה בסדר,״ אני קוטעת אותה לפני שתחמיר את המצב. אני אוהבת את הגוף שלי, באמת. בשנות העשרים שלי הייתי רזה כמו מקל, אבל עכשיו יש לי קימורים נשיים להשוויץ בהם ונראה לי שגם בעלי נהנה מהם.

ובכל זאת, אזרוק את החולצה הזאת לפח.

״יש לנו שני ילדים.״ אנזו מניח את ידו על כתפי, לא מודע לעלבון של סוזט. ״הבן שלנו ניקו והבת שלנו איידה.״

אנזו לא יכול להיות גאה יותר בילדים שלנו. הוא אבא נהדר והיה רוצה עוד חמישה ילדים לולא כמעט איבדתי את חיי בלידה של הבן שלנו. היינו שמחים לאמץ או לשמש כמשפחת אומנה, אבל עם העבר שלי זה לא בא בחשבון.

״סוזט, יש לך ילדים?״ אני שואלת.

היא מנידה בראשה לשלילה, מבט מזועזע בעיניה. ״ממש לא. אני לא טיפוס אימהי. זה רק בעלי ג׳ונתן ואני, ואנחנו מאושרים בלי ילדים.״

מצוין, יש לה בעל משלה. היא יכולה להתרחק מבעלי.

״אבל יש ילד קטן בבית שמול הבית שלכם,״ היא אומרת. ״הוא בכיתה ג׳.״

״גם ניקו בכיתה ג׳,״ אנזו אומר בהתלהבות. ״אולי נוכל להכיר ביניהם?״

כשעברנו דירה, נאלצנו להוציא את הילדים מבית הספר באמצע השנה. תסמכו עליי, הדבר האחרון שאתם רוצים לעשות הוא לשלוף שני ילדים קטנים מבית הספר באמצע חודש מרץ. התמלאתי רגשות אשמה, אבל לא יכולנו לשלם גם משכנתה וגם שכירות עד סוף שנת הלימודים, כך שלא נותרה לנו ברירה.

ניקו, שמוחצן כמו אבא שלו, לא הוטרד מכך. בשבילו חדר מלא בילדים חדשים שהוא יכול להרשים בשטויות שלו תהיה הרפתקה מהנה. איידה קיבלה את החדשות ברוגע, אבל מאוחר יותר מצאתי אותה בוכה בחדר שלה מפני שהיא תיאלץ להיפרד משתי החברות הטובות שלה. אני מקווה שעד הסתיו שניהם יתאקלמו והטראומה של המעבר באמצע שנת הלימודים תישאר רק זיכרון רחוק.

״אתם יכולים לגשת אליהם ולערוך איתם היכרות,״ סוזט מושכת בכתפיה, ״אבל ג׳ניס, האישה שגרה שם, לא ממש חברותית. היא יוצאת מהבית רק כדי לקחת את הבן שלה לתחנת האוטובוס. אני רואה אותה בעיקר ליד החלון, מביטה החוצה אל הרחוב. כזאת חטטנית.״

״אה,״ אני אומרת ושואלת את עצמי איך יכול להיות שג׳ניס חטטנית כל כך, אם היא כמעט אף פעם לא יוצאת מהבית.

אני מסתכלת על הבית ממול, בלוקוסט מספר שלוש־עשרה. החלונות חשוכים למרות שעת הצהריים ואף על פי שנראה שהאנשים שגרים בו נמצאים בבית.

״אני מקווה שיש לך וילונות טובים לחלונות שלך,״ היא אומרת לי. ״כי יש לה יכולת תצפית מצוינת.״ בו־זמנית אנזו ואני מסובבים את הראש אל הבית החדש שלנו. פתאום מתבהרת לנו העובדה שעל אף אחד מהחלונות בכל הבית אין תריסים או וילונות. איך לא שמנו לב לזה קודם? אף אחד לא אמר לנו שנצטרך לקנות וילונות! בכל בית שגרנו בו כבר היו וילונות!

״אקנה וילונות,״ אנזו לוחש באוזני.

״תודה.״

סוזט נראית משועשעת מהתמימות שלנו. ״המתווך לא אמר לכם לקנות וילונות?״

״מתברר שלא,״ אני ממלמלת.

נראה שסוזט מנסה לרמוז שאילו היא הייתה המתווכת שלנו, היא הייתה מציינת בפנינו לקנות וילונות. עכשיו זה מאוחר מדי, כי נכון לרגע זה אין לנו.

״אני יכולה להמליץ על חברה מעולה שתבוא להתקין לכם וילונות,״ היא אומרת. ״הם התקינו אצלי בבית בשנה שעברה. הם התקינו גם את וילונות הגלילה היפים בקומה הראשונה והשנייה ואת התריסים החמודים בעליית הגג.״

אני לא יכולה לדמיין כמה זה יעלה. הרבה יותר מכפי שאנחנו יכולים להוציא, זה בטוח.

