מאזניים - טיוטות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מאזניים - טיוטות

מאזניים - טיוטות

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

דבר העורכת

אחד הדברים המרתקים ביותר בעבודה על טקסט ספרותי הוא עבודת השכבות הנעשית על ידי הכותב, עד שהטקסט, בדרך כישוף מוזרה, מקבל את צורתו. לא בכדי, חוקרי וחוקרות ספרות מקדישות חיים שלמים לישיבה מרוכזת ומלאת עניין בארכיונים, נשבים בקסם מחברות כתובות ביד של סופר אהוב או משוררת נערצת, ובוחנים דרך שכבות העבודה – הניסיוניות, המעמיקות, המתגלות, הבלתי מפוענחות – את התהליך בו נולד טקסט, הרבה לפני שראה אור. עבורם, החקירה בכתבי היד הראשוניים והגילוי ההדרגתי מושכים לא פחות מן המפגש של הקורא עם היצירה הגמורה.

הסופר אהרן אפלפלד תיאר אנשים כותבים כמשתייכים לשתי קבוצות: הפסלים והציירים. הפסלים רואים את הרעיון הגדול לסיפור כגוש חומר גדול, ממנו יש לחצוב צורה ברורה; אתגרם הגדול הוא להביא לידי גמר את חזונם, ואת מעשה הכתיבה שלהם, על פי אפלפלד, ניתן לדמות לחציבה בברזל או אבן. הציירים, לעומתם, מתחילים ברישום ראשוני על הדף וממשיכים לדייק אותו שכבה אחר שכבה, משפרים, מוסיפים פרטים, כהויות ואורות – עד שהטקסט מגיע ל"ציור הסופי״, השלם.

טיוטות רבות של פסלים וציירים הפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות העברית: הרומן הנשכח של דוד פוגל שהתגלה בארכיונו על ידי החוקרת לילך נתנאל, שיריה הגנוזים של לאה גולדברג שהתגלו ונערכו על ידי החוקר גדעון טיקוצקי, ואפילו טיוטת כתב היד של "ירושלים של זהב" מאת נעמי שמר, שזכתה להתבוננות מחודשת לאחר שנחשפה מחדש בארכיונה שבספרייה הלאומית.

אך בניגוד לכל אלו, גיליון זה של כתב העת העברי מאזניִם אינו מבקש להביט אחורה, אלא מיישיר מבט אל ההווה הספרותי. הגיליון מוקדש ברובו לטיוטות של טקסטים נפלאים ומסקרנים הנמצאים עדיין בשלב עבודה, שהדגש בקריאתם הוא על הרוח הניסיונית שבהם, על התעוזה והחיפוש, על ההליכה לאיבוד – והחזרה ליבשה בטוחה.

בקריאה בגיליון, הקוראים מוזמנים ללוות את שלבי החציבה והצביעה, לזהות את שלד הסיפור, לראות את החוטים הפרומים שעתידים להיקשר יחד, לחוות את הקרבה האינטימית עם התווים הראשוניים שעוד עומדים לייצר צלילים.

כי אולי טיוטה היא מעין תת־מודע של טקסט ספרותי: גרסה מוקדמת, לעיתים אפלה, פגיעה ועוצמתית בכנותה, המזמינה חקירה מרוכזת, בלשית כמעט, אחרי הרצון היצירתי הנבון והנכון ביותר.

בין כותבי הגיליון תמצאו את הסופר איתמר אורלב, החוקרת והסופרת נעמה צאל ז״ל בטיוטה מתוך מחקר על הסופרת רונית מטלון, הסופרת נורית גרץ, והמשוררים יקיר בן משה, מימס וילמה, ערן צלגוב; לצד מסות קצרות ומרתקות על עריכת טיוטות מכוננות מאת העורכות ליאת קפלן, עלמה כהן ורדי ונוית בראל. לצד אלו תמצאו גם טקסטים רבים נוספים, טיוטות ולא טיוטות, של כותבים צעירים ומסקרנים, ביניהם קרן להמן, יעקב צ' מאיר ומיכאל קגזנוב. כל אלו גם יחד נועדו להעניק לקוראות ולקוראים היכרות עדכנית, מרעננת ומעוררת מחשבה עם הספרות העברית בת זמננו, היקרה כל כך לליבנו.

