שאלת הקואלות

"דובֵּי קוֹאלה," אמרתי. "אני מביאה לנו ארבעה."

זה היה בתקופת התיקונים, מתישהו במהלך החורף השני לתקופה, בעת שכל הודעה על תיקון התקבלה אצל אנשים בחוסר אמון ובלעג.

פֶּלאי ואני ישבנו על הספה בסלון — פניו מול פני, ברכיו מוגבהות מול ברכי, שמיכת צמר תלויה כאוהל על כל זוג ברכיים. כמו ברוב הלילות החשוכים, גם בלילה ההוא עסקנו בבניית האי שלנו.

ככל שרבו הפסקות החשמל, התמסרנו יותר ויותר לבנייה. לא הרבה אפשר לעשות בחושך. אבל לדמיין אפשר.

מיום שפתחנו בה, הפעילות הזאת היטיבה עם שנינו, ולכן די הופתעתי כשפֶּלאי השיב לי ב"אין דבר כזה 'דובי קואלה'. קוֹאלות הן לא דובים."

את ההבעה שעל פניו לא היה אפשר לראות בחושך, אבל קולו נשמע רחוק משעשוע.

"אז קוֹאלות," אמרתי, ומשכתי את שמיכתי עד לצוואר. "אני מביאה לנו ארבע קוֹאלות."

"את לא! זאת אומרת, את לא יכולה סתם להביא. יש לך מושג בכלל מה הן אוכלות?"

ציינתי, ללא נַצחנוּת, שאני, במקרה, דווקא יודעת, ושקוֹאלות ניזונות מעלי איקליפטוס. אבל זה לא הפיס לא את דעתו ולא את קולו. ההפך.

"זהו!" הוא אמר לי. "זהו!"

"זהו — מה?"

"זהו שאני לא מסכים לנטוע באי שלנו שום איקליפטוס. בבסיס השירות הלאומי שלי היו עצי איקליפטוס — חורשה שלמה של הדברים האלה, אפורים מאבק עם גזע לבן. מתברר שאפילו עץ יכול להיות מכוער. והם גם מסריחים! רק מהמחשבה על הריח נהיית לי בחילה."

עד אותו לילה לא קרה שאחד מאיתנו פסל משהו שהאחר רצה להביא לאי. ההפך.

כשרציתי מדף תבלינים, פֶּלאי ניצל שלושה תורות שלו כדי להציב עליו פלפל שחור, סויה ופפריקה. הוא סבר שבכך גמרנו. אבל כששוררתי, "כמון, והל, וקינמון וציפורן, כורכום, אניס, זעפרן..." הוא אמר, "לאט־לאט," וביקש, "ספרי לי קצת על הטיפוסים האלה, למה כל אחד מהם יכול לשמש," וניצל את התורות הבאים שלו להביא גם מהם.

בחושך אחר, כשהודיע לי שהוא מכניס כלב פודל מעורב, כזה שהיה למשפחתו בילדותו, שאלתי מיד, "איך נקרא לו?" ולאחר דיון ארוך, שבסופו בחרנו ב"גד", כשהגיע תורי לבחור, ביררתי אם גד יזדקק לדעתו לצעצועים, ולאילו — וניצלתי את תורי כדי להכניס בשבילו חמש־עשרה קופסאות של כדורי טניס. הערכתי שכמות כזאת תספיק לכל החיים, גם לכלב שנוהג ללעוס את הכדורים שזורקים לו.

התמיכה שתמכנו זה בבחירותיו של זה היתה עקבית. ותכופות קרה שבעודנו סוקרים את האי שלנו על כל אשר בו — כל הפלגה אליו נפתחה בסקירה משותפת — אחד מאיתנו היה מבחין במשהו שהאחר שכח להביא בחשבון, ושמן הסתם יזדקק לו.

חודשים אחרי שהכנסתי לאי אופניים, פֶּלאי חשב על פנצ'רים, וניצל את תורו להעניק לי ערכת תיקון.

