צלקות העבר 1 - הנסיכה שלו

פרק 1

רפאל

פקחתי את עיניי והתעוררתי בשבע וחצי בבוקר, שעה מאוחרת למדי עבורי. ראשי הסתובב וכאב.

פאק, כמה שתיתי אתמול? מאז שהייתי נער לא קרה לי ששתיתי יותר ממה שיכולתי להכיל.

נכנסתי למקלחת והפלאשבקים מאתמול התחילו לחזור. הייתי באחד ממועדוני החשפניות שלי וסגרתי עסקה עם דן — ראש המאפיה האירית בניו־יורק. העסקה הייתה אמורה להשכין ברית בין המאפיה האיטלקית שלי למאפיה האירית שלו ולסיים את שפיכות הדמים הבלתי נגמרת בינינו בשנים האחרונות ברחובות ניו־יורק.

אחרי המקלחת לבשתי את בגדי האימון ומיהרתי לרדת במדרגות. האחים שלי, לוקאס ודייגו, כבר עמדו במטבח, לבושים בחליפות היוקרתיות שלהם ושתו קפה משובח.

לוקאס הסתכל עליי בעיניים מכווצות, ״מה קרה לך? אתה נראה נורא.״

״רק כאב ראש." עניתי ולחצתי על גשר אפי. "איך היה אתמול?״

״היה בסדר. רגע לפני שאתה הולך להתאמן, מה בנוגע ל — ״

השאלה שלו נקטעה מצלצול הטלפון שלי שהתחיל לזמזם, הסתכלתי על המסך וראיתי את שמה של אליסון, גניחת ייאוש חמקה משפתיי לפני שעניתי לה.

״מה את רוצה?״

היא צחקקה צחוק מתוק שהכעיס אותי, ״אני רוצה אותך מותק, נהניתי מאוד אתמול בלילה.״

מה לעזאזל?

״על מה את מדברת?״

היא פלטה גניחת תסכול וכחכחה בגרונה לפני שענתה. ״אתה באמת לא זוכר?״

״לא, ואולי זה לטובה.״

"אבל בייב — " היא התחילה אבל ניתקתי את השיחה בחוסר סבלנות ודחפתי את הטלפון לכיס מכנסיי.

לוקאס ודייגו הביטו בי וגיחכו, התעלמתי מהם כשפניתי אל המכון הפרטי כדי להתחיל את שגרת הבוקר שלי.

אהבתי את האחים שלי, בדרך כלל הייתה לי סבלנות אליהם ונהניתי מההקנטות בינינו, אבל היום גם ככה התחיל באיחור והעבודה שהייתה לי לא סבלה דיחוי — כמו תמיד. ולמרות האיחור, לא ויתרתי על הנוהל הקבוע שלי, להתחיל את היום באימון.

האחוזה הזו הייתה מרכז העולם שלי — ממשרד ביתי מרוהט ועד חדר כושר מאובזר, חדרים מפנקים וחניה פרטית לאוסף המכוניות שלי. היה כאן את כל מה שהייתי צריך כדי לנהל את העסקים שלי.

לשני אחיי היו דירות משלהם במקומות אחרים בעיר, אבל בתקופות של עומס הם נשארו פה וגרו איתי. אישרתי את ההסדר כי הבנתי שזה מעשי יותר — כך יכולנו לקיים ישיבות דחופות באמצע הלילה — הם היו צריכים להיות זמינים בכל רגע.

כשסיימתי להתאמן הרגשתי מעט טוב יותר. השעה הייתה כמעט שתים־עשרה בצהריים, התקלחתי שוב, חטפתי משהו זריז לאכול ונסעתי לאחוזתו של דן. כשהגעתי למקום ויצאתי מהמכונית, הנהנתי לשומרים שמייד זיהו אותי. ראיתי שהם פוחדים ממני, אין דבר מהנה יותר מלראות את הפחד בעיניים כשמביטים בך, לדעת ששוקלים מילים לפני שמדברים איתך.

את הדלת פתחה בחורה צעירה, שערה זהוב וגלי ועיניה החומות הגדולות הביטו בי ישירות. היא הגיעה לי לגובה החזה והטתה את ראשה כשבחנה את פניי בסקרנות. הרשיתי לעצמי לסרוק את גופה, וכשהבטתי בפיג'מה שלבשה, שלא כיסתה הרבה הרגשתי שמשהו התעורר בי, משהו שאסור היה לי לתת לו מקום.

