בין הסדקים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בין הסדקים

בין הסדקים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: De Si Petites Fêlures
  • תרגום: מיכל שליו
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ינואר 2026
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 146 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 9 דק'

אסתר אורנר

אסתר אורנר נולדה במגדבורג (גרמניה) בשנת 1937 להורים מהגרים מפולין. בשנת 1939 מצאה משפחתה מקלט בבלגיה. בשנת 1950, והיא בת שלוש־עשרה, עלתה לישראל, השלימה לימודיה בתיכון ולאחר מכן גם לימודים אוניברסיטאיים. היא חיה בפריז עשרים שנה, 1983-1962, ומאז מתגוררת בתל אביב. בין עיסוקיה, תרגמה אורנר שירה עברית לשפה הצרפתית, הנחתה סדנאות כתיבה ב"מכון הצרפתי" בתל אביב, והיא חברה במערכת כתב העת "Continuum" המפרסם טקסטים מאת סופרים ישראלים בשפה הצרפתית.

אורנר פרסמה למעלה מעשרה ספרים. שבעה מהם ראו אור בהוצאת "מטרופוליס", ביניהם: "טריפטיכון הזיכרון" המורכב מ: "אוטוביוגרפיה של שום אדם" (1999), שפורסם ב"ספריה החדשה" בשנת 2003; "סוף, והמשך" (2001), שפורסם ב"רסלינג" בשנת 2012 ; ו"ביוגרפיה זעירה לחלום" (2003), שפורסם ב"רסלינג" בשנת 2015.

בשנת 2013, זכתה אורנר בתואר "אביר במסדר האומנויות והספרות" בצרפת. הוצאת "תשע נשמות" תשלים את פרסום ספריה של אסתר אורנר בעברית בעתיד.

תקציר

אישה יושבת בבית קפה או על חוף הים ומקשיבה לאנשים סביבה. נקודת המבט נעה משיחה לשיחה, אך זוהי תמיד אותה דמות שמאזינה ומביטה: בגיל שאינו צעיר עוד, ביופי שאינו נראה מייד לעין. וברגע מסוים מתגלה יופי אחר. הזִקנה נוכחת, גם הילדוּת, וביניהן משתרגים המוות והאהבה הנכזבת.

אלה סיפורים זעירים המנכיחים חיי יום־יום ושיחות סרק, רגעים פשוטים ושכיחים. הדמויות חסרות שם ומקום, כמעט סתמיות, ובכך נפתחות אל כל מקום ואל כל קורא. מתוכן נחשפות פנינים קטנות. הכול נראה דרך נקודת מבט אחת: מאזינה, מצותתת, רואה; ומתוך ההקשבה נוצר מרחב למבט אחר.

פרק ראשון

1

שבת. לא חשוב איזו. לא חשוב היכן. שכונה בעיר רחבת ידיים. עיר שחוברה לה יחדיו. בוקר שבת, לפניי עובר זוג צעיר, צנום ומהודר. אני לא מבחינה בו מייד. לאישה הצעירה והרזה יש שרוולים ארוכים. וכך גם לעוברות אורח אחרות, עגלגלות יותר. אפילו דשנות. רק הפנים חשופות. הגבר הצעיר חובש כיפה. ולא כובע כמו עוברי האורח האחרים. מבטי נודד. לאישה הצעירה יש רגליים דקיקות ויפות הנתונות בגרביים שחורים. עוברי האורח נדחקים לבתי התפילה. הזוג הצעיר צועד במרכז המדרכה. אין כניסה למכוניות בשכונה הזאת, שאינה כאחרות. ועם זאת, אינה מיוחדת. גם אני נדחקת בתורי. לעקוף את האישה הצעירה בחצאית עם השסע ואת הגבר הצעיר בלא המגבעת. הזוג הצעיר מדבר בשפה זרה. לא בשבילי.

