הזעקה הלא־נשמעת למשמעות

הקדמה

ספר זה הוא המשך לשני ספריי הקודמים — "פסיכותרפיה ואקזיסטנציאליזם" ו"האל הלא־מודע: פסיכותרפיה ודת״.

כוונתי המקורית היתה להוציא קובץ מסות נבחרות, אך במהלך ההגהות והתוספות התחוור לי בבירור, שאף כי המאמרים — שהפכו כעת לפרקים — הם מכלול שלם כל אחד לעצמו, עדיין עובר ביניהם חוט מקשר. יתרה מזו, בשני הפרקים הראשונים נדונו שלושת העקרונות הבסיסיים של שיטת הלוגותרפיה: השאיפה למשמעות, משמעות החיים וחירות הרצון.

נוהגים לכלול את הלוגותרפיה בקטגוריה של פסיכיאטריה קיומית או הומניסטית, אך הקורא של ספריי ודאי הבחין בהערות הביקורתיות שלי לעניין האקזיסטנציאליזם, או לפחות לעניין מה שקרוי אקזיסטנציאליזם. בדומה לכך הוא ימצא בספר זה כמה התקפות על מה שקרוי הומניזם, או בלשוני, פסבדו־הומניזם. אַל לו להיות מופתע — הריני מתנגד לפסבדו־לוגותרפיה גם כן.

הבה נסקור בקצרה את תולדות הפסיכותרפיה כדי לקבוע את מקומם של האקזיסטנציאליזם וההומניזם בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה. כולנו למדנו את משנתו של ענק־הרוח בפסיכותרפיה, זיגמונד פרויד. גם אני! (אני תוהה אם הקורא יודע, שכבר ב־1924 פורסם מאמר שלי בכתב העת הבינלאומי לפסיכואנליזה על־פי הזמנתו ופנייתו של פרויד.) הוא הורה לנו להסיר את המסווה של האדם הנוירוטי, לחשוף את המניעים הנסתרים, הלא־מודעים, שביסוד התנהגותו. עם זאת, לא אתעייף מלומר שיש לחדול מהסרת המסווה עת הפסיכואנליטיקאי ניצב מול מה שאינו ניתן עוד לערטוּל, פשוט מהיותו אותנטי. אם ישנם עדיין פסיכולוגים שממשיכים בכך גם כשהם נתקלים באותנטיות, הרי הם חושפים דבר אחד בלבד — את המניע הנסתר של עצמם, את תשוקתם הלא־מודעת לצמצם, להגביל או להמעיט בערכו של מה שהוא כֵּן ואמיתי באדם, מה שהוא אנושי באמת.

בינתיים, גישת הטיפול ההתנהגותי המבוססת על תיאוריית הלמידה, הצליחה לתפוס לעצמה נתח ניכר מהשטח שהפסיכואנליזה שלטה בו זה מכבר ללא עוררין. אנשי הטיפול ההתנהגותי הציגו שלל ראיות לכך, שרבות מאמונותיהם האטיולוגיות של הפרוידיאנים לא היו אלא אמונות בלבד. יתר על כן, לא בכל מקרה של נוירוזה אפשר להתחקות אחר שורשיה בחוויות טראומטיות של ראשית הילדות או בקונפליקטים בין האיד, האגו והסופר־אגו. זאת ועוד, הופעתם של תחליפי תסמינים מתרחשת יותר מכוחו של תיקון קצר־מועד של ההתנהגות (ואולי מכוח תפוגה ספונטנית) מאשר מריפוי שהושג מכוח הפסיכואנליזה. מכאן שאנו רשאים לראות בביהביוריזם את מקור הדה־מיתולוגיזציה של הנוירוזה.¹

ובכל זאת נותרה בנו אי־שביעות רצון כלשהי. איננו יכולים לטפל בחוליים ובמכאובים של תקופה כמו זו שלנו — תקופה של היעדר משמעות, של דה־פרסונליזציה ודה־הומניזציה — אלא אם כן נכלול את הממד האנושי, את ממד התופעות האנושיות, במושג האדם שמונח בהכרח ביסודה של כל פסיכותרפיה, במישור המודע והלא־מודע גם יחד.