חזרתי להביט בפניה ומשהו שם הכה בי. אף פעם לא הבטתי בבחורה כמו שאני מביט בה עכשיו. שפתיה מלאות ואדומות ולחייה סמוקות, אף על פי שפניה נקיות מאיפור. היא כיווצה את שפתיה בריכוז כאילו ניסתה לעכל את העובדה שהיא רואה אותי מקרוב בפעם הראשונה. הבת של דן. ראיתי אותה פעמים רבות בעבר ותמיד שמרתי על מרחק ממנה. היא הייתה אויבת שעכשיו הופכת לבת ברית, אבל פאק. פנים אל פנים היא עוצרת נשימה, פיתוי מתוק שהייתי נואש לטעום — גם אם אשלם על זה.

מעולם לא ערבבתי בין הנאה לעסקים, ולראשונה בחיי שקלתי להפר את הכלל הזה.

מבטה היה תמים וחוקר, היא פתחה את פיה לדבר אך סגרה אותו מייד, נראה היה שהיא לא בטוחה מה להגיד. כחכחתי בגרוני והוצאתי את שנינו מהרגע המוזר הזה.

"אני כאן כדי לראות את דן."

"סליחה, כן... תיכנס," קולה נשמע עדין ורך והיא זזה מהדלת בתנועה קלילה שגרמה לי לרצות להמשיך להסתכל עליה, אבל לא לשם כך הגעתי, הזכרתי לעצמי כשדחקתי את המחשבות עליה מראשי. התקדמתי לכיוון המשרד בלי לחכות לעובדת משק הבית שתוביל אותי. הייתי פה מספר פעמים בעבר כך שהכרתי את המקום וגם את ילדיו של דן, אבל מעולם לא החלפתי איתם מילה.

תיאודור, בנו הבכור של דן, עתיד להיות היורש, אבל סירבתי לאפשר לו להיות נוכח בפגישות בינינו, אין לי זמן לבזבז על הכשרות — את הלימוד שלו הוא יבצע על אנשי עסקים פשוטים, לא עליי.

נכנסתי למשרד בלי לדפוק בדלת. דן, שציפה לבואי, הרים את עיניו אליי וקם ללחוץ את ידי. התיישבתי ומייד התחלנו לדבר על העסקים. עברנו על הפרטים האחרונים של עסקת העברת הנשקים שסגרנו אתמול בעל פה — זמנים, מקומות וחלוקת רווחים.

"המחסן של הכנופיה המקומית," דן הצביע על המפה שפרש על השולחן. "נפשוט עליהם, נחלק את השלל בינינו ונגמור אותם סופית." הנהנתי. התוכנית הייתה ברורה. "אחרי שהמקום יהיה פנוי," הוא המשיך, "נחליט מה לעשות איתו."

חייכתי כשחשבתי על כך שהבני זונות ילמדו את המקום שלהם. זה היה אופן הפעולה הקבוע שלי —

לעשות מה שצריך למי שצריך כדי להרחיב את הטריטוריה שלי ולהגדיל את הכוח שלי לא משנה מי עמד מולי. במקרה הטוב הם גמרו מרוששים, במקרה הרע — מתים. לא היה לי אכפת כל עוד השגתי את מה שרציתי.

המשכנו לדבר כשלפתע הבחורה נכנסה לחדר והסיטה את כל תשומת ליבי אליה. מבטי נמשך אליה ולא הצלחתי להפסיק — משהו בנוכחותה משך אותי כמו מגנט.

מה לעזאזל קורה לי? אני צריך לזכור שאני כאן רק לעסקים, לא כדי לשחק עם ילדות כמוה.

ניסיתי להסיר את עיניי מדמותה אבל זה היה קשה מדי.

היא התקרבה לאביה בתנועות חינניות ונשקה לו על הלחי. "סליחה על ההפרעה אבא, אבל נטשה יכולה לבוא היום?" היא הביטה באביה בעיניים גדולות.

"כן, אורורה מלאכית שלי," דן ענה בחיבה, וחיוך חם האיר את פניו.

אז קוראים לה אורורה... שם יפה.