חודשים אחרי שאימצנו את גד, עלה בדעתי לשאול בדחילו אם הוא מסורס, וכשפֶּלאי השיב לי שלא — הבאתי לגד בת זוג, גם היא, כמובן, מגזע מעורב.

דחייתן של הקוֹאלות היתה, אם כן, בגדר הפתעה שהכתה בי. לא היה לי רצון להתווכח. ויכוחים מעין זה אף פעם לא היו חלק מהעניין. אבל גם להמשיך כאילו כלום לא רציתי.

"אתה יודע שאצל האבוריג'ינים היה לקוֹאלות מעמד מיוחד?" ציינתי לאוויר החדר. "קראתי על זה פעם, מזמן. הם מעולם לא פגעו בהן. הם האמינו ששוכנות בהן נשמות של ילדים שלהם שמתו."

"אולי משהו אחר, במקום קוֹאלות?" פֶּלאי שאל בקול מרוכך. "זה התור שלך..."

האור נדלק באחת. זאת דרכו. החשמל תמיד חוזר ונדלק באחת. וחזרתו חסכה ממני את ההתלבטות המיידית מה להשיב לפֶּלאי. שניות ספורות אחר כך עלתה תרועת החצוצרה הקבועה מהבניין שממול. אחד השכנים שם, לא היה לנו מושג מי הוא, עשה לו הרגל לתקוע בחצוצרה עם סיומה של כל הפסקת חשמל. כשהתחיל במעשה, זה היה משעשע וגם מעודד. בהמשך, בלילות שבהם אספקת החשמל קירטעה, והאיש — משום־מה היינו בטוחים שזה גבר — חזר ותקע, חזר ותקע — התעצבנו. ובכל זאת התרגלנו לתרועות, עד שדומה היה שהפסקת החשמל לא באמת נגמרת עד שהן נשמעות.

וכך, רק בתום סדר התרועה, קמנו מהספה.

פֶּלאי נעמד ראשון, ומיהר להדליק את הבוילר.

תכנון האי נפסק תמיד עם חזרת האור. לא היה לנו כלל מפורש בעניין, וההרגל פשוט התקבע מעצמו: על האי עובדים רק בחושך, ובשעות אחרות נמנעים מלהזכיר אותו.

"מה את אומרת? שנדליק גם את התנור?"

הפיתוי שבחדר שינה חם מחק כל אפשרות שאחליט על ברוגז. קירות הבית היו דקים. כשהרשינו לעצמנו לחמם חדר — החום היה בורח דקות אחרי שהתנור כבה. ועם זאת, כפי שנהגנו לומר זה לזה, גם למנוחה קצרה מהקור יש ערך.

ניתקתי מהספה. משכתי אלי את שמיכתי, והטלתי אותה בתנועה רחבה על כתפי. "אוקיי, תדליק."

* * *

פֶּלאי ואני הכרנו שנתיים וחצי קודם לכן, בקלפי. זכרנו זה את מראהו של זה מפעמים קודמות שהתייצבנו שם להצביע, וכשעמדנו ליד שער הבניין וחיכינו לפתיחתו — פתחנו באופן טבעי בשיחה. הקשר שלנו לא התחיל באיזשהו "רגע גדול", שום דבר חשוב לא נאמר אז, וגם לא היתה הרגשה שמשהו חשוב מתחולל ברובד נסתר כלשהו.

כצפוי, החלפנו דברים על מספר המצביעים שהתמעט מסבב בחירות אחד לאחר, על האיחור בשעת הפתיחה ועל תקלות מערכת נוספות שהחלו לצוץ ולהדאיג, והסכמנו שכל זה לא פוטר אותנו מחובתנו האזרחית אלא דווקא מעצים אותה.

אינני זוכרת אילו הסכמות נוספות גילינו עד שסיימנו את ענייננו שם. הן נבלעות אצלי ברצף ההסכמות הנעימות שבאו אחר כך. אחת מהן, שאותה חזרנו וציינו, היתה ש"יכולנו להיות אח ואחות."

גדלנו באותה עיר, ולמדנו, התברר, באותו בית ספר יסודי, אני מחזור מעליו.

