וינדזור 6 - הבעל השטני

אזהרות טריגר

הספר הזה כולל הרבה נושאים רגישים, והקוראות והקוראים

נדרשים להפעיל שיקול דעת בקריאתו. רשימה לא מלאה

של אזהרות התוכן מופיעה באתר הסופרת.

פרק 1

סיירה

"לא להאמין איזה מניאק הוא," אני אומרת ונכנסת בסערה למשרד של רייבן. היא מרימה גבה ונושאת את עיניה בחוסר רצון מהטאבלט שעל השולחן שלה, העיפרון עדיין בידה.

"תני לי לנחש," אומרת רייבן, החברה הכי טובה שלי וגיסתי. "קסבייר קינגסטון עשה משהו לגמרי בלתי נסלח... בפעם השנייה השבוע?"

אני נוחתת בכיסא מולה ומשלבת את זרועותי בזעף, סוקרת במבטי את הסטודיו היפה שהיא בנתה לעצמה. עיצובים ובדים מפוזרים בכל מקום, אבל אפילו הבלגן שלה נראה אמנותי. אין לי מושג איך היא עושה את זה.

"הוא פרץ למחשב שלי וגנב את תוכניות העיצוב שלי בשביל התיאטרון החדש שלו," אני מתחילה להסביר, שוטחת בפניה עוד אחד מתעלוליו הבלתי נסבלים של האויב המושבע שלי. "הוא אפילו לא ניסה לשנות אותן! הוא השאיר כל פרט שהכנסתי, כמעט כאילו הוא מנסה ללעוג לי ולהגיד שאין שום דבר שאני יכולה לעשות, אם הוא מחליט שהוא רוצה לגנוב את הרעיונות שלי."

עיניה נפערות, ואני תוקעת את הטלפון שלי בפניה ומראה לה את הריאיון של קסבייר שהופיע דווקא ב"הראלד", כאילו אין עיתונים אחרים בעולם. "הו, וואו," היא ממלמלת בעיניים פעורות כשקסבייר מציג בגאווה את העיצוב של התיאטרון החדש שלו.

בעשרים וארבע השעות האחרונות, ראיתי אותו משוויץ בעבודה שלי כאילו היא היתה שלו בשלוש תוכניות בוקר ובכל עיתון אפשרי, ובכל פעם שאני רואה את החיוך המטופש שלו, הזעם בוער בי עוד יותר.

"זה... סיירה, עבדת על העיצובים האלה במשך חודשים. איך הוא הצליח להשיג אותם?"

אני נאנחת ומעבירה יד בשיער הארוך והכהה שלי. "אני לא יודעת," אני אומרת לה, מרגישה הרבה יותר מיואשת ממה שאני מוכנה להודות. "סילאס בדק את כל אמצעי האבטחה שלנו, ואין שום דרך שהוא היה יכול לפרוץ פיזית. אנחנו גם לא מצליחים למצוא ראיות לפריצת סייבר, אבל איך עוד הוא היה יכול לעשות את זה? הוא בטח פרץ איכשהו למחשב שלי."

רייבן מסתכלת עלי במבט הזה שיש לה לפעמים, כאילו היא חושבת על משהו אבל לא בטוחה אם היא צריכה להגיד את זה. "מה?" אני אומרת ומצמצמת את עיני.

"אני רק מנסה להבין למה פתאום הוא החליט לגנוב את התוכניות שלך. חשבתי שהפסקתם עם המלחמה ביניכם... לא?"

אני נאנחת ומשקיפה החוצה מהחלון בלב כבד. לא חיבבתי את קסבייר מהרגע שאחי הגדול דיוֹן הציג אותי בפני החבר הכי טוב שלו. היעדר החיבה הזה הפך לשנאה מוחלטת לאורך השנים, כשהפכנו להיות יריבים עסקיים. השנאה שלי אליו תודלקה עוד יותר כשהוא ניסה להתערב בכל החלטה עסקית גדולה שקיבלתי, ובדרך כלל גם חיבל בניסיונות שלי בטענה שהוא משגיח עלי בזמן שדיון לא נמצא. אני לא מבינה איך דיון לא רואה את זה. קסבייר קינגסטון הוא שטן בתחפושת, אבל משום מה אחי היקר ממש מעריך אותו.

