בקטרמיה ללא קץ

פרולוג — פרופסור ב״ש

פרופסור ב"ש סבל מאינסומניה נצחית. הוא ישב מול מסך הטלוויזיה שלו, עירני מדי.

3.21.

שעה מעניינת.

יותר מעניינת אם קוראים אותה מהסוף להתחלה.

היה משחק כדורסל ברקע. לא ממש מעניין.

ב"ש חשב על הסוגיה הקריטית של האפשרות לאכילה בזמן הרצאה. לא, לא של הסטודנטים; זה היה לגיטימי לגמרי בעיניו. הוא חשב על אכילה של המרצה, בזמן ההרצאה.

לא משהו כבד כמו שוארמה בלאפה. משהו פשוט. סלטון סמלי. רענן. אולי איזה פחית משקה תוסס ליד.

אבל, הסטודנטים עלולים להיעלב. הפוצים במיוחד עלולים גם להגיש תלונה לפקולטה.

מגוחך, זה לטובתם, הרהר ב"ש.

זה יאפשר לו לשרוד את ההיפוגליקמיה של אמצע ההרצאה ויהפוך את הקונצרט לשלם.

אולי אפשר להכניס גם מטופל על הדרך. טוב, לפחות שחקן, אם אין בנמצא חולה אמיתי. להדגים עליו סימנים מנינגיאליים. לכופף את העורף, עד שיצרח את נשמתו מכאבים.

לא נעים.

דלקת קרום המוח היא בהחלט דבר לא נעים.

מזל שרק השחקן סובל.

פרופסור ב"ש שקל לחרוג ממנהגו מחר ולצאת לסיבוב במחלקות. סיבוב טווס, להראות לכולם שהוא עדיין חי. אולי לצעוק על מישהו בדבר אינטרפרטציה לא נכונה של צילום חזה, ואולי לתת מילה טובה למתמחה הגרוע ביותר במחלקה. זה תמיד בידור טוב.

עצם המחשבה גרמה לו לעקצוץ במותן שמאל. או ימין. או שתיהן. עניין מסוכן, התעסקות בפרקטיקה של רפואה. תובעני. מוטב להעביר הרצאות ולשבת בחדר. המזגן מצוין ממש בעונה הזאת של השנה. מזג אוויר אוורירי.

השעה הייתה כבר ארבע בבוקר.

לא טוב.

שינה כבר לא תצא מזה. מוטב להתלבש ולהכין קפה. הבוקר יגיע בקרוב.

***

פרק 1 — בִּיפּ בִּיפּ בִּיפּ

ביפ ביפ ביפ

רעש לבן

ביפ ביפ ביפ

רעש לבן

דר' ערן דטנר, התורן האומלל של מחלקת הפגייה בבית החולים 'שרונה', הסתכל בשעונו. 3.23. שעון דיגיטלי. צעצוע של הדור החדש. הוא לא אהב את השעה שנגלתה לעיניו. היה בה משהו סימטרי מדי. וחוץ מזה, זה היה ממש מוקדם מדי לקום, או ממש מאוחר מדי לקום.

בכל אופן, הוא תהה מדוע התעורר משנתו. רעש המוניטורים ברקע היה תירוץ קלוש. בקושי אפשר היה לשמוע אותו מבעד לדלת התורן ביחידת הפגייה. זה כנראה משהו אחר.

צלצול צלצול צלצול

טלפון. האחות סוזן. סוּזָן שֶׁל.

שום דבר טוב לא יצא מזה.

הטרחנית האמריקאית הזאת פותחת את הפה רק כדי להגיד משהו נגד חיסונים או על הצורך בהחייאה.

החייאה.

הוא קפץ מהמיטה, כמעט שוכח לנעול את נעליו ויצא מהחדר במהירות, שיערו הדליל סתור וכולו הלום והמום. הוא לא ידע מה מחכה לו.

***

דטנר כמעט נתקל בדלפק האחיות, לפני שממש פקח את עיניו. הוא הרגיש חמוץ. כמו לימון סחוט במרגריטה שישבה בשמש הרבה יותר מדי זמן.

