איפה הבית

חלק ראשון

1985

1

ריקי 

נתנְתי לו ת'יד.

הוא לקח אותה.

טוב, לא בדיוק לקח. אני סחבתי ת'יד שלו כמו שאני סוחבת שק תפוחי אדמה מהרצפה של שוק רמלה. אבל הוא לא אמר מילה. קם והלך איתי. ככה.

שככה אִיֶה לי טוב, אנ'לא חולמת.

אח, אלוהים. אולי, אולי דניאל הזה הוא הכרטיס שלי החוצה.

אולי הוא זה שיוציא אותי מהקופסה עם הקירות המתקלפים, ששותקים לי כמו עדים שראו הכול ולא אומרים מילה.

שיוציא אותי מהטיח שנופל כמו חתיכות מהנשמה.

אולי הוא זה שיבנה לי סוף־סוף בית.

בית עם ריח של קפה של הבוקר. עם מילה טובה אחת ליום. אפילו חצי.

חיים של שקט.

בלי ריח של זיעה חמוצה מעורבבת עם העשן של סיגריות זולות מהבר, ועוד ריחות שיותר טוב לא לדבר עליהם.

מצחיק, הא?

אני הוצאתי אותו מהמועדון לטייל במושבה, והוא יוציא אותי מהזבל והסירחון וייקח אותי לחיים טובים, נקיים.

וואלה! חיים נקיים.

אני בֶּכלל יכולה לִִיות נקייה? אחרי שמשאית אלפיים טון דרסה לי ת'לב ועשתה ממנו רסק מרוח על הכביש, רסק שהשמש ייבשה אותו והרוח עשתה ממנו נייר סופג בשביל כל אחד?

איך הלב הזה יכול פתאום לחזור למה שהוא היה, בלי כתמים, בלי כל הטינופת שנדבקה אליו בדרך?

ועוד איזה טינופת. למשל, השפה שלי. יעני, איך שאני מדברת. הדיבור שלי הוא דיבור של סמטה באמצע הלילה. של פיצוץ בצריף של פחונים. בחיים אנ'לא יגיע לרמה של דניאל. וואי־וואי, איזה עברית יש לו, של שבת וחגים וְמועדים לשמחה. עברית של שבת חתן. מילים שיוצאות לו מהסידור של יום כיפור, כאלה מדויקות, נקיות, עם ניקוד.

כל מילה שלו זה ברבור שמרים ת'ראש מעל כולם ושט לו באגם של חכמים.

הוא בטח עשה שידוך עם המילון הזה שאצלהם בבית, מילון שושנים, אה... אבן שושנים, מה שזה לא אִיֶה.

ומה אני?

אני דוחפת החוצה מילים מהבטן, מהרחוב, מהילדות והמכות.

אנ'לא עברתי דרך אקדמיה ללשון. פעם שמעתי את דניאל והמשפחה שלו רבים בסלון על איך אומרים נכון איזה מילה, לא זוכרת מה, וגם לא חשוב. וְפּתאום אחד מהם זרק משהו כזה: "לפי האקדמיה ללשון". זה כמו לַגיד "לפי התנ"ך". לא היה לי מושג מה זה. חשבתי אולי איזה משרד ממשלתי ששומרים בו על המילים.

אלוהים, על זה אנשים רבים? על איך אומרים מילה נכון? מה זה משנה בֶּכלל?

ואחותו?

וואי־וואי, זאתי מדברת כִּאילו נתנה הרצאות בטלוויזיה עוד מלפני שלמדה לדבר.

כל המשפחה שלו מדברים עברית של עורך דין ששתה קפה עם פרופסור.

והוא גם כותב. לעיתונים.

אני לא קראתי. ממתי אני מחזיקה עיתון ביד? אני בקושי קוראת תפריט.

אבל החברים שלו, אח החברים, אחושלוקי כל אחד, הראו לי ת'שם שלו כתוב בעיתון: דניאל עזרא, על יד הכותרת "מחשבות", והם 'סתכלו עלי וראו איך אני מרימה גבות לתפארת (אני כל יום עושה גבות, לא יכולה לראות קצה אחד של שערה מיותרת).

מחשבות, כן... גם לי יש מחשבות, אבל מי כתב על זה פעם?

