מתוך עולמות שבורים

הקלטה 001

חת שתיים... חת שתיים...

איזה אדיר! זה מקליט אותי. מי ידע שבMP3 יש הקלטות?

ממממ...

אם רק היית יודעת

כמה זמן אני איתך,

שומר עלייך,

מרגיש אותך.

אם רק היית יודעת

איך זה לראות אותך,

צוחקת איתו,

מוסרת לו ת'לב שלך.

את לא רואה אותי.

אני עדיין פה.

ולא אלך לשום מקום

כל עוד את איתו.

ויום אחד תראי

שגם הוא ילך,

אולי אז תגלי-

אני פה בשבילך.

וואלה, אני שר סבבה.

אבל איזה בחור מַעֲפָן , אם אתה פה, למה אתה לא אומר לה שום דבר?

וואי. רק שההקלטה הזאת לא תופיע לי פתאום בין השירים. זה יהיה מוזר מדי אם פתאום אני אשמע את עצמי באיזו נסיעה כשאני סתם אפתח לעצמי שירים. טוב, אני אבדוק אם אפשר למחוק אותה.

הקלטה 002

טוב, אין לי מושג איך למחוק את ההקלטה ואיך אפשר לשמוע אותה בכלל, אבל לפחות זה לא מופיע לי בשום מקום בפלייליסט. אז עלה לי רעיון גאוני פחות או יותר; במקום לכתוב את מה שאני רוצה לזכור, אני יכול לשפוך פה את המחשבות שלי בהקלטה, כי גם ככה אף אחד לא ישמע את זה. כנראה שאפילו לא אני. אבל זאת כמעט תחושה של לדבר עם מישהו, אז זה נחמד.

האמת, אולי לא כדאי לשפוך הכל, כי בכל זאת זה נשמר איפשהו, אבל דברים לא מזיקים נראה לי שאפשר.

כמו למשל זה שאני עוד לא בן 18, אבל עוד מעט מסיים ישיבה תיכונית ולא רוצה לחזור לגור בבית. אולי יום אחד אני גם אגיד למה. אז אני מחפש עבודה, ואחרי שאמצא, אני אחפש גם דירה. יש לי ידיים, יש לי רגליים, אולי מישהו ירצה לשכור אותן תמורת כסף… אתמול עברתי חנות חנות ברחוב יפו ושאלתי מי מעוניין בעובד. היו כמה שביקשו שאשאיר מספר ואם יצטרכו יתקשרו. היו כמה שאמרו שלא צריך. והיו את אלו שהסתכלו ואמרו – אתה לא מתאים לעבודה פה. פשוט ככה. לך תבין.

אחרי שהתייאשתי מהחנויות ביפו, נזכרתי בבחורה אחת שאני מכיר מהיישוב, היא עובדת כמלצרית ב"וולדורף אסטוריה", המלון הכי מפונפן בירושלים. כשנכנסתי מכניסת העובדים וחיפשתי אותה, אמרו לי שהיא בבר.

הגעתי לבר מהצד של העובדים. היא רק ראתה אותי, ועלתה לה הבעה כזאת על הפנים, כאילו היא רוצה להכניס לי אגרוף. אבל היא התגברה כנראה, ביקשה הפסקה של חמש דקות ובאה לדבר איתי. אמרה: "מה אתה רוצה?" עניתי לה: "מחפש עבודה". ככה פשוט. למה לא בעצם? היא אמרה: "כאן? בחיים לא יתנו לך." וכששאלתי למה, היא אמרה שהסיבה היחידה שלקחו אותה, זה בגלל, ואני מצטט: "הייתה חסרה להם בחורה יפה בבר, שתמשוך לקוחות." והיא סיימה עם זה שאם אני לא חתיך ונראה כמו כלב משוטט, עדיף לי לצאת לבד לפני שמישהו יבוא להוציא אותי.

היא טענה שהיא לא מתנשאת; היא רק מסבירה את דרך החשיבה שלהם, אבל האמת היא שזה די פגע בי. לא נתתי לה לראות את זה, ובאמת העדפתי לצאת על הרגליים שלי, אז זה מה שעשיתי. אבל הלכתי עם ההרגשה המגעילה הזאת כל היום.

לנטע היו בסך הכל שבועיים של חופש, אבל היא ידעה היטב מה היא רוצה לעשות בהם: מיכל והיא, יחד בצפון, למשך כל השבועיים הקרובים.

