ישראל לבדה

חלק ראשון

המטפיזיקה של השבעה באוקטובר

1. פוגרום

הגעתי לישראל למחרת השבעה באוקטובר.

בנמל התעופה בן־גוריון נשמעו סירנות ללא הרף.

תל אביב וירושלים היו קפואות למרות חום הקיץ המתאחר ונראו כמו ערי רפאים.

שדרות, קורבן פעמים אין־ספור, התרוקנה גם היא ממרבית תושביה.

אני מכיר את העיר הזאת.

אני משתדל לעבור בה, בתור עיקרון, בכל אחד מביקוריי מזה עשרים שנה.

כבר שהיתי בה תקופות ארוכות יותר, לצורך הכנת כתבות לטלוויזיה בשתי המלחמות הקודמות בעזה, בשנים 2009 ו־2014. תושבי העיר נאלצו לחיות אז בממ"דים עשרים וארבע שעות ביממה בשל איום הרקטות.

אבל מעולם לא ראיתי את העיר כה נטושה.

מעולם לא דמיינתי שאמצא בכניסה לעיר, בלב דרך מנחם בגין הריקה ממכוניות, גופה של ג'יהדיסט מחוסל, עטופה בשק כחול שממנו בצבצו רגליים שחורות מכוסות נמלים, גופה שכבר החלה להרקיב תחת טרפז האור שיצרו קרני השמש.

או שאעמוד מול תחנת המשטרה השרופה, שרק שלד המבנה נותר ממנה, לצד עיתונאי "הארץ" והמבקר החריף של מדינת ישראל, גדעון לוי, אדם עם אותו שם משפחה כשלי... אני חולק את שם משפחתי עם אנשים רבים, ואף הזדמן לי להרהר עם כמה מהם על הלצותיה של הרוח היהודית, המטילה גורל יהודי שונה בתכלית זה מזה על אותם השמות — אבל מר לוי הזה... הופתעתי ללחוץ את ידו ולחלוק איתו השתוממות, שהפיגה לפתע את דעותינו הישנות... להימצא עימו מול קבוצה שהורכבה ממכבי אש, משוטרים ומחיילי צה"ל שהגיעו בשעת בוקר מוקדמת, או מאנשי מילואים שנחפזו למקום מיוזמתם, מוקדם יותר, כי בן משפחה, חבר או חייל מהפלוגה התקשר אליהם מהממ"ד ואמר בנשימה חנוקה (לחלקם היו אלה מילותיהם האחרונות בחיים): "הזאבים נכנסו לעיר. אנחנו רואים אותם, שומעים אותם. הם בחצר, בסלון, בחדר הילדים... הם מנסים, ממש עכשיו, בזמן שאני נשען על הדלת, לפרוץ את המנעול"... גם את זה מעולם לא דמיינתי.

בקיבוצים המצב היה גרוע יותר.

הכרתי את הקיבוצים זמן רב לפני כן.

ידעתי שהם מעוז הציונות החילונית, הליברלית ורודפת השלום: ציונות שהייתה לקשר הראשון שלי עם ישראל, החל משנת 1967 ומלחמת ששת הימים.

הגעתי, למשל, לכפר עזה יחד עם אלי בן־גל, אינטלקטואל פרוגרסיבי, שניצל מהשואה בזכות חסיד אומות עולם משָמבּוֹן־סוּר־לִיניוֹן. כמה חודשים לפני ביקורי הוא הביא לקיבוץ את סארטר ואת דה בוֹבוּאַר.

בקיבוץ השכן, בארי, אירחו אותי יהודים כורדים שתכננו לממש את חלומם הזוהר: שיקום החיים המשותפים עם אחיהם הערבים. לטענתם, החלום התנפץ במולדתם, עיראק, רק בגלל רודנותו של סדאם חוסיין.