2

שתי חברות ותיקות. הן מתגוררות באותה השכונה. הן לא מתראות לעיתים תכופות. הן עסוקות מאוד. האחת בתחלואיה. האחרת באלה של אחרים. אין להן מה לומר זו לזו מאז הפרו חוזה לא כתוב. לצלצל זו לזו פעם ביומיים. להיפגש פעם בשבוע. אז השיחה קלחה בלי סוף. הן סיפרו זו לזו את סיפור חייהן. הן סבלו כל כך. במקומות שונים. וזה נמשך. אחרת. מכיוון שהתרועענו באותם החוגים, הן שבו והתראו כשביקרתי בשכונתן. הן הבטיחו להיפגש שוב. בלי יותר מדי שכנוע. האורחת נשארה רק זמן קצר. היא מיהרה לחזור אל בעלה החולה. היא יצאה בדיוק כשבעלה של המארחת חזר. הן בקושי אמרו להתראות. כמעט כאילו אינן מכירות כלל.

3

היא הצהירה ואף חזרה והצהירה שהילדים שלה הם ילדים טובים. רציתי מאוד להאמין לה. הכרתי אותם כילדים. הם היו טובים. ואז נותק הקשר. חזרתי למשפחה הזאת לאחר עשרים וחמש שנים. אם לא יותר. חיכיתי שיבואו. רק כמה מצאצאיהם באו. התיישבו והתחילו לשחק בשלווה. אמרתי לעצמי, ההורים יבואו לקחת אותם. בינתיים ניסיתי לשווא לזהות בצאצאים את סימני ההיכר של הילדים הטובים שהכרתי לפני זמן רב כל כך. הילדים לא באו. העזתי לשאול — למה? הם אף פעם לא באים. לא שאלתי שוב למה. והיא חזרה — לא חשוב, הם ילדים טובים.

4

היא פתחה את החבילה. ספר. מה זה? כולם מדברים עליו. או נכון יותר, דיברו. האורחת הניחה אותו על השולחן ואמרה — את יכולה להחליף. אחר כך הביטה בספרייה המרשימה. האורחת הייתה מאוכזבת. הרי אמרתי לה שבסלון של כל בית יש מקום של כבוד לספרייה. ספרייה אמיתית. לא רק למראית עין. אין צורך לסחוב ספרים. ספרים שוקלים הרבה. רק את המתנה. כשהאורחת חזרה, היא סיפרה — רק ספרי מדע. ספרות פופולרית. זה הכול? גם התורה, התנ"ך והתלמוד לעיון. אבל לקריאה, שום דבר.

אסתר אורנר

אסתר אורנר נולדה במגדבורג (גרמניה) בשנת 1937 להורים מהגרים מפולין. בשנת 1939 מצאה משפחתה מקלט בבלגיה. בשנת 1950, והיא בת שלוש־עשרה, עלתה לישראל, השלימה לימודיה בתיכון ולאחר מכן גם לימודים אוניברסיטאיים. היא חיה בפריז עשרים שנה, 1983-1962, ומאז מתגוררת בתל אביב. בין עיסוקיה, תרגמה אורנר שירה עברית לשפה הצרפתית, הנחתה סדנאות כתיבה ב"מכון הצרפתי" בתל אביב, והיא חברה במערכת כתב העת "Continuum" המפרסם טקסטים מאת סופרים ישראלים בשפה הצרפתית.

אורנר פרסמה למעלה מעשרה ספרים. שבעה מהם ראו אור בהוצאת "מטרופוליס", ביניהם: "טריפטיכון הזיכרון" המורכב מ: "אוטוביוגרפיה של שום אדם" (1999), שפורסם ב"ספריה החדשה" בשנת 2003; "סוף, והמשך" (2001), שפורסם ב"רסלינג" בשנת 2012 ; ו"ביוגרפיה זעירה לחלום" (2003), שפורסם ב"רסלינג" בשנת 2015.

בשנת 2013, זכתה אורנר בתואר "אביר במסדר האומנויות והספרות" בצרפת. הוצאת "תשע נשמות" תשלים את פרסום ספריה של אסתר אורנר בעברית בעתיד.