הוא ידע מה עליו לעשות.

מאוחר מדי.

לשטוף את הפנים עכשיו יגרום לאחיות להסתכל עליו באופן מוזר. על להסתרק אין מה לדבר, הוא לא היה מעולם בעלים של מסרק (הוא ידע שגם לא היה לו הרבה מה לסרק). זה הזמן לפעולה.

חדר 11.

ההחייאה בחדר 11.

סוזן אמרה זאת מפורשות, האמריקאית המטורללת מהגיהינום.

נוקשה מדי. סתם אמריקאית מטורללת.

עדיין קשוח.

אמריקאית. הקללה הקשוחה מכולן.

החייאה.

הוא הסיט את הווילון של חדר 11.

***

אינקובטור גדול. שקוף. גנרי להחריד.

התינוק שבפנים היה כחול למראה. היה לו גם שם, אבל זה לא עניין איש בשלב הזה. בשלב הזה, אפילו לא ברור מה מינו של התינוק. לדטנר היו ברורים כמה דברים עכשיו. המוניטור שמעל האינקובטור הראה סטורציה של 76%.

נמוך.

והתינוק כחול למראה.

לא טוב.

הדופק ולחץ הדם לא נקראו על ידי המוניטור והיו הרבה מדי אחיות סביב האינקובטור הקטן. לפחות 3 אחיות. לפחות אחת מהן הייתה סוּזָן שֶׁל. זה לא יכול להיות סימן טוב.

חמור מכל, האינקובטור טרם נפתח. זה כבר ממש עיצבן אותו.

הוא דחף את עצמו מבעד לאחיות הנסערות, פתח את האינקובטור וצעק לעבר סוזן — "את האמבו, עכשיו". הוא החל להנשים. 'לא חזק מדי', זכר את שלימד אותו המורה הוותיק, פרופ' ב"ש, 'בעדינות, שלא תפוצץ את הריאות של התינוק'.

הריאות דווקא לא התנגדו כלל. האויר הנדחף מהאמבו זרם בקלילות אל הגוף הקטן, שהפך בהדרגה ליותר ויותר ורוד.

"מה לחץ הדם והדופק?", קרא דטנר לחלל האוויר, תוך שהוא מבליע חיוך זעיר לנוכח הסטורציה שעלתה ל-97%. כמו פרופיל לקרבי. הרעש שהמוניטור השמיע הפך להיות הרבה יותר נסבל. כמעט מלודי. הרמוני. ממש הביץ' בויז בשיאם.

"לא נקראים עדיין", השיב קול מהחלל החיצון.

החיזר הזה עצבן את דטנר.

"תביאו לי טובוס, גודל 2.5. ולרינגוסקופ עם להב קטן", הוא כמעט רטן. מאוכזב מהזרימה האיטית של האירוע.

לא חמקה ממנו העובדה שסוזן עבדה למופת. עם כל מגרעותיה, היא עדיין הייתה מנוסה למדי. היא הגישה לו את הלרינגוסקופ ואת הטובוס.

הוא הניח מידיו את האמבו והכניס את הלרינגוסקופ.

'בזווית ישרה למעלה. כשעיני המטופל פונות לתקרה', נזכר בעוד אחת מהעצות של פרופ' ב"ש. עצה לכל עת.

מעניין איפה הוא עכשיו.

בטח יושב בבית רואה טלוויזיה ומתעצבן על השכר הנמוך. מי רואה טלוויזיה בשעות כאלה? האיש פסיכופת?!

לא חשוב. הלאה.

מיתרי הקול נראו בבירור. חתיכת משחק ילדים. הוא הכניס את הטובוס במהירות. עכשיו קיבוע.

זה החלק שהוא שנא. תמיד הרגיש שהאחיות יגרמו לו לשלוף את הטובוס ברגע הזה. סוזן דווקא לא התבלבלה. "על גובה 9.5 ס"מ, דוקטור?", היא שאלה, כמעט בחיבה. "כן", הוא המהם. מעט מופתע מהגישה החיובית. הוא חיבר בינתיים את האמבו לטובוס ולחץ בעדינות. סוחט את המפוח הקטן רק מעט, שלא לפוצץ את הריאות.

