מארז סדרת בספק

 

 

"הדם הזורם בעורקייך צריך להיות הדבר היחיד שחשוב לך. הדם הזורם בעורקייך הוא דם מלכותי. דם שרבים רוצים לשפוך. את בת מלוכה, ולכן את צריכה להתנהג בהתאם למה שמצפים ממך. והדבר החשוב מכול, את צריכה לעשות כל שביכולתך על מנת לשמור ולהגן על הממלכה שלך."

כל בני המלוכה שומעים את המשפט הזה מינקותם, שוב ושוב, כדי שייחרט עמוק בתודעה שלהם. זהו הדבר הראשון שהם חושבים עליו כשהם קמים בבוקר והדבר האחרון שהם חושבים עליו לפני שהם נרדמים. כל המלכים הגדולים מחנכים כך את ילדיהם, כדי שכשיגיע זמנם להחליט החלטות הקשורות לגורל הממלכה שלהם, הם לא יצטרכו לחשוב, אפילו לרגע, מהו הדבר החשוב ביותר שיש להם.

אני שמעתי את המשפט הזה מאז שיצאתי מרחם אמי. הדם הזורם בעורקיי והממלכה, אחד הם. קשורים זה בזה לנצח נצחים.

כך היה וכך יהיה, לעולם.

כל היבט בחיי קשור לכך. עם מי אסעד את ארוחותיי, עם מי אני רשאית לדבר, מי האנשים שיכולים להיות חבריי, וכמובן, השאלה הגדולה המעסיקה את כולם, עם מי אתחתן.

פקחתי את עיניי באטיות והסתכלתי סביבי.

ראיתי את אותם קירות אבן קרים ורהיטי עץ כבדים המרופדים בבדי קטיפה בצבעי סגול וארגמן. ראיתי את אותם ציורים של בני משפחתי שלא הכרתי ולעולם לא אכיר, מלכים אדירים בשושלת מלכי אדמורנד.

כשהייתי ילדה קיוויתי שיבוא יום ואתעורר במקום רחוק מהארמון הקר. מקום שלֵו ורגוע, שיהיה רק שלי, שהרווחתי בזכות עצמי, ללא קשר לדם הזורם בעורקיי או לשושלת שאליה אני שייכת.

לפעמים, כשעובר עליי יום רע בחצר המלוכה, אני עדיין מקווה שזה יקרה.

אני בטוחה שכל אדם שפוי בדעתו היה אומר שהשתגעתי והיה מתחלף איתי ללא היסוס. מי לא היה רוצה להתעורר בארמון מפואר שלא חסר בו דבר? נאנחתי כשהבנתי שמשאלתי לא התגשמה גם היום, ואני עדיין נמצאת בארמון.

אור ראשון של בוקר החל לחדור אל תוך חדרי. נשמתי נשימה עמוקה וקמתי ממיטתי. בצעדים אטיים התקרבתי אל וילון הארגמן הארוך שכיסה את החלון, והסטתי אותו קלות. מראה הזריחה היה מהפנט, ולא הצלחתי להסיר את עיניי מהאור שהתעצם יותר ויותר.

השמיים היו מוארים בצבעי סגול, כתום, ורוד, כחול על כל גווניו, שברי צבעים שיצרו רבבות צבעים חדשים. עיניי בקושי יכלו לקלוט את כמות הצבע והאור שהעלימו את חשכת הלילה. קירות האבן נראו פחות קרים ומנוכרים למראה האור הבהיר שהציף את חדרי.

הסתכלתי על העצים הגבוהים שהפכו ירוקים יותר מיום ליום, ראיתי את השלג שהפשיר אט-אט וסימן את תחילת האביב ואת סופו של החורף הארוך והקשה שעבר עלינו.

לרגע רציתי שהזמן ייעצר, ואוכל להביט במראה היפהפה הזה לנצח. התפללתי לרגע נוסף של מנוחה ושקט, אך ידעתי שהרגע הזה לא יישאר לעד. ניסיתי לספוג לתוכי את כל היופי שנשקף מחלוני, על מנת שיהיה לי את הכוח לעבור את היום. עוד יום. אותו היום שהיה אתמול, אותו היום שיהיה לי מחר. הימים בארמון זהים אלה לאלה. אותה שגרה ואותן משימות. תפקידה של נסיכה אינו משתנה אף פעם.

נקישה חזקה על דלת העץ של חדרי הקפיצה אותי ממקומי וגרמה לי להביט בבהלה לכיוון הדלת. נאנחתי באטיות כדי להירגע, והחזרתי את מבטי אל החלון הגדול. אולי אוכל לדחות את הקץ ולהביט בזריחה עוד כמה רגעים. נקישה שנייה נשמעה, וידעתי שאם לא אענה, שלושה שומרים יתפרצו לחדרי כדי לבדוק אם אני בחיים, וזה הדבר האחרון שאני רוצה כרגע.

"יבוא," אמרתי בקול חזק.

"בוקר טוב הנסיכה אנבלה." אגנס, המשרתת האישית שלי, נכנסה אל חדרי בדילוגים קלים כפי שהיא עושה בכל בוקר, והסיטה את כל הווילונות שכיסו את החלונות הגדולים. החדר הוצף באור, ונאלצתי לצמצם את עיניי כדי להתרגל אליו. אגנס החלה לאסוף את הנרות השרופים שנותרו מאמש, והעמידה בדייקנות על המעמדים הרחבים נרות חדשים לקראת הערב הבא.

שפשפתי את עיניי והסתכלתי בה. היא פעלה בזריזות ובדייקנות. כף ידה הימנית שלפה את בדלי הנרות מכנם, והשמאלית העמידה נרות חדשים בתוכם. היא זרקה את הנרות המשומשים אל תוך דלי פח קטן שהיה תלוי על זרועה וזמזמה לעצמה שיר המלווה במנגינה מהירה.

"ארוחת הבוקר מוגשת בחדר האוכל הקטן, הורייך מצפים שתגיעי בזמן לארוחה," אמרה כאשר סיימה את עבודתה והסתובבה כדי להביט בי.

"כמובן, גם אחיך ג'יימס נמצא שם יחד עם שלוש גבירות הלוויה שלך, אך נבצר מאחיך למחצה, אליוט, ואמו, ליידי ויקטוריה, להגיע הבוקר לארוחה מפני שהם בביקור אצל משפחתה של הליידי בצד הצפוני של אדמורנד. הבוקר יוגש חלב חם עם..."

"אגנס," עצרתי את המשרתת הפטפטנית. מוחי לא היה יכול לעבד את כמות המידע במהירות כזו בשעת בוקר כה מוקדמת. היא דיברה מהר, בזריזות, וללא הפסקות כדי להסדיר את נשימתה, דבר שהקשה עליי להבין את דבריה כראוי. היא הסתכלה עליי תוהה מדוע עצרתי אותה.

"תוכלי בבקשה לדבר יותר לאט ולהגיד לי רק את הדברים החשובים? את שאר הדברים תוכלי לומר אחרי ארוחת הבוקר או לאחת מבנות הלוויה שלי אחר כך," ביקשתי והסתכלתי שוב מבעד לחלון בתקווה לראות עוד מאותו אור נפלא של זריחה, אך המחזה המדהים שהתרחש לנגד עיניי לפני דקות אחדות נעלם כלא היה והותיר אחריו שמיים בהירים. כעסתי על אגנס שהפריעה לי לראות את הדבר שציפיתי לו יותר מכל הבוקר.

“כמובן, נסיכה,” היא סיננה, וראיתי כיצד מתעוררת על פניה מבוכה בגלל אי-הנוחות שגרמה לי.

היא הלכה לעבר הארון שלי והוציאה שמלה כחולה ומפוארת. היא עזרה לי ללבוש אותה ולסדר אותה כראוי, וכשסיימה, נעמדה בצד החדר והשפילה את ראשה.