נכנסתי לקיבוצים אחרי הדיווחים הראשוניים של ערוצי החדשות הישראליים. צוותי זק"א — הארגון שמשימתו הקדושה היא איתור האיברים המבותרים של הגופות וחיבורם מחדש, כדי להעניק למתים קבורה אנושית ויהודית — כבר פעלו במקום וקברו את רוב הגופות. אבל אני רחוק מלשכוח את ריח החלב החמוץ ששרר בבתים המחוררים מירי, שיסודותיהם החשופים נשרפו למחצה. נדמה שהבתים שרדו סערה, ובתוכם שידות עץ בוק בהיר, שתוכנן הצנוע התעופף ברחבי החדרים. אני רחוק מלשכוח את הרחובות המשורטטים בחן, הגובלים בבתים חינניים שגינותיהם נותרו ללא פגע, אך שהקול האנושי ושירת הציפורים נדמו בהם. אני רחוק מלשכוח את עדותם של הניצולים ושל אנשי כוחות ההצלה, שכולם כאחד סיפרו על איסוף המתים. חלקם היו ערופי ראש ואיבריהם נקטעו, חלקם שרופים כליל וחלקם מחוררים מכדורים וידיהם קרועות לגזרים כאילו נאבקו עד הרגע האחרון. ולבסוף אני רחוק מלשכוח את מחסן הירקות שבו אוכסנו חלקי הגופות שנאספו ושמקורם אינו ידוע — ערמה קטנה, פיסות בשר חסרות צורה שהבטתי בהן לרגע והדיפו ריח סמיך.

לאחר מכן פגשתי את משפחות החטופים. הן הזכירו לי את הוריו של גלעד שליט, שביקרתי בבית דומה לפני חמש־עשרה שנה. ראיתי שוב את הוריו של דניאל פּרל, שפגשתי באַנסִינוֹ קליפורניה, בתחילתה של חקירה שבה עמדתי לשים את עצמי בנעליו של העיתונאי הצעיר היהודי שנחטף, בניסיון לשחזר את ימיו האחרונים ולהתקרב ככל הניתן לג'יהדיסטים מאל קאעידה, שערפו את ראשו בסופו של דבר. אצל כולם אותה המצוקה, אותו הבלבול ואותו הקושי למצוא מילים, למצוא את דרכם. וכולם אמרו, כשסוף־סוף הגיעו המילים, ואפילו משפטים: אנחנו, הניצולים... שוב פעם ניצולים... אנחנו מוכנים לתת הכול, הכול, אפילו את חיינו, כדי שיחזור הילד שנחטף בלי הבקבוק שלו, האחות שראינו לרגע ברשתות החברתיות את גופתה החצי עירומה, המדממת, מוטלת כמו חבילה בתא המטען של טנדר, או הסבתא שהחוטפים לא השאירו לה רגע לומר להתראות למישהו...

וניצולים אחרים, ניצולי מסיבת הנובה, או שוב פעם הניצולים מבארי שפונו לתל אביב, שסיפרו לי על הברברים שהגיחו משום מקום; על החייתיות שלהם, המתנשפת או חסרת המילים; על המנוסה המבוהלת; על צרורות הירי; על האופנועים שנסעו במהירות עצומה ושבאמצעותם הגיעו המחבלים בזוגות, לפעמים כשלישייה, ורגליו של השלישי, מאחורה, בעטו בריק; על הפנים האפורות שאפשר היה להבחין בהן רק ברגע האחרון בשל האפֵלה בחדר, ועל העיניים הבורקות משנאה; על האופן הכאוטי אך המאורגן לעילא של כל המתקפה, כמה הייתה פתאומית אך ארוכה מאוד; על בכי התינוקות; על הזעקות המופתעות של הילדים ועל עיניהם הפעורות מאימה; על הגוססים שזחלו אל הטלפון הנייד כדי לשלוח הודעה אחרונה; על הטלפון הנייד שנגמרה לו הסוללה, ועל הכדור בראש, האחרון, שניתן כעונש. אני נזכר באַיְינְזַצְגְרוּפֶּן, שכן מאז השואה לא ראינו יהודים נרצחים בירי מטווח אפס רק בשל היותם יהודים. עם זאת, לא, עליי להישמר מתהלוכת הזיכרונות והדימויים בראשי, עליי להשתיקהּ. כל דמיון לסיטואציה קודמת הוא חסר משמעות, כי אנחנו נמצאים מול סיטואציה ללא אח ורע.

אנחנו למחרת השבעה באוקטובר.

באותה עת נפשי הייתה שקועה אך ורק במלחמה באוקראינה.

היא העסיקה את כל זמני, מילאה את כל מחשבותיי, גייסה את כל האנרגיות שלי כבר קרוב לשנתיים.

אבל באותו רגע הבנתי בלב קפוא, שהתרחש אירוע שאלימותו, זעזועו והדיו אינם דומים לשום דבר המוכר לנו ואף עומדים לשנות את מסלול חיינו.

לא כל האירועים הם אכן אירועים.