בּיאַרן קווילהוג, פסיכולוג נורווגי, טוען שהלוגותרפיה האנישה מחדש את תיאוריית הלמידה. ניקולאוס פֶּטרילוביץ' ז"ל מהמחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת מיינץ שבמערב גרמניה קבע שהלוגותרפיה האנישה מחדש את הפסיכואנליזה, ויתרה מזו — שלהבדיל מאסכולות אחרות של הפסיכותרפיה, הלוגותרפיה אינה מצטמצמת לממד הנוירוזה. לְמה הכוונה? הפסיכואנליזה רואה בנוירוזה תולדה של פסיכודינמיקה מסוימת, ולפיכך מנסה לפעול נגדה באמצעות פסיכודינמיקה אחרת — הפעלתם של גורמים פסיכודינמיים מועילים אחרים, כגון יחסי העברה תקינים, בריאים ויציבים. ואילו הטיפול ההתנהגותי תולה את הנוירוזה בלמידה מסוימת או בתהליכי התניה, ולפיכך מציע לפעול בדרך של למידה־מחדש או התניה־מחדש. אך בשני המקרים כאחד — ובתיאורו הקולע של פטרילוביץ' — התרפיה אינה עוזבת את מישור הנוירוזה. לעומתה, הלוגותרפיה — כפי שהוא רואה אותה — חורגת מהמישור הזה ומלווה את האדם בדרכו אל הממד האנושי, שרק בו מזומנים לו משאבים מסוג היכולת האנושית הייחודית להתעלות עצמית וניתוק עצמי.

היכולת להינתק מעצמנו מגויסת כל אימת שאנו מפעילים את הטכניקה הלוגותרפית של התכוונוּת פרדוקסאלית. היכולת להתעלות עצמית חשובה הן באבחון והן בריפוי. אם איננו מדמים אפשרות להתעלות עצמית, למשל בהיבט השאיפה למשמעות, לעולם לא נוכל לאבחן נוירוזה נואוגנית הנובעת משאיפה מתוסכלת זו. וגם לא נוכל לפנות אליה אם הודחקה, או לעורר אותה מתוך הלא־מודע של המטופל. באופן אמפירי ברור התחוור שלעיתים עניין זה הוא המשימה העיקרית שלנו: במחקר סטטיסטי הוכח, כי השאיפה למשמעות צופנת "ערך הישרדוּת" בעליל.

דבר דומה הוכח גם הוא באופן אמפירי מובהק, באשר להינתקות האדם מעצמו. משמע שזהו "מנגנון התמודדות" חשוב המוּבנה כביכול בנפש האדם. כפי שנראה, דבר זה כוחו יפה לאותו היבט של הינתקות־מעצמי המיוצג בהוּמור.

לסיכום נוכל לומר, שהפסיכואנליזה לימדה אותנו להסיר את המסווה מן האדם הנוירוטי, ושהביהביוריזם לימד אותנו לבטל את מיתוס הנוירוזה. והנה — אליבא דקווילהוג פטרילוביץ' — הלוגותרפיה מלמדת אותנו לחזור ולהאניש הן את הפסיכואנליזה הן את הביהביוריזם. אלא שזהו פישוט־יתר, שכן לפנינו לא רק רצף של דברים אלא גם התכנסות שלהם. אפשר היום להיתקל בהצהרות מסוג זו של הפרוידיאני המערב־גרמני הבולט וולפגנג לוך, ש"לגופו של עניין הדיאלוג הפסיכואנליטי הוא ניסיון ליצור משמעות חדשה לחיים".² מנהל מרכז הטיפול ההתנהגותי בניו יורק, ליאונרד בכליס, צוטט באמירה, שרבים מהמטופלים במרכז הם אנשים מצליחים בעלי משרות טובות אך גם נטיות אובדניות, שכן אינם מוצאים טעם בחיים חסרי משמעות.³