אגנס בערך בת גילי. מעולם לא שאלתי לגילה המדויק, מפני שאנחנו, בני המלוכה, לא אמורים לשאול שאלות מן הסוג הזה או להתעניין במשרתים שלנו, אך אני חושבת שהיא בת חמש-עשרה או שש-עשרה. היא עובדת בארמון כמשרתת האישית שלי כבר כמעט שנה. היא להוטה ונרגשת מכל דבר שקורה בחצר המלוכה. מכל נשף, חתונה או אפילו מטקס התה של אחר הצהריים. כל דבר חדש עבורה ומרגש אותה. גם אני הייתי כזו כילדה, ואני אוהבת אותה על כך. היא תמיד גורמת לי לחייך ועושה כל שביכולתה כדי שאהיה מרוצה.

הפניתי את מבטי אליה כשהבנתי שהיא לא הוציאה מילה מפיה מאז שנזפתי בה. היא עמדה שפופה, ראשה היה מורכן אל הרצפה ומבטה היה עצוב. היא נראתה כמו ילדה קטנה שנזפו בה מפני שעשתה משהו שאסור לעשות. עיניה היו נוצצות, וחששתי שהיא תפרוץ בבכי מולי.

"אגנס, לא התכוונתי לפגוע בך," פלטתי לעברה בלי לחשוב על מה שאני אומרת. לא ידעתי אם אני אמורה לבקש את סליחתה. ג'יימס, אחי הגדול, תמיד אומר שהמשרתים נמצאים בארמון כדי לעזור לנו ולשרת אותנו, לכן לא צריך לבקש את סליחתם. הם צריכים להיות מאושרים שיש ביכולתם לעזור לבית המלוכה וליורשים לבית ורבון. גם אני חושבת כך ברוב המקרים, אבל אגנס שונה. היא מזכירה לי את עצמי בתור ילדה.

"אגנס, מדוע את עובדת בארמון?" שאלתי מתוך דחף רגעי. ניסיתי לעודד את רוחה בכך שאתעניין בה. ידעתי שאף אחד מעולם לא שאל אותה את השאלה הזו, שאלה כל כך פשוטה והגיונית.

היא הרימה את ראשה בחדות והביטה בי, עיניה התרחבו בהפתעה.

"את באמת רוצה לדעת?" שאלה בהתרגשות ופניה אורו.

"אני אשמח לדעת."

"אף פעם לאף אחד בחצר המלוכה לא היה אכפת ממני," מלמלה.

"לי אכפת," חייכתי אליה.

היא לא ידעה איך להודות לי, ומרוב מבוכה היא החלה לקוד קידות מהירות לפניי. תפסתי את ידה והובלתי אותה לשבת על כיסא לצדי כדי שתפסיק לעשות זאת.

"אימא שלי תמיד רצתה לעבוד בארמון. היא נפטרה כשהייתי בת עשר, ואבא שלי החליט לשלוח אותי אל סבתי. היא טבחית בארמון," לחשה לעברי, וראיתי שהיא שוב עומדת לבכות.

"אני שמחה שאת כאן," אמרתי ברוגע והנחתי את ידי על ידה.

היא חייכה אליי חיוך מלא הכרת תודה. אין-ספור שאלות התרוצצו במוחי, דברים שרציתי לשאול אותה ומעולם לא היה לי האומץ לכך, אך כשפתחתי את פי להגיד משהו נוסף, אוליביה, המשרתת הראשית של חדריי נכנסה פנימה.

"הוד מעלתך, מדוע אינך נמצאת בחדר האוכל?" שאלה ונתנה בי מבט חמור סבר שהפחיד אותי מאז שהייתי ילדה קטנה.

"בדיוק עכשיו התכוונתי לגשת לשם, אוליביה," חייכתי אליה והתרוממתי מהכיסא. היא הנהנה וקדה לפניי.

"לכי מהר לפני שאביך ישלח את שומר הראש שלך למצוא אותך," אמרה בקצרה והסיטה את מבטה אל אגנס. זרקתי מבט מהיר באגנס. עיניה היו מושפלות לרצפה וידיה קפוצות אל בטנה. היא עדיין ישבה על הכיסא. רציתי להמשיך לשוחח איתה, אך לא רציתי שאוליביה תשמע את שיחתנו. יצאתי בשקט מחדרי והלכתי לאט במסדרון הארוך לכיוון חדר האוכל.

מאחור שמעתי את קולה של אוליביה, קול חבטה ואת אגנס ממררת בבכי. אוליביה הכתה אותה על כך שישבה ופטפטה איתי במקום לעשות את עבודתה. רציתי לרוץ אל חדרי כדי לצעוק על אוליביה על כך שהכתה את אגנס המסכנה, שלא עשתה כלום חוץ מאשר להיות היא עצמה, אבל עצרתי את עצמי. רגליי לא זזו אפילו לא סנטימטר אחד, כאילו הייתי נטועה באדמה. ידעתי שאם אחזור לחדרי ואעשה זאת, אהיה בצרות ואבא יכעס עליי. אני לא יכולה להרשות לעצמי שהמלך יכעס עליי.

הפניתי לרגע קט את מבטי אל דלת חדרי, ואז הסתובבתי והמשכתי הלאה. הייתי שקועה בייסורים ובמחשבות על אגנס ועל כך שהחלטתי לא לחזור ולעזור לה, ולא שמעתי בכלל את קולו של קלווין, עד שנגע בכתפי.

"אבא שוב שלח אותך למצוא אותי?" סיננתי אליו בקול מובס ונשכתי את שפתיי.

כל כך השתדלתי לא לאחר. אני יודעת עד כמה אבא כועס כשאני מאחרת.

"את מאחרת כבר בעשר דקות, הנסיכה אנבלה," אמר קלווין בצורה הרשמית הרגילה שלו.

"אני יודעת," אמרתי והרגשתי שלחיי בוערות וסמוקות.

בכל פעם שאני רואה את קלווין, מציפה אותי אותה הרגשה של חמימות נעימה בכל גופי. בכל פעם שקלווין פותח את פיו כדי לומר לי משהו, הבטן שלי מתהפכת מהתרגשות. הסתכלתי בו והרגשתי שקשה לי לנשום. הוא הביט עמוק אל תוך עיניי. עיניו הירוקות היו כל כך גדולות ונוצצות, עד שנשאבתי לתוכן. לא יכולתי להתנתק ממבטו. עמדנו כך במשך רגע ארוך והבטנו זה בזה בשתיקה, עד שקלווין כחכח בגרונו.

"אנחנו צריכים ללכת," מיהר לומר והשפיל את עיניו. מבטו הפך לאותו מבט רשמי ואחראי שהוא עוטה על פניו בכל זמן שהוא במחיצתי, "את לא רוצה שאביך יעניש אותך על כך שאיחרת," אמר לי בנוקשות והסתובב לכיוון חדר האוכל.

נשכתי את שפתיי בכוח כדי שלא אגלגל את עיניי בפניו. ידעתי שאבא ציווה על קלווין להגיד את זה.

הוא סידר את מדיו הכחולים במהירות ויישר את קפלי חולצתו. הגנבתי מבט נוסף לעברו ושוב הסומק עלה בלחיי.

"את מוכנה?" שאל כשראה שאני שוב מסתכלת עליו. הנהנתי והשפלתי את מבטי שוב אל הרצפה.

התחלתי להתקדם לכיוון חדר האוכל בהליכה מהירה. אבא לא יסבול איחור של יותר מרבע שעה.

"הוד מעלתה, הנסיכה אנבלה ורבון והרוזן קלווין מרגונר, שומר הראש שלה," הכריז השומר שעמד לצד הדלת ברשמיות כשנכנסנו אל חדר האוכל הקטן.

