לחפש בן אדם

הקדמה

חנה סנש מצדיעה לי ממדף ליד שולחן הכתיבה שלי, לבושה במדים — שמונה סנטימטרים מנעליה השחורות עד קצה הכובע הבריטי, מסדרת הבובות "גדולי האומה". היא חייכה לעברי לא מזמן מתוך חפיסת קלפים פטריוטיים שאחד מילדי הביא הביתה, לצד נבחרים אחרים בפנתיאון הלאומי: הרצל, גולדה מאיר, משה דיין. שמה מוכר לא פחות מזה של יהודה המכבי, ושורות מעטות שכתבה ב־1942 במחברת סמויה ידועות, ככל הנראה, יותר ממילותיהם של מזמורי תהילים.

על שמה של חנה נקראים קיבוץ, יער ויותר מ־30 רחובות. דמותה עומדת במרכז הצגות תיאטרון וספרים למבוגרים ולנוער. בכמה מחברי, אנשים בשנות ה־40 לחייהם, עדיין צרובה טראומת הצפייה בבית הספר ב"מלחמתה של חנה", סרט הוליוודי מסוף שנות ה־80 שבו מרושקה דטמרס המהממת בתפקיד הראשי מעונה בידי החוקר הסדיסט קפטן רוז'ה.

כל שותפיה של חנה לשליחות ב־1944 זכורים הרבה פחות, אך כמה מהם צרובים בנופי הארץ. על שלט בכביש בין נס ציונה לרחובות, למשל, מופיע שם משונה, נצר סרני. זה הקיבוץ שנקרא על שמו של אנצו סרני, יליד רומא, אחד ממפקדי המבצע. כ־70 קילומטר צפון־מזרחה משם שוכן הקיבוץ בעל השם הפואטי להבות חביבה, שנקרא על שמה של סמלת "עדה רובינסון" ממחלקת MI9 במודיעין הצבאי הבריטי, ששמה האמיתי היה חביבה רייק. גם נוסע מזדמן שלא שמע על "צנחני היישוב" מבין שמדובר בדמויות שממלאות תפקיד מרכזי במיתולוגיה כלשהי, שהיא חלק מהמהות של המקום הזה. כדי להבין את הארץ הזאת — מאמץ שמעסיק אותי מאז בואי לכאן בגיל 17, גיל דומה לגילם של הצנחנים כשהגיעו לכאן — יש לברר מי היו האנשים האלה ומדוע חשיבותם רבה כל כך. אבל מעבר לקווי המתאר הבסיסיים של המיתוס, מתברר שמעטים באמת יודעים משהו עליהם, אפילו על חנה סנש. חקירה נוספת מגלה שסיפורם של הגיבורים האלה חידתי יותר מכפי שנראה במבט ראשון.

ברור שהם לא ידעו שהם גיבורים ישראלים — המשימה יצאה לדרך ארבע שנים לפני שהוקמה מדינת ישראל, והם שירתו באופן רשמי בצבא הבריטי. אבל הם לא היו בריטים, כמובן, וגם לא רחשו חיבה לאימפריה הבריטית. הם רק שנאו אותה פחות מאשר את האויב הגרמני. לרובם היה יותר משם אחד עוד לפני הגיוס: ערפול הזהויות לא התחיל עם שמות הצופן וסיפורי הכיסוי שהנפיקו מפקדיהם.

חנה ושותפיה פעלו בשעה הקשה ביותר של מלחמת העולם השנייה במטרה להציל יהודים ולהילחם בנאצים. כך לפחות מספרת האגדה. אם אלה אכן היו המשימות, הגיבורים כשלו בשתיהן. "המעז מנצח" — זה המוטו המפורסם של יחידה סודית אחרת שפעלה במסגרת צבא הוד מלכותו באותה מלחמה. הצנחנים העזו והובסו. מעשיהם לא שינו דבר, ובכל זאת נגעו איכשהו בגורלם של מיליונים, ובהם אני. הפער המוזר בין שיעור הקומה המיתי של הגיבורים האלה לבין ההישגים הזעומים שלהם הוא התעלומה שריתקה אותי אל סיפורם ושאבה אותי לתוך עולמם במשך שנים.

רציתי לשאול אותם כמה שאלות. האם המבצע היה הרפתקה יוצאת מן הכלל, אחד ממפגני הגבורה הבלתי נשכחים של המאה ה־20? האם היה מעשה של ייאוש, ואפילו של טירוף? האם זאת היתה התאבדות מפוארת? אבל אפילו הצנחנים ששרדו במבצע כבר הלכו לעולמם. לא נשאר את מי לראיין.