שלכם

שרי שביט
עורכת מאזניִם
וצוות מאזניִם

פרק ראשון

הביקור

טיוטה מאת הדר אורלנוב 

הסיפור הוא חלק מספר בעבודה בשם ״כולם שואלים מה נשמע״, רומן קצר שעוסק בהתמודדות של משפחה עם מותה הפתאומי של אם המשפחה מסרטן. בטקסט אני מבקשת לחקור מהם הדברים הקטנים, היומיומיים, מהם מורכב האבל. האם אפשר לקחת ממנו הפסקה כדי לפגוש חברים או כדי להכין מרק אפונה? או שהוא כמו טנטון, אף פעם לא נעלם. הספר מורכב ממקטעים קצרים וארוכים, כבדים וקלילים, שיוצרים יחד תמונה משפחתית חסרה וגם שלמה.

 

בדקתי וראיתי שיש מלא פקקים. כמעט שעה וחצי נסיעה, אמרתי. אבל אבא אמר שאין ברירה, שאם אנחנו לא רוצים שיקרו עוד דברים נוראיים, אנחנו חייבים לנסוע.

הוא אמר שהוא זוכר שהם נמצאים ליד עץ מאוד גדול בצד ימין, אבל מיד כשהגענו ראינו שהיום המצב הוא שכל כמה קברים יש עץ מאוד גדול. עשרות או מאות עצים. נלך לכיוון כללי מערבה, אבא אמר. ואם נמצא את שמנדריק זה גם טוב.

שמנדריק? אמרתי.

כן, אמור להיות שמנדריק גדול ליד.

אוקיי, אמרתי. אז קדימה, בוא נתפצל.

אני הלכתי קצת קדימה בשביל המקביל לזה של אבא. הלכתי בצעדים מהירים עם מבט אלכסוני מטה אבל לא חיפפתי. הרוב המוחלט היה עם אבן ירושלמי וכיתוב שחור על גבי לבן, בדרך כלל, חתום באוהבים לנצח או נאהב לנצח, אבל היו גם דברים אחרים, שיש, או אבן לא ידועה, או מצבה שחורה, או מרובעת או מעוגלת. לפעמים ציטוט משיר של שלמה ארצי, למשל אחרי הכול את שיר, או של הביטלס, למשל אול יו ניד איז לאב, לפעמים עם איור של לב, או שושנה או חרצית. היו לפעמים חפצים של ממש, מונחים או מקובעים איכשהו עם וו או עם משהו מאולתר אחר. מתישהו ראיתי פסל קטנצ'יק של גיטרה, או שראיתי גפרורים, או סירה קטנה מברזל, או מטוס מעץ או מכתבים בתוך ניילונית, או פרחים - נבולים או חיים, צבעוניים או לבנים. לפעמים היו עציצים מונחים על האבן, הרבה מהם קקטוסים. אולי חמישים אחוז קקטוסים. וגם פוטוס, הרבה פוטוס. ולפעמים היו צמחים שנשתלו בתוך חול שנמצא על האבן, תעלות חול שמחכות שישתלו בהן משהו חי או צמחים שנשתלו על החול ממש, בין הקברים. בין שתי מצבות ראיתי צמח מטפס עם עלים יפים בצבעי אדום, ורוד, וירוק, שטיפס לכל עבר חוץ מלמעלה. ופתאום מצאתי את שמנדריק. מצאתי את שמנדריק! הכרזתי.

מצאת? אבא צעק.

כן, הנה, אמרתי והצבעתי על המצבה של שמנדריק. אבן שיש שחורה ומבריקה ועליה כתוב בכתב מעוגל ודק ״שמנדריק״.

אבא התקרב למקום בו הייתי והמשכתי לחפש באזור שמנדריק.

מצאתי את סבתא! צעקתי.

 

עמדנו שם כמה דקות בשקט, מסתכלים על האבן.

טוב, אמרתי. קדימה. תגיד להם.