אבא ישב בראש השולחן ועיניו הכחולות ברקו מכעס. אבא לא אוהב שמאחרים לארוחת הבוקר. הוא לא אוהב שמאחרים לאף מקום. מבחינתו, אם אני עלולה לאחר אני צריכה לצאת עשר דקות לפני השעה הנקובה על מנת להגיע בזמן. הוא יודע שאני אוהבת להסתובב במסדרונות הארמון ולחלום בהקיץ. כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת את כל האנשים שחיו כאן בעבר ואיך חייהם היו נראים. לפעמים אני נסחפת במחשבות ומאבדת את תחושת הזמן. זו הסיבה שקלווין נמצא איתי כל היום. כלומר, המטרה הרשמית של קלווין לצדי היא לשמור עליי מפני כל גורם העלול לסכן את חיי ואת ממלכת אדמורנד, למרות שכבר שנים אין שום איום על ממלכתנו הקטנה. אבל אבא סבור שאם קלווין יהיה לצדי, אני אצליח להגיע בזמן ליעדיי. אני באמת מצליחה לעשות זאת.

ברוב הימים.

עיניהם של כל יושבי השולחן ננעצו בנו. קלווין הלך במהירות אל מקומו והתיישב. הוא רצה לברוח מעיניהם של כל יושבי השולחן. הוא לא אוהב להיות במרכז תשומת הלב. הוא מעדיף להסתתר מאחור ולא להתבלט.

כעת כל יושבי השולחן הביטו בי. הרמתי את ראשי וחייכתי חיוך רחב. כולם שמחו לראות שהנסיכה האהובה שלהם בריאה ושלמה.

אימא חייכה לקראתי חיוך קטן. היא ישבה בקצה השולחן הקרוב אל הדלת, גבה זקוף וידיה מונחות על ברכיה בחינניות. היא תמיד נראתה יפהפייה ומלכותית. שערה הכהה היה קלוע בצמה עבה ועיניה הירוקות הקרינו אושר.

אבא ישב בקצה השני של השולחן ולצדו ישב רונלד, בן דודו. עיניו של רונלד היו עצובות כמו בכל יום. מאז שאני זוכרת את עצמי מבטו היה עצוב. אשתו, מריה, מתה בזמן לידת בתם השנייה. מאז הוא לא חזר להיות עצמו, והתהלך בארמון כרוח רפאים, חי רק עבור בנותיו.

לצדו ישבו שתי בנותיו, שרלוט ודיאנה. שתיהן ממלאות את תפקיד בנות הלוויה שלי. ראיתי את המבט המשועשע שהתנוסס על פניהן משום שאיחרתי. הן ניסו להסתיר אותו כדי שלא ינזפו בהן, אבל הן לא הצליחו לעשות זאת מספיק מהר. אביהן שלח אליהן מבט זועם והן השפילו את ראשן במהירות.

תפקיד בנות הלוויה של הנסיכה הוא בין התפקידים החשובים ביותר שיש בחצר המלוכה, והוריי דאגו שרק הבנות הטובות ביותר והמוכשרות ביותר יהיו לצדי. תפקידן הוא לייעץ לי, לעזור לי ולהיות לי חברות שעליהן אני יכולה לסמוך בעולם הקר והמפחיד שבו אנחנו חיות.

כל האנשים שאני או אחי הגדול באים איתם במגע נבחרו בקפידה כבר בשנה הראשונה לחיינו, וזאת לאחר שעברו שלל מבחנים ובדיקות כדי לוודא את נאמנותם או את נאמנות משפחתם למשפחת המלוכה.

מול דיאנה ישבה קלרה, בת הלוויה השלישית שלי ואחותו התאומה של קלווין. היא חייכה אליי חיוך מקסים שהשרה שלווה בכל גופי.

קלווין ישב בכיסא שלידה, ומצדו השני ישבו הוריהם, לוקס וסופיה. הסתכלתי על המקום שאליוט, אחי למחצה, ואמו ויקטוריה נהגו לשבת בו, ליד אבא. כיסאותיהם עמדו בצד המרוחק של החדר, שני כיסאות עץ מהגוני כהה בעלי פיתוחים ברגליהם, תואמים בצבע ובצורה לשולחן האוכל העתיק.

אליוט הוא הבן של אבא וויקטוריה, הבן הממזר של המלך. השערורייה הכי גדולה שבית המלוכה ידע בשלושים השנים האחרונות.

מצדה האחר של אימא ישב ג'יימס, אחי הגדול ויורש העצר של אדמורנד. הוא ישב זקוף, וראיתי את חיוכו השחצני על פניו. שערו הכהה, שהיה זהה לשלי, היה מסודר על ראשו בקפידה, ועיניו הכחולות היו ממוקדות בי. הוא יהיה מלך טוב יום אחד, אבל כרגע הוא פשוט נסיך מפונק שמגוננים עליו יתר על המידה. מגוננים על שנינו כאילו היינו עשויים מחרסינה ויכולים להישבר בכל רגע, משום שאנחנו היורשים היחידים של ההורים שלנו.

ככה זה כשאנחנו חיים בזמנים קשים. זמנים של מגפות, רעב ומוות שאורב לכולם מעבר לפינה. אף אחד לא בטוח, אפילו לא שני יורשים מלכותיים.

ג'יימס גדול ממני בשנתיים בלבד, אבל היחס של הורינו אלינו הוא שונה מאוד.

ג'יימס מקבל שיעורים רבים יותר מכל אחד אחר בארמון. הוא יודע לדבר חמש שפות בצורה שוטפת, והוא לומד גיאוגרפיה, פוליטיקה ומתמטיקה ברמה הגבוהה ביותר, כל מה שמלך לעתיד צריך לדעת. אני, בניגוד אליו, יודעת רק שלוש שפות בצורה שוטפת, ולומדת בעיקר שיעורים המיוחסים לנשים כמו ריקוד, רקמה, ציור או נגינה בכלי נגינה שונים. אף אחד לא רוצה להשקיע זמן בנסיכה מפונקת שיום אחד תתחתן ותגור הרחק מחצר המלוכה. הם לא יבזבזו את הזמן ללמד אותי איך להיות יורשת העצר של אדמורנד כשהם יודעים שלעולם לא אהיה מלכה. לי יש תפקיד אחר ולא פחות חשוב לדעתם, להתחתן עם בן מלוכה עשיר ומשפיע כחלק מברית עם ממלכה אחרת. גבר שיוכל לתת לאדמורנד כספים או לשלוח חיילים לעזרתנו אם ניקלע למלחמה.

במילים אחרות, התפקיד שלי, התפקיד שנולדתי אליו וחונכתי עבורו הוא לחייך לנסיכים צעירים ולקוות שאחד מהם יתחתן איתי.

אני שונאת את התפקיד הזה.

"הוד מלכותכם," אמרתי בקול רם להוריי והשתחוותי לפניהם.

"אנבלה, איחרת בחמש-עשרה דקות," אמר אבא בכעס והסתכל על השעון הגדול שבחדר האוכל המלכותי.

"אני יודעת ואני מצטערת על כך. אבל הזריחה הייתה כל כך יפה, הצבעים היו מהפנטים וזוהרים..."

"את צריכה להגיע בזמן," הוא קטע אותי בלי לייחס חשיבות לדבר ממה שאמרתי.

"כן הוד מלכותך," סיננתי והתיישבתי במקומי בין ג'יימס לדיאנה.

"הגישו את האוכל לשולחן," ציווה אבא, והמשרתים נכנסו כשבידיהם מגשים עמוסים בכל טוב. ביצים מטוגנות בתוספת לחם מיוחד שהאופה המלכותי מכין בכל בוקר, עשרים סוגי גבינות שמכינים מחלב העיזים שגדלות בדיר של הארמון, וכמובן, הקינוח האהוב עליי, עוגות המקושטות בפרחים בשלל צבעים ונוטפות ריבה - ניחוח מתיקות מדהים מתפזר בחלל החדר כשהמשרתים מביאים אותן.