ובכל זאת מצאתי עדויות, יותר ממה שציפיתי, כתובות ורוחשות חיים בתיקיות מצהיבות. הן שהניבו את הסיפור המופיע בעמודים שלפניכם. הן נמצאות לצד מסמכים רבים אחרים בארכיון המאוחסן בקומה העליונה בבית גדול ומרשים בשדרות רוטשילד בתל אביב, בעבר משכנו של מפקד ההגנה אליהו גולומב והיום מוזיאון ההגנה. בארכיון הזה מצאתי שער לעולם שקדם להקמתה של מדינת ישראל. כותבי המסמכים חלמו על מדינה יהודית, אבל לא ידעו אם יזכו לראות אותה. מכל עבר סבבו אותם פורענות והשמדה. אחת לכמה שעות הגחתי מהחלל הממוזג אל המציאות הישראלית המסמאת, המיוזעת, הרעשנית. בפנים, בעודי מצלם מסמכים בטמפרטורה מקפיאה, ציירתי בעיני רוחי את חנה במדי צמר, בקסדה ובסרבל צניחה מגושם. בחוץ הפשרתי על ספסל בשדרה, כשגלידה נוזלת על כף ידי, ועל פני חולפות בנות ישראל המודרניות בשלל גופיות וקעקועים.

בראשית 1944 הסיעו משאיות צבאיות את המתנדבים למבצע בכמה קבוצות קטנות מתל אביב הצעירה דרומה, בדרך החוצה את מדבר סיני. התחנה הראשונה היתה קהיר. גם שם שלטו הבריטים, ול־MI9 היה משרד בבניין שבחזיתו התנוסס שלט שעליו לא נכתב, מן הסתם, "בריחה ומילוט", אלא "בית ספר למחול". מכאן הוטסו המתנדבים לשדה תעופה משוחרר באיטליה, ואחר כך אל אזור הצניחה שלהם באדמת אירופה הכבושה. הכביש הצר בסיני מוקף שממה עזת רושם, ובתיאוריהם של הצנחנים והצנחניות מצטיירת הנסיעה כמו מעבר בין ממדים — ממציאות חיים אחת למציאות חיים אחרת, או אל מחוץ לחיים בכלל. בקורות המבצע ממלא מדבר סיני תפקיד דומה לזה שמילא בתנ"ך: מרחב שיש לחצות אותו כדי להגיע למקום אחר. אבל בסיפור יציאת מצרים הדרך הזאת מובילה מעבדות וממוות לחירות בארץ המובטחת. הדמויות בספר בחרו בחירה מעוררת השתאות לנסוע בכיוון ההפוך.

המבצע יצא לדרך בזמן מפנה במלחמה. הרייך השלישי התחיל להתפורר, אבל עדיין היה רחוק מתבוסה. ברוסיה פרץ הצבא האדום את המצור על לנינגרד במחיר של יותר ממיליון חללים והתחיל להתקדם אט־אט אל ברלין. בבריטניה עמלו בחשאי על תכנון הפלישה לנורמנדי שיצאה לפועל כמה חודשים אחר כך. באיטליה הדפו הגרמנים את האמריקאים ואת הבריטים שנחתו באנציו. רוב יהודי אירופה כבר נרצחו, נטמנו בקברי אחים או נשרפו. בחלקים רבים של היבשת נראה שהרע מכול כבר חלף.

פני הדברים היו שונים בפינה במרכז אירופה שהיתה מקום מוצאם של הצנחנים וגם יעדם הסופי, אותו חלק ביבשת אשר ב־1944 עדיין היה אפוף ניחוח של שושלת הבסבורג — ניחוח שאני מדמיין כריח של תפוחים, של קפה ושל אבק שריפה. האימפריה האוסטרו־הונגרית חדלה להתקיים במלחמת העולם הקודמת, רבע מאה לפני כן, והוחלפה בשליטים גרועים הרבה יותר. בודפשט, העיר שבלב המבצע שלנו, כבר לא היתה הבירה השנייה של האימפריה אלא בירת הונגריה, בעלת בריתה של הנאצים, שעוד לא נשאה במחיר הנורא של הבחירה הזאת. בתחילת 1944, כאשר הדמויות שלנו פתחו בתנועה לעבר היעד, שדרות העיר היו שלמות, וכמוהן גם הגשרים המחברים בין שני צידיה, בּוּדָה ופֶּשׂט, מעל לנהר הדנובה. "אכיר לכם עיר שהבריות החשובות באמת בה, לדעתי, הן הבתים", כתב הסופר אַנטל סֶרְבּ על עירו לפני המלחמה ב"מדריך של איש מאדים לבודפשט". "או נכון יותר, לא הבתים כי אם הנימה הארוטית שבה הם קורצים זה אל זה". סֶרְבּ היה בחיים בתחילת 1944, אבל כמו רבים אחרים, לא יהיה כעבור שנה.