"עברו כבר יותר משלוש שנים מהפעם האחרונה שממש התכסחנו על משהו," אני אומרת לרייבן, והבטן שלי מתכווצת בתחושה שאני לא מזהה. קסבייר הפסיק להציק לי כמעט לגמרי אחרי שדיון חזר הביתה מלונדון, אבל הייתי צריכה לדעת שהשלום הרעוע בינינו לא יחזיק מעמד.

"אז למה דווקא עכשיו?" רייבן תוהה. "העיצובים האלה בבירור שלך. ראיתי אותך משרטטת אותם. זה כמעט כאילו —"

"כמעט כאילו הוא מנסה להתגרות בי," אני מתפרצת. "האידיוט המזדיין הזה מתגרה בי, מציג בשידור חי את העיצובים שלי וטוען שהם שלו, ועל הדרך נהנה לקצור את כל המחמאות. זה היה מספיק גרוע שהוא הכריז על פתיחת תיאטרון בדיוק כשעמדתי לקנות אחד בעצמי, אבל עכשיו הוא גם ממש גונב את העיצוב שלי למבנה? נראה לי שהוא חושב שהוא יכול להתחמק מרצח רק כי אנחנו מתנהגים בנימוס זה לזה בזמן האחרון. טוב, הוא עומד לגלות שהוא טועה."

רייבן מסיטה את השיער הארוך שלה אל מאחורי אוזנה ומחייכת. עיניה בורקות. "עמדתי להגיד שזה כמעט כאילו הוא מתגעגע אלייך. סירבת להגיע לאירועים שידעת שהוא יהיה בהם, ובחצי השנה האחרונה ויתרת מראש על כל פרויקט אם הוא רק התחיל להביע בו עניין. פעם לא היה עובר שבוע בלי שתראו אחד את השני, גם אם זה היה רק בחדרי ישיבות."

אני שואפת באטיות והלב הבוגדני שלי פועם קצת יותר מהר. "אל תדברי שטויות," אני נוזפת בה, אבל הטון שלי לא משכנע כמו שהייתי רוצה. אני מרגישה מוזר רק מלחשוב על זה שקסבייר מתגעגע אלי. "הוא עסוק יותר מדי עם ולריה״ — הקול שלי נוטף בוז כשאני מציינת את שמה — ״בשביל בכלל לחשוב עלי. אז את יכולה להבין למה מה שהוא עושה עכשיו כל כך מבלבל אותי."

ולריה צצה על זרועו של קסבייר לפני כמה שנים, ומאז השתתפה באינספור אירועים בתור האורחת שלו. אף פעם לא ראיתי אותו עם מישהי אחרת קודם, ולא ראיתי אותו עם אף אחת אחרת מאז. הוא מכרכר סביבה כל כך שזה פשוט מחליא. אני זאת שזוכה לפגוש מקרוב את כל הצדדים הכי מרושעים שלו, אבל היא מקבלת הערצה מוחלטת, כאילו הוא רק מחכה למוצא פיה. הוא מסתכל עליה כאילו היא לא יכולה לעשות שום דבר רע, ובכל פעם שהיא אומרת משהו שמצחיק אותו, אני מוצאת את עצמי מסתכלת עליו ותוהה למה הוא מתנהג כמו אדם אחר לגמרי כשהוא איתה.

"הוא תמיד מסרב להגיב כששואלים אותו עליה, סיירה, ואני לא חושבת שהוא באמת יוצא איתה. אם הוא היה יוצא איתה הוא היה מספר לנו. חוץ מזה, אף פעם לא ראיתי אותם מתנהגים בדרך שאפשר להגדיר... אה... אינטימית."

