פרק 1
ביפ.
ביפ.
ביפ.
צפצוף מונוטוני ליווה כל רגע בתודעה שלי. נסחפתי בנהר אין־סופי של נוזל סמיך כדבש. לפעמים הוא היה רותח כמו סוכר שהתקרמל סביב גופי, ורציתי לצעוק מכאבים, אבל כשפתחתי את הפה, אף קול לא יצא. לפעמים הנהר היה קפוא כקרח, רעדתי ולא הצלחתי להתחמם, התחננתי בתוך הכלא של ראשי לקצת חום, אבל לא היה מענה.
הצפצוף המשיך, לא נפסק, משך אותי בזרם נעים שעטף והשיט אותי ברוגע אל עבר מקום ללא כאב וללא תחושה.
שמעתי קולות. הם כבר לא התחבאו מאחורי מסך צמר גפן, והתחלתי להבדיל בין הקולות השונים. אומנם לא הצלחתי להבין את המילים, אבל בשעות הערות האלה, גם כשלא הצלחתי לפקוח את עיניי, היה ברור לי שאני בחיים.
ידעתי מתי אני חולמת ומתי אני ערה, שני מצבים שמוחי הצליח לזהות למרות שעיניי היו עצומות כל הזמן.
צליל הצפצוף ליווה כל נשימה. ביפ. ביפ. ביפ.
סבלתי מסיוטים — או כך לפחות היה נדמה לי, ובאותם רגעים ניסיתי לקום. גופי רעד מכאב, אבל במהרה שוב מצאתי את עצמי צפה בנהר החמים ונאלצתי להרפות מהצורך לשחות לעבר החוף.
עיניי נפקחו באיטיות. הצפצוף המשיך ללוות אותי בניסיון המאומץ להזכיר לגופי איך להרים את העפעפיים, איך לראות את מה שקורה סביבי. גרוני היה יבש וכאוב, כאילו מישהו שייף לי אותו מבפנים.
מצמצתי בעיניי וניסיתי למקד את מבטי. הצפצוף התגבר, וסוף־סוף הצלחתי להתרכז בסביבה שלי.
הייתי לבד, שוכבת במיטת בית חולים בחדר מואר ויפה שצפה אל הים. נאנחתי כשניסיתי להזיז את ראשי. הכול כאב. הכאב הדהד מכל תא בגוף שלי.
תנועה בזווית העין תפסה את תשומת ליבי וגרמה לי להסתובב אל עבר מקור התנועה. נאנקתי מכאב.
עיניי נחתו על גבר שישב בכורסת עור. הוא היה לבוש כולו בשחור, מכנסיים אלגנטיים וטי־שירט. הז'קט שלו היה זרוק על מסעד הכורסה. על החזה שלו נח וסט ובו שני אקדחים גדולים.
מצמצתי בזהירות בעודי מסתכלת עליו. הוא היה רחב כמו הקיר שמאחוריו, והחולצה שלגופו איימה להתפוצץ מעל שריריו הבולטים.
היה לו שיער כהה ומסופר קצר, ועל פניו השזופות נמתחה ארשת זעופה. כשעיניו השקועות והכהות הצטלבו עם עיניי, מצב רוחו השתנה ברגע, וחיוך נלהב האיר את פניו.
"בוקר טוב, בוס! ברוכה השבה!" הוא קרא בצרפתית.
ליבי החל להלום בחוזקה. נלחמתי לשמור על עיניי פקוחות, אבל לשווא — העפעפיים שלי היו כבדים, ושוב הרגשתי שאני נופלת אל תוך השקט שליווה אותי לאחרונה.
פרק 2
הפעם, כשהתעוררתי, הרגשתי מוזר. לא היה לי ספק שאני מתעוררת, אבל משהו לא היה כשורה. הכול היה איטי יותר, כובד מוזר לחץ על גופי. פקחתי את עיניי והבטתי סביב. נשמתי נשימות עמוקות, פנימה והחוצה, בניסיון לייצב את עצמי בכאן ועכשיו.
נזכרתי בהתעוררות הקודמת. לא, זה לא היה חלום — שוב הייתי בחדר המשונה הזה. נראה שללא נוכחות העירויים והמוניטורים לא הייתי מבינה שאני בבית חולים.