התחלנו לאכול בדממה. בדרך כלל אנחנו מקבלים בשעה זו את סדר היום שלנו. קיוויתי שהמשרתים ייכנסו באיחור כדי שיהיו לי עוד כמה רגעים להתענג על פרוסת העוגה, המקושטת בפרחים הצבעוניים הקטנים, שקיוויתי כל כך להכניס אל תוך פי.

קירבתי את העוגה אל שפתיי והרחתי את הריח המתוק שנדף ממנה. נגסתי ממנה, וטעם מתוק של ריבה התפשט בפי. דמעות עלו בעיניי בגלל הטעם העשיר. באותו רגע נכנסו המשרתים האישיים שלנו ובידיהם דף שעליו כתוב סדר היום של כל אחד מאיתנו והגישו לכולנו את הדפים. אגנס הגישה לי את הדף שלי. קראתי אותו במהירות והנחתי אותו על השולחן. לא הייתי צריכה להתעמק בסדר היום שלי. ידעתי אותו בעל פה. השיעור הראשון שלי היום הוא שיעור בלט עם הבנות, לאחר מכן אני צריכה להגיע לשיעור רקמה עם אימא. אחרי השיעור אסעד יחד עמה ועם השגריר של אדמורנד שחזר זה עתה מנציגות הממלכה בצרפת. מיד לאחר מכן יש לי שיעור פרטי בגרמנית, ולבסוף אני נפגשת שוב עם הבנות לתה של אחר הצהריים בחדרי ואוכל לבלות איתן עד לשעת ארוחת הערב.

כל כך רציתי לנגוס שוב בעוגה, אבל אבא קם במהירות מהשולחן לאחר שעיין בדף שקיבל ויצא מחדר האוכל כמעט בריצה.

לצערי, אחרי שהמלך קם מהשולחן אסור לאף אחד מיושבי השולחן לאכול אפילו לא נגיסה אחת נוספת.

נתתי מבט אחרון בפרוסת העוגה הכמעט שלמה שבצלחתי. הרמתי את עיניי מהעוגה וראיתי שאימא בוחנת אותי. כנראה לא אוכל לאכול ממנה אפילו לא חתיכה קטנטנה נוספת. כשג'יימס יהיה מלך, אני אקשור אותו לכיסאו כדי שלא יוכל לקום מתי שיתחשק לו. אולי כשג'יימס יהיה מלך אוכל לאכול ארוחה אחת בשלמותה. נאנחתי ודחפתי את הצלחת ממני בכעס. אימא חייכה אליי חיוך קל ושתקה.

"בואי אן, צריך ללכת," שמעתי את קולה של דיאנה מעליי.

"להתראות, אימא," לחשתי לעברה כשקמתי מכיסאי.

"להתראות, נסיכה קטנה," היא השיבה בחיוך מתוק, "השתדלי מחר להגיע בזמן, כדי שיהיה לך זמן ליהנות מהעוגות," קרצה לעברי.

יצאנו מחדר האוכל המפואר והלכנו לכיוון אולם הנשפים הגדול, שם הבנות ואני לומדות בלט.

צעדתי ראשונה והבנות הלכו אחריי בשורה. היינו חייבות לעבור דרך חדר ההסבה של הגברים על מנת להגיע אל אולם הנשפים שנמצא במרכז הארמון. שני משרתים פתחו בפנינו את הדלת ונכנסנו אל חדר הגברים. נשימתנו נעתקה. החדר היה מואר באלפי נרות, עשרות שולחנות עגולים היו מפוזרים בו ומאות גברים משלל ארצות, גילים ומעמדות ישבו בשולחנות הללו ושיחקו קלפים, דיברו או שתו משקאות חריפים.

בארמון יש חדר זהה לנשים, אבל משום שאנחנו נמצאות בחדר הנשים כל הזמן אנחנו תמיד מתרגשות מהזמנים הנדירים שבהם אנחנו מורשות להיכנס לחדר הגברים.

חייכתי חיוך גדול כשנכנסנו. אהבתי לראות את מבטיהם של הגברים הצעירים כשעברנו לידם. עיניהם היו נעוצות בנו, והם חיכו שרק נגניב מבט לכיוונם. הם חיפשו את תשומת הלב שלנו והתרגשו אם אחת מאיתנו הביטה בהם אפילו רק לרגע אחד.

“לורד אלברט חייך אליי!” שמעתי את קולה הנרגש של שרלוט מאחוריי והגנבתי לעברה חיוך שובב.

“הוד מעלתך,” אחד הרוזנים הגרים בחצר המלוכה נעמד מולנו וקד עמוקות לפניי.

“כן, הרוזן רוברט?” חייכתי חיוך נעים וסימנתי לבנות לעצור. ידעתי שיש לו בן בגילי והוא מוכן לעשות הכול על מנת שהוריי יכניסו את בנו לרשימת המחזרים שלי.

“זוהי מתנה צנועה ליום הולדתך השישה-עשר ממני ומבני משפחתי,” אמר והגיש לי גביע יין עשוי זהב.

“תודה רבה,” חייכתי ולקחתי ממנו את הגביע הכבד, “אתה יודע שאין בסמכותי להחליט על רשימת המחזרים שלי,” אמרתי כבדרך אגב וסימנתי לשומר שעמד בקרבת מקום לקחת ממני את הגביע.

“כמובן. אני...”

“תודה רבה על המתנה שלך, היא מקסימה,” קטעתי את דבריו ועקפתי אותו מבלי לחכות שיגיב לדבריי. הבנות צחקקו ונהגו כמוני.

“אני לא מאמינה שהוא חשב שהגביע המכוער הזה יכניס את הבן שלו לרשימת המחזרים שלך,” שרלוט צחקה ברוע.

“אל תהיי רעה, כולם יעשו הכול כדי להתחתן עם הנסיכה,” אמרה דיאנה לאחותה. שרלוט הנידה את ראשה בשלילה והגבירה את קצב הליכתה.

שערנו התנופף כשהלכנו, ורק נקישות עקבי נעלינו נשמעו בחדר הגדול. שובל השמלות שלנו נגרר אחרינו, והגברים פינו את הדרך כדי שנוכל לעבור. דממה השתררה באוויר. הנוכחים עקבו אחרינו בדממה. האווירה הייתה מתוחה מאוד, ראיתי גברים שאני מכירה כל חיי וגברים שלא ראיתי מעולם.

מבטי צד את פניו של מייקל, בעלה של ויקטוריה. הוא הביט בי במבט מוזר. זה לא היה המבט הרגיל שלו, רווי השנאה והטינה כלפיי וכלפי הבנות.

הוא תמיד היה הראשון שאמר לכל מי שרק מוכן להקשיב לו שאנחנו מתנהגות בצורה לא נאותה ודיבר עלינו רעות בכל הזדמנות שרק הייתה לו.

אבל הפעם, המבט היה אחר, מבט חודר ומפחיד. לא הבנתי מדוע הוא מסתכל עליי כך. לא הסרתי את עיניי מעיניו. הרגשתי שלבי מתכווץ, כמו צונח אל קרקעית בטני בגלל עיניו שננעצו בי כסכינים.

הגענו אל הדלתות המובילות אל אולם הנשפים, ומשרת נוסף פתח אותן עבורנו. זרקתי מבט אחרון במייקל ונכנסנו אל אולם הנשפים. הדלתות הכבדות נסגרו וטריקת הדלת הדהדה באוזניי.

נהניתי מההתרגשות ומהאדרנלין שהכניסה לחדר הגברים החדירה לתוכי, אבל יחד עם זאת, המבט החודר והמוזר של מייקל הטריד אותי ולא נתן לי מנוח.