אבא לקח אוויר ואז סיפר להם על אמא ועל כל מה שקרה. אנחנו חייבים שדברים נוראיים יפסיקו לקרות, הוא אמר. אני יודע שלא הייתי כאן שנים, אבל הנה, באתי. אני פה. שנינו פה, ואנחנו מבקשים מעכשיו רק טוב, בסדר?

הוא הסתכל עליי. את רוצה להגיד להם משהו?

מעכשיו רק טוב, אמרתי. אנחנו רוצים רק מזל טוב ורק דברים טובים ונחמדים, הבנתם? בסדר?

בסדר? אבא אמר.

 

טוב, אמרתי. אז מה עכשיו?

עכשיו מחכים, הוא אמר.

 

התחלנו ללכת לכיוון היציאה אבל מהצד השני, הצד של המצבות הישנות, חלקן משנת אלף תשע מאות וחמישים למשל. חלקן במצב רע מאוד, עם עובש, או עשבים שוטים, או כיתוב מחוק או מתקלף. חלק עם אבן מתפוררת, או שבורה. בחלק הזה לא היו מכתבים, או גיטרות או גפרורים. גם לא פרחים, אפילו לא נבולים. לפעמים היו פרצופים על המצבות, אבל מעט מאוד.

ראיתי מקודם צמח ממש יפה, אמרתי. עם עלים צבעוניים כאלה, ורוד עם ירוק עם אדום. מיוחד כזה.

נו אז לקחת עלה אחד? אבא אמר.

לקחת? אמרתי. מה, לעשות ממנו ייחור?

ברור, הוא אמר.

כן?

בטח.

אז נחזור לשם? אמרתי.

ברור, הוא אמר.

חזרנו אחורה וחיפשנו שוב את שמנדריק, עכשיו זה היה יותר קל.

זה בטוח חוקי? אמרתי וחתכתי עם היד גבעול עם עלה אחד.

אני מאמין שאף אחד פה לא יספר, אבא אמר.

קונרד ומקס

טיוטה מאת איתמר אורלב

 

"קונרד ומקס" (שם זמני) הוא רומן בכתובים המספר את סיפור מערכת היחסים שבין קונרד ומקס, שני גברים גרמנים, חיילי ורמאכט לשעבר והלומי קרב בהווה (בחורף 1963 במערב ברלין) לבין גבריאלה, בחורה צעירה שהם מצילים מקיפאון בשלג ומכניסים לדירתם הסמוכה לחומת ברלין. זהו סיפור אהבה חסר סיכוי המתנהל בצל הזיכרונות הרודפים את שלושתם המבקש לגעת במלחמת העולם השנייה, ובעיקר בטראומות שהביאה איתה, מתוך סיפורן האישי של שלוש דמויות גרמניות, ובתוך כך עוסק בנושאים רחבים יותר כמו זיכרון, אשמה, פוסט־טראומה, אהבה, תשוקה, שתיקה.

 

גופת ג'ירפה שוכבת על צידה, המעיים שלה שפוכים על האדמה, צווארה נח אל הארץ לכל אורכו, סנטרה מתוח לפנים, על פניה הבעה אנושית שלווה שכמו משלימה עם גורלה ולא נותנת מנוח. לא רחוק משם, מעבר לשביל שאבניו התרוממו ונזרקו בערבוביה לכל הכיוונים, מושלכת בתעלה גופה מעוותת, עטורת קרניים גדולות של אייל הצפון. לידה ראש וקרניים של אייל נוסף, הלסת מרוסקת, מהגוף נשארו רק קרעי איברים פנימיים ובשר, ומאחוריהם, בפינה, רועדות כמה איילות וכמה עופרים מבוהלים הנדחקים אלה באלה. ערפילים של עשן שריפה, חומרי נפץ ודלק שרוף מרחפים כמו אדים רעילים מעל גדרות וסורגי כלובים קרועים, מדשאות ושבילים מבוקעים, חומות ממוטטות, מבנים הרוסים, בוערים, גדמי עצים שנפוצו לכל עבר בהפצצות שפגעו פגיעה ישירה גם בבית הקופים שבו נטבחו גורילות, שימפנזים, קופי בבון ואורנגאוטן, רוטשו ונפוצו לכל עבר, הפכו לציצות פרווה, חתיכות בשר, חלקי גופות, שלוליות דם קרוש, ביניהם מתרוצצים קופים מבועתים, מרימים כף יד, אוזן, ראש, רגל, זורקים אותם הצידה וממשיכים הלאה בהתרוצצות טרופה ובצווחות המהדהדות למרחק, קורעות את דממת המוות המכסה את גדמי עמודיו המנופצים של בית הפילים שתקרתו קרסה, ושם, תחת ערמות של לבנים ועפר, קורות פלדה מעוקמות, שברי לוחות בטון, זרוקות גופות נפוחות ופעורות בטן של פילים אסייתים שמתוכם שפוכים מעיים עצומים, מסריחים, החדק מונח בהמשך לפניהם עצומי העיניים שכמו קטנו, הצטמצמו, ונראים עתה כפני גורי פילים טבוחים בצל גופי ענק הקבורים תחת גיבוב אדיר של חורבן שמתוכו ניתן לזהות תנועת חדק קלה של פילה אחת שנשארה בחיים, כלואה בתוך מבנה שפתחו נחסם.