החדר מרווח מאוד, דומה יותר לסוויטה במלון יוקרה. המיטה שבה שכבתי הייתה ענקית ולסדינים היה ריח נקי ונעים. הכרית שעליה נח הראש שלי הייתה רכה, וכריות נוספות הונחו לידי לתמיכה.
נזכרתי בגבר המאיים שהיה כאן קודם, זה שקרא לי בצרפתית 'בוס'. פחד עטף את גופי וסובבתי את ראשי בכיוון הכורסה השחורה מעור. לתדהמתי, מי שישב שם היה דוד ויקטור. הוא היה בעיצומה של שיחת טלפון, הצרפתית שלו נשמעה מהירה עד כדי כך שאוזניי העייפות פספסו חלק מהמילים. עיניו נחתו עליי, וכשהוא ראה שהתעוררתי, חיוך נמתח על פניו.
דוד ויקטור לא השתנה הרבה. בגיל שישים פניו כבר עוטרו בקמטי הבעה שהקנו לו מראה מנוסה, אבל לא כזה שמשך יותר מדי תשומת לב. הוא לא היה גבוה במיוחד, אולי בכמה סנטימטרים יותר ממני, ואני הייתי ממוצעת — מטר שישים וחמישה. בשערו הכהה נראו קווצות ראשונות דקות של שיער שיבה. גבותיו, כהרגלן, לא היו מסודרות ונראו שונות זו מזו, כאילו השתייכו לשני אנשים שונים. עיניו הכחולות זהרו כשהביט בי, ושפתיו הרחבות התעקלו לפני שהניח את הטלפון על השולחן.
רציתי לשאול אם הייתי צריכה להגיע לבית חולים כדי שהוא סוף־סוף יבקר אותי, כיוון שלא ראיתי אותו במשך ארבע או חמש שנים. אבל כשניסיתי לפתוח את הפה, הבנתי שהפעולה מצריכה יותר מדי מאמץ וכוח פיזי שפשוט לא היו לי כרגע.
דוד ויקטור קם מהכורסה ונעמד מעל המיטה שלי, "מַה שֵׁר, סלין," סלין, יקירתי, אמר, ולרגע לא הבנתי למה הוא מדבר איתי צרפתית. הוריי דיברו איתי צרפתית מילדות, אבל לרוב דוד ויקטור פתח את שיחותיו בעברית.
"אני מתנצל שאין לי הרבה זמן להסביר, אבל המשטרה כבר בדרכה לכאן. כל מה שאומר כנראה יפתיע אותך, אבל אין לי זמן להנגשה הדרגתית. אבא שלך נפטר."
המילים פגעו בי כמו אגרוף בבטן. נשימתי נעתקה, כאילו כל האוויר נשאב מהחדר.
אבא שלי מת? אומנם אלברט לוי לא היה אדם צעיר — הוא היה מבוגר מאימי בשני עשורים — אבל הוא היה כוח טבע, תובעני ובעל נוכחות שהאפילה על כל אדם אחר סביבו.
"אני משתתף בצערך, יקירתי. אני יודע שזה הרבה להתמודד איתו, במיוחד כשרק התעוררת, אבל זה קרה כבר לפני ארבעה חודשים. לצערי, עברת תאונת דרכים והיית בתרדמת. לא יכולנו ליידע אותך."
כל שיכולתי לעשות היה להניד בראשי בצער. דמעות עלו בעיניי ורציתי לזעוק, אבל הגרון שלי היה יבש וחנוק, ככל הנראה הוא נפגע במהלך הטיפולים שעברתי.
"סלין, אני צריך שתתרכזי לרגע," הוא אמר, וכשהבטתי בו בעיניים מלאות הכחשה, הוא המשיך, "אביך לא היה איש העסקים שחשבת שהוא. הוא ניהל את האימפריה של משפחת לוי כאן, במונקו. בואי נאמר שאנחנו לא אימפריית בנקים או יהלומים. כשהוא נפטר, יום לפני התאונה שלכן, הוא הוריש את הארגון שלו לך, סלין. מעכשיו, רק את בעלת סמכות לקבל החלטות בארגון."
הוא שילב את זרועותיו על החזה הרחב שלו. למרות השמש החזקה שחדרה מבעד לחלון הוא לבש חליפה אפורה כהה שהייתה מחויטת בגזרה צרה, ומתחתיה חולצה מכופתרת דקה. הבגדים שלו שידרו יוקרה בלתי מעורערת אפילו מהקצה השני של החדר.
