חמש נקישות בדלת

מבוא

אויבי ישראל גילו לה מבעוד מועד את תוכניתם. ליתר ביטחון, שמא החמיצה את דבריהם, חזרו והבהירו איך בכוונתם להפיל את קווי ההגנה שלה לאורך הגדר. כך מפורשות, מפי יחיא סנוואר. עשרה חודשים לפני אותה שבת, הוא ניצב מעל הבימה בעזה, באירוע חגיגי, ואמר לישראלים: נבוא אליכם במבול סוער, בטילים רבים, בגל שוטף של חיילים רבים מספור. אחר שלא נלקח ברצינות, המשיכו שותפיו להתריע בפנינו על כוונתם. חודש וחצי לפני הפלישה, באוגוסט, סיפר חברו של סנוואר, סאלח אל־עארורי, כי הנהגת חמאס וידידיה מתכננים מערכה נגד ישראל. "איננו מדברים עליה בפומבי, אלא בחדרים הסגורים," גילה בריאיון טלוויזיוני. הוא הוסיף והסביר באריכות את היגיון המלחמה, ומדוע נכפה עליהם ליזום אותה. המראיין הקשיב בסבלנות ושאל: "מתי תיפתח?" אל־עארורי ענה: "עלינו להתחיל עכשיו."

כמה זמן חלף מאז 6 באוקטובר 1973 ל־7 באוקטובר 2023? מבחינה כרונולוגית חמישים שנה. במושגים של אחריות לאומית, של בגרות — הרבה פחות. כמו ראשי חמאס, גם ההנהגה המצרית גילתה לפני מלחמת יום הכיפורים את כוונותיה לנקוט צעד חריף ומרחיק לכת. צבאם תרגל חצייה של מכשול ימי וכלל לא הסתיר את האימונים לקראתו. במרץ 1973 הקים אנוואר סאדאת ממשלה חדשה שתפקידה להכין את מצרים למלחמה, כפי שנמסר בהודעה הרשמית מקהיר. ישראל התייחסה לכך כדברי רהב. הרי צבאם בנחיתות וקופתם הציבורית ריקה, איך יֵצאו למלחמה? ואם בכל זאת יֵצאו, חזקה עלינו שלא יצליחו למוטט את שרשרת הביצורים האיתנה לאורך התעלה.

גם חמישים שנה אחר כך, האמינה ישראל שמצב כלכלי רעוע ימנע מערכה נרחבת, הפעם ברצועת עזה. סנוואר, אמרו, לא ייקח את אוכלוסייתו הדלה להרפתקה נוראה. אז אמרו. והיכן היו "האמצעים המיוחדים"? גם בשמחת תורה הם הושבתו במקום לספק התרעה. ופעם שנייה חזרה על עצמה גבורתם העילאית של הלוחמים. גברים ונשים שהשליכו את נפשם מנגד ובלמו את האויב בגופם. גם המצרים נדהמו מן הקלות שבה הם הפילו את קו בר־לב. הם היו בטוחים שייתקלו במכת אש. סייד אל־בסטוויסי, תותחן מצרי שנמנה עם הכוחות הצולחים, ביטא את הפליאה ביומנו האישי שכתב בימי הצליחה. אף לא ירייה אחת נורתה לעבר חיילינו, כתב אל־בסטוויסי, ואף שערה לא נפלה מראשו של חייל מצרי. הוא ראה בכך נס.

הדמיון בין המחדל הראשון לשני אינו נותן מנוח. מדוע שוב ושוב אנו מופתעים? מהם שורשי העיוורון? בשנים שקדמו למתקפה על יישובי העוטף עסקו הישראלים בבעיית עזה דרך נקודת מבט צרה. האם מטוסינו תקפו אדמה חקלאית או תשתיות טרור? האם ראוי להכניס את מזוודות הכסף הקטארי? כמה אישורי עבודה יש להוסיף לפועלים מעזה? וכמה שעות חשמל נותיר אחרי שנחריב את תחנת הכוח? וחמושי חמאס, הם מורתעים בכלל? טוב, התברר שלא.