היא פנתה אליי והחיוך שלה גרם לליבי להחסיר פעימה. "שלום שוב, רפאל," היא גלגלה את שמי על לשונה בצורה שגרמה לי לרצות לשמוע את זה שוב ושוב.

"שלום לך, אורורה," הושטתי את ידי והיא לחצה אותה בכף ידה העדינה. המגע שלה שלח גל חום דרך גופי. היא נשקה שוב לאביה על הלחי ויצאה מהחדר. עיניי עקבו אחריה עד שנעלמה.

דן ליווה אותי לדלת כשסיימנו, לפתע שמעתי רחש של צעדים מהירים מאחוריי ולפני שהספקתי להבין מה קורה — משהו התנגש בי. הסתובבתי והשפלתי את מבטי. אורורה עמדה שם, עיניה הגדולות נפגשו עם שלי.

"אוי, סליחה שנתקלתי בך, אדון מנצ'יני," היא אמרה, אבל במקום להיבהל היא נראתה משועשעת. חיוך קטן ושובב רקד על שפתיה.

לפני שהספקתי לפתוח את הפה, היא כבר דילגה אל הדלת ופתחה אותה בתנועה חיננית. בכניסה עמדה נערה גבוהה יותר ממנה עם שיער בלונדיני צבוע לזהב. הן זינקו זו אל זו בחיבוק נלהב כאילו לא התראו חודשים.

"נטשה!" קראה אורורה בהתרגשות. השתיים נעלמו לכיוון הסלון בצחקוקים ולחישות בעוד שאני פניתי לדן שעמד וצפה בהן נעלמות.

"בת כמה היא?" שאלתי בניסיון להישמע אדיש.

"שמונה־עשרה," הוא ענה וזקר גבה. "למה אתה שואל?"

התעקשתי לשמור על טון קליל. "סתם סקרנות."

"אה," דן הנהן בטון מוזר. "אתה יודע... אם אתה מחפש כלה — "

"אני לא מחפש כלה," קטעתי אותו.

"באמת?" עיניו התמלאו בתקווה בלתי מוסתרת. "זה דווקא יכול להיות סידור מעולה — המאפיה האיטלקית והמאפיה האירית מתאחדות בברית דם."

"היא ילדה, דן. קטנה ממני בשמונה שנים."

"תשע," הוא תיקן אותי בגיחוך. "וממתי זה משנה?"

"נתראה מחר." יצאתי מביתו, מתעלם מדבריו.

"נתראה, רפאל," החיוך לא עזב את פניו גם כשסגרתי את הדלת מאחוריי.

הלכתי משם מבולבל לחלוטין. הבחורה הזאת, אורורה, הצליחה להעסיק את המחשבות שלי בצורה שלא קרתה לי מעולם. היא מטרד. הייתי צריך להתרכז בעסקים, לא בילדות של שותפי לעסקים.

הגעתי למועדון שבבעלותי וחיפשתי משהו שיסיח את דעתי עד שראיתי בדיוק את זה — ליילה, בלונדינית גבוהה עם גוף מושלם שתמיד ידעה איך לגרום לי לשכוח מכל הצרות, רוקדת ברחבה. המבטים שלנו נפגשו והיא חייכה, ירדה מהעמוד והתקדמה אליי בפתיינות. אחזתי בזרועה והלכנו אל אחד החדרים הפרטיים שבקומה העליונה. ברגע שנעלתי את הדלת היא פשטה את השמלה שלבשה, עלתה על הספה עירומה ונעמדה על ארבע, מביטה בי מעבר לכתפה ומנענעת את התחת שלה מולי כדי לזרז אותי. אפילו לא פשטתי את בגדיי, רק פתחתי את החגורה ואת רוכסן המכנסיים והתמקמתי מאחוריה. הייתי צריך פורקן, וכמו תמיד, ליילה הייתה מוכנה בשבילי בזרועות פתוחות וברגליים מפוסקות. הוצאתי קונדום מהכיס והלבשתי אותו על הזין שלי שכבר היה קשה ומוכן בשבילה וחדרתי אליה במכה אחת. היא גנחה בקול ואחזתי בחוזקה במותניה, יצאתי ממנה וחדרתי אליה שוב ושוב בקצב מעניש, אבל במקום להתמקד בה המחשבות שלי ברחו אל זוג עיניים בהירות ובבחורה צעירה שלא הייתי צריך לחשוב עליה.