והוא גם כותב שירים. בלי מנגינה, ככה סתם, מילים מהבטן.

עד עכשיו חשבתי ששירים זה הולך ביחד עם מנגינה. מי יכול לכתוב שיר בלי מנגינה? זה כמו לעשות חתונה בלי אוכל.

אבל אני שותקת. שלא יִיצא לי פדיחות.

הוא גם גנן. אבל לא סתם אחד ששותל פרחים באדנית ויוצא לסיגריה, אה?

הוא מגדל פרחים ועצים כמו שאחרים מגדלים ילדים. עם סבלנות של נזיר. לא כמו הגננים המצחיקים האלה, שמפזרים כמה שתילים בגינה וקוראים לעצמם "מעצבי נוף". עאלק!

כמו שאני בלרינה. חחח...

יש לו מַשתלה. גן עדן קטן על אדמה רטובה. החברים שלו אומרים שהוא לא שותל, הוא לוחש לשתילים. זה דניאל, אחד שמבין ת'שקט של האדמה. גם עם צמחים, גם עם מילים, גם עם הלב.

אולי גם עם אישה כמוני...

אח, אלוהים, הלוואי!

והיא, אחותו לאה, מה היא אמרה לי שהיא עושה? היא יועצת בֶּצֶפֶר. כל הכבוד. כמו שיש רב בַּבֵּית כֶּנֶסֶת, אז גם כן היא רב, אבל של מורים ושל תלמידים.

"זה כן, זה לא."

"ככה תעשה, ככה אל תעשה."

"פה תשתדל, פה תתרחק."

סחתיין עליה.

והאח שלו יואב, וואלה לומד אוניברסיטה. סטודנט. לא הבנתי מה לומד. מילה קשה כזאתי, פסיכי... ומתי ששאלתי מה זה אומר, לא לגמרי הבנתי, נשמע כמו לתקן נשמות של אנשים שאפ'חד לא שם עליהם.

ויש את יוסי הקטן. רק בן אחת־עשרה ומדבר עברית של נשיא המדינה.

מוציא מילים כאלה: "למעשה", "באופן עקרוני", "אדרבה"...

אבל הילד הזה סוכרייה על מקל.

והוא גם כתב שיר קטן עם מילים עצובות ועם מנגינה מתוקה שבא לי לחבק אותו:

 

סַפֵּר לי סַפֵּר לי כוכבי

על תרועות של מלחמות.

סַפֵּר לי סַפֵּר לי כוכבי

על תרועות של ניצחונות.

על החיילים, על החיילים

שנפלו, שנפלו בקרב.

 

רק את זה אני זוכרת.

יא אללה, שירים כאלה זה לא סתם. זה ילד עם נשמה.

אז איפה הם ואיפה אני? ברור שהם, שיש להם מדף שלם של ספרים במוח, ידברו בשפה כזאתי.

אני בחיים לא יגיע לרמה הזאת.

אבל דניאל, שהוא שומע אותי הוא אף פעם לא מתקן, לא מעקם ת'פרצוף, לא מרים ת'אף.

הוא פשוט שם. והוא לא מזלזל. נותן לי כבוד.

מה שאפ'חד לא נתן לי בחיים.

ואולי, אולי באמת אני צריכה לִשתנות, בשבילו, בשבילי, בשביל שנינו.

אבל השפה שלי, זה עוד כלום. הבור אכי עמוק, איפה שהפילה אותי המשאית של החיים, זה הגוף שלי.

לא הגוף שאני רואה במראה, הגוף האחר, זה שמרגיש. הגוף שזוכר כל לילה, כל נגיעה, כל בחור שחשב שהוא עושה לי טובה.

אז איך אני מוחקת את זה?

איך פתאום אני מסלקת מהגוף שלי ת'משאית שכבר 'תְרַגלתי להרגיש אותה עלי כל השנים השחורות האלה? איך אני פתאום נִיֵית מישהי חדשה?

אנ'לא יודעת.

אבל יודעת דבר אחד: זה הצ'אנס שלי. כי כל אחד אחר ישתין עלי.

רק דניאל אולי ישים עלי לב ויוציא אותי מהבוץ של החיים.

אם אני מפספסת אותו, הלך עלי.