מוחי ניסה להדביק את קצב המילים שלו. "ארגון," וגם, "אנחנו לא אימפריית בנקים או יהלומים."
נראה שהפרצוף שלי הסגיר את הבלבול שחשתי כי דוד ויקטור חייך חיוך קלוש, כמעט מתנצל.
"אנחנו ארגון פשע, סלין. מאפיה. ואת נמצאת במונקו. המשטרה רוצה לשאול אותך כמה שאלות. את לא צריכה לענות על כלום, פשוט תגידי שאת לא יודעת כלום, וזהו."
לפני שהספקתי לעכל את המילים, הדלת נפתחה בבת אחת, וחמישה גברים לובשי מדים כהים נכנסו פנימה. כובעי המצחייה שלהם, בצבע כחול כהה, העניקו להם מראה רשמי. אחד מהם, גבר בשנות הארבעים לחייו עם אף חד ועיניים קטנות, התקרב למיטה שלי והזעיף את פניו.
"מדמואזל סלין," הוא פנה אליי בצרפתית מהירה, "מה את יודעת על 'מותו של יוליוס קיסר'?"
"מה?" הצלחתי ללחוש. קולי היה צרוד, כל הברה הכאיבה לגרוני.
"הציור של וינצ'נצו קמוציני. יש לנו מידע שאביך המנוח הזמין רפליקה שלו, אבל כל התיעוד מצביע על העובדה שהתמונה הייתה מקורית."
"אני לא —" ניסיתי לענות, אבל מוחי עדיין היה מעורפל מהתרופות.
"אל תיתממי, מדמואזל. התמונה נעלמה, ואנחנו רוצים לדעת איפה היא."
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. עד לפני עשר דקות לא ידעתי שאבי היה ראש ארגון פשע. מה לי ולציורים גנובים? מעולם לא התעניינתי באומנות. אפילו לא ידעתי מי זה וינצ'נצו קפוצ'ינו או איך שקוראים לו.
"את יודעת שהלבנת הון והורדת ערך אלו עבירות שיכולות לגרור אותך לחמש שנות מאסר בכלא במונקו?" הוסיף שוטר אחר, נמוך ומעט מלא, עם שיער שידע ימים טובים יותר.
ברקע שמעתי את קולו של דוד ויקטור, שלא עזב את הטלפון לרגע. הצרפתית שלו הייתה מהירה ומקוטעת, ולהקשיב לו ולשוטרים בו־זמנית היה עבורי ממש משימה בלתי אפשרית.
לבסוף, הוא הוריד את הטלפון מאוזנו.
"אז אני מציע לך להתחיל לדבר," לחץ השוטר הראשון.
"מספיק, מספיק," דוד ויקטור התערב ונעמד בינם וביני. "אתם יכולים ללכת. אין לכם צו, אין לכם כלום."
"מר ויקטור אלבז, אנחנו לא מבצעים מעצר, אלה שאלות —"
"אם יש לכם בעיה, תגיעו לכאן עם צו רשמי, ואנחנו נשמח לענות על השאלות שלכם. אבל כרגע, אין לכם שום סמכות להיות פה."
המחשבות התרוצצו בראשי. ציור מזויף? אני ראש ארגון פשע? איפה אני בכלל?
ראשי החל להסתובב, כתמים שחורים ריצדו מול עיניי, וצפצוף המוניטורים הפך לצווחה מחרישת אוזניים.
עצמתי את העיניים ונתתי לעצמי לשקוע.
פרק 3
בפעם הבאה שהתעוררתי, ידעתי מה מצפה לי. חדר מלון שהוא בכלל בית חולים. מונקו. צרפתית מפי כל הרופאים. לא היו יותר שוטרים בחדרי, אבל במוחי השתוללה סערה. המילים שלהם הדהדו ברגעים שבהם עצמתי את עיניי.
"את יודעת שהלבנת הון והורדת ערך אלו עבירות שיכולות לגרור אותך לחמש שנות מאסר בכלא במונקו?"
כיוון שמעולם לא קיבלתי אפילו דוח על עבירת תנועה, המחשבה על ישיבה בכלא נשמעה כמעט סוריאליסטית.