בשעות הבוקר, לאחר שהשמש הסתווית של סוף נובמבר זרחה בעצלתיים, הגיחו, כמו עכברושים, תושבי העיר מהמרתפים. חבורה של ילדים התאספה על המדרכה והם תזזיתיים, חסרי מנוחה. נאסר עליהם לצאת החוצה במשך כל הלילה לאחר שבערב הקודם רעדו יסודות העיר כאילו התנפלה עליה רעידת אדמה. זמזום מנועי מטוסים שמילא את שמי הערב והתערבל עם יללות אזעקה וצרורות ירי של תותחי הנ"מ, הפך ברגע אחד לרעם הפגזות מתגלגל, מחריש אוזניים, ששטף את חלקה המערבי של העיר, ונדמה היה שבתוך רגע כוח הרס מפלצתי, בלתי נתפס בעצמתו ינפץ לרסיסים את ברלין כולה. כעבור חצי שעה חזר השקט. הגברים וחלק מהנשים יצאו החוצה, אבל הילדים נשארו כלואים בפנים.

*ההמשך זמין בספר המלא*

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

מאזניים - טיוטות סופרים שונים

הביקור

טיוטה מאת הדר אורלנוב 

הסיפור הוא חלק מספר בעבודה בשם ״כולם שואלים מה נשמע״, רומן קצר שעוסק בהתמודדות של משפחה עם מותה הפתאומי של אם המשפחה מסרטן. בטקסט אני מבקשת לחקור מהם הדברים הקטנים, היומיומיים, מהם מורכב האבל. האם אפשר לקחת ממנו הפסקה כדי לפגוש חברים או כדי להכין מרק אפונה? או שהוא כמו טנטון, אף פעם לא נעלם. הספר מורכב ממקטעים קצרים וארוכים, כבדים וקלילים, שיוצרים יחד תמונה משפחתית חסרה וגם שלמה.

 

בדקתי וראיתי שיש מלא פקקים. כמעט שעה וחצי נסיעה, אמרתי. אבל אבא אמר שאין ברירה, שאם אנחנו לא רוצים שיקרו עוד דברים נוראיים, אנחנו חייבים לנסוע.

הוא אמר שהוא זוכר שהם נמצאים ליד עץ מאוד גדול בצד ימין, אבל מיד כשהגענו ראינו שהיום המצב הוא שכל כמה קברים יש עץ מאוד גדול. עשרות או מאות עצים. נלך לכיוון כללי מערבה, אבא אמר. ואם נמצא את שמנדריק זה גם טוב.

שמנדריק? אמרתי.

כן, אמור להיות שמנדריק גדול ליד.

אוקיי, אמרתי. אז קדימה, בוא נתפצל.