מלבד מעט הדמויות שיופיעו כאן היו עוד צנחנים שפעלו במקומות אחרים ושלא יוזכרו. איני מנסה לצייר את תמונת האירועים המלאה, אלא להגיע אל ליבם. אבל זהו סיפור אמיתי. המקורות שלי מפורטים בסוף הספר.

"סיפור אמיתי": הייתי רוצה להשאיר זאת כך. אבל האינטליגנציה של הדמויות האלה, המודעות העצמית יוצאת הדופן שלהן והתחושה שלי שברגע זה ממש הן מציצות במבט ביקורתי מעבר לכתפי — כל אלה מאירות את ההגדרה הזאת באור מפוקפק. אני חושש שהן לא היו מאשרות אותה. יהיה כן יותר לומר שהספר הוא תיאור אמיתי של המסע שלי אל תוך הסיפור שלהן.

יש בלבול מתמיד סביב התשובה לשאלה מי בדיוק לקח את הצעירים האלה, שנמלטו מהשואה, והצניח אותם לשם בחזרה. האם היו אלה קציני המבצעים המיוחדים הבריטים, ובמקרה שלנו, הארגון הנשכח שכונה "כוח A" של מחלקה MI9 בפיקודו של טוני סימונדס? או שאולי היו אלה החובבנים הנחושים שעמדו בראש שירות הביון העוּבּרי של מדינה שעוד לא נוסדה? במבט היסטורי קר, התשובה תהיה גם וגם. אבל בספר הזה יש תשובה נכונה אחרת — אף אחד מהם. כאן, מי שמשגר את הצנחנים הוא אני.

האנשים האלה לא ביקשו להיות דמויות בספר פרי עטו של מישהו שמעולם לא פגשו. מי אני שאחלץ אותם מהמיתוס ומתהום הנשייה רק כדי להתאים את סיפורם לצרכים האנוכיים שלי? מה אני יכול לומר להגנתי בשעה שאני מקפל להם את המצנח, קושר אותם ברצועות של רתמה ספרותית שאני תפרתי ומתכונן לדחוף אותם מדלת המטוס?

אני רק יכול לומר שהם עצמם היו דמויות ספרותיות. הם כתבו שירים, מכתבי אהבה מותרים ואסורים, מחזות, מאמרים אידיאולוגיים נמלצים, ממוּאר מעולה, ספר על תולדות הפשיזם האיטלקי והמנון מושלם אחד. הם זכורים כסוכנים חשאיים וכאנשי קומנדו, אבל הם לא היו כאלה, לא באמת. הם היו מוכשרים בתחומים אחרים לגמרי. מה שאני בעצם רוצה להגיד זה שאני חושב שהם היו מבינים מה אני מנסה לעשות.

1.

צניחה

בתצלומים מ־1944 חיים לא נראה כמו לוחם, אפילו כשהוא במדים. הגבר העדין לכד את עינו של טוני סימונדס לא במקרה. למפקד הבריטי היתה תיאוריה: "הטיפוסים הצנומים, הרגישים, הביישנים, הם האמיצים ביותר במלחמה. לא הגורילות הענקיות שהבחורות מעריצות".

כשחיים מטפס בסולם אל המפציץ של חיל האוויר המלכותי בבַּארי, שלחוף הים האדריאטי באיטליה, הוא בן 25. הוא יושב על ספסל נוקשה עם מצנח כבד ומגושם על הגב, גופו רוטט עם שאגת המנועים. הוא זוכר את צ'יבי, הקצינה הבריטית שליוותה אותו לשדה התעופה, "חיננית ודקת גזרה היתה ובכל זאת היה בה משהו מוחלט וגברי". כשישבה לידו בג'יפ ורגלה נלחצה אל רגלו, הוא חש בחום הגוף שלה מבעד לסרבל הצניחה שלו.