אני מגלגלת עיניים לנוכח התמימות שלה. "לא ראית את המאמר שה'הראלד' פרסם שקסבייר לכאורה הזמין עשרה תכשיטים שונים מלוריֶיה?" אני שואלת, והבטן שלי מתכווצת ברגש שאני לא מצליחה להסביר. "נראה שכל היהלומים ושאר האבנים היקרות שהוא הזמין שווים ביחד עשרים מיליון דולר. אתה לא עושה משהו כזה בשביל כל אחת." אני קמה על רגלי ומתחילה לצעוד בחדר, נסערת. "אני אפילו לא מבינה איך הוא הצליח בכלל לדבר עם לורייה. בלי קשר ליוקרה שלו או לכסף, חשבתי שלורייה הוא אחד מהאנשים שאין סיכוי שקסבייר יצליח להגיע אליהם. אי־אפשר להשיג איתו פגישה תמורת כסף, אז איך לעזאזל קסבייר הזמין עשרה תכשיטים כשאני בקושי מצליחה לשכנע את לורייה להכין לי אחד בשנה?"

רייבן מציצה מעבר לכתפה ומכחכחת בגרונה. "אני לא יודעת," היא אומרת בקול קצת רועד. "אולי לורייה היה חייב לו משהו? מי יודע?"

אני מרימה גבה, ופתאום מרגישה שיש משהו שאני מפספסת. "מי יהיה טיפש מספיק לעשות עסקה עם השטן?"

החברה הכי טובה שלי צוחקת, ופניה היפהפיות קורנות. "באמת מי?" היא אומרת ונראית משועשעת. "את יודעת, יחסית למישהי שטוענת שהיא שונאת את קסבייר קינגסטון, נראה שמאוד אכפת לך על מה הוא מוציא את הכסף שלו ועם מי הוא מעביר את הזמן שלו. אם לא הייתי מכירה אותך טוב יותר, הייתי אומרת שאת מקנאה. למעשה, הייתי אפילו אומרת שהפסקת ללכת לאירועים שידעת שהוא יהיה בהם רק כדי שלא תצטרכי לראות אותו איתה."

הזעזוע מטלטל אותי, ואני ממהרת להכחיש. "אני רק מופתעת מזה שהוא הצליח למצוא זמן לריגול תעשייתי," אני עונה לה ומעבירה יד בשערי בתסכול. "ניסיתי להיות אדם טוב יותר. את יודעת את זה, רייב. עשיתי הכול כדי להפסיק להגיב לשטויות שלו, אבל הוא כנראה יודע שאני בחיים לא אתן לדבר כזה לעבור בשתיקה. העיצובים האלה מאוד חשובים לי."

היא מהנהנת ואני רואה ניצוץ של הבנה בעיניה. "כן, אני בטוחה שהוא ידע בדיוק מה הוא עושה."

אני חורקת שיניים ומסתכלת על הציפורניים האדומות שלי, שצבועות בגוון הייחודי שגיסה אחרת שלי, סלסט, נתנה לי. "האפס הזה," אני ממלמלת, והדם שלי רותח כשאני נזכרת בחיוך המרוצה של קסבייר כשהוא הציג את העיצובים שלי בחדשות הבוקר. "אני אגרום לו להתחרט על זה שהוא אפילו ראה את השרטוטים שלי. אם הוא רוצה מלחמה, זה מה שהוא יקבל."

פרק 2

סיירה

הלב שלי הולם כשאני חונה במקום מבודד בתוך המתחם של משפחת קינגסטון, ליד מרווח קטן בגדר השיחים הצפופה שמקיפה את המבנה. שנים השתמשתי בפִּרצות קטנות כאלה באבטחה של משפחת קינגסטון, כדי להתגנב למתחם ולהיכנס לבית של קסבייר. בכל פעם שאני חונה כאן, אני בטוחה שאגלה שהם תיקנו את המערך הרופף שלהם — ואז נושמת בהקלה כשאני מגלה שהם לא עשו זאת.