פרק 1 

סוסינו דהרו במהירות. צוהלותיהם הרמות מילאו את אוויר הלילה. הרוח הקרירה ליטפה את פנינו המיוזעות והסיטה את שערנו לאחור. ליבי הלם בתוכי והרגשתי כאילו בעוד רגע הוא יוצא ממקומו. לא האמנתי שאני מספיק אמיצה כדי לעשות זאת. לא האמנתי שבאמת נברח מחצר המלוכה.
תמיד תהיתי איך ארגיש כשאעשה את זה. במשך שנים ישבתי בין קירות הארמון המצופים זהב והתפללתי לצאת לחופשי. אבל עכשיו, התחושה שהרגשתי לא דמתה כלל וכלל לתחושה שדמיינתי בראשי. תמיד חשבתי שתחושת שלווה תמלא את גופי, אך זו לא הייתה המציאות. תחושת החרדה, זו שלא הרגשתי הרבה פעמים בחיי, הייתה זו  שאחזה בי. תהיתי למה אני מרגישה כך, הרי כל כך הרבה זמן חלמתי על זה, והינה, סוף־סוף הצלחתי לעשות את הדבר שקיוויתי לו בכל חיי. אני חופשייה. שום דבר ואף אחד לא יפריע יותר לקלווין ולי, אף אחד לא יוכל לעצור אותנו.
הפניתי את מבטי אל קלווין כששמעתי את נשימותיו המהירות לצידי, וראיתי על פניו שמשהו אינו כשורה.
"כדאי שנעצור," שמעתי את קולו.
"כאן? אנחנו באמצע היער," אמרתי ושמעתי את הרעד בקולי, שנבע מהחרדה העצומה שהרגשתי. התפללתי בתוכי שקלווין לא שם לב לכך, הבטחתי לו שאהיה מסוגלת להתמודד עם המסע. השתדלתי להתעלם מהכאב בידי הפצועה והתרכזתי בקלווין.
"הסוסים כבר עייפים," הוא אמר והחל לעצור את דהירת סוסו. משכתי במושכות והרגשתי שהסוסה שלי נענית לבקשתי אט־אט.
הוא חייך אליי כששנינו נעצרנו וירד מסוסו. הוא התקדם לעברי ותפס במותניי כדי לעזור לי לרדת בבטחה מן הסוסה. הוא לקח מידיי את המושכות, משך אחריו את זוג הסוסים, קשר אותם בדייקנות לענף חזק של עץ אלון גדול וליטף את שניהם ליטוף מהיר על ראשם. הוא הסתובב כדי להביט בי כשחיוך על פניו.
"אני רוצה לתת לך משהו." הוא הוציא פגיון קטן מחגורת מכנסיו, התבונן בו במשך כמה רגעים והגיש לי אותו.
"מה זה?" הרגשתי שהחרדה ששכנה בבטני מתחילה להיעלם.
"זה כדי שתוכלי להגן על עצמך. לי יש חרב, לך אין שום כלי נשק."
"הכנת אותו בעצמך?" תהיתי ולקחתי את הפגיון החד מידו המושטת. הבטתי בו בהשתאות ושמתי לב לכך שראשי התיבות של שמו חרוטים על תחתית הידית.
"כן," הוא חייך והחליק את כף ידו על שערותיו, "הכנתי אותו במיוחד בשבילך."
"איך הספקת לעשות זאת?" השתוממתי וראיתי שפניו משתנות לרגע.
"למה את מתכוונת?" זיק של פחד מילא את עיניו הירוקות.
"יצאנו מהארמון במהירות. כיצד הספקת להכין אותו בזמן קצר כל כך?" תהיתי.
עיניו שוטטו מפניי אל הפגיון שבידיי.
"חרטתי משפט על הידית." הוא התחמק משאלתי והצביע על הפגיון.
הבטתי בו היטב. הוא היה קטן בעל להב חד וידית קטנה עשויה כסף.
"מה כתוב כאן?" שאלתי וקירבתי את הידית אל פניי כדי שאוכל לקרוא את החריטה הקטנה.
"את יכולה להיות כל מה שתרצי," מלמל קלווין.
הסתכלתי עליו בעיניים נוצצות. 
"אתה באמת חושב כך?"
"כמובן. אני יודע שאת יכולה להיות כל מה שאת חולמת עליו," הוא חייך וחיבק אותי חיבוק חזק ומגונן, "יכול להיות שאני לא אהיה לצידך תמיד כדי להגן עלייך. עכשיו תוכלי להיות מוגנת גם אם לא אהיה איתך," הוא לחש אל תוך אוזני ונישק את שערי.
"מה זאת אומרת? מובן שתהיה לצידי תמיד," אמרתי מבולבלת וכרכתי את ידיי סביב גופו, נחושה להרגיש את חומו בתקווה שהוא יעזור לי להירגע.
"אני מקווה," הוא לחש.
"קלווין, מה..."
"אנחנו צריכים לנוח," הוא קטע את דבריי ושחרר את חיבוקו.
הנהנתי לעברו והחלקתי את הפגיון אל תוך המגף הימני שלי, מנסה להתעלם מהתנהגותו המוזרה.
הוא לחוץ בדיוק כמוני, אני מניחה.
קלווין העיף מבט בשני הסוסים והתיישב על ערמה של עלים רכים. הוא סידר לי מקום לידו וטפח על העלים כדי שאבוא לשבת לצידו. חייכתי אליו והתיישבתי קרוב אליו. ידיו הגדולות עטפו אותי בחיבוק חזק והרגשתי מוגנת. הוא ניסה לחמם אותי כשראה שגופי רועד מקור. למרות שזה היה אמצע הקיץ, הטמפרטורות בלילה צנחו.
"תלכי לישון," הוא לחש ברוך ונישק את שערי.
"מה איתך?" תהיתי.
"אני לא צריך לישון."
"אבל קלווין, אתה צריך שיהיה לך כוח לרכיבה. אתה חייב לנוח," התחננתי אליו.
"אן, בבקשה, האמיני לי שאני אהיה בסדר. אני יכול לישון מעט שעות ועדיין לתפקד. את צריכה את השינה הזו יותר ממני. אני חייב להישאר ער כדי לשמור עלינו," הוא אמר ושמעתי שקולו מתחיל לרעוד מכעס.
"בסדר," מלמלתי כשהבנתי שהוא לא ישנה את דעתו, והנחתי את ראשי על כתפו. הוא ליטף את שערי עד שנרדמתי.
השינה שלי הייתה טרופה. בכל כמה דקות פקחתי את עיניי כדי לוודא שקלווין בסדר. הוא הביט בריכוז אל עומק היער החשוך והקשיב לקולות החיות ולאוושת העלים. ידו השמאלית חיבקה אותי בחוזקה וידו הימנית אחזה בחרבו. הוא היה דרוך ומוכן ללחימה בכל רגע. עיניו נראו עייפות וקטנות. שערו הבהיר עדיין היה מסודר בקפידה אך על בגדיו המהודרים נראו כתמים חומים גדולים. גם השמלה שלי התלכלכה בגלל השהות שלנו ביער.
"מה השעה?" מלמלתי אחרי שהתעוררתי בפעם השלישית ושפשפתי את עיניי.
"בקרוב תזרח השמש," הוא לחש.
"אנחנו צריכים ללכת?"
"עכשיו כשאת ערה, כדאי שנצא לדרך." קלווין קם. הוא החזיר את החרב אל הנדן שבחגורת מכנסיו ועזר לי להתרומם. ניקיתי את העלים שנדבקו לתחתית שמלתי והסתכלתי עליו. ראיתי שהוא נוגע בכאב בידו השמאלית.
"מה קרה?" נבהלתי ונגעתי בידו.
"הכול בסדר. היד קצת כואבת לי כי לא הזזתי אותה כמה שעות.״
"אתה תהיה בסדר?" שאלתי מודאגת ונישקתי את כף ידו השמאלית.