המסמכים הסודיים שלו תחובים בנרתיק אסבסט, שקשור ברצועה לשוק רגלו השמאלית. הנרתיק מצויד בפתיל השהיה שמשיכה בו תפעיל גליל ממולא בחומר נפץ, אם יהיה צורך לשרוף בבבהילות את תכולתו: מכתב המלצה מ־MI9, מפתח לצופן פענוח של קשר רדיו ומסמכים מזויפים שאינם מזהים את נושאם כחיים חרמש. בשם הזה הוא רואה את שמו האמיתי, אף על פי שבחר בו בעצמו. הוריו קראו לו מיהאי קאזאש, ואילו מפקדיו הבריטים קראו לו לוטננט הארי מוריס. הפקודות שקיבל היו אותן פקודות שניתנו לצנחנים ולצנחניות האחרים מפלשתינה־א"י שהתנדבו למשימה: לתאם פעולות חילוץ של אנשי צוות אוויר שמטוסיהם הופלו ושל שבויי מלחמה נמלטים מעבר לקווי האויב ולהקים קשר רדיו בין כוחות ההתנגדות לבין הפיקוד הבריטי.

בכיסו יש מסור דק, מהסוג שיכול לנסר סורגי כלא, מוסווה ברצועת גומי. על צעיף המשי שלו מודפסת מפה של יוגוסלביה, אז מדינה הכבושה בידי הנאצים וכיום מדינה שכבר אינה קיימת. אזור הצניחה המיועד באותו לילה נמצא עכשיו בשטח סלובניה. לא רחוק משם עובר הגבול עם הונגריה, ולשם חיים צריך להמשיך ברגע שיוכל. לצידו בבטן המטוס ערימות של מכלי מתכת מלאים ברובים, בכדורים וברקטות נגד טנקים, המיועדים להגיע, כמוהו, אל הפרטיזנים הקומוניסטים בפיקודו של מרשל טיטוֹ המהולל.

כשנסעתי לבארי כדי לראות את מה שראו הדמויות שלי, זה היה באותה עונה — תחילת הקיץ — ונחתִּי והמראתי באותו שדה תעופה ששימש לטיסות ההצנחה החשאיות 80 שנה לפני כן. לכן, בניגוד למה שציפיתי, לא התקשיתי בכלל לצייר בדמיוני את המפציץ, עם חיים בתוכו, מאיץ על מסלול אספלט צבוע בלבן, אחר כך מתרומם מעל לעשב ומעל לעצי זית, ואז עובר מעל לשורת ברושים המכוונים כמו כידונים אל השמים. סוג המטוס לא מצוין לא בממוּאר של חיים ולא בתיקיות המשימה, אבל צנחנים אחרים מציינים שזה היה הליפקס מתוצרת הֶנדלי פּייג', אחד מסוסי העבודה של פיקוד המפציצים של חיל האוויר המלכותי, שהפעם שימש להשלכת תחמושת מסוג שונה. הצל המכונף של המטוס עובר ביעף על פני רצועת חוף והלאה על המשטח החלק של הים האדריאטי. לא נראה לי שהנוף השתנה הרבה. הטייס נוסק אל שמי הלילה בכיוון צפון־מזרח, אל מחוץ למרחב האווירי של בעלות הברית.

חיים עוצם עיניים. כשהוא פוקח אותן ומסתכל החוצה מהמלבן הפתוח שבדופן המטוס, הוא רואה, הרחק למטה, את המים הכהים מנוקדים באורות מנצנצים. חיים פונה אל הקצין האנגלי שיושב לצידו: "אונייה?"

"שטויות", יורה הקצין. "כנראה ישנת כשעברנו את הים האדריאטי". למעשה הם כבר מעל לאזור ההצנחה בהרי יוגוסלביה. חיים מתעורר בבת אחת. האורות הם מדורות איתות שהדליקו הפרטיזנים. הסצנה הזאת מתוארת בממוּאר שלו, "מבצע אמסטרדם", ששמו הוא אחד מהשמות המתעתעים הרבים בסיפורנו. הוא נבחר בידי מישהו במִנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית, כנראה מתוך כוונה לבלבל את האויב. לסיפור הזה אין שום קשר לאמסטרדם.