אני סוקרת בשביעות רצון את התלבושת שלי — טייץ שחור, חולצת טריקו שחורה, מגפי עור שחורים בגובה הירך וכפפות שחורות. אחרי הכול, אני לא טיפשה מספיק להשאיר אחרי טביעות אצבעות.

אני נושמת עמוק ואז עוברת במרווח הצר שבגדר השיחים, כמו שעשיתי פעמים רבות בעבר, ומנסה להיות בשקט ככל האפשר. זה אף פעם לא נעשה פחות מורט עצבים, ובכל פעם שאני מתגנבת פנימה אני בטוחה שאמצא את קסבייר או את אחד האחים שלו עומד בצד השני — או גרוע מזה, מישהו מהמאבטחים שלו, שבטח יעצור אותי. עשיתי דברים די פרועים לאורך השנים בניסיון לחבל בפעילות של קסבייר, ולמדתי על בשרי שהאחים שלי ישאירו אותי בשמחה ללילה בבית המעצר אם יאסרו אותי על פריצה לפה, רק כדי ללמד אותי לקח.

אני מחייכת לעצמי כשאני מצליחה לעבור בלי שיראו אותי, ובוחנת את השטח רחב הידיים שמולי. בדומה אלינו, כל בני משפחת קינגסטון גרים במתחם המגודר והעצום, וכל אחד מהאחים לקח חלק מהמתחם לעצמו. גדר השיחים שדרכה נכנסתי מובילה לחצר האחורית בשטח של קסבייר, והלב שלי מתחיל לדהור כשאני הולכת לעבר היעד שלי הערב — החניה שלו.

קסבייר הוא אדם שחצן מאוד, ועם קצת מזל יכול להיות שהוא לא נעל את החניה המקורה שלו. זה כבר קרה בעבר. נראה שהוא חושב שאי־אפשר לגעת בו, ולכן הוא לא צריך להגזים עם האבטחה, ובדרך כלל זה באמת נכון. בני קינגסטון הם לא רק מיליארדרים — הם מעורבים עמוק גם בפוליטיקה ובמשטרה. כל מה שכסף לא יכול לקנות, הקשרים שלהם מצליחים להשיג. אף אחד חוץ ממני לא יהיה מטורף מספיק כדי לפרוץ לשטח שלהם, ותודה לאל על כך, אחרת המשימה שלי הלילה היתה כמעט בלתי אפשרית.

אני מגניבה מבט מעבר לכתפי ואז רצה אל פסל הזכוכית הגדול, מנסה ככל יכולתי לחמוק ממצלמות ומאמצעי אבטחה אחרים, אבל לא רואה כאלה. כשאני מניחה את ידי על ידית המתכת הקרה של הדלת, הלב שלי הולם בטירוף ולרגע אני מפסיקה לנשום. הדלת נפתחת בקלות ואני נושפת בהקלה. "איזה אידיוט," אני לוחשת לעצמי וחומקת פנימה דרך רווח צר ככל האפשר.

בכניסה אני עוצרת ובוחנת את השורות הרבות של מכוניות־העל היקרות להחריד שממלאות את החניה המקורה. יש רק מעט דברים שקסבייר אוהב, חוץ כמובן מלעלות לי על העצבים בכל הזדמנות, אבל המכוניות שלו בהחלט מדורגות במקום גבוה ברשימת הדברים שהוא מעריך. הוא לא ייתן לאף אחד לדפוק לו אותן.

אני מדמיינת את פניו כשהוא ייכנס מחר בבוקר ויגלה שהוא לא יכול לנסוע באף אחת מהמכוניות האהובות שלו; חיוך ענקי עולה לי על הפנים, ואני מרגישה איך תחושת שמחה טהורה מרימה לי בבת אחת את מצב הרוח. אני צוחקת ואז שולפת את האולר שהשחזתי במיוחד, וכורעת ליד הצמיג של המכונית הכי קרובה.