ברצועה נשאלו שאלות אחרות. למשל, מתי יגיע המשלוח הבא של נשק מסיני והיכן כדאי לכרות עוד מנהרה. רבבות אזרחים פיללו לרישיונות עבודה בישראל, חיכו להם בכיליון עיניים ותרו אחר עבודה מזדמנת, כי שיעור האבטלה נשק לשמים ופרנסה הייתה בדוחק. אחרים חיפשו נתיבי הגירה, או גנבו את הגבול למצרים, לטורקיה, חלקם הפליגו בסירה מיטלטלת לחופי קפריסין ויוון. כולם פחדו מן המלחמה הבאה, כי הרי אצלם בקושי יש מקלטים ואין כיפת ברזל. כל אלה היו פצצות מצרר שהבשילו לאיטן לכדי סכנה גדולה.

הספר שלפניכם מתחקה אחר גורמי הסביבה שהצמיחו את אסון 7 באוקטובר. הוא מבוסס על מקורות שאינם ישראלים. עניינו בחמאס, ברשות הפלסטינית, במצרים ובקטארים, ודרכם בנו עצמנו. פרק נרחב מוקדש לתקופת חייו המוקדמת של סנוואר בין כותלי הכלא. במשך יותר מעשור הוא הוציא תחת ידיו סדרה של יצירות כתובות, מהן אפשר ללמוד רבות עליו ועל אישיותו. כתיבתו עשירה ומגוונת, ואפשר למצוא בה סימנים לחזון פרי מוחו ולמעגל הדמים העתידי. הוא לא הסתפק בזה, והתעמק בלימודים אקדמיים. במיוחד רכש פרקי יסוד בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית. על השלב השני בקריירה שלו, כפוליטיקאי וכמנהיג, אפשר ללמוד מן הפרק הדן בנקודת מבטם של המצרים.

לא תמצאו בין פרקי הספר תחקיר צבאי או שאלות נוקבות על עולם ההפעלה המודיעינית. השומר שנרדם היה החוליה האחרונה בשרשרת אמצעי ההגנה. במקומו תפגשו ניסיון לתאר את ההתפתחויות שהובילו למפץ הגדול. חמישה פרקים המבקשים לתאר את החומרים שמהם עשוי מחדל, בתקווה שההיכרות העמוקה תמנע את האסון הבא. אפשר לומר, חמש נקישות בדלת.

1.

הריאיון

בכיר חמאס סאלח אל־עארורי ישב נינוח באולפן הטלוויזיה בביירות ותיאר באוזני מראיינו פרטים מתוך נייר עמדה בעברית. היה זה ב־25 באוגוסט, שבועות מעטים לפני מתקפת חמאס על יישובי עוטף עזה. ערוץ החדשות הלבנוני "אל־מיאדין" ביקש לקבל מפיו תמונת מצב של המאבק הפלסטיני בעת ההיא. הוא ומראיינו, העיתונאי כמאל ח'לף החליפו שאלות ותשובות. נייר העמדה אליו אל־עארורי התייחס היה "תוכנית ההכרעה" של השר בצלאל סמוטריץ' לסיום הסכסוך עם הפלסטינים. היא פורסמה במלואה שש שנים לפני כן בכתב העת "השילוח", בימה להגות ימנית.

מעטים הישראלים שהכירו את אל־עארורי. מעטים גם התוודעו למאמר של סמוטריץ'. בתוך שנים מעטות יקבעו זה וגם זה סדר יום עבור המיליונים שלא הכירום. אשר לשניהם, ספק אם סמוטריץ' ידע מיהו אל־עארורי. אולי שמע עליו בחצי אוזן. אלה לא היו פני הדברים בצד השני. סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס הכיר את סמוטריץ' מכתביו ומהופעותיו בתקשורת, וכבר אז התייחס אליו ברצינות רבה.

בספטמבר 2017, כאשר פרסם את תוכניתו, היה סמוטריץ' פוליטיקאי מתחיל בן 37, חבר כנסת בכהונתו הראשונה. שש שנים אחר כך, ובזמן שידור הריאיון, כבר כיהן כשר בממשלת נתניהו השישית, האחראי על שני משרדים: תיק האוצר, ושר במשרד הביטחון. יחד עם שותפו לקואליציה, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, הם השפיעו על החלטות הממשלה, על העומד בראשה ועל סדר היום הציבורי. מעמדם היה איתן, ובלעדיהם, הקואליציה לא הייתה יכולה לקום.