שנינו היינו בכורים להורינו, והתייתמנו בראשית התיכון — הוא מאביו, אני מאמי.

ושנינו בחרנו ללמוד בירושלים, בין השאר כדי להתרחק מהמשפחה החדשה שההורה הנותר שלנו הקים.

כשהכרנו, פֶּלאי התחיל לימודים לדוקטורט בהיסטוריה של ימי הביניים, והתעניין בשינויים תזונתיים שהתחוללו באירופה בעקבות מסעות הצלב.

אני סיימתי תואר ראשון בהיסטוריה. נרשמתי ללימודי הוראה, ועזבתי אותם במהלך השנה הראשונה, כשהתקבלתי לעבוד במסעדה נחשבת, ונראה שאוכל להפוך את תשוקתי לבישול למקצוע.

דעותינו בכל נושא שעלה תמכו אלה באלה. ולהוציא סרטי נואר — שהוא אהב ואני לא — טעמנו בכל תחום התגלה כקרוב לזהה, וכך גם המזג שלנו.

חברים היו מתארים את שנינו כ"רגועים", או אולי "מאופקים". שנינו סלדנו מהתפרצויות, דיברנו בשקט, והעדפנו לשתוק בשעה הראשונה של הבוקר. אבל פֶּלאי הוא היחיד שהכרתי שאיתו אפשר היה לשיר, ככה סתם ביום חול, מחרוזת שירים לחנוכה. ואני הייתי, לדבריו, האישה היחידה שאיתה אפשר.

את אופיינו, סברנו, גיבשנו בין השאר מתוך התמודדות עם קושי גופני בילדות.

פֶּלאי נולד עם כף רגל שמאלית מעוותת, ועבר טיפולים לא קלים, שאותם לא זכר.

האות היחיד שנותר בו למום שתוקן היה צליעה כמעט נסתרת, שהיתה מחמירה אצלו כשעייף.

אצלי — כתף וזרוע ימין מכוסות בצלקת כווייה מכוערת, זכר לתאונת מטבח שאירעה כשהייתי קטנה מכדי שאזכור. פעמים רבות נשבעו לי אנשים שמראה הצלקת הדהויה איננו מרתיע, ולמרות זאת, כל חיי נמנעתי מללבוש גופיות.

עוד לפני שהכרנו ולפני שהחלפנו רשמים מימי ילדותנו, שנינו סברנו כי המוגבלות שבה התנסינו לימדה אותנו להיות סבלניים, ושבזכותה גם התעשרנו ביכולת דמיון.

"מה, גם את מרגישה ש...?" "אז גם אצלך זה...?" אי־אפשר למנות כמה אמירות פתחנו כך בשבועות הראשונים להיכרותנו. הן היו רבות מאוד, ושמחות.

הצעירים שבצאצאינו יתאכזבו אולי לשמוע שחִצו של ארוס לא פילח את לִבותינו באחת, אך זאת האמת. האמת היא שלא הרגשנו שמצאנו את החלק האבוד שלנו, ושלא השתכרנו מרגש. פשוט הרגשנו נוח מאוד ביחד, והנוחות איפשרה לנו לרקום את יחסינו לאט.

כשהכרנו, פֶּלאי היה בקשר מזוגזג עם מישהי. דוקטורנטית לארכיאולוגיה. הוא אמר שכהיסטוריון צריך היה לפקפק מראש במי שהמקצוע שלה לוקה בבעיות קשות של אמינות, ושלצערו, משום שלא פיקפק בה בזמן, גם אחרי שנתיים של פרידות וחזרות — הוא עדיין קשור.

גם אני הייתי אז בקשר. נכון יותר, בשני קשרים — האחד בדמדומיו, השני במה שנראה כראשית מלהיבה, כך שלא הוטרדתי מהארכיאולוגית.

לא ארחיב בעניין ולא אביך אף אחד בפרטים. אספר רק שלאחר היכרותנו בקלפי, התחלנו להיפגש מדי שבועיים בערך, ושלמרות שלא התייסרנו מגעגועים בין פגישה לפגישה — ייסורים אף פעם לא היו חלק מהעניין — פגישותינו נעשו תכופות יותר ויותר.