"חזק יותר!" ליילה זעקה כשהתפתלה תחתיי, מחזירה אותי למציאות.

נענעתי את ראשי וניסיתי להתמקד ברגע הזה ובזין שלי שנעלם בכוס שלה. עצמתי עיניים וניסיתי להדחיק את אורורה מהראש שלי. הגברתי את הקצב, מטלטל את הגוף של ליילה כשהזין שלי יצא עד הסוף ואז נכנס פנימה בעוצמה. ליילה גנחה והפכה לחסרת שליטה, פוגשת אותי בכל דחיפה ודחיפה עד שהרגשתי את הכוס שלה מתכווץ סביבי.

מעניין אילו קולות היא משמיעה כשהיא גומרת, מעניין אם הכוס ההדוק שלה יצליח לקחת את כל —

"אלוהים!" ליילה גנחה והתפרקה סביבי, גמרתי אחריה, פרצופה של אורורה רודף אותי כשהחלקתי ממנה. אפילו לא טרחתי לשאול אותה איך היא מרגישה כשקשרתי את הקונדום וזרקתי אותו בפח ליד המיטה. לא הסתכלתי עליה כשסגרתי את מכנסיי ויצאתי מוטרד מהחדר כשתמונות של אורורה רצו בראשי.

נאנחתי, מה את עושה לי, נסיכה. מה לעזאזל עוללתי לעצמי?

אורורה

נטשה ואני החלפנו בגדים בזמן שהיא הביטה מחוץ לחלון. הלב שלי הלם מהתרגשות, סוף־סוף אני עומדת לברוח מהבית המחניק הזה.

"אנחנו צריכות למהר אורורה!" היא לחשה.

הנהנתי והחזקתי את נעלי העקב שלי בידי. יצאנו בשקט מהיציאה האחורית של הבית, השומרים שהיו ערניים לפלישה מבחוץ לא הבחינו בנו כשהתגנבנו החוצה היישר אל הרכב של ידיד שבא לאסוף אותנו.

בדרך למועדון, נטשה לא הפסיקה לדבר בהתלהבות על כך שראתה את רפאל בביתי. תמיד הייתה לה משיכה לגברים בוגרים ומסוכנים. עבורי זה היה מחזה רגיל, הייתי רגילה אליהם בגלל תפקידו של אבי — אבל רפאל היה שונה. לא יכולתי להתעלם מהנוכחות שלו, אבל תמיד שמרתי מרחק. היום הייתה הפעם הראשונה שממש עמדתי לידו ולא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שהוא הצית בי.

"הגענו!" היא צווחה בהתלהבות ואני מצמצתי חזרה אל המציאות ויצאתי אחריה.

השומר בכניסה למועדון זיהה אותי מייד, הרי אני בתו של דן, והכניס אותנו בלי לחכות בתור. זה אחד היתרונות של להיות בתו של מישהו חשוב — כולם מכירים אותך. נטשה ואני מיהרנו אל מרכז רחבת הריקודים בעוד שחבריה הלכו לכיוון הבר להביא לכולנו שתייה.

רקדנו בהתלהבות פראית, עד שהתחלתי להרגיש את הלחץ מתפוגג מגופי כמו אדים. עצמתי את עיניי, הנפתי ידיים והזזתי את גופי בקצב המוזיקה הפועמת. הרגשתי חופש מוחלט, תחושה שלא הייתה לי כבר הרבה זמן. כשפקחתי עיניים ראיתי שנטשה רוקדת עם מישהו שאני לא מכירה. כשסרקתי את החלל הצפוף, עיניי נעצרו פתאום על עיניים כסופות מוכרות. רפאל.

הלב שלי הפסיק לפעום לרגע. הוא עמד בקצה השני של הרחבה ולידו עמדה בחורה עם שיער בלונדיני, היא דיברה איתו אך הוא לא הגיב לה, מבטו היה מקובע על שלי. המשיכה הבלתי נשלטת אליו הפחידה אותי, אז הסטתי את עיניי ממנו והלכתי אל הבר. אולי האלכוהול יעזור לי להירגע.