בינתיים הדופק חזר. בערך.

המוניטור הראה משהו שנראה בערך כמו רישום אק"ג בליד 2. לא ממש.

המדבקות! הן נפלו מחזה התינוק. האחות מירי חיברה אותן כעת. להוציא את זה, היא הייתה חסרת תועלת. מוטב היה שתלמד מסוזן, הרהר לעצמו דטנר.

דופק 150. חיוך קטן.

"ולחץ דם?", כמעט לחש דטנר.

"רגע, אני מחליפה שרוול, הקודם גדול מדי", ענתה סוזן. הוא כמעט התחיל לחבב אותה. לא באמת, אבל בכל זאת, קצת, בהינתן המצב והחלופות. עדיף מטורלל ויעיל על שפוי ומזיק.

עברה עוד חצי דקה. שלושים שניות הן הרבה זמן כשאתה ממתין. הוא החל להיזכר כמה הוא עייף. פיהוק גדול. מופגן. שכולם יראו. ריח הפה המפוקפק אילץ אותו לחדול מההצגה. אם אתם אוכל משהו אחרי חצות, מוטב שלא יהיה חריף או עם הרבה שום. בעיקר, עדיף שלא יכיל את שני המרכיבים, ציין לעצמו דטנר. ציון נכשל.

בינתיים נגמרה הדבקת הקיבוע של הטובוס והוא התפנה לכוון את הפרמטרים במכונת הנשמה. אף פעם לא הבין בדיוק איך בוחרים את המספרים, מדדי ההנשמה. שמות מוזרים של לחצים, PEEP PIP וכל מני 'פיפים' אחרים עברו בראשו. היה לו גם לחץ בשלפוחית. צורך פתאומי להשתין. למזלו, הוא הסתדר כאן בקלות יחסית. כמעט מקרה. מזל ממוזל.

"לחץ דם 60/30", קראה, כמעט שאגה, בטון של שמחה, סוזן לחלל.

יותר טוב מזה לא יהיה, דיינו, קבע דטנר לעצמו.

הוא כמעט לא ידע מה לעשות עם עצמו, עכשיו כשכבר לא החזיק בטובוס או כייל את המנשם. האחות מירי חייכה. כמו עגל שנתנו לו קש משובח.

האחות סוזן הייתה זעופה. על אף גילה המתקדם, נותר בה משהו מהיופי הדרומי האמריקאי שבו כה הצטיינה בעבר. נערת החן של טקסס לפני ארבעים שנים, בלי שום ספק. הוא לא זכר שהיא מניו-יורק במקור.

"מה עם דקסטרו?", נבח דטנר.

"מיד, דוקטור", ענתה סוזן בהכנעה. הייתה לה בבירור הכשרה מצוינת ונימוסים שלא מהעולם הזה. זרים למקום.

הוא כמעט החליט לצאת החוצה לחדר מדרגות ולגנוב כמה שאיפות סיגריה. מים גנובים ימתקו.

אולי עדיף קודם לעדכן את הכוננית.

אבל קודם לקרוא את התיק, הכריע.

הוא לא ידע דבר אודות העולל שזה עתה שב לחיים ובטח שלא ידע מדוע כמעט קרס לחלוטין יצור עדין זה. הכוננית לא תאהב שיחה על החייאה, בלי מידע קונקרטי על המטופל. הוא אפילו לא היה בטוח אם זה היה זכר. נדמה היה לו שראה אשכים בזמן ההנשמה, אבל הוא לא היה מוכן להישבע על כך.

בכל זאת, קודם סיגריה. הכוננית ישנה עכשיו לבטח ואין שום סיבה למהר ולצלצל אליה בטרם הכל ידוע. השעון הראה 3.53. עדיין סימטרי מדי.