רחש חרישי ממלא את החדר כשהאוויר יוצא לאט מהצמיג. לקסבייר יש מספיק כסף והוא לא ירגיש בכלל את העלות של צמיגים חדשים, אבל כל מרכזי השירות לרכב שהוא יצטרך להזעיק לפה כדי לתקן את כל הנזק הזה, בהחלט יושפעו לטובה ממה שאני עומדת לעשות.

בדרך כלל, הגישה שלי היא יותר בסגנון של "עין־תחת־עין", ככה שהייתי אמורה לגנוב ממנו את אחד הפרויקטים או העיצובים שלו כדי להחזיר לו על זה שהוא גנב ממני. אבל משום מה, הנקמה הזו מספקת יותר. הפעם אני ממש עצבנית, ואני לא ממש יודעת למה.

אולי כי עבר באמת הרבה זמן מאז שבאמת עלינו אחד לשני על העצבים ככה? אולי חשבתי שהצלחנו להמשיך הלאה ולהתנהג בצורה מתורבתת זה אל זה? ואולי זה משהו אחר? אני לא מבינה למה אני כל כך פגועה מזה. זאת לא הפעם הראשונה שמישהו מאיתנו גנב מהאחר עיצוב או פרויקט, אבל בשונה מבעבר, הפעם לא עשיתי לו כלום. אולי זה רק בראש שלי, אבל יש לי הרגשה שקסבייר מנסה להגיד לי שהוא לא שם זין על העבודה הקשה שלי או על הרגשות שלי — אבל לא ממש טורח להגיד לי את זה בפנים, כי אני פשוט לא שווה דקה מזמנו.

אני נושכת את השפה התחתונה וממשיכה לעבור ממכונית למכונית בלב כואב. עד הפעם ההיא שהוא הופיע באירוע הצדקה עם ולריה, המלחמה בינינו היתה ממש כיפית. לעתים קרובות הגזמנו בניסיונות שלנו לחבל זה לזה, אבל היה בינינו מעין כבוד הדדי. אף אחד מאיתנו לא יודה בזה, אבל שנינו ידענו מה מאזן הנקודות בינינו ותמיד נתנו לאחר להשוות כשהיה צריך, כך שכל אחד מאיתנו קיבל בסוף חצי מהפרויקטים שרבנו עליהם. אבל הפעם זה אחרת.

אני נאנחת ומתקדמת לעבר המכונית האחרונה, מכונית־על בצבע שחור מט שעומדת על במה עגולה. היא לא היתה כאן בפעם הקודמת שהתגנבתי פנימה, ואף פעם לא ראיתי את קסבייר נוהג בה. אני מזעיפה פנים כשאני לא מזהה את הדגם. היא כנראה מתנה למישהו ויקרה מאוד, ולשבריר שנייה אני מהססת לפני שאני כורעת ונועצת את הסכין שלי בצמיג האחורי.

אזעקה נשמעת מיד, כל האורות נדלקים, ואני מזנקת על רגלי בהפתעה. אני מסתובבת במקום כשתריסי מתכת מתחילים לאטום את החלונות וכמעט כולאים אותי בפנים. אני רצה אל הדלת ומרגישה בחילה מרוב פניקה.

בדיוק כשאני מגיעה לדלת, האזעקה משתתקת והאורות כבים שוב. אני מתנשמת בכבדות ומנסה להבין מה קורה פה, ואז אני רואה את המסך המהבהב שליד הדלת. כתוב עליו פרוטוקול גברת קינגסטון. כמה שניות אחר כך תריסי המתכת מתרוממים ומחזירים את החניה למצב שבו היתה לפני שהפעלתי את האזעקה. אני מסתכלת על המסך לשנייה נוספת ואז רצה החוצה, מבולבלת.