כאמור, יש התכנסות ברצף הדברים. עם זה, באשר ללוגותרפיה, לתפיסתי היא אינה תרופה כוללת לכל החוליים, ועל כן היא פתוחה לשיתוף פעולה עם גישות פסיכותרפיות אחרות ופתוחה לאבולוציה שלה עצמה. אמת, הן האסכולה המונחית בקווים פסיכודינמיים והן האסכולה המונחית בקווים התנהגותיים מתעלמות במידה רבה מן הצד האנושי של תופעות אנושיות. הן עדיין מחזיקות ברדוּקציוניזם, שכן הוא שולט בתחום ההכשרה הפסיכותרפית, ורדוקציוניזם הנו ההפך המוחלט של הומניזם. רדוקציוניזם הוא תת־הומניזם, הייתי אומר. הוא מגביל את עצמו לממדים תת־אנושיים, מוּטה על ידי תפיסה צרה של אמת מדעית, דוחס את התופעות השונות למיטת סדום, לדפוס פרשנות קבוע מראש, בין שהוא מבוסס על קווי האנליזה הדינמית ובין שהוא מבוסס על תיאוריית הלמידה.

ועם זאת, לכל אחת מהאסכולות האלו היתה תרומה רבת־ערך. הלוגותרפיה אינה מבטלת בשום פנים את ערכם של הממצאים המאוּששים והמפוכחים של החלוצים הגדולים כמו פרויד, אדלר, פבלוב, ווטסון או סקינֶר. כל אסכולה בתחומה אמרה את דברה. אולם חשיבותן וערכן האמיתיים נִגלים רק אם נמקם אותן בממד גבוה יותר, כוללני יותר — הממד האנושי. כאן לבטח אין לראות עוד באדם יצור שעיקר עניינו בחיים הוא לספק יצרים ולהשֹבּיע אינסטינקטים, או לצורך העניין ליישב בין האִיד, האגו והסופר־אגו; כך גם אין לראות בממשות האנושית אך ורק תולדה של תהליכי התניה או של רפלקסים מוּתנים.

כאן מתגלה האדם כיצור שמחפש משמעות, חיפוש שעקרוּתו עשויה להסביר רבים מתחלואי העידן שלנו. אם כן, איך יוכל פסיכותרפיסט המסרב מלכתחילה להאזין לזעקה הלא־נשמעת למשמעות, 'להיאבק' בנוירוזת ההמונים של ימינו? בפרסומים שלי, לרבות ספר זה, דברים רבים ודאי ייראו במבט ראשון כאילו עבר זמנם. אבל בה במידה אני בטוח, שרבים מהם תקֵפים לימינו מאין כמותם. ולראיה, התופעה העולמית המתפשטת של תחושת היעדר המשמעות. אם אכן זוהי נוירוזת ההמונים של שנות ה־70, אוכל לומר במלוא הענווה, שכבר בשנות ה־50 חזיתי את התעצמותה והתפשטותה, ועוד קודם לכן — בשנות ה־30 — הצעתי לה דרך ריפוי.

ויקטור א' פרנקל

וינה, יומו הראשון של אביב 1977

1 ניסוח זה אינו מוגזם, שכן פרויד עצמו ראה בתורת היצרים שלו "מיתולוגיה", וביצרים — "ממשויות מיתיות".

2 Psyche, XXX, 1976, pp. 865-898.

3 American Psychological Association Monitor, May 1976.

הזעקה הלא־נשמעת למשמעות⁴

תרגומו המילולי של המונח לוגותרפיה הוא "טיפול (therapy) מכוח המשמעות". כמובן, אפשר לתרגם זאת גם — "ריפוי (healing) מכוח המשמעות", אף כי יש בכך גוון דתי, שאינו נוכח בהכרח בלוגותרפיה. כך או כך, לוגותרפיה היא (פסיכו־)תרפיה הממוקדת במשמעות. הרעיון של "טיפול ממוקד משמעות" הוא ההפך המוחלט מהתפיסה המסורתית, הרואה בפסיכותרפיה מציאת משמעות באמצעות טיפול. ואכן, אם אמנם הפסיכותרפיה המסורתית מתמודדת ישירות עם סוגיית המשמעות והתכלית — כלומר, אם היא מקבלת את המשמעות והתכלית כפשוטן במקום לצמצם אותן לערכים מדומים בלבד, למשל על ידי גזירתן מתוך "מנגנוני הגנה" או "תצורות תגובה",⁵ הרי היא עושה זאת אגב המלצה, שעליך רק ליישב את הסיטואציה האֶדיפאלית שלך, רק להיפטר מפחדי הסירוס, ואז תהיה מאושר, תממש את עצמך ואת הפוטנציאל שלך, ותהיה מה שנועדת להיות. במילים אחרות, המשמעות תבוא אליך מעצמה. האין זה כמו לומר: די אם תבקש את ממלכתם של פרויד וסקינֶר, וכל הדברים האלה יהיו בהישג ידך?