"כן. אנחנו צריכים להמשיך," הוא דחק בי והתיר את הקשר ששמר את הסוסים במקומם. הוא עזר לי לעלות על גבה של הסוסה ווידא שאני יושבת עליה בבטחה, ואז עלה על הסוס שלו בקושי רב והחזיק את המושכות בידו הכואבת. הוא היה נראה תשוש. 
"קלווין, אולי תישן כמה שעות? אני בסדר. אני יכולה להישאר ערה ולשמור."
"לא בא בחשבון. אנחנו חייבים לצאת עכשיו, אחרת לא נגיע בזמן. אני לא רוצה שנפגוש שודדי דרכים או גרוע מכך, אנשים שירצו לפגוע בך," הסביר בקול נמוך והחל להאיץ בסוסו.
"אבל אתה נראה תשוש כל כך..."
"אני בסדר!" הוא צעק והחל להתרחק ממני.
דחפתי את עקביי בבטנה של הסוסה והיא פתחה בדהירה. הרכנתי את ראשי ולא אמרתי מילה נוספת בעניין.
רכבנו אל הכפר בשתיקה מוחלטת. בכל כמה דקות הרמתי את ראשי כדי להסתכל על קלווין ווידאתי שהוא בסדר. כאשר האטנו שמתי לב שעיניו נעצמות מדי פעם ואז נפקחות בבהלה. הוא היה צריך לנוח. אסור היה לו להישאר ער כל הלילה.
לא הוצאתי הגה מפי בעניין הזה מפני שידעתי שאם אגיד משהו נוסף בנושא הוא יכעס עוד יותר. הגאווה שלו חשובה לו יותר מהגוף שלו. אני חשובה לו יותר מהגוף שלו.
במשך שעות הוא החזיק את עיניו פקוחות בקושי, והתפללתי שלא יירדם בזמן הרכיבה וייפול מסוסו.
הרכיבה הייתה ארוכה יותר מכפי שתיארתי לעצמי. שעות על גבי שעות של חום נורא שהפך קשה מנשוא. לרגע אפילו התגעגעתי אל קירות האבן הקרים של הארמון.
כשהתקרבנו אל הכפר ירדנו מהסוסים שלנו והמשכנו להתקדם אוחזים במושכות והם צועדים אחרינו. לא רצינו להיכנס בדהרה ולמשוך אלינו תשומת לב מיותרת.
הלכנו זמן רב כדי להגיע למרכז הכפר. השעה הייתה שעת אחר צוהריים מאוחרת, והכפר עדיין שקק חיים. ילדים שיחקו בחוץ, נשים כיבסו את בגדיהן ואפילו הסוחרים בשוק עמדו ומכרו את סחורותיהם. הבטתי בנעשה בשקיקה. המראה היה יפה ומיוחד. נהניתי מתחושת החיות והקלילות, מצחוקם של הילדים. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי חופשייה וחייכתי לעצמי. קלווין החל ללכת לכיוון אחד הבתים הקטנים. הלכתי מאחוריו ולא הסטתי את מבטי מגבו. הוא קשר את הסוסים אל עמוד עץ קטן שהיה סמוך לבית והלך בשביל הגישה אל מבנה העץ הקטן. הוא פתח את הדלת בחריקה צורמת, הביט סביבו כמה רגעים ונכנס בצעדים איטיים פנימה. הסתכלתי על הבית הקטן ותהיתי אם אצליח לחיות בו. התקדמתי לכיוונו ועמדתי בפתח הבית. כל כולו היה בגודל של חדר האורחים שלי בארמון, במרכזו שולחן עץ וסביבו כמה שרפרפי עץ נמוכים, מספר מדפי עץ פשוטים למראה היו מקובעים אל אחד הקירות ועליהם עמדו צנצנות של ריבה וכלי חרס מסוגים שונים. תיבה קטנה לאחסון הייתה צמודה אל הקיר שמולי ולצידה ערמה של בולי עץ להסקה. הבטתי סביבי בסקרנות וראיתי מיטה זוגית הקטנה יותר מהמיטה שעליה ישנתי עד כה. הסתכלתי על הבית בתמיהה ואז הפניתי את מבטי אליו. הבנתי על פי פניו החיוורות שמשהו לא כשורה. 
"אתה בסדר?" שאלתי וצמצמתי את המרחק בינינו.
"אני אהיה בסדר," הוא מלמל בעודו אוחז בראשו, "יש לי כאב ראש, זה הכול."
"כדאי שתשב." הנחתי לידו את אחד משרפרפי העץ. הוא התיישב והשעין את מרפקיו על השולחן.
"תישאר כאן, אני אביא את החפצים שלנו," אמרתי והסתובבתי כדי ללכת אל הדלת.
"לא! חכי! אני אבוא איתך," הוא מיהר לומר וקם ממקומו.
"אהובי, אני יכולה להוריד את השקים מהסוסים ולהשקות אותם," חייכתי וליטפתי את שערו בחיבה.
"אני אבוא איתך, היד שלך פצועה," הוא התעקש.
משכתי בכתפיי כי ידעתי שלא אצליח לשנות את דעתו.
צעדנו יחד באיטיות בשביל הגישה אל החצר הקטנה, שם היו הסוסים.
"אני באמת יכולה לעשות את הכול לבד," אמרתי בזמן שהתרתי את הקשר החזק של השקים, והם נפלו ארצה בחבטה.
"את לא מכירה כאן אף אחד, אני לא רוצה שתהיי לבד בחוץ," הבהיר בעודו נשען על הקיר החיצוני של הבית.
"אם אתה מתעקש," משכתי בכתפיי.
הוא חייך אליי ובטני התמלאה בהתרגשות.
"אני אוהבת את החיוך שלך," צחקתי בעודי מרימה את השקים מהאדמה.
"אני שמח, כי אני גם אוהב את החיוך שלך," הוא אמר והתקרב אליי. הוא לקח את השק שלו ממני והניח אותו על שכמו.
נשמתי אוויר מלוא ריאותיי והרשתי לעצמי לחייך. הגענו לכאן בבטחה, ללא בעיות או מפגשים אקראיים, ואני חופשייה. אף אחד לעולם לא יוכל להגיד לי מה לעשות.
כמה גברים עברו ליד הבית שלנו וראיתי את המבטים התוהים שהיו על פניהם. 
"כדאי שניכנס," קלווין אמר ותפס בידי.
"אבל עדיין לא השקינו את הסוסים," מיהרתי לומר והבטתי בשני הסוסים האציליים שעמדו בחצר הקטנה, הנראים לא שייכים לתפאורה הכפרית הפשוטה.
"אעשה זאת אחר כך," הוא אמר וניסה למשוך אותי אל תוך הבית.
"קלווין, חכה, רק הגענו הנה, אני רוצה לנשום את האוויר הנעים." עצמתי את עיניי, מתענגת על הריחות החדשים ועל הבריזה הקיצית הנעימה.
"אן, בבקשה, בואי ניכנס ונחליף בגדים, כולם מסתכלים עלינו..." הוא דחק בי בעודו מביט בשתי נשים שצעדו יחד לכיוון הבתים שלהן. הן בחנו אותנו בקפידה, על פניהן ניכר מבט לא מרוצה, ולאחר רגע ארוך הן הפנו את מבטן מאיתנו.
"בסדר, ניכנס," אמרתי וראיתי ששרירי פניו נרפו. "רק נשיקה אחת," חייכתי ושרבבתי את שפתיי לנשיקה.
"אן..."
"זה יהיה מהיר," חייכתי. הוא נישק את שפתיי בנגיעה מהירה והתרחק ממני לכיוון הדלת.
לפני שהספקתי להסתובב שמעתי גבר מכחכח בגרונו במרחק לא רב ממני.
"אני לא רוצה להפריע להפגנת האהבה הצעירה הזו, אבל מי אתם? למה אתם לבושים כמו אצילים? ומה אתם עושים בכפר שלנו?" 