"שוט טקילה!" צעקתי לברמן כדי להתגבר על רעש המוזיקה. הוא מזג את המשקה והגיש לי את הכוסית ולצידה פרוסת לימון. מצצתי אותו ושתיתי. הנוזל שרף את גרוני אך לאחר שנייה חימם את גופי ונתן לי את האומץ שהייתי צריכה.

הזמנתי עוד שני שוטים וסימנתי לברמן עבור אחד נוסף. אני רוצה לשכוח מהמראה של רפאל עם אחרת, אבל כשהרמתי את הכוס כדי לשתות יד גדולה אחזה בידי ומנעה ממני. סובבתי את ראשי בבהלה לראות מי אוחז בי חזק כל כך וראיתי שזה רפאל.

איך הוא הגיע כל כך מהר? הוא דיבר עם הברמן באיטלקית, הברמן הנהן, הושיט לי בקבוק מים ולקח את השוט בחזרה. זעם בעבע בגופי, באיזו זכות הוא מחליט בשבילי מה לשתות?

"מי אתה חושב שאתה? זה היה המשקה שלי!" צעקתי עליו אך הוא לא הגיב. הסתובבתי לברמן וביקשתי מברמן אחר משקה הוא סירב לי והביט על רפאל כדי לסמן לי שהוא הסיבה לכך.

עכשיו באמת זעמתי.

"מה את עושה פה?" הוא שאל בקול עמוק.

סירבתי להביט בו והמשכתי להסתכל על הברמנים שעברו לשרת לקוחות אחרים.

"כדאי שתעני לי. אני די בטוח שאבא שלך לא יאהב לשמוע שאת מסתובבת במועדונים שלי ללא השגחה," הוא אמר באדישות שעצבנה אותי עוד יותר.

"לא אכפת לי למי שייך המועדון הזה," אמרתי בזעם, "תגיד לחבר שלך פה שיגיש לי משקאות."

רפאל הזדקף מולי והרמתי את ראשי כדי להביט בעיניו, ניצוץ הופיע בהן והוא רכן לעברי. פיו היה צמוד לאוזני וריחו אפף אותי.

"אם לא היו לי דברים דחופים לעשות, הייתי מעניש את הפה החצוף הזה." סומק עלה על פניי אבל שילבתי את ידיי במגננה. "אל תשכחי עם מי את מדברת, פרינצ'יפסה," הוא לחש ונעלם בין האנשים.

הלב שלי עדיין הלם כשטפיחה על כתפי גרמה לי לסובב את ראשי. נטשה עמדה שם וחיוך ענק היה פרוש על פניה.

"זה היה סקסי! אני במקומך הייתי רודפת אחריו."

"נראה לי שאחזור הביתה," זעמתי. כעסתי עליו שהרס לי את הבילוי, אבל יותר מכול כעסתי על עצמי בגלל המשיכה המטופשת שהרגשתי כלפיו, זו שלא הצלחתי לשלוט בה.

נטשה ניסתה לשכנע אותי להישאר אבל ראתה שאני נחושה. "איך תחזרי? רוצה שאבוא איתך?"

ידעתי שהיא לא רצתה לחזור עדיין. "לא, תישארי ותיהני. אני אקח מונית. אני רוצה להיות לבד." נטשה חיבקה אותי. "בסדר, אבל תשלחי לי הודעה כשתגיעי הביתה."

יצאתי מהמועדון לאוויר הקר של ניו יורק, עדיין רותחת. עמדתי על המדרכה וניסיתי להשיג מונית, הנפתי יד לכל רכב צהוב שעבר, אבל כולם היו תפוסים או פשוט לא עצרו. אחרי עשר דקות של ניסיונות כושלים, החלטתי לצעוד הביתה. המועדון לא היה רחוק כל כך בכל מקרה, וקיוויתי שההליכה תעזור לי להירגע ולנקות את הראש.

התחלתי ללכת ברחוב השקט, אבל כבר אחרי כמה דקות הבנתי שהעקבים הגבוהים יקשו עליי. הרחוב היה חשוך יותר ממה שזכרתי ופתאום שמתי לב לצעדים מאחוריי. לקחתי את הטלפון והתקשרתי לנטשה, אבל היא לא ענתה. הצעדים התקרבו והרגשתי את הנוכחות — מישהו הלך בדיוק באותו הקצב שלי.