לא לכולם העוצמה ההיסטורית, התקופתית והמכוננת של עידן, של מה שמכנה הפילוסוף הגרמני רַיינֶר שוּרמַן "אירוע".

פוגרום השבעה באוקטובר הוא אירוע — ולהלן הסיבות לכך.

2. אירוע

שוּרמן, פילוסוף נשכח לגמרי, שמחשבתו נולדה מצילן של הפיות הרעות של גרמניה הנאצית, ובייחוד מדיאלוג עם היידגר, טוען כי תכונתו העיקרית של האירוע היא צורה שטרם נראתה.

אבל בעידן "הראווה הכוללת", שגי דֶבּור^* הראה מזמן שהיא המשטר החדש בתקופה המגיעה עד לימינו אנו, האירוע מציית לתסריט שנדמה כי הוכתב לו מראש.

בימים של סִיטוּאַציוֹנִיזֶם מתמיד, שאנדי ווֹרהוֹל סיכם אותם בטענה שחלומו של כל אדם, אפילו הברברי, הוא להיות יוצר של מופע שיביא לפרסומו למשך חמש־עשרה או חמש דקות, האירוע אינו חוזר בפעם המי יודע כמה על אותו פיגוע התאבדות, על אותו מטח רקטות, או על אותה מתקפה בו זמנית של אותם צבאות משולבים של מדינות ערב.

דוגמה לאירוע: טרוריסטים השתלטו על מטוסים ומטילים את עצמם על מגדלי התאומים של מרכז הסחר העולמי, סמל העוצמה והחירות. הם מביאים למותם של 2,753 אנשים ולוקחים בשבי מאות אלפי אנשים, שחיו באצילות את הגורל המוסלמי לאורך מאות שנים.

דוגמה נוספת: שני עיתונאים מתחזים, חמושים במצלמה ממולכדת, מתנקשים בפָּנג'שִיר במנהיג האגדי אחמד שאה מסעוד, שגילם את האסלאם הנאור.

ועוד אחת: ב־24 בפברואר 2022, בשעה שהצבא השני בכוחו בעולם צועד לעבר קייב, הוא שובר את כל החוקים הכתובים והלא כתובים שעליהם הושתת הסדר העולמי לאחר תבוסת הנאציזם.

כך גם במקרה של השבעה באוקטובר. טבח שהוכפל בלקיחת שבויים, ושהיקפו, אכזריותו והשתלשלותו טרם נראו קודם לכן.

ישראל כבר חוותה חטיפות. האתלטים בכפר האולימפי של מינכן, בספטמבר 1972. אנטבה זמן קצר לאחר מכן. וזמן רב לאחר מכן פרצה ממנהרות לתוך שטח המדינה יחידת קומנדו פלסטינית, וחטפה את החייל גלעד שליט מהטנק.

ישראל גם הכירה לינצ'ים. שני תלמידי ישיבה מירושלים שהגיעו לכבד את קברו של יוסף בשכם בשנת 2015, וחולצו מההמון הזועם ברגע האחרון על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים. שני מילואימניקים, יוסף אברהמי וואדים נורז'יץ, שהוכו למוות באוקטובר 2000, ואז הושלכו מהחלון, הועלו באש וגופתם נגררה ברחובות רמאללה כמו גופתו של הסמל קליבלנד בימים האחרונים של הקרב במוגדישו.

אבל שני הדברים גם יחד, ובהיקף כזה, לינץ' בחזקת מאה וחטיפה שלא נראה כדוגמתה מאז שהרומאים של רומולוס חטפו את בנות סבּינה; מתקפה משולבת של אופנועים, של בולדוזרים, של טנדרים ושל מצנחי רחיפה, מתקפת פתע ששודרה בזמן אמת ברשתות החברתיות, שצהלו בה על היהודים שנשחטו ככבשים — דבר כזה מעולם לא התרחש.

אי־אפשר אפוא לצפות מראש את הופעת האירוע.

אף אחד אינו רואה אותו מגיע, גם אם פסע על רגלי יונים.^**

הוא שקול לאותם "ברבורים שחורים" שהכלכלנים מסבירים ששום נתון, שום עקומה, ושום חישוב של סבירות או מטא־סבירות יאפשרו לחזות.

אפילו בדיעבד, לאחר שנחשף התסריט, הסתיים הסרט ואנחנו כבר מכירים את הטוויסט האחרון בעלילה, האירועים בכל זאת נדמים חסרי שיעור, בלתי ניתנים לחישוב.