המשואות ערוכות בעמק הצר בצורת האות L — הקוד לכך שהפרטיזנים מוכנים להצנחה. חרטום המפציץ מנמיך בצווחה מחרישת אוזניים וחיים נתקף בחילה. רוח שואגת מבעד לדלת הפתוחה. מכלי המתכת מושלכים החוצה, והמצנחים שלהם מפרפרים ברוח "ככנפי עטלפים ענקיים". הטייס מגביה בחדות ונוטה לקראת סיבוב נוסף.

האור הירוק נדלק — מוכנים. הכריך והקקאו החם שחיים התכבד בהם בשדה התעופה מתהפכים בבטנו.

באחד ממכלי המתכת המפרפרים מטה אל היער יש לוח וכלי שחמט קטנים המיועדים לחנה, שכבר נמצאת על הקרקע. בהודעה שהעבירה ממחנות הפרטיזנים אל המִפקדה בבארי היא התלוננה על השעמום, ואף שעיר הנמל האיטלקית שוחררה זמן קצר לפני כן והיתה חבולה ומוכת רעב, קצין MI9 יצא לחיפוש בחנויות החצי ריקות ומצא את המשחק. זה נראה כמו מאמץ שלא היו משקיעים בכל אחד.

חיים פוסע אל דלת המטוס ולופת את צידי הפתח. הרוח מצליפה בזעף בפרקי אצבעותיו. מתחתיו מחכים מחנות של הוורמאכט, קברי אחים ורכבות מוות, אנשי גסטפו אורבים עם כלבים ואקדחי לוּגֶר. הוא שולח מבט למעלה אל הכוכבים, פוחד שרגליו לא יצייתו לו אם יעז להסתכל למטה. אנחנו בעידן שלפני המצנח הרזרבי.

גיבור זקוק לנרטיב שמקנה חשיבות לפעולות ומשמעות למוות. בלעדיו, אי אפשר לעבור את הסף. נראה שהסיפור שמניע את חיים הוא זה שמגולם בשמו: סיפור של תחייה יהודית כפי שהטיף לה אנצו, מפקד השליחות, וכפי שהטיפו לה א"ד גורדון ונביאים ציונים אחרים של דת העבודה — חזרה לחיים פשוטים של עבודת אדמה. הסיפור הזה הוא שהביא את הנער הבורגני ההונגרי הכחוש מיהאי קאזאש לארץ ישראל ב־1940 באוניית המשא הדולפת ליבֶּרטאד, תוך התגרות גלויה במשחתות הבריטיות שצדו פליטים יהודים, ואחר הפך אותו לאיכר הלוחם חיים חרמש. קאזאש היה קורבן. חרמש הוא בן הארץ, נוקם. אם הוריו ושכניו לכודים באירופה, אם שלוש רכבות דחוסות בהם ובאחרים כמותם יוצאות יום־יום מהונגריה אל מחנות המוות, הוא יטוס לשם ויציל אותם כמו עטלף בעל כנפי משי.

האור הירוק מהבהב. סמל בריטי טופח על כתפו של חיים ופותח את הפרק הבא, ואולי האחרון, בחייו הקצרים. הכריך והקקאו החם מתערבלים בתוכו ועולים בגרונו. הוא מטיל את עצמו באוויר ומקיא בו־זמנית, והרוח מטיחה את הקיא בחזרה בפניו.

המשיכה החזקה כלפי מעלה עם פתיחת המצנח, החופה הנפרשת מעל לראש, הרגליים המתנדנדות באוויר — מוזר, אבל כל אלה דווקא מרגיעים את הבטן ואת העצבים. חיים מנגב את הלחיים ואת הפה ולופת את רצועות הכתף, הוא מרגיש שהן "חזקות ומוצקות".

חזק ומוצק. זהו האדם שמרחף עכשיו בין מטוס בריטי ליבשת כבושה בידי הנאצים. ארצו הישנה מתה מבחינתו, וזאת החדשה טרם נולדה. רבים מחברי הילדות שלו נעלמו במחנות הרצח התעשייתי. הוא מתעב את הבריטים על שהחזירו אל התופת פליטים נואשים שנמלטו מהנאצים, וזאת כדי לפייס את הערבים בכעסם; על שהפרו את הבטחתם לבית לאומי לעם היהודי דווקא ברגע שהדבר היה נחוץ כל כך; על שעלו על סיפון ליבֶּרטאד וכלאו אותו במחנה מעצר בעתלית, והוא הרי רק ניסה להציל את חייו. כמעט לא זוכרים עכשיו שהיריות הראשונות שירו הבריטים במלחמת העולם השנייה, ב־2 בספטמבר 1939, לא כוונו אל גרמנים, אלא אל אוניית הפליטים טַייגר היל, והרגו שני יהודים שניסו להגיע אל חוף מבטחים. חיים נשבע אמונים למלכם של הבריטים והוא לובש את המדים השנואים שלהם, רק משום שזאת הדרך היחידה להגיע אל מעבר לקווי האויב, בהתחשב בעובדה שליהודים אין חיל אוויר.