היא ארזה תיק עם מעט חפצים: ביקיני, שתי חולצות טישרט, חצאית ומכנסיים, שתוכל ללבוש לפי החשק, וכובע קש ענק עם שוליים כי ממש לא התחשק לה לחזור למפת"ן כשהיא אדומה ומתקלפת. מים, אמגזית, פותחן, סכין, מחבת קטנה, פינג'אן וגפרורים.

ונייר טואלט. הנייר הוא עניין שימושי מאוד בטיול. בלי כל שאר הדברים היא תוכל להסתדר.

התכנית שציירו לעצמן בקווים כלליים הייתה – לא לתכנן. הן יתפסו טרמפים לכל מקום שאליו ירצו להגיע, אוכל יוכלו לקנות או לבקש ממישהו אם יתקעו, ואחרי הלילה הראשון שבו לא נרדמים, בלילות שבאים אחריו אפשר לישון בקלות גם על אבנים.

נטע ומיכל נפגשו בבית שאן ועלו על טרמפ לחוף צמח. עוד טרמפ עם בחור מנומש לחוף לבנון, וזהו, הן שם.

עד שהגיעו לחוף ומצאו אזור נוח להתמקם בו, הערב כבר ירד והן אילתרו לעצמן ארוחת ערב מבמבה ומבקבוק מיץ. אחריה הן יצאו להסתובב ולחפש אנשים נחמדים כדי לשבת איתם.

נטע התלבטה מה ללבוש. מצד אחד, ללבוש ביקיני כשהיא לא באמת נכנסת למים זה די מטופש, אבל מצד שני, להסתובב לבושה היטב זו דרך לומר לאנשים 'שמרו מרחק' וזה לא מה שהיא רוצה לשדר. רק אחרי שמיכל הציעה בחיוך שיערכו סקר בקרב מבקרי החוף, היא החליטה ללבוש את אחת מחולצות הטי שפעם גזרה את הצווארון שלה לצורת וי, ואת המכנסיים שממילא היו גזורות בברך היא חתכה עוד קצת למעלה עם אולר חלוד שמצאה זרוק.

הן עברו בין קבוצות של צעירים וצעירות ונטע הרגישה שהיא מוצפת מגודל הפער, במפת"ן היא המבוגר האחראי, וכאן היא פתאום חלק מהם. 'מה בעצם באתי לעשות פה?' תהתה.

היא החליטה לשתף את מיכל בהרגשה. מיכל הרגיעה אותה ואמרה לה: "את עדיין יכולה להיות מבוגר אחראי גם כשאת יושבת כחלק מחבורה".

"ננסה, אבל אם לא יהיה לי נוח עם זה, מחר אנחנו נוסעות לחוף אחר."

"סגור", הסכימה מיכל.

כשהתקרבו למים, נטע מעדה על אבן ואחזה בכתפה של מיכל כדי להתייצב. כעבור כמה שניות הן שמעו מאחוריהן קול ריצה של מישהו שצעק לכיוונן: "אל תיכנסו למים!"

הן הסתובבו לאחור והוא נעצר. תוך כדי התנשפות הוא פלט במהירות: "ראיתי שאת לא יציבה, אל תיכנסי למים אחרי ששתית אלכוהול, זה מסוכן", התחנן.

נטע צחקה בקול: "אתה יכול להירגע. לא שתיתי היום אפילו טיפה אחת. זו רק אבן קטנה מתחת לרגל..."

הוא הצטרף לצחוק שלה בהקלה ומשהו זינק לה בתוך הבטן. היא לא הצליחה לזהות מה בדיוק גרם לזינוק הזה. הוא חזר איתן לכיוון האורות שעל החוף, ואז כשהרוח נשבה מהכיוון שלו אל נטע. היא נעצרה, נשמה עמוקות, ופתאום התחילה לצחוק, "אבי? אבי!"

הוא נעצר, בהה בה במשך כמה שניות ומלמל: "את... נטע?"

היא הנהנה בהתלהבות, "לקח לי רגע לזהות אותך."

גם הוא התלהב, "וואו! עברו איזה שנתיים! מה קורה איתך?"

היא מיהרה לעדכן את מיכל: "אבי היה החבר הראשון שלי, לפני שנתיים וחצי או משהו כזה. האמת היא שבקושי נפגשנו, בעיקר התכתבנו". היא לא אמרה בקול שמה שגרם לה לזהות אותו היה דווקא הריח שלו, את המידע הזה היא שמרה לעצמה, מחייכת. רק עכשיו הבינה כמה ריח הוא זיכרון חזק...