***

"מה זאת אומרת התינוק מחדר 11 כמעט מת?", השתנק הקול שמעבר לקו. דטנר לא היה בטוח אם דר' קטיה פבליצ'וק, כוננית הפגייה, צעקה או דיברה מתוך חלום. אולי זה היה שילוב של שניהם? ומה זה בעצם משנה?

"הוא היה בסדר גמור הבוקר, כשעזבתי אותו", המשיכה הכוננית, המתחילה להתעורר, רוטנת על ההשכמה הבלתי מוזמנת והחדשות שהביאה איתה.

דטנר הציץ בשעונו, 5.15, סדר קוסמי מרגיז.

הוא חשב שאם ימתין זמן רב, הכוננית תעריך את שעת השינה הנוספת שאפשר לה וזה יקהה קצת את הביקורת על בורותו בתיק.

הוא ניסה לפני כן לקרוא מעט ברשומה, אבל הכל היה כתוב בכתב יד רשלני במיוחד, גרוע אפילו משלו, ובמרבית הימים לא היה אפילו רישום של הביקור. רק הערות של אחיות לצד מדדי גדילה ורישום תרופות.

הוא הבין שמדובר בתינוק (אחרי ככלות הכל, זה היה זכר, אלו אכן היו אשכים), פג בשבוע 29, שנמצא בפגייה כבר שבועיים, מקבל קצת TPN (הזנה דרך הוריד, שהאות טי מייצגת את העובדה שמדובר בטוטל — כלומר הזנה אקסקלוסיבית דרך הוריד, למרות שהתינוק כבר החל לקבל קצת פורמולת חלב).

וזהו.

רוב הזמן התינוק התבטל ושכב לו באינקובטור בין ביקור לביקור, עד כמה שנערכו כאלה.

זה בדיוק מה שהכוננית, דר' קטיה פבליצ'וק, הרצתה עליו כרגע.

דטנר לא ממש הקשיב. הוא ידע את דרכם של הנאונטולוגים הבכירים. היא כבר תפיל עליו הכל, בכל מקרה. מוטב לשתוק ולזעוף. יותר בריא לעורקי הלב - הקורונרים.

אחרי עוד כמה שניות (כמאתיים, להערכתו של דטנר, שהחל לפתח מצמוץ קל ובלתי רצוני) של הרצאה על מהות החיים והעובדה שהתינוק היה מושלם בבוקר כשעזבה אותו, התפנתה דר' קטיה לשאול משהו. זה היה נשמע כמו טון של שאלה. דטנר לא ממש הקשיב.

"הלו, הלו, דטנר, אתה על הקו?!", צווחה קטיה.

"כן, ודאי", ענה דטנר. היו לו מחשבות על פרישה מוקדמת. בהתחשב בגילו (33, סימטרי), מעמדו המקצועי (מתמחה ברפואת ילדים בשנה השלישית מתוך ארבע להתמחות) ומצבו המשפחתי (נשוי באומללות עם שתי בנות, כנראה מאוד חביבות, הוא לא ממש הכיר אותן) - אלה היו מחשבות סרק מוקדמות.

"איך התינוק עכשיו? הוא מונשם? נזקק לאינוטרופים? לקחת תרביות? חידשת ליין מרכזי? התחלת אנטיביוטיקה?", זה בערך מה שדר' קטיה ירתה בצרורות. דטנר לא ממש היה בטוח שאכפת לו.

"התינוק בסדר, מונשם בקלות, בלי אינוטרופים ובלי אנטיביוטיקה", הוא השיב, מנסה להתחמק מלגלות את העובדה שנכשל בהכנסת ליין מרכזי ושלא הצליח לקחת יותר מתרבית דם אחת. על תרביות שתן ונוזל שדרה, אין מה לדבר. שמשמרת בוקר יעשו את זה. הם נחו כל הלילה.

הוא לא אמר את כל זה לדר' קטיה, כמובן. היא לא שאלה באופן ספציפי. שקר לבן, קטן ובלתי מזיק, לדעתו של דטנר. אמרה שתגיע בעוד כשעתיים (מצחיקה, זה ממילא זמן ישיבת הבוקר הרגיל) ושעד אז יעדכן אותה אם יש משהו חדש. כל דבר.

