עין הנץ

לפני חמש עשרה שנה...

"טוב, נראה לי שסיימנו לתכנן את טיול הבת מצווה שלך," אמרה מירה. "את מרוצה?"

"כן," חייכה רויטל למירה, אימה, "במיוחד משלושת הימים האחרונים."

"אבא הבטיח לך יורודיסני, ואבא מקיים הבטחות," חייכה מירה.

"אני יודעת, רק חבל שאבא לא תכנן איתנו את הטיול."

"אל תדאגי," אמרה מירה וכרכה את זרועה סביב כתפיה של רויטל. "את תראי שיהיה נהדר."

"בכל זאת, התכנון הוא חלק מהעניין..." מלמלה רויטל ופניה נפלו.

"יש דברים שהם לא בשליטתנו. את יודעת שאבא עסוק מאוד בעבודה."

"כן..." ענתה חרישית.

"מה דעתך על פנקייקים לארוחת ערב?" שאלה מירה בניסיון לעודד אותה.

רויטל חייכה. היא ידעה שזו הייתה הדרך של אימה לשפר את מצב רוחה.

"בסדר," התרצתה רויטל, "אבל אני מורחת את השוקולד."

"ברור," אמרה מירה וחייכה אל רויטל.

"נכין גם לאבא?" שאלה רויטל וציפייה בקולה.

"בטח," ענתה מירה וקיוותה בכל ליבה שיוסי יצליח להגיע היום בזמן לארוחת הערב. "אני אשלח לו הודעה שאנחנו מכינות פנקייקים, אולי נצליח לשחד אותו," קרצה מירה ושלחה ליוסי את ההודעה. גם היא, כמו בתה, קיוותה שיצליחו לאכול ארוחות ערב משפחתיות רגילות, אבל כבר מזמן היא ויתרה על הרעיון הזה והסתפקה בארוחות שישי משפחתיות, שאותן יוסי כמעט שלא פספס. כעבור כמה רגעים קיבלה הודעה חוזרת אל הטלפון שלה.

מירה הביטה ברויטל והתלבטה בינה לבין עצמה איך לספר לבתה ששוב הן יאכלו לבד. היא ניגשה לעזור לרויטל להוציא את המצרכים וכבדרך אגב אמרה: "אבא לא יצליח להגיע בזמן. הוא אמר שנאכל בלעדיו."

"נשמור לו צלחת מלאה פנקייקים ונשאיר אותה על השיש," אמרה רויטל מבלי להביט בה, אבל מירה ראתה את האכזבה בפניה. כל כך צעירה אבל כל כך בוגרת, חשבה בליבה ונשקה לראשה של בתה.

הן ניגשו למלאכת הכנת הפנקייקים. מירה טרפה את הביצים בקערה ורויטל הוסיפה את החלב, החמאה המומסת, הקמח והסוכר. לאחר מכן יצקו עיגולים למחבת וטיגנו אותם.

יחד, מול הטלוויזיה, הן אכלו ארוחת ערב בכלל לא בריאה, אבל מאוד מנחמת.

בסוף הארוחה הדיחה מירה את הכלים, ורויטל הכינה צלחת גדושה ומפנקת של פנקייקים מרוחים בשוקולד. על פתק קטן כתבה: "לאבא הכי טוב בעולם, אני אוהבת אותך ומחכה לטיול הבת מצווה שלנו יחד." היא הניחה את הפתק ליד הצלחת ופרשה לחדרה לישון.

באופן מפתיע היא נרדמה מהר, למרות המחשבות שהתרוצצו במוחה על הבת מצווה ועל הטיול. היא אפילו לא זכרה שנרדמה, אבל את צרחות האימה שהעירו אותה משנתה, היא לא תשכח כל חייה. אלו ייחרטו בזיכרונה ובליבה לעד.

רויטל זינקה ממיטתה ורצה לכיוון הצרחות. גופה קפא באחת ועיניה הביטו באִימה שהתמוטטה בזרועותיהם של שני גברים. הם אחזו בה חזק ומילותיהם חזרו על עצמן ללא הרף כמו תקליט שבור: "אנחנו איתך מירה, את לא לבד."