חבריו של אבי ישבו על החוף ליד אחת הציליות ואבי והבנות הצטרפו אליהם. הבירה עברה מיד ליד וגם נטע שתתה. היא ישבה ליד אבי, הם דיברו והעלו זיכרונות במשך כמה שעות עד שנרדמו.

כשנטע התעוררה בבוקר, מיכל ישבה לידה, מסתכלת בפלאפון שלה ובנטע חליפות ומצחקקת.

"מה כל כך מצחיק?" התרעמה נטע בקול צרוד של בוקר.

"אתם" צחקקה מיכל, "צילמתי אתכם אתמול בלילה".

נטע חטפה ממנה את הפלאפון במהירות והסתכלה. בתמונה היא נראתה ישנה כאשר הראש שלה מונח על הרגל של אבי, והוא נשען אחורה על התיק שלו וישן בפה פעור. חמוד בסך הכל.

אחרי ארוחת בוקר משותפת, הבנים הודיעו שהם יוצאים לזוויתן. "אתן באות?" שאלו.

"למה לא?", השיבה נטע אחרי שקיבלה מבט מאשר מצד מיכל.

לבנים היו שני רכבים לשישה אנשים כך שהיה מקום לשתיהן ברווח. בדרך, נטע נזכרה שהיא בכלל לא אוהבת את הזוויתן – לצעוד במסלול ארוך ויבש שרק בסופו יש מים, וכשיוצאים מהם, יש עוד עלייה תלולה לעבור ברגלים רטובות ובבגדים מטפטפים עד שמתייבשים ואז תוך דקות מזיעים שוב מחדש. אבל מצד שני, אבי יהיה שם איתה, וגם החברים שלו נראים לה מגניבים.

עוד ברכב, מיכל התחילה לדבר עם יעקב ופחות או יותר שכחה ממנה. זה היה בסדר מבחינתה בהתחשב בכך שהיא עצמה דיברה בעיקר עם אבי.

כבר בתחילת המסלול, נטע הבינה ששגתה; היא חשבה שהיא בכושר טוב, אך יחסית לחבורת בני 19-18 שמתאמנים לגיבושים בצבא, היא הייתה איטית ומסורבלת. אבל נראה היה שהעובדה הזאת אינה מפריעה במיוחד לאבי. הם הלכו קרובים וקפצו מנושא לנושא, ובעיקר הם דיברו על מה שקרה מאז שנפרדו.

"התגעגעתי אלייך", סיפר בחיוך נבוך, "וניסיתי ליצור איתך קשר אחרי כמה חודשים דרך חברות שלך, אבל הן אמרו לי שעזבת את האולפנה. וכשביקשתי מספר הן נהיו חשדניות," צחק, "הן לא נתנו לי. אני צוחק מזה עכשיו אבל אז זה היה עצוב. ניסיתי לשכוח ממך אז התרכזתי בעיקר בלימודים ובכדורסל."

נטע לא שיתפה במה שעבר עליה בתקופה הזו. היא חששה שתתחיל לבכות. כשהוא שאל עליה, היא סיפרה לו בעיקר על שנת השירות שסיימה לא מזמן.

בבית הספר שבו עבדה כבת שירות, היא הרגישה טוב, היא הסתדרה עם המורים שאיתם עבדה. הם היו מוציאים תלמידים שהפריעו אל מחוץ לכיתה ונטע הייתה פוגשת בהם ומלמדת אותם את החומר שנלמד בכיתה.

היא הייתה משכנעת אותם ללמוד מהר כדי שיספיקו לשחק בכדור. זה עבד עם כולם, חוץ מאחד שהעדיף לדבר איתה על סרטי ילדים שהיא מעולם לא ראתה. קראו לו אדם ובכל מפגש הוא היה מספר לה על סרט אחר, לפרטי פרטים. היא אהבה אותו מאוד, אבל גם ריחמה עליו קצת. היא ראתה שילדים אחרים מתרחקים ממנו, כי להם לא הייתה הסבלנות להקשיב לו. הוא לא היה מצליח לתפוס את זה, ומתעקש לספר בכל זאת עד שלא נשאר לו למי לספר, חוץ מאשר לנטע.