•••

ריקי הניפה את ראשה בהדרת נחרצות וקמה בזהירות מהכיסא שבכל ישיבה וקימה השמיע חריקות כאילו עוד רגע יקרוס. היא החלה לפסוע הלוך ושוב בחדרה הקטנטן, לבושה שמלת כתפיות דקיקה שמתחתיה נעו רגליה הארוכות, הזוכות לשריקות התפעלות לא פחות מהחזה השופע שהיא דואגת להקצות לו חלקת־חשיפה נדיבה למדי. בעודה פוסעת, שִחזרה לעצמה את המסע הארוך שעברה בחודשים האחרונים.

התמזל מזלה להתוודע אל אותה חבורת בחורים מהמושבה שפקדו את הבָּר ביפו שבו היא עובדת. היא זכרה היטב את האוטובוס שהוביל אותה אל המושבה לפני חודש בדיוק, כשקיבלה החלטה נחושה להיאחז בדניאל כמי שעשוי לעזור לה לבצע את המפנה הגדול בחייה, ארבעה חודשים אחרי שהגיעה לשם לראשונה.

היא זכרה גם את הרגע שבו עמדה לרדת בתחנה בנסיעה הזאת לפני חודש. היא משכה בכבל של הפעמון. שלפה מן התיק שפתון אדום והעבירה אותו במשיחה מדויקת של מי שהתאמנה על כך חיים שלמים. האמת, לא היה לה צורך במראה; אצבעותיה הכירו את הדרך אל שפתיה כמו נהג אוטובוס את ההגה.

ובכל זאת, מתוך הרגל לאשר את מה שכבר ידעה, שלפה את הראי הקטן. מבט אחד הספיק. פנים חדות, שזופות, גבות עשויות כמו שצריך, עיניים גדולות חומות ומבריקות, שפתיים אדומות, שיער שחור קצר ומתולתל. הכול היה בדיוק במקום.

היא חייכה אל בבואתה, קיפלה את המראה, החזירה אותה עם השפתון לתיק והתענגה לשבריר שנייה על הוורוד הקליל של הלק על ציפורניה, קריצה קטנה של נשיות מתפנקת בעולם קשוח.

היא התרוממה ממושב האוטובוס המקרטע, התקדמה בפסיעה תיאטרלית כמו רקדנית על במה, נתמכת במסעדי המושבים. הנהג פגש את עיניה לשבריר רגע. היא שיגרה לעברו הבהוב עין חצוף והוא הסיט את עיניו קדימה, מהסס, כמעט נבוך.

איזה גבר יבש, גיחכה לעצמה. איך אנשים לא יודעים לחיות? האוטובוס האט, עצר בתחנה בחריקה והדלתות נפתחו ברעש. היא פנתה לרדת, מעכבת את טור האנשים הנדחקים להיכנס. הגבר שניצב בראש הטור חייך לעברה, הצטמצם ופינה לה דרך, תוך שהוא מחכך את כתפו בכתפה. הוא לא טרח להסוות את המבט הרעבתני שנטע בירכיה הפורצות ברעננות נעורים מבעד לשמלת המיני הקצרצרה, שהבד שלה, שכיסה קודם טפח, התרומם מעט עם ירידתה וכעת גילה טפחיים.

"זונה," צקצקו לעברה הנשים ודחקו בגבר המסוּנוור לעלות כבר לאוטובוס.

"למה את לא יורדת בדלת האחורית?" הטיחו בה. אבל ריקי כבר ניצבה על שביל העפר ויישרה את שמלתה, בעודה מביטה אחורנית ומשגרת עפעוף עין חד־משמעי לעבר הגבר שהמשיך לאחוז בשני צדי הדלת, נדבק אליה כמו דבש חם, ממאן להיפרד ממראה צמד העופרים המוצקים המגיחים מבעד לחזייתה הקטנה המחזיקה בקושי את תכולתה המפוארת, מתעלם מחמת זעמן של הנשים שחסם את דרכן ומאיומיו של הנהג כי יסגור את הדלת.