הימים עברו בבדיקות חוזרות ונשנות וטיפולים רפואיים, בזמן שרק שאלה אחת בערה בתוכי — מה לעזאזל קרה לי?
צלקת חדשה באורך של כחמישה־עשר סנטימטר עיטרה את זרועי השמאלית. בשבוע הראשון שבו התעוררתי יכולתי לתרגל קימה לישיבה בלבד. לאחר שבוע נוסף כבר הצלחתי לקום ולצאת מהמיטה, סירבתי להיות תלויה בזרים שיטפלו בי.
צעד אחר צעד איטי, כשאני נשענת על הקיר, הייתי מדדה. בתחילה רק לשירותים. ולאחר שהתחזקתי והעזתי לצאת למסדרון כדי להרגיל את גופי לנוע שוב, נתקלתי בשומר מגודל בלבוש שחור. זה היה הבחור שפגשתי כשפקחתי לראשונה את עיניי, מקסים בן סימון. או כמו שהשומרים האחרים שלי קראו לו, מקסי. הוא חייך אליי, ובו־זמנית הבהיר לי שאני לא יוצאת מהחדר. הוראה של ויקטור.
כשהסתובבתי בחדר, פסעתי מקצה אחד לאחר ועצרתי רק כשהגעתי אל החלון. הבטתי בנוף המרהיב וספגתי לתוכי את היצירה האלוהית הזו. את הטורקיז האין־סופי שנמתח ונפרש אל האופק, מנוקד ביאכטות לבנות כמו שרשרת פנינים שנקרעה והתפזרה מעל בד משי. את מראה גורדי השחקים, שנתלו על הצוקים כאילו ילד היה זה שתכנן את קו האופק ובנה עולם דמיוני מלגו. הנוף היה פשוט... עוצר נשימה.
לצערי, ככל שחלף הזמן התחלתי לשנוא אותו. החדר היה בית כלא שממנו נאסר עליי לצאת אפילו כדי לקנות לעצמי קפה, והנוף היה תזכורת לכך שלא הייתי בבית. הייתי מנותקת מהעולם, ולא היה ברור מתי אוכל לחזור לחיים שלי.
להזיז את היד שנפגעה היה אתגר בפני עצמו, ובזה גם התמקדו רוב הטיפולים שלי.
התברר שלוויקטור לא היה כל קשר משפחתי אליי, כך פלט מקסי בטעות בשבוע הראשון. הוא הוצג בפניי כ'דוד ויקטור' בילדות, ומעולם לא חשבתי לפקפק במה שאבי אמר לי. בראשי הוא עדיין היה דוד ויקטור, ולפי היחס החם והביקורים היומיים חשבתי שכנראה גם הוא הרגיש כך, במידה מסוימת. היה לו עניין אישי בהחלמה שלי, ורציתי לקוות שזה לא נבע רק מהצורך שלו בי בתפקידי החדש.
עם זאת, דוד ויקטור לא חסך בהערות. אומנם הן נאמרו בטון נעים ונינוח, אך הן תמיד היו שם.
"את צריכה ללכת יותר!"
"האם את משקיעה מספיק בפיזיותרפיה?"
"אם לא תתאמצי, את תאבדי את היכולת להשתמש בידך השמאלית."
בימים שבהם מצא עבורי מילה חמה תמיד חיכה לי עוקץ בסוף.
"חבל שבחורה צעירה כל כך תצטרך לחיות מצולקת."
וכדי לעודד אותי, הוא הבטיח לי שאם אתחזק, הוא ימצא עבורי את הפלסטיקאי הטוב ביותר בעולם. אבל עדיין לא רציתי להעלים את הצלקת. רציתי לדעת מה קרה לי, ומה קרה לאימי.
בכל הפעמים שניסיתי לשאול אותו הוא רק הסביר לי שאני חלשה, ושאם ארצה לדבר על מה שקרה ביום הנורא ההוא של התאונה, כדאי שאתחזק.
חודש חלף, וכבר הצלחתי ללכת ואפילו להזיז את היד. לא יכולתי להרים אותה עד הסוף, לכן הלבישו עליה מין שרוול מוזר שנועד לעזור לה להחלים.