כשבדק, ברוב תבונתו, את הרצועות של המצנח הראשון שניפקו לו בשדה התעופה בבארי, הוא גילה שהאריג טחוב ומתפורר. כשהתלונן, קצין האפסנאות הבריטי פשוט האשים את הלחות ואת רשלנותם של המחסנאים האיטלקים וניפק לו מצנח חדש בלי מילת התנצלות. שני החברים הראשונים בקבוצה שנשלחו לאירופה וצנחו על אדמת רומניה, בעלת בריתם של הנאצים, הוצנחו בידי חיל האוויר המלכותי במרחק 65 קילומטר מיעדם ולא נחתו סתם בעיירה עוינת אלא ליד תחנת משטרה. הם נאסרו, ואחרי ששוחררו בעסקת חילופי שבויים הזהיר אחד מהם את חבריו מפני הבריטים: "הם מסוכנים לא פחות מן הנאצים".

כל חייל יודע שרשלנות היא אחת מסכנות השירות הצבאי, אבל קשה שלא לחשוד שמבחינת הבריטים אפשר להקריב סוכנים כמו חיים. הם שמחים להשתמש במתנדבים זרים במבצעים באירופה. הם זקוקים לאנשים שמדברים בשפת המקום ומכירים את השטח, ודברי הימים של מִנהלת המבצעים המיוחדים מלאים בדמויות הססגוניות והנטושות האלה. רובן, כפי שלמדתי מההיסטוריון אֶריק מוריס, "לא היו בסביבה מספיק זמן בשביל להשאיר עדות כלשהי לקיומם ונעלמו בלי להותיר זכר".

שאגת המנועים של המפציץ נחלשת ונהפכת ליבבה, ואחר כך לזמזום. השמים שקטים. עכשיו חיים שוכב על הגב על עשב רטוב. הוא מסתכל למעלה על הכוכבים ושואף לקרבו ניחוח שהוא מזהה מהעבר — אדמה, גללי פרות. ארבע שנים עברו מאז שברח והחליף את הריחות האירופיים האלה בריחות לבנטיניים של עצי אורן צרובי חום ושל שוּמָר בר. צל רוכן מעליו עם רובה וחגורת כדורים. חיים נדרך.

הצל מושיט יד ומציג את עצמו כסרג'נט גרנדוויל מהמודיעין הבריטי, אבל הוא מדבר אנגלית במבטא גרמני. הסרג'נט ממהר ומסביר שנולד באוסטריה ואינו צריך להוסיף שגרנדוויל אינו שמו האמיתי. רוב האנשים כאן אינם מי שהם אומרים שהם. הקצין שמפקד על המשלחת הבריטית, למשל, מייג'ור עם השם הסקוטי מקאדם, אינו סקוטי אלא צרפתי, קצין מנאמניו של דה גול שערק מצרפת של וישי; וליתר דיוק, על פי סימונדס מ־MI9, הוא ממרטיניק, הקולוניה הצרפתית באיים הקריביים.

מעבר לשדה רואה חיים את אור הירח משתקף בקירות נמוכים של בתי כפר. הוא נחת ביעדו בצפון יוגוסלביה, סמוך לגבול הונגריה. הוא מתרומם ונעמד בשעה שפרטיזנים זריזים מקיפים אותו — הם העבירו את הלילה בהמתנה למטען המוצנח וחוששים מפני מטוסי תצפית ומרגלים גרמנים. הם צריכים להגיע למקום מחסה עוד לפני עלות השחר. הלוחמים מכבים את המדורות, אוספים את מכלי המתכת ומתפזרים. בשעה שלוקחים אותו בשדה החשוך לעבר הכפר, חיים שואל את סרג'נט גרנדוויל על חנה. הסרג'נט יודע למי הוא מתכוון. צנחנית במדים בריטיים, היחידה בגזרה — היה בלתי אפשרי להחמיץ אותה. אבל היא המשיכה הלאה, אומר הסרג'נט, והוא לא יודע איפה היא עכשיו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*