בהרף עין מדדה את גופו והבחינה בשריריות המתפרצת מבעד לחולצתו ההדוקה, ששלושת כפתוריה העליונים הפתוחים חושפים לרווחה חזה שעיר ושזוף כהלכה. היא דימתה את הסערה שהיתה מתחוללת ביניהם אילו הצטרף לאורחי הבָּר שבו היא עובדת, לאלה שהבוס שלה שומר להם את הפינוקים הכי שווים.

אני רוצה לקלף ממנו כבר את החולצה, היא חושבת ואז פתאום נזכרת. כמה טיפשה אני יכולה לִיוֹת? איפה ההחלטה שלי ולאיפה לוקחות אותי המחשבות המלוכלכות?

היא הרחיקה את ההרהור המענג. עליה לאמץ הרגלים חדשים ולסלק מחשבות כאלה, אם בכוונתה לממש את תוכניתה הערב ולבצע מפנה משמעותי שישנה לחלוטין את חייה.

היא הידקה את רצועת התיק על כתפה, פנתה לדרכה וטפפה על עקבי נעליה הגבוהים והדקיקים בשולי הכביש, תוך שהיא מנענעת את עכוזיה בעליצות.

כשנעמדה בצדו השני של הכביש, השיטה עיניים יוקדות על פני חזית השכונה, משם ימינה אל הרחוב "שלה" ואל המועדון שרק לפני ארבעה חודשים עשתה עמו היכרות וכבר הרגישה שכרתה עמו ברית ידידות, מבנה שבהמשכו נראו הבתים כשחלקם מוארים באור קלוש וחלקם כבר חשוכים.

גם המועדון השכונתי היה שרוי בחשיכה ורק מפתחו בקע אור חיוור. היא החליקה אל ריאותיה שאיפה ארוכה של אוויר צח, ידידותי. היא ידעה כי השעה תשע בערב היא עיתוי הולם למשימה שהציבה לעצמה.

הדרך לשם קצרה, תוואי הליכה של ארבע או חמש דקות בקצב המאפשר החצנת נענועי הגוף. הרחובות היו כמעט ריקים מאדם, אבל היא כבר למדה את כוחן של התנועות האלה שלה לשמר את הלהט הנחוץ לה, כעת אולי יותר מתמיד.

היא סקרה את רצף הבתים, עד שעצרה בנקודה אחת, מקום שבעבר היה רק כתובת ועתה היה לו שם: "דניאל".

בנחישות מופגנת צעדה על פני המכולת השכונתית, הניצבת בין בתים הטבולים בירוק. בכל ביקור קודם הם עוררו בה קנאה, אולם הפעם סילקה מיד כל מחשבה כזאת. היה עליה להגיע במלוא הדרהּ ולהטהּ.

רגליה התייצבו על מפתן המועדון, שבו הלילות היו מלאי עשן ודיבורים וקריצות והבטחות שלא יקוימו. אלא שהפעם היא לא באה בשביל הבטחות. היא באה בשביל הדבר האמיתי.

ככל שהתקרבה עלה באפה ניחוח הסיגריות המוכר. התאורה העמומה הקשתה מעט לראות, אך היא הכירה היטב את המסלול וחלפה בבטחה על פני המבואה, עד שניצבה בפתחו של האולם. מבעד למסך העשן ניסתה לזהות את הדמויות. נראה שכולם כאן, כתמיד.

בתזמון מוכר, הדהדו לקראתה הקולות:

"הופה, תראו מי באה לבקר!"

"בובה, בואי הנה!"

"בואי, ריקי, תני חיבוק!"

קבלת הפנים היתה טקס קבוע של חבורה שאוהבת להרעיף עליה תשומת לב קולנית. כך הם מקבלים אותה בכל ביקור במקום. היא התהלכה ביניהם בתנועות ענטוז, תוך שהיא בוחנת כל אחד מהנוכחים המלחכים במבטיהם את חמוקיה ומעבירה זרת נעימה לברכת שלום ממצחו, דרך שפתיו ועד לסנטרו. בהגיעה אל מוֹמִי, חזר התסריט הקבוע: עיניו התקבעו במפתח שמלתה, ומשחש את מגע האצבע השובבית על שפתיו, כפה עליה חניית ביניים בפיו, ולשונו ליקקה אותה בתאווה.

לאחר רגע קט שחרר אותה, לחה ומנוקדת מנשיכותיו.