אלא שלא כך קרה. התברר שגם אם אפשר להיפטר מנוירוזה, לעיתים קרובות נותר חלל ריק אחריה. המטופל אכן הגיע לכלל איזון ותפקוד ראויים, אך נותר ללא משמעות. המטופל לא נתפס כיצור אנוש, כלומר כיצור שאינו חדל לחפש אחר משמעות; והחיפוש אחר משמעות, שהוא סימן מובהק כל כך לאדם, לא נתפס ברצינוּת כפשוטו, אלא כרציונליזציה בלבד של הגורמים הפסיכודינמיים הלא־מודעים השוכנים במעמקים. התעלמו או שכחו את העובדה, שאם אדם מוצא את המשמעות שהוא מבקש, הוא מוכן לסבול, להקריב קורבנות למענה, ובעת הצורך גם לתת את חייו בשמה. ולהפך — בהיעדר משמעות הוא נוטה ליטול את חייו, ומוכן לעשות זאת גם אם כל צרכיו באו לכאורה על סיפוקם.

כל זה עולה ממסמך שקיבלתי מתלמיד לשעבר שלי: באוניברסיטה בארצות הברית, מתוך 60 סטודנטים שניסו להתאבד, 85% אמרו כי הסיבה לכך היא ש"החיים נראו להם נעדרי משמעות". חשוב מזה: 93% מאלה שסבלו לכאורה מהיעדר משמעות בחיים, "חיו חיים חברתיים פעילים, הגיעו להישגים אקדמיים טובים וניהלו יחסים תקינים עם משפחותיהם."

הייתי אומר, שלפנינו זעקה לא־נשמעת למשמעות, ולבטח אין היא מצטמצמת לאוניברסיטה אחת בלבד. די להיווכח בשיעור ההתאבדות המדהים של סטודנטים בקולג'ים אמריקניים, שהוא שני רק לתאונות דרכים כסיבת המוות השכיחה ביותר. ומתברר שניסיונות ההתאבדות שכיחים פי 15 יותר.

התופעה רווחת בקרב חברות שפע ובקרב מדינות רווחה. זמן רב מדי שקענו בחלום, שאנו מקיצים ממנו כעת. החלום שאם רק נשפר את מצבם הסוציואקונומי של הבריות, הכול יבוא על מקומו בשלום, ובני האדם יהיו מאושרים. האמת היא שכאשר המאבק להישרדות שוכך, צפה ועולה השאלה: הישרדות לשם מה? בימינו עוד ועוד אנשים מחזיקים באמצעים לחיות, אך אין להם משמעות שראוי לחיות למענה.⁶

מצד אחר אנו רואים בני אדם מאושרים בתנאים קשים, ואף נוראים. הנה ציטוט ממכתב שקיבלתי מאת קליב ו', אסיר מספר 049246 בבית כלא אמריקני: "כאן, בבית הכלא... יש יותר ויותר הזדמנויות מבורכות לשרת ולהתפתח. אני מאושר עכשיו יותר משהייתי אי־פעם." שימו לב: מאושר יותר מאי־פעם — בבית כלא!