סמוטריץ' פתח את מאמרו בקביעה כי בשטחה הצר של ארץ־ישראל נאבקות לשווא שתי שאיפות לאומיות סותרות. המשך קיומן מבטיח שנים של שפיכות דמים, ורק ויתור של אחד הצדדים, מרצון או מאונס, יביא את השלום המיוחל. הצדק ההיסטורי וההיגיון נותנים, כתב חבר הכנסת הצעיר, כי הערבים הם אלה שצריכים לוותר. יש להניח כי הם לא יעשו זאת ביוזמתם, לכן ישראל נדרשת לפתוח בסדרת צעדים שיכריעו את הסכסוך.

תחילה יש להכריז על השטח ממערב לירדן כשטחה של המדינה היהודית ולהחיל עליו ריבונות מלאה. יש לפתוח במאמץ התיישבותי נרחב ולהקים ערים וישובים ביהודה ושומרון כדי ליצור עובדות בשטח ולצרוב בתודעת הערבים, כי אין מקום לשתי מדינות בין הים לנהר. מי שיהיה מוכן לוותר על שאיפתו הלאומית, מוזמן להישאר ויזכה למעמד של תושב במדינת ישראל. הם לא יהיו אזרחים ולא יורשו להצביע בבחירות, וכך יישמר רוב יהודי בקבלת ההחלטות. מי שירצה להגר לחו"ל, המדינה תסייע לו בנדיבות, ואלה שיגיבו במעשי טרור, צה"ל יישלח לדכאם. בהמשך, הוא כותב, יהיה אפשר לשפר את הרכיב הדמוקרטי של התוכנית ולאפשר לתושבים הערבים להצביע בירדן, ואף לשתפם בהחלטות בתחום האזרחי. אלה שיגלו נאמנות מוחלטת, ניתן להעניק להם אזרחות וזכות הצבעה, כפי שניתנו לדרוזים.

בניגוד לישראלים רבים, אל־עארורי לא התרשם כי סמוטריץ' ובן גביר הם רודפי כותרות בלבד, וכי בעלותם לשלטון יאולפו לשמש עושי דברו של נתניהו. הוא עקב אחריהם שנים ארוכות והיה משוכנע כי הם מובילים את הממסד הישראלי לממש את ההכרעה. עדות לכך מצאו הפלסטינים גם בביקוריו המתוקשרים של בן גביר בהר הבית. ביקורים אלה זכו לתמיכה ציבורית והתקבלו בהבנה על ידי ממשלות ישראל. רחבת אל־אקצא היא מקום קדוש למוסלמים, וכל מעשה מן הסוג הזה נתפס על ידם כחילול קדושתו של המקום. הם ראו במגמה המתחזקת סימן להשתלטות בוטחת על אל־אקצא. בשיאה, הם חששו, תנגוס ישראל נתח משטח ההר ותכריז עליו, ליהודים בלבד. התקדים שבו נתלו היה מערת המכפלה.

אל־עארורי עשה אחד ועוד אחד. אם זו תוכניתם של סמוטריץ' ומחנהו, ואם הם כבשו את פירמידת השלטון בישראל, מן הסתם הם יחתרו להוציאה לפועל. האמריקאים, כדרכם, יתמכו בכל מהלך ישראלי. מדינות ערב יעמדו אדישות מהצד, וידה של הקהילה הבינלאומית תקצר מלהושיע. אין דבר שיבלום את המגמה המתחזקת, זולת הפלסטינים עצמם.

כעת אנו בממשלת סמוטריץ' ובן גביר [...] זו איננה ממשלת נתניהו, אלא הממשלה שלהם. הם אומרים, נסלק את העם הפלסטיני מהגדה המערבית. כך נראית תוכנית ההכרעה שלו. אנו רוצים להביא מיליון מתנחלים ורוצים להשתלט על מסגד אל־אקצא, הוא יהיה שלנו. בן גביר נכנס למסגד ואמר, עלינו להטיל ריבונות על המקום הזה. מתוך מסגד אל־אקצא. וכמובן, הם עושים דברים. הורסים, הורגים, ואומרים: אנו רוצים עוד שפיכות דמים. והורגים את זה וגם את זה.