את כל ששת הבחורים היא משרתת בבואם אל הבָּר הקטנטן ההוא, החבוי כסוד אפל בסמטאות של יפו. בסיומו של כל ביקור שלהם שם, הם הזמינו אותה לבוא אליהם למועדון במושבה שאותה כינו "הכי מתוקה בארץ". והיא, תמיד, חייכה את החיוך שאמר "בטח מָאמי", אבל הם כבר ידעו: ההבטחות שלה הן כמו קרטיב באמצע אוגוסט ונמסות לפני שהספקת לטעום באמת.

כדי שריקי תקיים חצי ממה שהיא מפזרת, היה צריך להוליד אותה מחדש עם נתוני פתיחה של מורה לחינוך מיוחד, לא של ברמנית מיפו. אבל היא המשיכה לשקשק חיוכים והבטחות כמי שעומדת מאחורי בר של במת יום העצמאות, כי ככה אמר לה הבוס: "תתנהגי יפה לאורחים". והיא ישר קלטה, כי בזכותו הצליחה לקיים את עצמה.

גם קורת גג מצא לה, חדר קטן ומעופש, שקירו החיצוני נהפך עם רדת החשיכה למשתנה ציבורית. לפעמים היא מתעוררת בתחושה שמפל נסתר שוטף אותה בצינה חריפה של לילה זר.

הקירות הפנימיים, מקולפים ומיואשים, משילים מדי יום עלי שלכת לבנים של סיד וטיח. אלה נערמים סביב רגליה, אבל היא כבר התרגלה ואינה מבחינה בהם עוד.

אין מקלחת. כשגופה נושא עליו את לחות הלילה, תערובת שלה ושל מי שחלקו איתה את מיטתה, היא מחממת מים ויוצקת לגיגית פשוטה, מרימה ספל אלומיניום רחב ויוצקת על עצמה זרמים קצובים באותה קלות שגרתית שבה היא מוזגת בבר את המשקאות לאורחים.

מי כמוה יודע להעריך את דאגתו של הבוס. המעט שהציע לה הוא בבחינת שיפור נכבד בהשוואה לתחליף: שוטטות ברחובות ללא מחסה. תמיד צייתה לו. יתרה מכך, בלילות שבהם שתה לשוכרה והושלך מביתו, לא לפני שחבט כהוגן באשתו והיא השיבה לו מנה אחת אפיים, היה מקרטע פצוע וחבול אל חדרה, והיא היתה לוקחת אותו תחת חסותה, רוחצת וחובשת את פצעיו ומעניקה לו מחסדיה. ואז היה קם, מדליק סיגריה, מניח את התקליט של פול אנקה על הפטפון ונרגע.

את הפטפון והתקליט - אוסף להיטיו של הזמר, הכולל בין היתר את "דיאנה", "הניחי ראשך על כתפי" ו"פאפי לאב" - קנה לה במיוחד בשביל הרגעים האלה. לא היה מוכן לשמוע על קסטות או על מערכות סטריאו חדשות.

"מה שטוב לא נוגעים," נהג לומר. היתה בו סלידה מכל חידוש טכנולוגי. פטפון, מבחינתו, היה לא רק מכשיר, אלא הצהרת נאמנות לעולם ישן, אטי, שמדבר בקול חם ומוכר. פול אנקה המסתובב על הפטפון שלה היה כמו משחה של פעם, צורבת מעט אבל אפקטיבית מתמיד.

היא לא ראתה כל קושי בתפקיד שהוטל עליה, להאיר פנים אל האורחים מהמושבה, כיוון שאלה לא נסחפו בהתנהגותם כלפיה, גם משום שנאלצו לשתות לפי מידת כיסם, המתונה למדי, ועל פי רוב לא הגיעו לשִכרות. בסך הכול החמיאו לה על פאר מחשופיה והזמינו אותה לבוא לבקר בשכונתם. הם לא שלחו ידיים למקומות שופעי החסד שאחרים נהגו לשוטט בהם בפרהסיה, בלי שמץ של בושה.

עד שיום אחד החליטה לקיים את ההבטחה.