אני הלכתי קצת קדימה בשביל המקביל לזה של אבא. הלכתי בצעדים מהירים עם מבט אלכסוני מטה אבל לא חיפפתי. הרוב המוחלט היה עם אבן ירושלמי וכיתוב שחור על גבי לבן, בדרך כלל, חתום באוהבים לנצח או נאהב לנצח, אבל היו גם דברים אחרים, שיש, או אבן לא ידועה, או מצבה שחורה, או מרובעת או מעוגלת. לפעמים ציטוט משיר של שלמה ארצי, למשל אחרי הכול את שיר, או של הביטלס, למשל אול יו ניד איז לאב, לפעמים עם איור של לב, או שושנה או חרצית. היו לפעמים חפצים של ממש, מונחים או מקובעים איכשהו עם וו או עם משהו מאולתר אחר. מתישהו ראיתי פסל קטנצ'יק של גיטרה, או שראיתי גפרורים, או סירה קטנה מברזל, או מטוס מעץ או מכתבים בתוך ניילונית, או פרחים - נבולים או חיים, צבעוניים או לבנים. לפעמים היו עציצים מונחים על האבן, הרבה מהם קקטוסים. אולי חמישים אחוז קקטוסים. וגם פוטוס, הרבה פוטוס. ולפעמים היו צמחים שנשתלו בתוך חול שנמצא על האבן, תעלות חול שמחכות שישתלו בהן משהו חי או צמחים שנשתלו על החול ממש, בין הקברים. בין שתי מצבות ראיתי צמח מטפס עם עלים יפים בצבעי אדום, ורוד, וירוק, שטיפס לכל עבר חוץ מלמעלה. ופתאום מצאתי את שמנדריק. מצאתי את שמנדריק! הכרזתי.

מצאת? אבא צעק.

כן, הנה, אמרתי והצבעתי על המצבה של שמנדריק. אבן שיש שחורה ומבריקה ועליה כתוב בכתב מעוגל ודק ״שמנדריק״.

אבא התקרב למקום בו הייתי והמשכתי לחפש באזור שמנדריק.

מצאתי את סבתא! צעקתי.

 

עמדנו שם כמה דקות בשקט, מסתכלים על האבן.

טוב, אמרתי. קדימה. תגיד להם.

אבא לקח אוויר ואז סיפר להם על אמא ועל כל מה שקרה. אנחנו חייבים שדברים נוראיים יפסיקו לקרות, הוא אמר. אני יודע שלא הייתי כאן שנים, אבל הנה, באתי. אני פה. שנינו פה, ואנחנו מבקשים מעכשיו רק טוב, בסדר?

הוא הסתכל עליי. את רוצה להגיד להם משהו?

מעכשיו רק טוב, אמרתי. אנחנו רוצים רק מזל טוב ורק דברים טובים ונחמדים, הבנתם? בסדר?

בסדר? אבא אמר.

 

טוב, אמרתי. אז מה עכשיו?

עכשיו מחכים, הוא אמר.

 

התחלנו ללכת לכיוון היציאה אבל מהצד השני, הצד של המצבות הישנות, חלקן משנת אלף תשע מאות וחמישים למשל. חלקן במצב רע מאוד, עם עובש, או עשבים שוטים, או כיתוב מחוק או מתקלף. חלק עם אבן מתפוררת, או שבורה. בחלק הזה לא היו מכתבים, או גיטרות או גפרורים. גם לא פרחים, אפילו לא נבולים. לפעמים היו פרצופים על המצבות, אבל מעט מאוד.

ראיתי מקודם צמח ממש יפה, אמרתי. עם עלים צבעוניים כאלה, ורוד עם ירוק עם אדום. מיוחד כזה.

נו אז לקחת עלה אחד? אבא אמר.

לקחת? אמרתי. מה, לעשות ממנו ייחור?

ברור, הוא אמר.

כן?

בטח.

אז נחזור לשם? אמרתי.

ברור, הוא אמר.

חזרנו אחורה וחיפשנו שוב את שמנדריק, עכשיו זה היה יותר קל.

זה בטוח חוקי? אמרתי וחתכתי עם היד גבעול עם עלה אחד.

אני מאמין שאף אחד פה לא יספר, אבא אמר.