רויטל נשארה קפואה במקומה, ועוד לפני שהדברים נאמרו באופן ברור ומוחלט, ידעה שמשהו נורא קרה. היא הרגישה את הכאב של אימה חודר אליה. חודר ממש אל גופה שלה. ואז, כמו בהילוך איטי, זרועותיה של אימה נפרשו לעברה והיא שמעה את קולה הזועק כאילו מגיע ממעמקים. צליל עמום של בליל מילים נשמע. גופה הגיב באופן מכני, ורגליה היחפות הובילו אותה אל אימה.

"אבא נהרג," ייבבה אימה ואספה אותה אל בין זרועותיה.

הווה

1

רויטל פקחה את עיניה וחיוך עלה על שפתיה. ידו השרירית נחה עליה, אוחזת בה. היא הביטה בפניו המסותתות של הגבר שהיא אהבה. הקלה גדולה הציפה אותה, במיוחד לאחר הימים הטרופים שעברו באיטליה. עכשיו הם בישראל, בדירה שלה. היא הביטה בפניו של יונתן שהיו רפויות ונינוחות. מעולם לא ראתה אותו כך. תמיד היה דרוך כאילו משהו עומד להתרחש. היא הרימה לאט ובזהירות את זרועו, מנסה לא להעיר אותו. יונתן זז מעט, כמתלונן על ההפרעה לשנתו השלווה. היא הביטה בו שוב. הוא היה מושלם בצורה בלתי רגילה והוא היה שלה. בשמחה הייתה מוכנה לוותר על כל מה שהייתה צריכה לעשות היום ולהישאר בין זרועותיו במיטה, אבל היא לא יכלה לעשות את זה.

היא חמקה למקלחת להתארגן, וכשחזרה הוציאה בשקט מארון הבגדים ג'ינס, חולצה כחולה מכופתרת, ז'קט לבן וסניקרס לבנות. היא לא שמה לב, אבל הוא כבר הביט בה מספר דקות בזמן שהתלבשה.

"לאן את הולכת כל כך מוקדם? חשבתי שנבלה את היום יחד."

"התעוררת... סליחה, לא רציתי להעיר אותך, ישנת כל כך טוב. תחזור לישון, הבטחתי לאימא שלי להיפגש איתה לארוחת בוקר, ויש לי עוד כמה סידורים לעשות לפני כן, חשבתי שאמרתי לך."

"לא, לא אמרת." אכזבה נשמעה בקולו.

"לא הספיקה לך החופשה שלנו ברומא?" חיוך עלה על שפתיה.

"איתך לא מספיק לי שום דבר, וחוץ מזה, מגיעה לנו חופשה אמיתית. את יודעת טוב מאוד שמה שהיה באיטליה זו לא באמת חופשה," אמר יונתן וזרק את הסדין מגופו, זינק מהמיטה ומשך אותה אליו. אצבעותיו הסיטו את שערה הדבשי הצידה ולאחר מכן רפרפו על שפתיה המלאות.

רויטל הביטה בעיניו הכחולות. העיניים שתמיד ידעו להפנט אותה - עוד מהפעם הראשונה שפגשה אותו. פניה הרצינו כשעלו בה זיכרונות מהימים האחרונים, שאותם עברו באיטליה. היא השפילה את מבטה.

"חכי רגע, נשתה קפה יחד לפני שאת הולכת." הוא שלח את ידו והרים את מבטה אליו, כשהרגיש שמצב רוחה השתנה.

רויטל הנהנה. "יש לי עוד כמה דקות." היא סילקה את המראות הקשים ממוחה.

"יופי," אמר יונתן ויצא מחדר השינה.

היא ניגשה אל שידת האיפור והביטה במראה. היא הברישה את שערה הארוך, מרחה את ריסיה במסקרה שחורה ומשחה את שפתיה בשפתון שקוף. כששמעה את מכונת האספרסו טוחנת את הפולים, חייכה לעצמה. סנואי נכנסה אל חדר השינה בעצלתיים וכשכשה בזנבה.