באותם ימים התחלתי להיזכר בתאונה, כאילו המוח שלי הבין שאני אכן מחלימה ושאוכל להתמודד עם זה. זכרתי את הנסיעה עם אימי כשאני ישובה מאחור כי, כרגיל, אימי טענה שמי שיושב במושב שליד הנהג עלול להיפגע הכי קשה בתאונות.
מצחיק, אימי תמיד אמרה את זה למרות שהייתה נוהגת מתחת למהירות המותרת ולא הייתה מוכנה להחנות אפילו לשנייה באדום־לבן.
הזיכרון הבא היה של הרופאים הרוכנים מעליי ושל אורות הפלורוסנט שריצדו בזמן שבהיתי מעלה ממיטת הטראומה, בדרכי אל חדר ניתוח.
ו...זהו.
דפיקה נשמעה בדלת, ומקסי נכנס פנימה בחיוך גדול על פניו. מאז שהתעוררתי, מקסי הפך לשומר קבוע ותמיד עמד מחוץ לחדר שלי. בצורה מסוימת, אפילו התרגלתי לנוכחות שלו.
"קפה, בוס? אני יוצא להביא."
"בטח, הרגיל שלי," ביקשתי. הפוך בינוני על חלב שקדים כי מאז התאונה, חלב לא ממש הצליח להגיע להסכמה עם הקיבה שלי.
קמתי מהמיטה בחדרי והתעטפתי בחלוק שדוד ויקטור הביא לי. הבטתי בווילון ושקלתי להסיט אותו. נשכתי את השפה התחתונה קלות בחיפוש אחר ניצוצות של אומץ, אך לשווא. התבוננות מחוץ לחלון הייתה כרוכה בהתמודדות עם המציאות.
הבטתי בדלת בעצבנות. כבר עברו חמש דקות, אבל מקסי לא חזר. בהיעדר משהו נוסף לעשות פסעתי לעבר הכורסה, התיישבתי עליה וחיכיתי. כעבור עשרים דקות נוספות, שבהן השיעמום והתסכול זמזמו על עורי, נשמעה דפיקה בדלת. בשלב זה כבר הייתי חסרת סבלנות מאחר שזו הייתה השעה שבה הייתי רגילה לשתות קפה, ואני עצבנית בלי מנת הקפאין שלי.
"כן? אה, וּוִי?" הדלת נפתחה, ואל החדר נכנס בחור אירופאי חתיך. בדיוק מסוג הגברים שנשים בישראל מדברות עליהם — גבוה וחטוב, עם שיער בהיר, קצר בצדדים ומעט גלי למעלה, מין בלונד לא מתאמץ כזה. כל הנתונים האלו בצירוף אף ישר ולסת חדה — והתקבל פרופיל אירופאי קלאסי, גיבור של רומן רומנטי שמוכרים בחנויות הספרים.
הוא לבש מכנסי ג'ינס, חולצת פשתן לבנה מכופתרת ומעיל בומבר בצבע חום. אפילו עם המעיל שעליו ראיתי שהחזה שלו רחב. עיניי נדדו לעבר המותניים הצרים והרגליים הארוכות והשריריות שנצמדו למכנסי הג'ינס בכל צעד שצעד לעברי.
המודעות העצמית הכתה בי מייד, והיד שלי נעה לעבר השיער שלי.
חודש בבית החולים עשה את שלו — על ראשי הייתה רעמה של תלתלים סבוכים, והגוונים הבהירים של שערי החום בהיר כבר גדלו מספיק כדי להשוות לי מראה מוזנח. כיוון שלא יכולתי לאסוף אותו לבד ביד אחת נותרתי במראה המוזנח הזה מול הגבר הכי מרשים שראיתי מימיי.
קמתי מהכורסה. הידיעה שכך נראיתי גרמה לי לאי־נוחות כשהוא עמד מעליי, ורציתי להיות לפחות קרובה לגובה העיניים שלו כשהוא יפתח את פיו וידבר. אם כי כשהבטתי מעלה אל פניו הבנתי שכנראה יותר מעשרים וחמישה סנטימטרים הפרידו בינינו כשהוא התנשא מעליי.
"סלין לוי? שלום, שמי אלכסנדר מרטין ואני בלש מתחנת המשטרה המרכזית של מונקו," הוא הציג תג משטרתי בפניי, ''חיכינו שתצברי כוחות כדי לגבות ממך עדות בקשר לחקירת הלבנת ההון שלך ושל אביך —"
"אין לי שום קשר לזה," עניתי לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט. "וזה סלין אברהם לוי," הוספתי, מרד קטן כלפי הניסיון של כולם למחוק את הנוכחות של אימי.