תקופת התיקונים האיצה את ההיקשרות שלנו, ונהיר היה לשנינו שאנו מואצים על ידי הנסיבות. מסביבנו רבו ותכפו השיבושים. אספקת החשמל והמים, אינטרנט, שירותים בנקאיים, נתיבי סחורות, טלפונים קוויים וסלולריים — מערכת אחר מערכת לקתה בקלקולים חוזרים. שוב ושוב שמענו, "המערכת בתיקון, המערכת בתיקון, המערכת בתיקון", אבל איש לא ידע להסביר באמת מה קורה.

פוליטיקאים, פרשנים, הוגי דעות, מומחים בתחום זה ואחר, מדענים שעיסוקם בכאוס — כל אדם בעצם — אחזו בהסבר כלשהו לגבי מקור התקלות. חבלות מבפנים, פיגועים מבחוץ, התפרקות ספונטנית בגלל האצה מוגזמת, כשל מובנה. כשל! כן, כשל! אבל מה טיבו? מה מכשיל? מי הכשיל?

המצב תואר כ"מלחמה כוללת" — בכל העולם מערכות קירטעו, אך כידוע וכזכור, לא היתה הסכמה באשר לאויב: האם הוא אנושי? האם הוא עדיין מוגדר וניתן לזיהוי, או שנכנסנו למלחמת הכול בכול, שסופה בהכרח הרס הכול?

כשההתפוררות היתה בראשיתה, פֶּלאי ואני, כמו כולם, השתדלנו להתעדכן במתרחש, ומתישהו, כרבים אחרים, חדלנו מהמאמץ. חדשות ושמועות התערבבו כתמיד אלה באלה, אבל גם במידע בדוק מאוד, כשהגיע, לא מצאנו תועלת. פרטי המידע לא התכנסו אף פעם לכלל איזושהי הבנה ודאית, ולא הקנו לנו אפילו אשליה של שליטה.

הסכמנו ש"לנסות להרכיב לעצמנו תמונה" יהיה בזבוז מטופש של אנרגיה, במצב שבו אנחנו זקוקים — וברור שנזדקק עוד — לכל גרם של אנרגיה.

פֶּלאי היה ודאי לי, אני הייתי ודאית לו. היחד שלנו חולל מעין נס של כוח מוכפל, והנס שלנו לא רק הקל על ההישרדות, הוא גם איפשר לנו שעות של רוך.

* * *

מליל הדיון הראשון בקוֹאלות הקצנו לבוקר קר ואפור. אספקת החשמל נפסקה שוב בעת שישַנוּ, והטמפרטורה מחוץ לשמיכות התקרבה כנראה לאפס. לפחות מהחלון לא נראה גשם.

"קמים?" שאלתי והתהפכתי על צדי. פֶּלאי התהפך על צדו ושיפשף ולש את שריר הזרוע שלי, במקום הצלקת.

"חזקה!" הוא אמר.

זה היה הדבר הראשון שעשינו כל בוקר.

ואני נישקתי את מצחו ואמרתי, "חזק!"

זה היה תמיד הדבר השני.

אבל באותו יום, גם אחרי שהתחזקנו כך, לא מיד הגחנו מהמיטה ולא אצנו לבדוק אם יש מים חמים לרחצה.

מתישהו במהלך הלילה פעלה התקשורת הסלולרית, ואת ההודעות שהצטברו העדפנו לקרוא גוף ליד גוף.

רוב ההודעות היו מהרשויות, כצפוי, וידעתי שכמה מהן יבטלו זו את זו: לא אחת קרה שבמהלך כמה שעות רשות היתה מבשרת משהו, ואז חוזרת בה מהבשורה, ואז חוזרת בה מהחזרה. למדתי להריץ את כל השרשור, לבדוק את שעת השיגור של כל הודעה ולסנן את החיוני מתוך התשפוכת: נקודות חלוקה חדשות של תלושים, חנויות מורשות שבהן, עקרונית לפחות, אפשר לממש אותם.