"הקפה מוכן," קרא יונתן מהמטבח ומזג את החלב החם על תמצית האספרסו.

רויטל לקחה את התיק שלה ויצאה מחדרה לכיוון המטבח. היא התיישבה על אחד הכיסאות הגבוהים שבבר וחיבקה את הספל החם בין כפות ידיה.

"את רוצה שאבוא איתך?"

"לא, לא אתעכב יותר מדי, חוץ מזה, אני רוצה קצת זמן לבד עם אימא שלי, מזמן לא ראיתי אותה," אמרה ולגמה מהקפה.

הוא הנהן. "טעים?"

"בדיוק כמו שאני אוהבת," אמרה ולקחה עוד לגימה.

יונתן שתה את האספרסו הקצר שהכין לעצמו בלגימה אחת, והניח את כוסו על בר המטבח. צעדיה של סנואי נשמעו, ותוך רגע גופה הלבן הפרוותי התחכך ברגליו וזנבה רקד בשמחה.

"אני אוציא אותה, אל תדאגי," אמר וראה את ההקלה בעיניה של רויטל. היא לא רצתה לאחר לפגישה שלה. סנואי חיככה את אפה הרטוב בקרסולו, כאילו הבינה כל מילה שאמר.

רויטל חייכה. היא ידעה שבדיוק כמוה, גם סנואי נשבתה בקסמיו.

היא סיימה לשתות את הקפה שלה במהירות. "מבטיחה לחזור הכי מהר שאני יכולה." היא נישקה את שפתיו קלות ויצאה מהדירה.

"אז נשארנו רק אני ואת," אמר יונתן והביט בכלבה. עיניה הגדולות של סנואי הביטו בו והיא כשכשה בזנבה בשמחה. הוא מילא את קערות האוכל והמים שלה ונכנס למקלחת להתארגן.

2

הודעה נכנסה לטלפון הנייד של רויטל עם ציון מקום הפגישה. היא נכנסה למכונית שלה ונסעה. העובדה שהסתירה מיונתן את האמת הותירה בה הרגשה לא נוחה, אבל היא החליטה לא לספר לו לעת עתה, לפחות עד שתבין במה מדובר בדיוק.

"בכל מקרה, אני לא יודעת אם אני רוצה בכלל את מה שיציעו לי," אמרה לעצמה בניסיון להשקיט את מצפונה.

כעבור כמה דקות הגיעה אל החניון של פארק הירקון, שם החנתה את המכונית והתקדמה לעבר מקום המפגש. הטלפון הנייד שלה צלצל וקול אישה בקע ממנו.

"שילון, את יכולה להתקדם לכיוון הדשא. אני מחכה לך כאן," אמרה האישה ונופפה בידה לכיוונה של רויטל.

טוב, לא לזה היא ציפתה. כשקיבלה טלפון מהמוסד, חשבה שתזומן לפגישה רשמית במטה שלהם ולא לפגישה באמצע פארק הירקון.

האישה ישבה על שמיכת פיקניק ומזגה מיץ תפוזים טרי לשתי כוסות. רויטל ניגשה אליה ועמדה לידה.

"את מוזמנת לשבת," חייכה האישה. "אל תהיי כל כך רשמית, רוב פגישות ההיכרות שלי נעשות ככה. אני מעדיפה את הגישה הבלתי פורמלית. האווירה והנינוחות של המגויסים חשובים לי יותר מהכול. שבי." האישה טפחה על שמיכת הפיקניק.

רויטל רכנה והתיישבה לידה.

"הכנתי לנו צלחת עם פירות חתוכים. אני מאמינה שהרגלי אכילה בריאים הם בסיס להכול," אמרה האישה והגישה לרויטל כוס מיץ תפוזים. "סחטתי בעצמי הבוקר."

"תודה," אמרה רויטל ונטלה את הכוס. עיניה בחנו את האישה. היא הייתה מאוד נאה. סביב גיל הארבעים. שערה השחור היה קצוץ וגופה היה חטוב.