בלי תכנון מוקדם, בלי ציפיות גדולות, נצנוץ שובב דחק בה להצטרף אל החבורה הסימפתית מהמושבה. היא לא באמת ציפתה למשהו מסעיר או מבטיח עם מי מהם, אבל הרעיון הצחיק אותה, הרגישה שזאת מתיחה.

במצב רוח הרפתקני שעטה לחדרה וניגשה אל שידת העץ הרעועה העומדת בפינה, נתמכת בקיר. בעודה מזמזמת בקולה הצרוד שיר ישן בתימנית, פתחה מגירה מלאה פתקים מקומטים, שובל של לילות עם זרים; פתקים שהושחלו אליה לידיים, לכיסים, לעתים גם לתוך החזייה.

היו בהם מילים גסות, הצעות מגונות וגם פיתויים עטופים, מוסווים כאבירות.

היא התקשתה לפענח את כתב היד המתאמץ, הסתבכה בקווים הסתומים ונדרשו לה דקות ארוכות של ניסיונות התאמה בין שרבוט לצורת אות. סבלנותה כמעט אזלה, עד שלפתע פתק אחד מהם הזדקר מולה: כתב יד מלוכסן. כתובת. תדרוך. הזמנה למסיבה.

קראה בקול, פעם ופעמיים, לוודא שלא טעתה:

"מועדון במושבה אכי נחמדה בארץ. מחכים לך הלילה, אל תעשי לנו קטע. אם את באה, זה כבר מסיבה."

היא קיפלה את הפתק, הטמינה בתיקה וכרעה על ברכיה. במחי יד אספה פתקים שהתעופפו אל הרצפה. היא ניערה מעליהם חלקיקי סיד, דחסה אותם בחזרה למגירה וטרקה אותה במאמץ.

את ביקורה הראשון במועדון ברחוב הגיבורים 1 במושבה סיכמה כהצלחה מפתיעה. היא התקבלה בקריאות תדהמה. אף אחד מהבחורים לא ציפה לה. ההזמנות החוזרות ונשנות מצדם כבר נהפכו לטקס ריק, כמו לחיצת יד לפני פרידה. והנה היא כאן, עומדת מולם, במלוא הדר גופה החטוב.

התדהמה התחלפה בהתרגשות. הם פרשו לה מחצלת, כיבדו אותה בבירה וסיגריה, פטפטו איתה. היא זרמה איתם, הקשיבה, פלטה צחקוקים גם כשלא הבינה את הבדיחה.

הם, שיכורים מעליצות, לעלעו מילים, זרקו הערות, השתובבו בחדווה. ובסיום, קיבלו ממנה הצהרה חתומה בנשיקה כי תשוב.

מאז חזרה שוב ושוב למועדון, גם לבתים של חברים, למרפסת של סניף הצופים, לפינה נסתרת מאחורי הצרכנייה השכונתית, בין שיחים, תלוליות עפר ואבנים. עם כל ביקור הלכה הקִִרבה והעמיקה. המחיצות נפלו. גופה נהפך למעין מִנחָה, טקס לא מדובר, שבו כל אחד בתורו נטל חלק, ובתום הסבב התחיל חדש.

בחדרה הצר בבר לא דרכו. שם קבע הבוס מי יבוא ומי יידחה, על פי כיסו.

הפעם ריקי באה למועדון עם מטרה ברורה. זה מכבר הבחינה בגבר אחד, שונה, ושמו דניאל. הוא תמיד היה שם, אבל מעולם לא נטל חלק בחגיגות הבשר. ישב בצד, קרוב אך רחוק, שתקן ומהורהר. כשכולם פרצו בצחוק, הוא פלט גיחוך יבש, ספק כחכוח.

כשהסיגריה המגולגלת עברה ביניהם, העביר אותה מיד הלאה. רק לעתים, בלחץ החברים, שאף ממנה, עיניו מזדגגות. אבל גם אז לא שר איתם את המנון השטות:

"ריקי, ריקי,

אל תפסיקי,

בואי, קחי עוד שכטה

נעשה חיים בצוותא."

משום מה הם לא דחקו בו לטעום ממנעמיה. איכשהו כולם ידעו שזה קו אדום מבחינתו. גם כשריקי סימנה להם כי יביאו אותו אל גנה הפורח, משכו בכתפיהם ומיאנו לשתף פעולה.