חודשיים אחרי תחילת השנה, הגיע לבית הספר ילד חדש ושיבצו לה מפגש קבוע איתו. כבר במפגש השני היא גילתה משהו מעניין: הילד הזה, יהב, היה נלהב מכל מה שקשור במדע בדיוני. ברגע שהיא שמה לב למשיכה הזו, נפל לה אסימון – הוא ואדם יכולים להיות שידוך משמים. והרי הפער ביניהם הוא בסך הכל שנה אחת.

כמה ימים אחר כך היא השקיעה וצפתה בסרט חדש שיצא לקולנוע, ועסק בחיים הקיימים בחלל. למחרת תפסה את שניהם בהפסקה ואמרה להם שיש לה סיפור לספר להם. כעבור חמש דקות שניהם כבר היו נתונים בדיון סוער על הסרט, והיא קמה ועזבה אותם בחיוך מרוצה.

מאז ראתה אותם יחד אינספור פעמים, צוחקים, מתווכחים, והעיקר – לא לבד. היא הרגישה שאפילו אם לא תעשה שום דבר נוסף משמעותי בשנה הזו, היא מוכנה להסתפק בשידוך ביניהם כסימן להצלחה שלה.

"מה שמעניין", סיפרה, "זה שכל עוד הלך לי טוב, היה נראה שאף אחד לא מתעניין בי. המורים התייחסו אליי כאילו הייתי עוד מכשיר, כמו מכונת הצילום. הרכזת הייתה מסתפקת בלומר לי שלום בכל שבוע כשהייתי מגיעה לאורייתא..."

"מה זה אורייתא?" תהה אבי.

"זה שיעור שבועי" ענתה נטע, "או שרק אצלנו זה היה שיעור. כי בעצם אבא של הרכזת העביר אותו. הוא רב בית כנסת או משהו כזה".

"אורייתא זה תורה, לכן הגיוני שזה יהיה שיעור תורה," אמר אבי. הוא נראה מתרשם למדי, לכן היא מיהרה לומר: "אבל השיעור הזה היה השיעור הכי משעמם ששמעתי! הפסקתי להגיע מהר מאוד."

"אהה, עכשיו זה מתיישב לי. באמת לא תפסתי ממך טיפוס למדני", הוא גיחך, והיא צחקה איתו. מה שנכון – נכון.

"אבל אחרי שהפסקתי להגיע, פתאום הרכזת התעוררה והתחילה להתעניין בי, ולא אהבתי את זה". המשיכה נטע לספר, "ובדיוק באותו זמן גם אחד המורים בבית הספר, זאב, התחיל לנזוף בי שאני נותנת לתלמידים לשחק כשהם יוצאים אלי מהכיתה."

"למה? מה הפריע לו?" אבי נראה כאילו ממש אכפת לו, ולנטע זה היה נעים.

"הוא החליט שהם חייבים ללמוד. ולמרות שהסברתי שהם סיימו קודם לכן את כל המטלות, הוא דרש שיפטרו אותי."

"מה? איזו הגזמה!" אבי היה ממש נסער, "איזה מין מורה הוא?"

"מורה כזה אידיוט שאני מודה לה' שלא למדתי אצלו," סיכמה נטע, "אבל כשחושבים על זה, בזכות זה הגעתי אל המפת"ן, רק כי הוא התעקש שיעבירו אותי. ובמפת"ן פגשתי אנשים מדהימים, ותלמידים שהתחברתי אליהם מאוד".

"מפת"ן זה לא מקום של נוער בסיכון?" שאל אבי.

"בדיוק", אישרה נטע. "כל תלמיד שם הוא כזה ששווה להילחם עליו. אחת מהם, נערה בשם מורן, אמרה לי בסוף השנה שלא הייתי יכולה לדמיין מה היא הייתה לפני שהגעתי, אבל מאז שאני שם היא מסתכלת עליי ומנסה להיות כמוני. בזכותה החלטתי לעבוד שם השנה".

"וואו, זה מרגש". הוא הגיב בדיוק כמוה. אולי אפילו העיניים שלו נצצו קצת? היא לא הייתה בטוחה.

"היא אמרה לי: 'כשאת באה בבוקר, יש לך אנרגיות של 750 קמ"ש, ואת מחייכת לכולם, לא משנה מי עומד מולך'. הרגשתי שהיא מסתכלת עלי באמת. היא שמה לב שארגנתי כמה פעמים אוכל לילד שלא הביא מהבית, וגם ששאלתי אותו אם להכין כריכים לאחותו, כי הבנתי שכנראה אין להם בבית. היא גם התלהבה מזה שאני כותבת דברים בכתב יד במקום להקליד ולהדפיס", צחקה נטע. "זה פשוט נראה לי יותר מושקע".