או, למשל, מכתב שקיבלתי לא מכבר מרופא משפחה בדנמרק: "במשך חצי שנה היה אבי היקר חולה אנוש בסרטן. בשלושת החודשים האחרונים לחייו הוא התגורר איתנו בבית, ואשתי האהובה ואני טיפלנו בו. מה שאני רוצה לספר לך באמת הוא ששלושת החודשים האלה היו פרק הזמן המבורך ביותר בחיינו. כיון שאני רופא והיא אחות, היו לנו כמובן האמצעים להתמודד עם המצב. עד סוף ימיי לא אשכח את הערבים, שבהם קראתי לו משפטים מתוך ספרך. הוא כבר ידע אז שהמחלה שלו קטלנית... אבל מעולם לא התאונן. עד הערב האחרון בחייו אמרתי לו, כמה טוב לנו שאנו יכולים לחוות מגע קרוב כזה בשבועות האחרונים, וכמה היינו מפסידים אילו נפטר מהתקף לב בתוך שניות מעטות. והנה עכשיו לא רק קראתי על דברים אלה, אלא חָוויתי אותם, כך שאני יכול רק לקוות, שאוכל לפגוש את גורלי כמו אבי." שוב, הנה אדם שחש אושר אל מול טרגדיה, על אף הסבל — לאורה של משמעות! אכן יש למשמעות כוח מַרפֵּא.

ובחזרה לנושא התרפיה מכוח המשמעות. האם משתמע מכאן, שנוירוזה מקורה תמיד בהיעדר משמעות? לא ולא. הדבר היחיד שביקשתי להעביר הוא שבהיעדר משמעות, מילוי הרִיק יוביל לאפקט טיפולי, גם אם הריק עצמו אינו מקור הנוירוזה! מבחינה זו צדק הרופא הדגול פָּרְָצַלסוּס, כשאמר כי שורש המחלות בתחום הטבע, אך הריפוי מגיע מתחום הרוח. ובניסוח טכני יותר, במינוח הלוגותרפיה — נוירוזה אינה בהכרח נואוגנית, כלומר נובעת מתחושת היעדר משמעות. עדיין יש מקום לפסיכודינמיקה כמו גם לתהליכי התניה ולמידה כיסוד לנויורוזה פסיכוגנית, שהיא נוירוזה במובן המסורתי. אך הלוגותרפיה מתעקשת שמעבר לגורמים פתוגניים אלה קיים גם ממד של תופעות הומניות ייחודיות, כגון חיפוש האדם אחר משמעות; וכל זמן שאיננו מכירים בכך, שהתסכול שבחיפוש זה עלול אף הוא לחולל נוירוזה, נבצר מאיתנו להבין את תחלואי העידן שלנו, שלא לומר לגבור עליהם.

בהקשר זה ברצוני להדגיש, כי הממד האנושי — או בלשון הלוגותרפיה הממד הנואולוגי — חורג מן הממד הפסיכולוגי בלבד, וממילא הוא גבוה יותר; אבל "גבוה יותר" פירושו רק שהוא כוללני יותר, מקיף את הממד הנמוך יותר. ממצאים במסגרת הממדים האינדיווידואליים בשום פנים אינם סותרים זה את זה. ייחודיותו של האדם, היותו אנושי, אינה סותרת את העובדה, שבממדים הפסיכולוגיים והביולוגיים עדיין הוא בגדר חיה.

לגיטימי לחלוטין אפוא, שנשתמש בממצאים המבוססים על מחקרים מוכווני פסיכודינמיקה וביהביוריזם, ונאמץ כמה מן הטכניקות שמתבססות עליהם. כשטכניקות אלו מתלוות לפסיכותרפיה שהולכת בעקבות האדם אל תחום הממד האנושי, כמו שהלוגותרפיה עושה, נמצא שהאפקט התרפויטי שלהן רק מתחזק.

דיברתי כאן על הממד הביולוגי. ואולם לצד גורמים נואולוגיים ופסיכולוגיים, גם לגורמים סומאטיים יש חלק באטיולוגיה של מחלות הנפש. לפחות באטיולוגיה של פסיכוזות (יותר משל נוירוזות), יש חשיבות־מה לביוכימיה ולתורשה, גם אם רובה של מערכת התסמינים הוא פסיכוגני.