הדבר נבצר מבינתה. כיצד ייתכן שבמקום שבו כל גבר נשבה, ישנו אחד אדיש אל מול הלחלוחית הרותחת בתוכה?

אחרי כל ביקור הפכה בזה. לבסוף הגיעה למסקנה: דניאל שונה. הוא לא רואה בה כלי לסיפוק היצר, אלא אישה שלמה.

המסקנה הזאת מילאה אותה גאווה, תחושה שלא הכירה. לראשונה זה זמן רב הרגישה שלא רק גופה מדבר בשבילה, אלא גם לבה ומחשבתה. עצם העובדה שהצליחה להבחין בזה, שהיא יודעת לקרוא אדם ולפענח את השתיקות שמספרות הכול, גרמה לה עונג מיוחד.

אולי הראש שלה לא כל כך ריק כפי שחשבה וכפי שחשבו כולם. אולי, מתחת לכל החיוכים וההבטחות הריקות, מסתתרת בה יכולת אחרת: להבין, להרגיש, לבחור. אולי עוד לא הכול אבוד.

היא למדה אותו. את שפת הגוף, את שתיקותיו. ככל שהעמיקה ההיכרות, כך גדל בה הרצון. לא רצון קליל ושטחי, כי אם רצון אמיתי. רצון להיקשר, להיבנות.

כשהתברר לה שהוא לחם במלחמת לבנון, הפאזל הושלם. הוא לא סתם שקט. הוא שותק את הזוועות. והיא חשה צורך עז ללטף אותו, לאהוב אותו, רק אותו. אבל בעדינות.

לכן הפעם הגיעה אל המועדון כדי לצוד את לבו של האיש היחיד שלא ניסה לצוד אותה.

היא לא תיתן להזדמנות שנקרתה בדרכה לחמוק בין אצבעותיה. חשה שרק בו נמצא המפתח לשינוי הגואל בחייה.

כשנדם הצחוק, ומומי עמד לקום ולהסתגר איתה, קראה פתאום: "דניאל, בוא נצא לטייל!"

הוא הביט בה, מופתע כמו כולם. היא חייכה אל הפנים הנאות, המוקפות בשיער שחור מלא, אל העיניים הכחולות. היא אחזה בידו ומשכה אותה אליה, קצת יותר חזק מהנדרש.

"בוא, חנוק פה. תראה איזה אוויר מחכה לנו בחוץ."

רחובות המושבה נפרשו מולם, עטופים באפלולית ובמשבי רוח של ערב.

ריקי ניסתה לפתוח בשיחה. "אני מתה על המושבה הזאת. איזה גינות, יו, מלא עצים, פרחים, כמו בקיבוץ כזה. וגם האנשים פה הם עלא כיפאק. אתה אוהב לגור פה?"

הוא הרים גבה. "לא יודע. אני כאן מגיל קטן. זה המקום היחיד שאני מכיר."

"מה צריך יותר מזה?" גיחכה, כמעט מתפוצצת מצחוק מהפרצוף הרציני שעשה. "אני הייתי נותנת הכול בשביל קופסה קטנה עם טיפת אדמה. לא צריך הרבה, חצר של מטר על מטר זה מספיק. אצלכם כל גינה כמו אצטדיון. עם עצים, ירקות, פרחים, דשא, מה לא. תגיד, אתם חיים בגן עדן או מה?"

"כן," הסכים. "אבל גן עדן שדורש עבודה. הרבה. ההשקיה זה החלק הקל יותר. היבלית, לעומת זאת, היא אויב נצחי. אתה עוקר והיא חוזרת, מנופפת לראווה בשורשים ואומרת: 'אני כאן כדי להישאר'."

ריקי חייכה חיוך קטן. התיאור שלו הפתיע אותה. קולו, הנימה הרצינית והכנה שלו, נגע בה.

"אבל מי שאוהב גינון," המשיך, "מוצא בזה לא רק שלווה, אלא גם תחושה של שליחות. לראות שתיל קטן גדל, עץ שמניב פרי, זאת שמחה קטנה, יומיומית, לא מתרברבת."

היא בחנה אותו ארוכות. מעולם לא דיברו אליה כך. שאלה קטנה שהיא שאלה קיבלה מענה כאילו היתה תלמידה מתעניינת והוא מורה סבלני.