קונרד ומקס

טיוטה מאת איתמר אורלב

 

"קונרד ומקס" (שם זמני) הוא רומן בכתובים המספר את סיפור מערכת היחסים שבין קונרד ומקס, שני גברים גרמנים, חיילי ורמאכט לשעבר והלומי קרב בהווה (בחורף 1963 במערב ברלין) לבין גבריאלה, בחורה צעירה שהם מצילים מקיפאון בשלג ומכניסים לדירתם הסמוכה לחומת ברלין. זהו סיפור אהבה חסר סיכוי המתנהל בצל הזיכרונות הרודפים את שלושתם המבקש לגעת במלחמת העולם השנייה, ובעיקר בטראומות שהביאה איתה, מתוך סיפורן האישי של שלוש דמויות גרמניות, ובתוך כך עוסק בנושאים רחבים יותר כמו זיכרון, אשמה, פוסט־טראומה, אהבה, תשוקה, שתיקה.

 

גופת ג'ירפה שוכבת על צידה, המעיים שלה שפוכים על האדמה, צווארה נח אל הארץ לכל אורכו, סנטרה מתוח לפנים, על פניה הבעה אנושית שלווה שכמו משלימה עם גורלה ולא נותנת מנוח. לא רחוק משם, מעבר לשביל שאבניו התרוממו ונזרקו בערבוביה לכל הכיוונים, מושלכת בתעלה גופה מעוותת, עטורת קרניים גדולות של אייל הצפון. לידה ראש וקרניים של אייל נוסף, הלסת מרוסקת, מהגוף נשארו רק קרעי איברים פנימיים ובשר, ומאחוריהם, בפינה, רועדות כמה איילות וכמה עופרים מבוהלים הנדחקים אלה באלה. ערפילים של עשן שריפה, חומרי נפץ ודלק שרוף מרחפים כמו אדים רעילים מעל גדרות וסורגי כלובים קרועים, מדשאות ושבילים מבוקעים, חומות ממוטטות, מבנים הרוסים, בוערים, גדמי עצים שנפוצו לכל עבר בהפצצות שפגעו פגיעה ישירה גם בבית הקופים שבו נטבחו גורילות, שימפנזים, קופי בבון ואורנגאוטן, רוטשו ונפוצו לכל עבר, הפכו לציצות פרווה, חתיכות בשר, חלקי גופות, שלוליות דם קרוש, ביניהם מתרוצצים קופים מבועתים, מרימים כף יד, אוזן, ראש, רגל, זורקים אותם הצידה וממשיכים הלאה בהתרוצצות טרופה ובצווחות המהדהדות למרחק, קורעות את דממת המוות המכסה את גדמי עמודיו המנופצים של בית הפילים שתקרתו קרסה, ושם, תחת ערמות של לבנים ועפר, קורות פלדה מעוקמות, שברי לוחות בטון, זרוקות גופות נפוחות ופעורות בטן של פילים אסייתים שמתוכם שפוכים מעיים עצומים, מסריחים, החדק מונח בהמשך לפניהם עצומי העיניים שכמו קטנו, הצטמצמו, ונראים עתה כפני גורי פילים טבוחים בצל גופי ענק הקבורים תחת גיבוב אדיר של חורבן שמתוכו ניתן לזהות תנועת חדק קלה של פילה אחת שנשארה בחיים, כלואה בתוך מבנה שפתחו נחסם.

בשעות הבוקר, לאחר שהשמש הסתווית של סוף נובמבר זרחה בעצלתיים, הגיחו, כמו עכברושים, תושבי העיר מהמרתפים. חבורה של ילדים התאספה על המדרכה והם תזזיתיים, חסרי מנוחה. נאסר עליהם לצאת החוצה במשך כל הלילה לאחר שבערב הקודם רעדו יסודות העיר כאילו התנפלה עליה רעידת אדמה. זמזום מנועי מטוסים שמילא את שמי הערב והתערבל עם יללות אזעקה וצרורות ירי של תותחי הנ"מ, הפך ברגע אחד לרעם הפגזות מתגלגל, מחריש אוזניים, ששטף את חלקה המערבי של העיר, ונדמה היה שבתוך רגע כוח הרס מפלצתי, בלתי נתפס בעצמתו ינפץ לרסיסים את ברלין כולה. כעבור חצי שעה חזר השקט. הגברים וחלק מהנשים יצאו החוצה, אבל הילדים נשארו כלואים בפנים.

*ההמשך זמין בספר המלא*