הוא המשיך ואמר:

הממשלה הזו עומדת על קרקע יציבה... היא חצתה את השלבים הקשים ביותר, והיא תדלג על כל המשוכות ותשלים את כהונתה עד תומה. בסוף הכהונה כבר יאבד הכלח על הניסיון להתמודד עם כל דבר בגדה המערבית. לכן המחשבה להמשיך כרגיל ולהגיד שהמציאות עוד תשתנה, או האמריקאים (יתערבו) או האירופאים, או החברה הציונית, או שמא הממשלה תוחלף — אלה דיבורים חסרי כיסוי. אנו בפני מבחן אחרון וקצר מועד. שנתיים-שלוש לכל היותר — הסיפור הזה ייגמר. לא תהיה לנו ברירה אם נמתין. או שנבנה על העתיד, או שלא נתמודד עם הבעיות כלל. אם לא נעמוד בפני ההתנחלות כעת, כשמספרם 850 אלף בגדה המערבית, אזי בעוד שנתיים הם יהיו שני מיליון. נצטרך להיאבק בהם אחרי שהם השתלטו על ירושלים והשתלטו על מסגד אל־אקצא, אחרי שהכיבוש הישראלי יתנחל בכל בית. לכן עלינו...

"אתה מדבר על עימות קרוב?" ח׳לף קטע את דבריו.

אל־עארורי השיב:

עלינו להיאבק בהם מעכשיו. זה מאבק מיידי המוטל על בני העם הפלסטיני. בגדה המערבית ובירושלים תחילה. אחר כך המאבק הזה יתפשט, וידרוש עוד דברים, אלא אם כן נגיע לעימות כולל שבו נכריע את המערכה. לכן אנו בתנועת חמאס אומרים במפורש, ואיתנו רוב הפלגים הפלסטיניים... כי עלינו לנהל את המערכה נגד ההתנחלות היום.

לתחושתו, האגף הניצי בימין הישראלי ממילא חותר לעימות. לא מלחמה לשם מלחמה, אלא כדי להשיג יעדים אסטרטגיים הדרושים להכרעת הסכסוך, כמו למשל גירוש. "מי שחושב לשים את ידו על אל־אקצא, ולחלק את שטחו, יודע כי הוא יגרום סכסוך ומלחמה אזורית. גם מי שחושב על חיסולים," אמר אל־עארורי.

ח׳לף ביקש הבהרה. הוא שאל, אם ממשלת ישראל רוצה בכך במודע, או שמא מעשיה יקרבו את המלחמה.

אל־עארורי הסביר:

יש (בהם) כאלה שרוצים, ויש המתכננים מהלכים שיביאו לכך. סמוטריץ', שהוא הכי אידיאולוגי ואסטרטגי בממשלה הזו — רוצה בזה. בממשלה הקודמת הוא היה שר התחבורה. לא בממשלת לפיד, אלא בממשלת נתניהו הקודמת. הוא דיבר על הגדה המערבית. ומה הלוך רוחו? הימין הציוני הזה, הדתי, חושב כי הגדה היא ליבה האמיתי של מדינת ישראל, ולא תל אביב וגוש דן. אבל איך לב המדינה היהודית יהיה הגדה, אם שלושה-ארבעה מיליון פלסטינים חיים בה? זאת שאלה שהם מתמודדים איתה. אתה רוצה לייהד את הגדה המערבית, מה תעשה עם המיליונים שנמצאים (הפלסטינים)? כעת, בתוכנית ההכרעה, יש להם פתרונות. למשל, שלא תקבל אזרחות ישראלית. אולי תוֹשבוּת. אולי יצביעו בבחירות בירדן, ואולי ואולי. בפעם הקודמת, כשהיה שר התחבורה, הוא סיפר את מה שהם אומרים בחדריהם הסגורים. כי אנו באזור סכסוכים, והסכסוכים הללו מובילים להגירה. לכן הוא רוצה לחולל סכסוך באזור, שבאמצעותו הוא יסלק את העם הפלסטיני. לא רק בגדה אלא גם בשטחי 1948. כלומר, יש אנשים בקבינט הישראלי, הסבורים כי הם יכולים לסלק את העם הפלסטיני.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*