"היי יפהפייה, לאן את ממהרת?" קול גס קרא מאחוריי.

הסתובבתי וראיתי גבר גדול עם חיוך מגעיל. "תעזוב אותי בשקט."

"בואי נבלה קצת, מה את אומרת?" הוא התקדם אליי.

"אמרתי לא!" ניסיתי להגביר את קצב צעדיי אבל ידו תפסה במותני והוא משך אותי לאחור.

צעקתי אבל הוא שם יד על פי כדי להשתיק אותי. השתוללתי בזרועותיו אבל הוא היה חזק ממני וגרר אותי בקלות לכיוון אחת המכוניות שחנו צמוד למדרכה. הוא פתח את דלת הרכב וניסה לדחוף אותי פנימה. לפתע ידיו נשמטו ממני. מישהו אחר משך אותו מאחור והעיף אותו על המדרכה. התיישרתי במקומי והסתובבתי לראות מי הציל אותי.

רפאל עמד שם, הוא גהר מעליו והכה את פניו שוב ושוב עד שהזר איבד הכרה, ואז הוציא את הטלפון שלו מהכיס, חייג למישהו וזרק הוראות באיטלקית. לא הבנתי מילה אבל לא עברו שתי דקות וגבר נוסף הגיע ולקח את הבחור שתקף אותי.

רק כשנשארנו לבד רפאל הסתובב והביט בי. הלב שלי עדיין הלם בעוצמה מהאדרנלין.

"מה לעזאזל את עושה?"

"מנסה להיחטף, זה הקטע הקינקי שלי." גלגלתי עיניים אבל הידיים שלי עדיין רעדו. גם הקול שלי יצא רועד יותר ממה שרציתי. "אני הולכת הביתה, לעזאזל. מה אתה רוצה עכשיו?"

"למה את לא לוקחת מונית?"

"ניסיתי! לא מצאתי אף מונית פנויה והמועדון לא רחוק מהבית שלי."

הוא חשק את שיניו, החל ללכת חזרה אל המועדון והסתובב להביט בי. "בואי."

"למה שאבוא איתך?" התפרצתי. "התנהגת אליי כמו אל זבל במועדון, ועכשיו אתה מתחזה לגיבור?"

"אני לא מתחזה לשום דבר," הוא אמר בקול קר. "אני מנסה לשמור עלייך בחיים."

"למה אכפת לך פתאום?" הדמעות החלו לבעבע בעיניי מהפחד, מהבלבול.

הוא לא ענה ורק המשיך ללכת. שקלתי אם להמשיך ללכת לבד או ללכת אחריו והחלטתי ללכת אחריו. רפאל הוא לא אדם שמסרבים לו, אבל בעיקר פחדתי שיספר לאבי שחמקתי מהבית. הגענו לרכב שלו — B.M.W מהסדרה הרביעית, שחורה עם חלונות כהים, שחנתה סמוך לכניסת המועדון. הוא פתח את הדלת של המושב הקדמי וסימן לי בעיניו שאכנס.

"אתה באמת חושב שאסע איתך לבד ברכב שלך?"

"כמעט נחטפת, אורורה. תיכנסי לרכב המזוין."

"ואיך אדע שאתה לא תחטוף אותי?"

"פרינצ'יפסה, אם חטיפות זה הקטע שלך אז בטח לא תתנגדי שאני אהיה זה שאחטוף אותך, ותאמיני לי שאם זה היה הקינק שלי, לא הייתי חוטף ילדות חצופות." הוא אמר ללא הומור. "עכשיו, תיכנסי לרכב."

נכנסתי בחוסר רצון. הנסיעה עברה בשקט וכשהגענו ביקשתי ממנו שלא יעצור לי מול הכניסה הראשית. שחררתי את החגורה ופתחתי את הדלת. "אל תגיד לאבא שלי." אמרתי רגע לפני שיצאתי מהרכב.

"למה לא?" הוא שאל בהתגרות.

"אני רצינית, רפאל." הזעפתי פנים.

"אני אחליט מה לעשות עם המידע הזה. לכי הביתה. ילדות קטנות כמוך כבר צריכות לישון בשעות האלה." הוא אמר וסובב את פניו ממני חזרה אל הכביש, כאילו מסמן לי שאני מבזבזת לו את הזמן.