הרגשתי רעד עובר בידיי ופסעתי לעבר החלון. הסטתי את הווילון בלב הולם, הייתי זקוקה למשהו שיעסיק את ידיי הרועדות.
להפתעתי הוא הלך אחריי, נעמד מולי ואז הביט בי, ממש לתוך עיניי. לא יכולתי לנתק את המבט. העיניים שלו היו בצבע תכלת, בהירות וחודרות. כל כך ממוקדות ואינטנסיביות עד שהרגשתי צורך להסתכל על משהו אחר, מה שהביא אותי לבהות בשפתיים המלאות שלו והלחיים עם מעט הזיפים. מחוספס וטבעי.
הוא לא נראה כמו מישהו שהתאמץ כדי להיראות ככה, ואילו אני נראיתי כמו מישהי שברחה מבית משוגעים.
"מתי לאחרונה פגשת את אבא שלך?" הוא פתח.
"לפני כמעט שנה, אולי יותר. אז הוא הפסיק להגיע הביתה," עניתי לו בלי לחשוב יותר מדי.
זו הייתה האמת, אבי הפסיק להגיע לישראל וסיפר לאימי שהוא עסוק מאוד. קיוויתי לראות אותו בפסח, אבל הוא הציע שאולי ניפגש בכלל בחו"ל. זה לא קרה, ואז גם שיחות הטלפון וההודעות פסקו. אימי אמרה לי לא לדאוג, אבל זה הטריד אותי. אבי תמיד ענה. היום אני מבינה למה הקשר נותק. הגרון שלי נחנק.
"אז ניהלתם את ההחלפות מרחוק?" הוא המשיך.
"כבר אמרתי לך שאין לי שום קשר לזה, אני אפילו לא יודעת איך הציור הזה נראה."
אלכסנדר הוציא את הנייד שלו והקליד משהו לעצמו, וכשעשה זאת, קלטתי שוליים של קעקוע שהציצו בחטף מתחת לשרוול הימני שלו.
הוא הרים את מבטו ואמר, "את לא צריכה לדעת איך הוא נראה כדי לבצע הלבנת הון," הוא המשיך להקליד ואז שאל, "ומה לגבי הצהרת ההון המזויפת שהוא העביר ללואיק בושאר?"
חיבקתי את ידי הפצועה ועניתי בבלבול, "הבלש מרטין, אני לא מכירה אף אחד בשם הזה. איך הוא קשור אליי או לאבא שלי?"
אלכסנדר הרים גבה.
"את באמת שואלת אותי? הוא רואה החשבון שמטפל בכל מה שקשור לעסקים של אלברט לוי. לעסקים שלך."
"תשמע, אין לי קשר למה שקורה פה במונקו, אני בכלל גרה בישראל. במקרה שלא שמת לב, עברתי תאונה ואני עדיין מחלימה."
חזרתי להביט בחלון. הנוף שהשתקף אליי נראה כמו תמונה. כבר שכחתי כמה יפה הוא.
"את מבינה שזה מוזר מאוד שעד לפני חודש אף אחד לא ידע על עצם קיומך? עבדת עם אביך מהצללים?"
הסתובבתי אליו, הסבלנות שלי הגיעה לקיצה. "לא באת לגבות ממני עדות על איזה ציור? זה מרגיש יותר כמו חקירה."
הוא עיקם את שפתיו בחצי חיוך ונעץ בי מבט חודר, כאילו הוא מנסה לשבור את החומות שבניתי סביבי.
לפתע הנייד שלו רטט בידו. הוא הציץ בצג בזריזות ואמר, "אני צריך ללכת. תודה על זמנך, אבל אם יורשה לי לומר, כדאי שתחשבי היטב על מה שאת עושה כי אני נוטה לא להאמין שאלברט לוי, מלך הפשע של מונקו, הוריש את כל עסקיו למישהי שלא ידעה עליהם דבר. ואם כן? אולי כדאי לשאול את עצמך אם זה לא נעשה כדי שאת תשלמי את המחיר על פירות הבוסר שהוא אכל." הוא שלח אליי מבט אחרון, ויצא מהחדר.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