"ומי מטפל בגינה שלכם?" שאלה.

"אבא שלי. הוא כל חייו באדמה, עובד בחקלאות כל השבוע ובסופי שבוע מטפל בגינה הפרטית. אנחנו עוזרים כשצריך."

"נו, אתה נשמע חרוץ בדיוק כמו אבא ש'ך. שמעתי שיש לך... איך קוראים לזה... מַשתלה."

"נכון, מִשתלה," הצניע חיוך. "זה מקום לא גדול, אבל משהו שאני הקמתי. יש שם חיים. שתילים, עצים צעירים, שיחי תבלין... קצת מכל דבר. מקום עם ריח של אדמה אחרי גשם."

"יו, איך אתה מדבר, אתה כמו משורר!" צחקה. "עכשיו סִקרנת אותי לגמרי. אני חייבת לראות את זה בעיניים."

"למה לא? בואי. היא קרובה."

"עכשיו?"

•••

הוא פתח שער קטן מברזל. מאחוריו נגלה שטח פתוח מוקף בחומה מאולתרת של רשתות וקרשים. הם נכנסו פנימה. שורות־שורות של עציצים עמדו על משטחים, חלקם על האדמה, חלקם מוגבהים.

"יא ואראדי... מה זה המקום הזה? מה זה, ציור?! כל ירוק פה הוא בצבע אחר! תגיד, אתה שתלת את כל זה לבד?"

"כן. רובם שתילים שהשרשתי, חלק ייחורים, חלק מזרעים. יש פה גם עצי הדר ננסיים, שיחים, פרחים עונתיים. פה למשל שורת רוזמרין, ושם עגבניות שרי ששמתי במרזבים ישנים."

"עגבניות במרזבים?! מה? מי מגדל עגבניות בתוך מרזב?"

"הכול עניין של ניסוי וטעייה. לפעמים הדברים קורים מעצמם, כשאתה באמת מקשיב לצמחים."

"מה זה מקשיב? אתה מסובב על כל הראש?" היא צחקה עד שהחלה להשתעל, "מה, אתה יושב מולם עם כוס קפה, שואל איך עבר עליהם היום?"

הוא חייך, לא נעלב.

"כל צמח זה סרט אחר. אחד אוהב חום, השני בוכה מהשמש. אחד רוצה מים כל יום, השני נרקב אם אתה משקה אותו יותר מדי. כמו אנשים, אם את לומדת אותם, את יודעת מתי לסתום ומתי לפנק."

"אני יגיד לך ת'אמת? לא ציפֵּתי שתבוא לי עם כאלה דיבורים. חשבתי שאתה טיפוס שתקוע בשתיקה. לא ידעתי שאתה גם נכנס לדברים ככה..."

"אני אוהב לשתול. כשאני עם הידיים באדמה, הראש נרגע. הכול מסתדר."

ריקי הרגישה משהו שלא ידעה להסביר. כמו דלת שנפתחה בתוכה.

היא התקדמה בצעדים אטיים, שלחה יד ללטף עלה רחב של שיח לא מוכר.

"מה זה זה? העלים שלו כמו קטיפה."

"זו מרווה רפואית," אמר. "טובה לגרון. תמעכי קצת את העלה ותריחי."

היא שפשפה בין האצבעות, וקירבה אל אפה. "יא, זה כמו תה של שבת איפה ש... איפה שהייתי פעם," קולה נחלש. היא השתתקה.

"יש לי פה עוד משהו להראות לך," אמר, קולו נמוך, חמים, כמו מגיע מהרדיו הישן, כשעוד האמינה שמישהו מדבר רק אליה. היא לא ידעה למה, אבל היא יכלה להקשיב לו בלי סוף. רק שידבר. רק שיישאר קרוב.

הוא פסע הצדה לעבר שולחן עץ מאולתר ועליו עציץ קטן.

"תראי. זה ייחור של גרניום. גזרתי מגבעול של צמח בר שגדל ליד המסילה. שמתי באדמה עם קצת חול, והוא התחיל לתפוס. רוצה לנסות לעשות ייחור בעצמך?"

"מה, עכשיו? אני? מה אני יודעת?"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*