״לא, תודה,״ אומר אנזו. ״אני יכול לעשות את זה.״

היא קורצת לו. ״כן, אני בטוחה שאתה יכול.״

היא רצינית? נמאס לי שהאישה הזאת מתחילה עם בעלי בנוכחותי. זה לא שנשים אחרות לא מתנהגות אותו הדבר, אבל אנחנו שכנות, לעזאזל. היא לא יכולה להיות קצת יותר מעודנת? מתחשק לי להגיד משהו, אבל אני מעדיפה לא ליצור לעצמי אויבים חמש דקות אחרי שעברתי הנה.

״חוץ מזה,״ היא אומרת, ״רציתי להזמין את המשפחה שלכם לארוחת ערב. את שניכם, כמובן, ו... גם הילדים יכולים לבוא.״ סוזט לא מתלהבת מהרעיון שהילדים ייכנסו אליה הביתה, והיא אפילו לא יודעת שלניקו יש נטייה לשבור דברים יקרים חמש דקות אחרי שהוא נכנס לחדר.

״בטח, זה יהיה נפלא,״ אומר אנזו.

״נהדר!״ היא מחייכת אליו ופניה קורנות. ״מה עם מחר בערב? אני בטוחה שהמטבח שלכם לא יתפקד עד אז, כך שזה יוריד מכם את הלחץ.״

אנזו מסתכל עליי בגבות מורמות. יש לו כוחות אינסופיים לאירועים חברתיים, אבל אני מופנמת יותר ולכן מעריכה את זה שהוא מתייעץ איתי לפני שמסכים. האמת היא שאני מתעבת את הרעיון לבלות ערב שלם במחיצת האישה הזאת. היא מוגזמת. אבל אם אנחנו עומדים לגור כאן, לא כדאי שנתיידד עם השכנים? זה לא מה שמשפחות מהפרוורים עושות? ואולי היא לא תהיה נוראה כל כך ברגע שנכיר אותה.

״בטח,״ אני אומרת. ״יהיה נחמד מאוד. אנחנו לא מכירים אף אחד בלונג איילנד.״

סוזט שומטת את ראשה לאחור בצחוק מתגלגל וחושפת שורה של שיניים לבנות ויפות. ״אוי, מילי...״

אני מסתכלת על אנזו שמושך בכתפיו. אף אחד מאיתנו לא מבין מה מצחיק כל כך. ״מה?״

״אין לך מושג איך את נשמעת,״ היא מצחקקת. ״אף אחד לא אומר בלונג איילנד.״

״ל...לא?״

״לא!״ היא מנידה בראשה מצד לצד כאילו הגזמתי ממש. ״אומרים על לונג איילנד. את לא באי — זה נשמע עילג. את על אי.״

אנזו מגרד את ראשו המלא בשערות שחורות ואף לא שערה לבנה אחת. לולא בקבוקי הצבע לשיער שלי, הייתי כולי כמעט לבנה וזה המצב מאז שניקו נולד. לאנזו יש רק כמה שערות לבנות בזקן שצצות כשהוא מניח לו לצמוח. וכשציינתי זאת בפניו, הוא חיפש עד שמצא שערה לבנה אחת על הראש והראה לי אותה, כאילו זה ישפר את הרגשתי.

״אז אני לא מבינה,״ אני אומרת. ״את אומרת שאנשים צריכים להגיד על הוואי? או על סטטן איילנד?״

החיוך נעלם מפניה. ״טוב, סטטן איילנד הוא מקרה שונה לגמרי.״

אני מנסה ללכוד את מבטו של אנזו, אבל נראה שהוא משועשע מכל העניין. ״ובכן, סוזט, אנחנו שמחים להיות על לונג איילנד. ואנחנו מצפים לאכול איתך מחר ארוחת ערב.״

״אני לא יכולה לחכות,״ היא אומרת.

אני מכריחה את עצמי לחייך. ״להביא משהו?״

״אה,״ היא מתופפת עם אצבעה על הסנטר. ״אולי תביאי קינוח?״

מעולה. עכשיו אני צריכה לשבור את הראש איזה קינוח אני צריכה להכין, כזה שיעמוד בסטנדרטים של סוזט. אני חושבת שקופסה של עוגיות אוראו לא תספיק. ״נשמע טוב.״

כשסוזט צועדת על השביל בחזרה לביתה הגדול בהרבה, העקבים שלה נוקשים על המדרכה. עם כל צעד וצעד שלה אני מרגישה דקירה בבטן. התרגשתי כל כך כשקנינו את הבית הזה. נדחסנו לדירות קטנות במשך כל כך הרבה זמן וסוף־סוף יש לי את הבית שחלמתי עליו.

עכשיו, לראשונה, אני שואלת את עצמי אם לא עשינו טעות נוראה שעברנו הנה.