למשל, האנשים ידעו פחות או יותר הכול על הנאציזם. הם קראו את מיין קאמפּף, שמעו את היטלר. אבל מתי מעט הבינו את כוונותיו כשהשווה את עצמו לזִיגפרִיד המעיר את הווַלקִירַה השבויה בערפל מאופרת "טבעת הניבלונג". מתי מעט הטו אוזן לנציגים של רשת המחתרות הפולניות שהתריעו, החל מ־1942, על עשרות אלפי היהודים המגורשים לאושוויץ "אך ורק כדי שיירצחו מייד בתאי הגזים", והיטיבו למצוא תשובה אחרת מתשובתו של פליקס פרנקפורטר, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, בשעה שנפגש עם לוחם המחתרת הפולני יַאן קַרסקִי: "אני לא חושב שאתה משקר אבל אני לא מסוגל להאמין לך." ואפילו כיום אנחנו חשים שאנחנו יודעים הכול על ההשמדה ועל המנגנון התעשייתי שלה, אבל בלב ההיסטוריה נותר חלק אפל ובלתי מובן, שפּרימו לוי, אִמרֶה קֶרטֶס ואלי ויזל לא חדלו מלהזכירו.

האנשים ידעו גם הכול על הכחשת הזהות האוקראינית של פוטין. די היה להקשיב לנאומיו בשנים האחרונות בפורום וַלדַאי כדי לדעת על שנאתו האובססיבית למערב, על הטינה המכרסמת בו לגבי מקומה של אוקראינה האמיצה, ועל הדמיון, אחד לאחד, בין רוסיה הגדולה שלו והלֶבֶּנסרָאוּם (מרחב המחיה) של היטלר. די היה לפקוח עיניים כדי לראות שהקרמלין היה באמצע ריכוז כוחות בגבול האוקראיני, בהנעת חיילים שלא נראתה כמוה מאז קריסת ברית המועצות, כ־190 אלף לוחמים ששים אלי קרב. אבל כדי להסיק מכך שהוא באמת יפעל, באמת ייכנס להרפתקה המטורפת הזאת, הייתה דרושה קפיצה שהדמיון דחה בשאט נפש ורוב סוכנויות המודיעין התחמקו ממנה. ובכן, שנתיים לאחר מכן, גם אם אנחנו יודעים את כל מה שקרה, וגם אם אני שב במחשבותיי לאותו עימות באמסטרדם, ב־20 בספטמבר 2019, עם אלכסנדר דוגין — האידאולוג האזרחי של פוטין, שליהג מולי קטלוג שלם של שיגעונות גזעניים, אנטישמיים ופרו־אסלאמיסטיים, שהם התמצית הרעילה של האידאולוגיה היורו־אסייתית — בכל זאת יש משהו אניגמטי, המתנגד לתבונה, בהחלטה שהתקבלה ב־24 בפברואר 2022 לצאת לאותו "מבצע".

הדבר נכון גם לאותה הסתערות פתאומית וארוכה של יחידות המוות החמאסניקיות בשבעה באוקטובר.

רבים תוהים איך שירותי המודיעין הישראליים הלכו שולל ולא צפו מראש את מה שעמד להיות הטבח הנורא ביותר של יהודים מאז השואה.

בפועל, אולי המוסד והשב״כ ראו אותו מגיע.

ולמען האמת, כל שירותי המודיעין בעולם יכלו לראות אותו ולצפות אותו.

ניתוח של הבי־בי־סי1 מ־29 בנובמבר 2023, מתאר כיצד התאמנו הטרוריסטים בתשעה מקומות שונים ברצועת עזה, במרחק של כמה מאות מטרים מגדר הביטחון.

לפעמים הם התאמנו על מתקפת רקטות והשתלטות על טנק מזויף עם דגל ישראל.

לפעמים זייפו את "שחרור" הקיבוצים בארי וכפר עזה ותיארו זאת בערוץ טלגרם ייעודי.

בפעם אחרת התאמנו על התקפת בסיס צבאי, שחיילי צה"ל גילו דגם בגודל כמעט טבעי שלו קבור עשרה מטרים מתחת לקרקע, כשמונה מאות מטרים מהגבול.

ובפעם נוספת היה זה תרגול של משימת איתור באמצעות כטב"מים, תרגול שגילו מייד חיילי צה"ל ששומרים על הגבול. הם התריעו על כך בפני מפקדם. בתגובה הפגיז צה"ל באפריל 2023.