"טוב, אני לא אשאיר אותך במתח," אמרה האישה ולגמה ממיץ התפוזים שלה. "השם רויטל שילון מככב אצלנו במטה המוסד כבר תקופה, ולאחר כל התחקירים שעשינו והניתוחים שהרצנו על תפקודך, החלטנו שאת נכס לאומי מבחינתנו. אנחנו רוצים לגייס אותך לשורותינו. אנחנו ניתן לך את כל המעטפת, נכשיר אותך, נאמן אותך, ואת תהפכי מחומר גלם ליהלום נוצץ."

מילותיה של האישה נורו מפיה כל כך מהר, עד שלא הותירו לרויטל זמן לעכל את כל מה שנאמר.

"לא היה לנו אף פעם סוכן או סוכנת שעברו את מה שאת עברת," המשיכה האישה להסביר. "היכולות שלך, התושייה שלך והעוצמות שאת מגלה במצבי לחץ הן פנומנליות! בקיצור, אנחנו רוצים אותך."

"אני לא יודעת מה לומר," מלמלה רויטל לאחר כמה שניות של שתיקה ארוכה.

"אני יודעת, זה הרבה להכיל, אבל תחשבי כמה תוכלי לעזור למדינה אם תצטרפי אלינו. את חייבת להודות שזה לא הגיע אלייך בהפתעה, בטח לא אחרי כל מה שעברת..."

האנרגיה ששפעה מהאישה והאופן שבו דיברה הוכיחו לרויטל שהיא הגיעה לכאן במטרה אחת: לשכנע אותה. זו לא הצעת עבודה, זה ציד של ממש.

"אני רואה שאת לא כל כך מבינה עד כמה אנחנו רוצים אותך," המשיכה האישה. היא עצרה לרגע ולאחר נשימה עמוקה הוסיפה: "אנחנו גם נחזיר את יונתן. אתם תעבדו כצוות. אתם מתפקדים טוב ביחד." היא חייכה אל רויטל ונראה כאילו הייתה מרוצה מקלף האס ששלפה.

"אני לא חושבת שיונתן יסכים לזה," מיהרה רויטל לומר, "למען האמת, הוא אמר לי לא פעם שקשה לו לתפקד כשאני בסכנה. הוא לא מגיב טוב ופועל באופן לא רציונלי כשאני לידו."

לרגע קל חשבה רויטל שהצליחה לסכל את מסע הציד של האישה, אבל אז האישה הניפה את ידה ובתנועת מחאה נפנפה את הטיעון.

"אל תדאגי לגבי מור, אני יודעת איך לטפל בו."

רויטל הרימה את גבותיה. המשפט הזה הצליח להפתיע אותה. האישה שיושבת מולה חושבת שהיא יודעת איך להתמודד עם יונתן מור. זה חדש.

האישה חייכה בחביבות והגישה לרויטל את צלחת הפירות. רויטל לקחה חתיכת תפוח ונגסה בו.

"עזבת את 'בראשית ביוטכנולוגיה', ואת בין עבודות, אפשר לומר."

"נכון," אמרה רויטל, "אני באמת בין עבודות, אבל אני בהחלט לא הולכת להישאר ככה."

"יש משהו שחשוב שתדעי," אמרה האישה, "לפני שתחליטי לגבי ההצעה שלי, תשאלי את אימא שלך איך אבא שלך נהרג."

"מה קשור אבא שלי לעניין הזה?" פניה הרצינו. "אבא שלי נהרג בתאונת דרכים."

האישה הנידה בראשה. "תדברי עם אימא שלך."

"למה את מתכוונת?" שאלה רויטל והרגישה איך ברגע נשמטת הקרקע תחת רגליה.

"תראי, יש לנו הזדמנות ואני יודעת שאת מתאימה למשימה. אנחנו צריכים אותך, במיוחד עכשיו."

רויטל הביטה באישה. "לא אמרת לי את שמך."

"דידי, דידי מרום. אתקשר אלייך מחר," אמרה דידי והחלה לקפל את סט הפיקניק שהביאה איתה.

רויטל קמה ממקומה והחלה לצעוד לאט אל המכונית, כשבליל של מחשבות ורגשות מלווה אותה.