חיוניות ודחופות לא פחות היו הודעות שנשלחו בקבוצות מקומיות, או שהגיעו מאנשי קשר בעיר. חלק ניכר מהמסחר, ורוב סחר החליפין, נשענו על הודעות כאלה.

בימים ממוזלים, שבהם התקשורת פעלה, יכולת להתקשר, לסגור עסקה ולהגיע למקום שנקבע. אבל לא כל הימים היו ממוזלים, ורבות קרה שהגעתי לנקודת ציון שהוזכרה בהודעה, והאדם והמוצר שלשמו באתי לא היו בה.

זריזות היתה חשובה. בחלוקת התפקידים בין פֶּלאי לביני, אני הייתי אחראית על רוב הציד והלקט — אבל מול מכשיר טלפון מואר ובו עשרות הודעות, לא יכולתי שלא להתעכב ולחפש קודם כול אם יש ביניהן אחת אישית.

רעבתי לסימני קשר ממי שהיו קרובים לי — למילים שמיועדות רק אלי, ומילים כאלה הלכו ונהיו נדירות. כולנו הלכנו ורופטנו, ולא רק אנחנו רופטנו, גם המכשירים שבידינו היו בסכנת התבלות. כל בר דעת חשב בפחד על הרגע שבו הטלפון והמחשב האישי שלו ישבקו. בהיעדר רכיבים בשוק — הכלים לא ניתנו לתיקון. חדשים לא ניתן היה לקנות בשום מחיר, לפחות לא בטריטוריות שהכרנו. וכדי להאט את הבלאי, כולנו צימצמנו את השימושים שלנו למה שנראה חיוני לקיום.

יכולת אז שיהיה לך מכל טוּב במכשיר — ספרים, סרטים, הסכתים, מוזיקה. אבל אם חשבת על המחר — על הקלקול שבלתי נמנע שיקרה בכלים, או אפילו רק על הסוללה שאין לדעת מתי אפשר יהיה לטעון שוב, אם חשבת על הישרדות בלי שום אמצעי תקשורת — אם חשבת, קרוב לוודאי שהרגלת את עצמך לדחות את פיתויי הנחמה שבמכשיר.

כל הודעה אישית שקיבלתי אז נראתה לי כמתנה גרנדיוזית. שמחתי בה, חזרתי וקראתי אותה גם כשידעתי אותה בעל־פה, ועם זאת — עם זאת חששתי שמצפים ממני להשיב באותו מטבע.

שבועיים קודם לכן היה יום הולדתי. סמוך למועד אבי שיגר ברכה בשמו, בשם רעייתו, ובשמן של אחיותי החורגות ושל אחותי למחצה. ארבעה חברים נדיבים גם הם שלחו הודעות.

בטווח של שבועיים עוד היה הגיוני לקוות לברכות נוספות, אבל באותו בוקר גללתי מהר את כל ההודעות, וראיתי: שום ברכה לא הגיעה.

* * *

מהברז יצאו מים פושרים. כלומר, חמים מהאוויר בדירה. מכונת הכביסה היתה מלאה בכבסים מקפיאי ידיים: אם לא יהיה חשמל במשך היום, נצטרך לסחוט אותם בעצמנו.

פֶּלאי גרר את תנור הנפט לחדר האמבטיה, ואני פניתי למטבח.

מטבחים תמיד שיפרו את הרגשתי, אפילו בעת ההיא. העמדתי קומקום של תה מרווה על הכיריים, הלהטתי מחבת לחמם עליה חביתות קמח חומוס, ומראה הלהבות היציבות וריח המרווה הנחלטת שריח הנפט לא מיגר אוששו אותי. המזווה לא היה ריק לגמרי. בלון הגז היה מלא למחצה, ובמרפסת היה לנו גם בלון רזרבי.

במהלך היום, חשבתי, ודאי אצוד לנו משהו. אולי יותר ממשהו. אולי אצוד כמה דברים טובים. מסתמן שלא ירד היום גשם. עומד להיות יום ציד טוב.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*