ב־12 בספטמבר, עשרים וחמישה ימים לפני אותו יום הרה גורל, התרחשה חזרה כללית, גלויה גם כן, בערוץ טלגרם. הטרוריסטים תיעדו את עצמם תוקפים בניינים מזויפים, יורדים אל חוף פיקטיבי ומכתרים בתים שדימו את בתי הקיבוצים שנפלו קורבן בשבעה באוקטובר.

אבל באותו זמן שראינו את הדברים האלה, ראינו את יחיה סינוואר, מנהיג החמאס ומארגן הטבח, מוביל את עזה.

ראינו אותו מנהל משא ומתן עם הישראלים, יום יום, במטרה להקל על המצור שמונע את כניסת החומרים שיכולים לשמש לייצור נשק או לבניית מנהרות.

בכל חודש הוא קיבל בצייתנות את מיליוני הדולרים, שהיו נחוצים לתשלום לעובדי המדינה, מידיו של שגריר קטאר.

הוא אִפשר לבנות חופים (שכן היו חופים בעזה — בעיקר בזכות עבודתו של ארגון אֶקוֹפִּיס, שהקימו אקולוגים ישראלים, ירדנים ופלסטינים, מומחים לניקוי מי ים).

הוא עודד בניית מלונות פאר (שכן היו מלונות פאר בעזה2 — את הראשון שבהם, אל־מַשטַל, הקימה קבוצת מוֹבֶנפִּיק השוויצרית).

הוא אִפשר לאוניברסיטאות, למסעדות, למרכזי רכיבה על סוסים ולווילות לשגשג. שגשוג שכל תושבי עזה נהנו ממנו, והרשתות החברתיות העזתיות מעולם לא הסתירו זאת.

סינוואר עשה רושם של אדם מיושב בדעתו.

הפושע הזה, שישראל גזרה עליו ארבע פעמים מאסר עולם ללא אפשרות חנינה, אך שוחרר ב־2011 במסגרת עסקת שליט, נתפס כאדם פרגמטי ומתון.

נראה שאף פעל בשיקול דעת כשהפך את עזה למודל תברואתי בזמן מגפת הקורונה, עם עוצר בשעה שש וחצי בערב ובידוד של שלושה שבועות לזרים שביקרו ברצועה.

הוא כינס מסיבות עיתונאים.

הוא אירח עיתונאים אירופים.

ובמאי 2021, אחרי שבועיים של מלחמה שכפה על ישראל, כמו מתוך הרגל, העניק לעצמו את המותרות של טיול רגלי ביום הראשון של הפסקת האש שתמרן בעורמה, כלומר טיול כשהוא חשוף לגמרי בין הריסותיה של שכונה בעיר עזה. הוא הצטלם לתמונות סלפי באווירת הג'יהדיסט המאופק שכלל אינו צריך לחשוש מצה"ל, כי צה"ל יודע שהוא בן שיח רציונלי.

כל הדברים האלה מובילים לכך שראינו בלי לראות ולא האמנו למה שראינו.

איש, או כמעט אף אחד, לא הניח שאותו אדם הכין באותם הרגעים ממש את המתקפה המתוחכמת ביותר בתולדות ישראל.

ועצם העובדה שההכנות האלה בוצעו בריש גלי, פחות או יותר, הובילה לכך שהדמיון העצל והשקוע ברעיונות הקבועים שלנו קישר אותן לאימון החיילים ולשמירה על המורל. ואולם מעטים, מתי מעט, חשו ברוח הרעה, הרת הגורל, שהחלה לנשוב.

אין טעם לשלוף את הארטילריה הכבדה של קונספירציות כדי להסביר את המחדל הבלתי ייאמן הזה (ממשלה זדונית המאפשרת ביודעין את החדירה למדינה, בתקווה להשמיד אחת ולתמיד את אויבה המושבע).

ואף לא לתעות בחיפוש המסוכן אחר אשם, כלומר שעיר לעזאזל, שיוכל לשאת בבוא העת בכל האחריות לאסון (האגדה האורבנית של העולם, ההופכת את ישראל לשותפה לפשע של חמאס, כי אפשרה ביודעין כביכול את התעצמות השפעתו).

האמת היא פשוטה ובה בעת נוראית יותר.

מדובר בכשל הנצחי של דמוקרטיות בשעה שהן ניצבות מול הבלתי נתפס של הברבריות: הן יודעות ולא מאמינות; הנתונים בידיהן אבל הן אינן מסיקות מהם דבר.