קולו הרם גרם לי להסתובב בבהלה לעברו. הגבר עמד בתוך חצר הבית, אשתו תלויה על זרועו, ומאחוריו עמדו שני גברים נוספים, שהביטו בנו בכעס.
"ג'ורג', בבקשה, היה מנומס." אשתו ניסתה להרגיע את הרוחות.
"אני רוצה לדעת מי הם!" הוא צעק והרים את ידו, מראה לה שאם היא תגיד דבר נוסף הוא יכה אותה. היא השתתקה והתכווצה בפחד. פתאום היא נראתה קטנה ושברירית יותר בזרועות בעלה. האם גם בעלי המלכותי היה מתייחס אליי כך אילו לא הייתי מצייתת לו?
האישה נראתה צעירה, בגילי פחות או יותר. בעלה היה מבוגר ממנה בעשר שנים לפחות. מבטו היה רע וקשוח. הוא לא היה נראה לי אדם נחמד. היא הסיטה מקבץ משערה הבלונדיני אל מאחורי אוזנה ועיניה החומות היו מלאות פחד. היא לבשה שמלה פשוטה בצבע תכלת הקשורה בחוטים דקים לאורך בית החזה שלה. לבעלה היה שיער שחור ועיניים חומות. הוא לבש חולצה לבנה נקייה, מכנסיים אפורים ומקטורן אפור שלא נראה בלוי כמו הבגדים של הגברים האחרים שעמדו כעת לצידו. הוא היה היחיד הלבוש ברשמיות ותהיתי מדוע.
הסתכלתי על קלווין ותהיתי אם כדאי שאני אדבר או שעדיף שאתן לו להוביל את השיח.
"אנחנו באנו לגור כאן," קלווין החל להסביר.
שמחתי בליבי שהוא דיבר.
"כולנו מבינים שבאתם לגור כאן! אבל מי אתם? אתם לבושים בבגדים יפים ומהודרים מדי." ג'ורג' התעקש.
"אנחנו באנו מהארמון," השיב קלווין, ונשמתי נעתקה. לא האמנתי שהוא מספר להם את האמת. לרגע חששתי שקלווין עדיין לא חש בטוב. חששתי שהם ירצו לפגוע בי כדי לקבל כסף מהוריי כשיגלו מי אני באמת.
"אתם בני מלוכה?" אחד מהגברים שאל אותנו.
"מובן שלא!" קלווין ציין והעמיד פני מופתע.
"אני הייתי שומר בארמון, ואן הייתה בת לוויה של הנסיכה," הוא ציין והסתכל בעיניי כדי להבהיר לי שזו המציאות שלנו. זה הסיפור שאהיה חייבת לספר לכל אדם שאפגוש, מעתה ועד שאמות.
"למה עזבתם את הארמון? חם שם ויש אוכל בשפע," תהה גבר אחר.
"לא יכולנו להיות שם יחד, המשפחות שלנו לא הרשו לנו להתחתן." קלווין השיב ותפס בכף ידי.
"אתם נשואים?" אחד מהם בהה בנו. הסתכלנו זה על זה ולא פתחנו את פינו כדי לענות.
"אנחנו לא נרשה לזוג שלא נשוי לחיות יחד בכפר שלנו! איזו דוגמה הילדים שלנו יקבלו?" ג'ורג' אמר בזלזול.
"מובן שאנחנו נשואים! התחתנו ברגע שיצאנו מהארמון!" פלט קלווין את השקר מבלי למצמץ ונישק את כף ידי השמאלית, היד שאמורה להיות עליה טבעת נישואים.
"אני לא רואה שום טבעת," ציין ג'ורג' והרים את גבותיו בלגלוג. ראיתי על פניו שהוא לא מאמין לדבר שיוצא מהפה שלנו.
"מכרנו את הטבעות כדי להגיע לכאן," פלט קלווין שקר נוסף שהיה נשמע הגיוני. קפאתי במקומי והסתכלתי על האדמה, לא מישירה מבט אל פניהם של האנשים הזרים.
"למה את לא מדברת?" ג'ורג' שאל אותי בתקיפות.
ליבי החל לפעום בחוזקה והסתכלתי עליו באימה. 
"אני לא יודעת מה עליי להגיד, אדוני," לחשתי אליו. 
הוא הסתכל עליי במשך כמה רגעים, ואז הפנה את מבטו בחזרה אל קלווין.
"המשפחות שלכם יחפשו אתכם?"
"מובן שלא."
"אני לא רוצה מלחמה על אדמת הכפר שלי!" הרעים ג'ורג' בקולו. הכעס שלו הורגש היטב. קלווין הביט בו המום. 
"אתה ראש הכפר?"
ג'ורג' הנהן וחיוכו גדל.
"אדוני, אני קלווין ו..."
"אני יודע בדיוק מי אתה!" ג'ורג' קטע את דיבורו וחייך אליי.
"אורורה, לכי עם השומרים, הם ילוו אותך הביתה," פקד ג'ורג', מביט באשתו.
"אתה לא בא?" קולה היה חלש.
"אני רוצה לעזור לשכנים החדשים שלנו להתאקלם," הוא אמר ולקח מידי את השק שהחזקתי.
רציתי להתנגד אבל הרגשתי כאילו גופי קפא. שני הגברים החלו ללכת בשביל לכיוון שממנו הם באו ולא הביטו בנו. האישה נישקה את לחיו של ג'ורג', הביטה בי במשך כמה רגעים והלכה אחרי הגברים כפי שבעלה ציווה עליה.
"ניכנס?" שאל ג'ורג' וצעד בשביל הגישה אל הבית כאילו זה ביתו שלו. קלווין ואני עמדנו בחצר, המומים, ולא זזנו ממקומנו.
"כדאי שנלך," הוא אמר ותפס בידי.
נכנסנו פנימה וראינו את ג'ורג' עומד במרכז הבית. הוא חייך אליי חיוך מוזר שגרם לבטני להתהפך מפחד.
"קלווין, מה קורה כאן?" שאלתי כשראיתי שג'ורג' אינו מסיר את מבטו ממני.
"ברוכה הבאה לכפר הצנוע שלנו," אמר ג'ורג' והסתכל עמוק לתוך עיניי, "הנסיכה אנבלה ורבון."
ליבי החל לפעום במהירות, זיעה קרה החלה להופיע על מצחי והרגשתי שאני עומדת להתעלף. הוא ידע מי אני לאורך כל השיחה שלנו. הוא ידע מי אני ברגע שהניח את מבטו עליי.
ג'ורג' השתחווה עמוקות לעברי וחייך חיוך רחב. הסתכלתי עליו במבט קפוא. לא הייתי מסוגלת להוציא מילה אחת מפי.
"שמעתי שברחת מהארמון. אבל הייתי בטוח שזו רק שמועה. לא תיארתי לעצמי שתגיעי דווקא לכפר שלנו, זה כבוד גדול." הוא הנמיך קולו והרכין את ראשו אל הרצפה מפאת כבודו אליי.
גופי החל לרעוד. ניסיתי לנשום עמוק על מנת להרגיע את עצמי. איך יכול להיות שעוד לא עברה יממה אחת מהרגע שבו יצאתי מהארמון וכבר מתרוצצת שמועה על כך שברחתי? בטח אימא הפיצה את השמועה, והיא התפשטה כמו אש בשדה קוצים. ידעתי שהיא תעשה הכול כדי להחזיר אותי לחצר המלוכה.
"איך אתה יודע מי אנחנו?" תהה קלווין ועטף את כתפיי בחיבוק מגונן.
"כפי שאתם בטח יודעים, הכפר שלנו קיים בזכות כספי המלוכה. אימך ואני בקשר רציף כבר שנים. היא ביקרה כאן פעמים רבות," הסביר ג'ורג' בעודו מביט בי, "לא יכולתי לטעות. הדמיון בינך לבין אימך הוא רב." הוא זיהה את מבטי המבוהל והמשיך לדבר, "אין לך מה לדאוג, נסיכה. אני היחיד שיודע את זהותך האמיתית. ואם הדבר תלוי בי, אף אחד אחר לעולם לא ידע מי את באמת." ג'ורג' התקדם לעברי ותפס את כף ידי כדי לנשקה. לא רציתי שייגע בי אך לא יכולתי להתנער מאחיזתו ההדוקה.