"אני מסכים, גם בעיני כתב יד נותן תחושה של משהו אישי יותר", אמר אבי, ולאחר שתיקה קלה הוסיף: "את זוכרת שפעם כתבת לי מכתב?"

נטע הרגישה נבוכה: "הייתי כל כך עמוק ב'טיפשעשרה'..." היא שיחקה עם תליון פו הדוב שהשתלשל מהפלאפון שלה.

"אני לא חשבתי בצורה הזאת," חייך אבי, "שמרתי את המכתב הרבה אחרי שמחקתי את כל ההודעות. ומחקתי אותן רק כי נגמר לי המקום בפלאפון," הוא נשמע כמעט מתנצל.

"ולי לא נשאר שום דבר ממך," אמרה נטע בעצב: "אמא שלי מחקה בקנאות כל זכר ממך מהפלאפון שלי. כל כך התחרטתי שלא למדתי את המספר שלך בעל פה. מאז אני משננת את המספר של כל מי שחשוב לי."

"אז היו לך עוד אנשים חשובים מאז..." הוא שאל-קבע, אחרי היסוס קל.

"אמממ כן... אפשר לומר," היא הרגישה מוזר מדי לספר לו עכשיו על דניאל, "לא משהו ששווה להתגאות בו."

"לי לא הייתה אף אחת," אמר בפשטות.

נטע עצרה והסתובבה אליו והוא נעצר בעקבותיה והביט בעיניה: "היה קשה לאבד אותך. ולמרות שניסיתי לשכנע את עצמי שלא היה בינינו שום דבר רציני מעבר לחילופי הודעות בין שני מתבגרים משועממים, התגעגעתי אלייך במשך הרבה זמן."

"אני מצטערת," השפילה נטע את עיניה. מעבר לזה היא לא אמרה כלום אך מחשבה ברורה צפה ועלתה בה, 'כמה מתוק ורגיש מצידו להודות בגעגועים שלו. זה לא דבר שכל אחד היה מרשה לעצמו לעשות'.

"אין לך על מה, אני יודע שאמא שלך היא זו שעשתה את זה." הוא הזכיר לה בעדינות.

"נכון. בהתחלה היא דרשה ממני שאמחק הכל ולא הסכמתי, ניסיתי להתווכח איתה, אבל ליתר ביטחון שלחתי לך את ההודעה ההיא, שאני נאלצת לנתק איתך קשר," סיפרה נטע, פניה מזדעפות. "אבל היא לא ויתרה, דרשה שאתן לה את הפלאפון ומחקה הכל, כולל את מספר הטלפון שלך. לא ידעתי אפילו אם ענית לי כי היא החליפה איתי מכשיר למשך כמה ימים, עד שקנו לי חדש."

"וואו," הופתע אבי, "אפילו לא העליתי על דעתי שזה מה שקרה."

"הייתי כל כך שקועה בכעס שלי עליה," אמרה נטע, "ושכחתי שגם אתה נפגעת ושאין לך מושג מה קרה. אחר כך רק הייתי עסוקה יותר מדי בהרס עצמי ובלעשות הפוך ממה שהיא רצתה".

"מה זאת אומרת הרס עצמי?" אבי נשמע מודאג, "עשית לעצמך משהו?"

"לא, לא משהו כזה," מיהרה נטע להרגיע. "רק התנהגות של ילדה מטורפת שזורקת את העתיד שלה לעזאזל. למשל, אין לי היום תעודת בגרות. לא שזה מפריע לי במיוחד כרגע, אבל בעתיד אני מניחה שאצטער על זה."

אבי הנהן בהבנה. נראה היה לנטע שהוא מכיר תחושות דומות.

בינתיים הם הגיעו לקצה השביל. מולם נפרש נוף ירוק יפהפה. רעש פכפוך מים גרם להם להביט מטה ולראות שתחתיהם זרם נחל ונאסף אל בריכה טבעית. נטע ואבי נעצרו כשפניהם פונות אל הנוף. נטע הבחינה בזווית העין שאבי מתבונן בה אבל העדיפה להביט בעניין מעושה בזרימת הנחל, נבוכה ומהורהרת.