"כן, בטח", ענה דטנר בטון סמכותי, הוגה בליבו את אותן מילים בדיוק. שם הן נשמעו בטון אחר לגמרי.

***

דוקטור קטיה פבליצ'וק חשבה שפעם החיים היו יותר יפים. כשהייתה ילדה, עוד במוסקבה, חלמה להיות רופאה. רופאת ילדים. תמיד הייתה התלמידה הכי טובה בבית הספר, הסטודנטית הכי טובה בפקולטה לרפואה. עד שהגיעה לישראל. ישירות ל'שרונה'.

כשהגיעה לארץ אמרו לה שבית החולים 'שרונה' נמצא בשרון, כפי שהשם מלמד. 'שתי דקות מתל אביב', ככה אמרו. זה היה שקר גס, מרחק הנסיעה היה לפחות שלושים דקות מתל אביב, וגם זה בתנאי שנהגת בלילה, עם אפס תנועה. אולי בליל כיפור אפשר היה לסחוט את המירב מהמכונית ולהגיע בתוך כ-25 דקות. לא פחות. זה גם לא היה ממש בשרון, זה היה יותר בשפלה, או אולי המינוח הנכון הוא מישור החוף. לא הייתה בטוחה, וממילא לא היה למי להתלונן. סוג של השפלה. אבל, כך שיבצו אותה והיא, ילדה טובה שכמותה, עשתה מה שהורו לה.

זה היה לפני למעלה מעשרים שנים כבר. כאילו בעולם אחר.

היא ניסתה להרגיש שייכת מהתחלה, אבל לא כל כך נתנו לה.

לראשונה בחייה, לא הייתה המקובלת והמוצלחת. הייתה שומעת איך לועגים למבטא המוזר שלה מאחורי הגב. מצחיקים, בעיניה לישראלים ב'שרונה' הייתה דיקציה של אוריינטליים. מונגולים. צאצאים של ג'ינג'ס חאן. כמעט מונגולואידים. היא זכרה שמישהו סיפר לה פעם שדוקטור דאון היה גזען גדול. הוא זה שנתן את השם 'מונגולואיד' לתינוקות עם שלושה סטים של כרומוזום 21 ועיניים מלוכסנות. בחור חכם. גזען גדול, כמו כל הבריטים הנפוחים, אבל חכם. בטח היו לו שיניים עקומות. לכל הבריטים החכמים היו שיניים עקומות. גם ללא חכמים. והם היו כולם גזענים.

רק דוקטור רננה הייתה מתייחסת אליה יפה, אז מזמן, כשרק הגיעה ל'שרונה'. נהיו חברות טובות יותר. רננה אז עוד הייתה שמחה לפעמים. עד אותו המקרה.

עכשיו, כשהיא כבר ותיקה, קטיה למדה לחיות ב'שרונה'. כבר לא מנסה להצטיין. הצטיינות ב'שרונה' פירושה מכת מוות. סימן על הגב. אות קין.

היא קמה מהמיטה ופסעה לעבר השירותים. גם כן, הדטנר הזה, חשבה לעצמה. לא יכול היה לחכות עוד שעה, בטרם יספר לה על תינוק שמדרדר?!

ולמה התינוק בכלל מדרדר? הוא היה בסדר גמור בבוקר.

היא תאשים את דטנר בהכל בישיבת הבוקר. זה טוב לעיצוב האופי שלו. קרקטריזציה.

השתן זרם בקלות יחסית. בכל המקרים. אצל קטיה, דטנר והפג המאושש זמנית.

הקלה.

דוקטור קטיה לא זכרה לברר מדוע לא ניתן טיפול האנטיביוטי לתינוק המדרדר בלא סיבה ואיזה בירור בוצע לשם זיהוי הזיהום האפשרי. כאילו החמיצה, בלהט האירועים, את תשובתו של דטנר. חבל, פיזור הדעת לא היה אופייני לה.

***