"איך אוכל לסמוך עליך?" שאלתי אותו בקול הכי חזק וסמכותי שיכולתי להוציא מפי, ומשכתי את ידי מאחיזתו.
"המשפחה שלי ואני משרתים את אימך ישירות כבר עשר שנים, ואני תומך של בית ורבון. אבל בכל הכנות, נסיכה, אני חושב שאין לך הרבה ברירות אלא לסמוך עליי. אני האדם היחיד שיכול לעזור לכם עכשיו."
לא הצלחתי לעמוד על טיב מבטו.
"אני אתן לכם לנוח," הוא סינן מבין שיניו אך השתחווה עמוקות לעברנו. הוא הלך לעבר הדלת, ואז הסתובב בחדות. "כמעט שכחתי, קלווין, מחר בבוקר אתה תצטרף ליחידת העילית של משמר הכפר," הוא אמר הפעם בקול סמכותי וברצינות ברורה. קלווין הנהן בהערכה גדולה. "את, נסיכה, תצטרכי ללמוד איך לחיות בכפר, ולכן אשתי, אורורה, תבוא לעזור לך מחר בבוקר." הוא נתן בנו מבט נוסף, הנהן הנהון קצר ויצא מן הבית.
הסתכלתי על קלווין בבהלה, "חשבתי שאף אחד לא אמור לדעת את הזהות שלנו."
"שמעת מה הוא אמר. אין לך מה לדאוג. הכפר הזה הוא בן טיפוחיה של אימך. היא נתנה את כל הכספים על מנת לשקם אותו. ג'ורג' חייב לה ולמשפחתך המון, וחוץ מזה, הוא משרת נאמן של משפחת ורבון. אנחנו נהיה בטוחים כאן. אף אחד אחר לא יֵדע את הזהות האמיתית שלנו," הוא לחש ולחץ על ידי לחיצה מעודדת.
"מה אם הוא יספר לאימא שאנחנו כאן? היא תשלח יחידה של שומרים כדי להחזיר אותי הביתה," לחשתי.
"אני מקווה שהוא לא יעשה זאת." קולו של קלווין הביע תקווה.
"אתה סומך עליו?" שאלתי ונשמתי עמוק כדי להרגיע את גופי, שעדיין רעד.
"אין לנו ברירה אלא לסמוך עליו," הוא מיהר להשיב ונישק אותי. התמסרתי לנשיקה וכרכתי את ידיי סביב צווארו.
"אני אוהבת אותך," לחשתי.
"אני אוהב אותך לנצח," הוא מלמל אל תוך אוזני, וכרך את ידיו סביבי. 
הפניתי את מבטי לעבר המיטה.
"המיטה..." מלמלתי.
הוא זרק מבט לעברה וחייך אליי חיוך אוהב.
"כן, היא קטנה... אני אישן על הרצפה."
"אתה לא יכול לישון על הרצפה, קלווין..."
"אני אישן על הרצפה עד שתרגישי בנוח, זה בסדר גמור," הוא חייך אליי והתקדם לעבר המיטה כדי לקחת את אחת הכריות.
הבטתי בו בעצב. לא רציתי שהוא יישן על הרצפה הקשה, בייחוד אחרי המסע הארוך ששנינו עברנו ובגלל המחסור בשינה. נשמתי עמוקות והפניתי את מבטי שוב אל המיטה. אנחנו עומדים להיות יחד מעתה והלאה, בקרוב גם נתחתן. אנחנו יכולים לישון יחד, ניסיתי לשכנע את עצמי.
הוא הניח את הכרית שלו למרגלות המיטה ולקח סדין בד לבן על מנת להתכסות.
"חכה! אנחנו יכולים לישון יחד," פלטתי מפי, והוא סובב את ראשו והביט בי. "הרי בקרוב אתה תהיה בעלי..." הרגשתי צורך להסביר.
"אם את מרגישה לא בנוח אני אשמח לישון על הרצפה," הוא אמר בכנות.
"המיטה גדולה," מלמלתי מבין שפתיי כדי לנסות לשכנע אותו.
הוא חייך אליי והנהן. הוא הרים את הכר והסדין והניח אותם בחזרה על המיטה. הוא הביט בי פעם נוספת כדי לקבל את אישורי.
הנהנתי לעברו ונאנחתי.
"כדאי שננוח," הוא מלמל.
הסתכלתי על שמלתי המפוארת והמלוכלכת, מהססת.
"אני אעזור לך להוריד אותה."
הוא עזר לי להתיר את קשרי השמלה המפוארת שלבשתי. הורדתי את השמלה העליונה והתרתי במהירות את הקשר שהחזיק את החצאית התחתונה. הבד נפל על הרצפה והסתכלתי עליו כמה רגעים בידיעה שלא אצטרך יותר ללבוש את השמלות הרחבות והלא נוחות. התרתי את הקשרים של המחוך הצמוד לחזי ונאנחתי. זרקתי את המחוך על ערמת הבדים ונשארתי לבושה רק בכותונת הלבנה הדקה. קלווין הסיר את המקטורן המהודר שלבש ונותר בחולצה לבנה ארוכה ומשוחררת ובמכנסיים כהים. הוא בעט את נעליו מרגליו ונכנס למיטה.
הוא הסתכל עליי במבט שואל, מחכה שאצטרף אליו. התקדמתי בצעדים איטיים אל המיטה ונשכבתי הכי רחוק שרק יכולתי מקלווין.
הוא נרדם בתוך דקות ספורות. הוא היה תשוש. אני לא הצלחתי להירדם במשך כל הלילה.
מחשבותיי נדדו אל משפחתי. תהיתי אם אימי שלחה שומרים כדי שירדפו אחרינו ויחזירו אותנו אל חצר המלוכה. ידעתי שהיא ראתה שברחנו. תהיתי אם הבנות יודעות מדוע ברחתי ואם אזכה לראות אותן פעם נוספת. דמעות קטנות החלו לבצבץ מזוויות עיניי כשחשבתי עליהן. אני מקווה שהן לא שונאות אותי על כך שברחתי מהארמון. נשמתי עמוקות ופלטתי את האוויר באיטיות. הן לא יבינו את מצבי גם אם אסביר להן.
התרוממתי ויצאתי מהמיטה בדומייה. הלכתי לעבר החלון הקטן. נוף פסגות ההרים שבקרבת הארמון השקיף ממנו. התיישבתי ליד אדן החלון והסתכלתי על ההרים שנצבעו בצבעים כהים בגלל החשכה ששררה בחוץ. לא האמנתי עד כמה אני רחוקה מהבית. לא האמנתי שהעזתי לעשות את הדבר שחלמתי עליו מאז שאני זוכרת את עצמי. האם הייתי טיפשה ופזיזה? או אולי זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיי? אני מניחה שרק ימים יגידו. הבטתי בקלווין הישן, וגופי התמלא אהבה. פניו היו רגועות ושלוות והשרו עליי רוגע. אם עדיין הייתי בארמון, ברגע זה הייתי מתארסת לסטפנו, נסיך ספרד. מצחיק איך הכול השתנה בשתי יממות לכל היותר. כשאני חושבת על החתונה של ג'יימס ואליזבת עולה בי התחושה כאילו זה קרה לפני שבועיים או שלושה ולא לפני יממה אחת בלבד. כל כך הרבה דברים עברו עלינו בזמן קצר כל כך.
אני זקוקה לשקט ולמנוחה מחצר המלכות.
קמתי ממקומי וחזרתי אל המיטה. נישקתי את לחיו של קלווין, עצמתי את עיניי וסוף־סוף הצלחתי להירדם אחרי היום העמוס והמתיש שעבר עלינו.