רציתי לענות לו אבל פחדתי להתגרות בו לכן הצמדתי את שפתיי זו לזו ויצאתי מהרכב. כמעט מעדתי בגלל העקבים הגבוהים וכשהוא התחיל להתרחק בחריקת צמיגים זקרתי אצבע שלישית לכיוונו.

החיילים של אבי עמדו במקומם הקבוע זה לצד זה ליד השער הקדמי. חלצתי את הנעליים, אחזתי אותן בידי והתגנבתי שוב מאותה יציאה אחורית שבה השתמשתי קודם. למזלי, הם לא הבחינו בי — בדיוק כמו קודם.

נכנסתי במהירות הביתה ועליתי לחדר. המקלחת החמה הייתה אמורה להרגיע אותי, אבל גם כשהמים החמים זרמו לי על הגוף לא הצלחתי להפסיק לחשוב על מה שקרה. על איך הוא הופיע משום מקום, על הדרך שבה הוא הכה את הגבר הזה.

לאחר ששלחתי לנטשה הודעה שאני בבית ומחכה לה. נכנסתי למיטה והבטתי בתקרה אבל ראיתי רק את פניו של רפאל, את המבט הזועם שלו כשמצא אותי עם התוקף, ואת הדרך שבה הוא הביט בי ברכב.

לא יכולתי יותר. לקחתי את הטלפון וחיפשתי את שמו באינטרנט. בוודאי שידעתי מי הוא, מהסיפורים שאבי נהג לספר, מהאזהרות השקטות של החברים... בעצם, כל מי שגר בעיר הזאת יודע ממי כדאי להיזהר. אבל עכשיו רציתי לראות יותר, להבין מי באמת האדם שהציל אותי הלילה.

בכל התמונות הוא הופיע עם נשים שונות שהסתכלו עליו בעיניים מפתות או נתלו על זרועו, אבל באף תמונה הוא לא החזיק את ידיהן ואפילו לא הסתכל עליהן. כאילו הן היו עוד אביזר עבור יחסי ציבור, כמו הרכב היקר שלו או החליפה שלבש. קראתי כתבות שונות, בכולן היה רשום עד כמה הוא אכזרי והוסיפו שמועות ופרטי רכילות מלוכלכים. לא שמתי לב שהזמן עבר וכשגללתי בתמונות פפראצי שלו, מצאתי את עצמי מתבוננת בפרטים הקטנים, מבנה גופו, המבט שלו, האופן שבו הוא לא נוגע באף אחת מהנשים שסביבו.

דפיקה שקטה נשמעה על הדלת ונטשה נכנסה והתרסקה על המיטה לידי. "את לא מבינה מה הפסדת! הבילוי היה מטורף אחרי שעזבת," היא אמרה בהתלהבות ואז הבחינה במסך הטלפון שלי.

"רגע... על מי את קוראת?" היא הציצה קרוב יותר ועיניה נפערו. "זה רפאל! ידעתי! ידעתי שמשהו קרה ביניכם."

"זה לא מה שאת חושבת," מלמלתי, אבל המשכתי להביט בתמונות.

"אז מה? אל תגידי שזה לא עבר לך בראש." נטשה צחקה. "ראיתי אותך, כמעט הזלת עליו ריר."

לא עניתי לה כי היא צדקה, הוא באמת נראה אלוהי. שיער שחור, עיניים כסופות קרות, חליפות יקרות שכיסו גוף שהיה ברור שהוא מושלם. התחושה של הידיים שלו כשאחז בזרועי אחרי שראיתי אותו מכה את הגבר הזר... יכולתי לדמיין בדיוק מה מתחבא מתחת לבגדים שלבש.

"אני במקומך הייתי זורמת איתו," נטשה אמרה וגנבה לי את הטלפון מהידיים.

"תחזירי לי את הטלפון. זה מסובך," לחשתי בעייפות.

"הדברים הטובים תמיד מסובכים," נטשה צחקה. "טוב, את מוזמנת להמשיך לשקר לעצמך. אני הולכת לישון." היא אמרה ונכנסה לחדר הרחצה להתארגן לשינה.

הנחתי את הטלפון בצד ועצמתי את עיניי, מקווה שהבוקר ימחק את הזיכרונות של היום האחרון.