עוד על הספר

  • שם במקור: De Si Petites Fêlures
  • תרגום: מיכל שליו
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ינואר 2026
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 146 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 9 דק'
בין הסדקים אסתר אורנר

1

שבת. לא חשוב איזו. לא חשוב היכן. שכונה בעיר רחבת ידיים. עיר שחוברה לה יחדיו. בוקר שבת, לפניי עובר זוג צעיר, צנום ומהודר. אני לא מבחינה בו מייד. לאישה הצעירה והרזה יש שרוולים ארוכים. וכך גם לעוברות אורח אחרות, עגלגלות יותר. אפילו דשנות. רק הפנים חשופות. הגבר הצעיר חובש כיפה. ולא כובע כמו עוברי האורח האחרים. מבטי נודד. לאישה הצעירה יש רגליים דקיקות ויפות הנתונות בגרביים שחורים. עוברי האורח נדחקים לבתי התפילה. הזוג הצעיר צועד במרכז המדרכה. אין כניסה למכוניות בשכונה הזאת, שאינה כאחרות. ועם זאת, אינה מיוחדת. גם אני נדחקת בתורי. לעקוף את האישה הצעירה בחצאית עם השסע ואת הגבר הצעיר בלא המגבעת. הזוג הצעיר מדבר בשפה זרה. לא בשבילי.

2

שתי חברות ותיקות. הן מתגוררות באותה השכונה. הן לא מתראות לעיתים תכופות. הן עסוקות מאוד. האחת בתחלואיה. האחרת באלה של אחרים. אין להן מה לומר זו לזו מאז הפרו חוזה לא כתוב. לצלצל זו לזו פעם ביומיים. להיפגש פעם בשבוע. אז השיחה קלחה בלי סוף. הן סיפרו זו לזו את סיפור חייהן. הן סבלו כל כך. במקומות שונים. וזה נמשך. אחרת. מכיוון שהתרועענו באותם החוגים, הן שבו והתראו כשביקרתי בשכונתן. הן הבטיחו להיפגש שוב. בלי יותר מדי שכנוע. האורחת נשארה רק זמן קצר. היא מיהרה לחזור אל בעלה החולה. היא יצאה בדיוק כשבעלה של המארחת חזר. הן בקושי אמרו להתראות. כמעט כאילו אינן מכירות כלל.

3

היא הצהירה ואף חזרה והצהירה שהילדים שלה הם ילדים טובים. רציתי מאוד להאמין לה. הכרתי אותם כילדים. הם היו טובים. ואז נותק הקשר. חזרתי למשפחה הזאת לאחר עשרים וחמש שנים. אם לא יותר. חיכיתי שיבואו. רק כמה מצאצאיהם באו. התיישבו והתחילו לשחק בשלווה. אמרתי לעצמי, ההורים יבואו לקחת אותם. בינתיים ניסיתי לשווא לזהות בצאצאים את סימני ההיכר של הילדים הטובים שהכרתי לפני זמן רב כל כך. הילדים לא באו. העזתי לשאול — למה? הם אף פעם לא באים. לא שאלתי שוב למה. והיא חזרה — לא חשוב, הם ילדים טובים.

4

היא פתחה את החבילה. ספר. מה זה? כולם מדברים עליו. או נכון יותר, דיברו. האורחת הניחה אותו על השולחן ואמרה — את יכולה להחליף. אחר כך הביטה בספרייה המרשימה. האורחת הייתה מאוכזבת. הרי אמרתי לה שבסלון של כל בית יש מקום של כבוד לספרייה. ספרייה אמיתית. לא רק למראית עין. אין צורך לסחוב ספרים. ספרים שוקלים הרבה. רק את המתנה. כשהאורחת חזרה, היא סיפרה — רק ספרי מדע. ספרות פופולרית. זה הכול? גם התורה, התנ"ך והתלמוד לעיון. אבל לקריאה, שום דבר.