אחרון חביב, חובה עלינו לציין שקיימות גם נוירוזות סוציוגניות. מונח זה תואם במיוחד את נוירוזת ההמונים של ימינו, כלומר תחושת היעדר המשמעות. המטופלים אינם מתלוננים עוד על רגשי נחיתות או תסכול מיני, כדרכם בעידן אדלר ופרויד. היום הם באים אלינו, הפסיכיאטרים, בשל תחושת ריקנות. הם נוהרים אל המרפאות שלנו מתוך תסכול קיומי, "ריק קיוּמי" — מונח שטבעתי כבר ב־1955. ואת המצב עצמו תיארתי עוד לפני כן, בפרסומים מ־1946. אנו, הלוגותרפיסטים, רשאים אפוא לומר, שעמדנו על מה שצפוי להמונים זמן רב לפני שהפך לתופעה נפוצה ברחבי תבל.

אלבר קאמי טען פעם: "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת... לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי."⁷ נזכרתי בדברים אלה לא מכבר, משנמסר לי מסמך שמצאתי בו אישור לדבריי, היינו שהשאלה הקיומית של משמעות החיים והשאיפה הקיומית למשמעות בחיים מטרידות את בני האדם בימינו יותר מסוגיות מיניות. מורה בתיכון ביקש מתלמידיו לשאול אותו שאלות כאוות נפשם, גם בעילום שם. השאלות היו במגוון רחב, החל בהתמכרות לסמים וענייני מין וכלה בחיים על כוכבי לכת אחרים, אך הנושא השכיח ביותר — קשה להאמין — היה התאבדות. אבל למה להאשים את החברה במצב עניינים זה? האומנם יש הצדקה לדבר על נוירוזה סוציוגנית? חשבו על החברה בימינו: היא ממלאת ומספקת למעשה כל צורך — למעֵט אחד, הצורך במשמעות! גם אם אפשר לומר, שהחברה של ימינו אפילו יוצרת כמה צרכים, הצורך במשמעות נשאר לא מסופק — על אף השפע שלנו, ובקרבו.

השפע של החברה שלנו בא לידי ביטוי לא רק בנכסים חומריים, אלא גם בשעות הפנאי. בהקשר זה הנה דבריו של ג'רי מנדל: "הטכנולוגיה נטלה מאיתנו את הצורך להשתמש בכישורי ההישרדות שלנו. לפיכך פיתחנו מערכת רווחה, שמבטיחה שנשרוד בלי כל מאמץ מצדנו. בזמן שלא יותר מ־15% מכלל כוח העבודה של מדינה מסוגל למעשה למלא את צורכי האוכלוסייה כולה בזכות הטכנולוגיה, עלינו להתמודד עם שתי בעיות: אֵילו 15% יעבדו, ואיך יתמודדו השאר עם היעדר הצורך בהם, מה שמביא לאובדן משמעות? ייתכן שהלוגותרפיה תוכל לומר לאמריקה בת המאה ה־21 יותר משכבר אמרה לאמריקה בת המאה ה־20."⁸

היום, כמובן, עלינו לדעת להתמודד גם עם הפנאי שלא מרצון, המתבטא באבטלה. אבטלה עלולה לגרום לנוירוזה מיוחדת במינה — "נוירוזת האבטלה", כפי שכיניתי אותה לראשונה בשנת 1933. אך שוב, בבחינה מעמיקה יותר התחוור שהסיבה האמיתית לה היא תחושתו של המובטל שהוא חסר תועלת, ומכאן שחייו נטולי משמעות. פיצוי חומרי — או בהקשר זה ביטחון סוציאלי — לא די בהם. האדם אינו חי על הסעד לבדו. קחו לדוגמה את אוסטריה, מדינת רווחה טיפוסית שמתברכת בביטחון סוציאלי ואינה נגועה בבעיית אבטלה. אף על פי כן הקנצלר ברונו קרייסקי הביע את דאגתו ממצבם הנפשי של האזרחים, ואמר כי הדבר החשוב והדחוף ביותר בימינו הוא לנטרל את התחושה שהחיים נטולי משמעות.

תחושה זו של היעדר משמעות, של ריק קיומי, גוברת ומתפשטת להיקף כזה, שאכן אפשר לקרוא לה נוירוזת המונים. מפרסומים בכתבי עת מקצועיים עולה, שהיא אינה מוגבלת למדינות קפיטליסטיות, אלא שוררת גם במדינות קומוניסטיות ואף מורגשת בעולם השלישי.⁹

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

*