מדובר בהיגיון של המכתב הגנוב מאת אדגר אלן פו. המכתב נמצא כאן, על השולחן, בקושי מקומט, אבל הדברים נאמרים ומוכרזים כה בבירור, עד כי אנחנו מחמיצים אותם.

מדובר בפרדוקס שהגו מוריי הסטרוקטורליסטיים על תקופה שאינה מאופיינת באמצעות מה שהיא רואה, אלא באמצעות מבני הידע ומשטר הציפיות שלה, שהופכים אותה לבלתי נראית.

מדובר אפוא במאפיין השני של אותם אירועים שבדרכם להפוך את מחוגי ההיסטוריה. הם כה רחוקים מהשקפתנו הרגילה, עד כי איננו רואים אותם מצטיירים. הם כה זרים למה שהתבונה מסוגלת להגות, עד כי עשויים לחשוב שהם נכתבו בשפה לא מוכרת. הם חריגים וכבירים. אפילו בדיעבד לא ניתן להכניס אותם להקשרם. פילוסוף ודאי יטען שהם אחד מן השמות של הבלתי אפשרי, ושאם בבירור אינם נטולי סיבה, הם בכל זאת חורגים מכל סיבה, או שבכל מקרה נמצא יותר חומר בתוצאתם מאשר בסיבתם — ולפיכך טעונים האירועים האלה באנרגיה שחורה והם ממשיכים להתקיים.

מכאן נובע המאפיין האחרון של האירועים האלה, וללא ספק החשוב ביותר.

מכיוון שהם מעין קרע, לא בפרוכת בית המקדש, בקצה השני של לידה מקודשת המתרחשת בזמן שאני כותב שורות אלה, כשם שטוענות הבשורות, אלא קרע בפרוכת הזמן; מכיוון שהם החתך, הנקב, ומכיוון שהם עוצרים את רצף הימים והדברים — אין לאירועים האלה עבר, אך יש להם עתיד. הם חסרי ראשית אך בעלי מורשת. וגם אם הם חסרי היגיון, מוגזמים, מפלצתיים, גם אם שום עיקרון תבוני אינו מסוגל להסביר וליצור אותם, או בקיצור: גם אם האירועים האלה אינם לגמרי מן העולם הזה, הם בכל זאת מן העולם שיבוא, הם תורמים להולדתו ויש להם — כשם שאמר הפסיכואנליטיקאי ז'אק לקאן על הגזענות — עתיד.

לרוצחי החמאס, מנגד, אין עתיד.

מי מהם שיצליחו לחמוק מהישראלים שפצחו במרדף אחריהם ושהחליטו להשיגם בכל אשר ילכו, יסיימו בבית הדין הבין־לאומי לצדק, יש לקוות.

אפשר להעמיד פנים שאיננו יודעים זאת, כשם שעושים מנהיגי המחבלים השטניים של השבעה באוקטובר, המעמידים פנים שהם עדיין "מנהלים משא ומתן" מעומק המנהרות שלהם. אפשר להמשיך להפיץ הודעות בזויות שבהן מכירים ב"שגיאות" (כך במקור) בניהול האירוע. אפשר לעשות כאילו ניתן לקיים חיים אחרי מתים כה רבים, ולהציג את העקשנות והקשיחות האלה בציניות שעוד מתירה להתהלך כטווס בזירה הבין־לאומית. ואף אפשר להלעיט את עצמך באפר מְתֶיךָ, בתקווה לשמר את השלטון על האנשים החיים שנלקחו בשבי והפכו למגינים אנושיים. כל הדברים האלה יזכו את אותם אנשים במקום הראשון בפודיום החרפה, אילו היה קיים.

אבל לאירוע השבעה באוקטובר יש עתיד, כי גם אם הפושעים הגדולים האלה לא ישבו עוד מול שום שולחן משא ומתן, הם בכל זאת הפכו את השולחן, שברו את הכלים.

הם שברו את הכלים של היסטוריה שסותרת את ההגליאנים הפשטניים, הסוגדים לגלובליזציה שבה הכול משתפר בטוב שבכל העולמות, ושצבא של ידיים קטנות פועל בו בצללים למען שלום אזרחי ובין־לאומי — והיא התעוררה לתחייה.

לא מדובר, מן הסתם, בהיסטוריה בה"א הידיעה.

ובתפיסה ההגליאנית של ההיסטוריה יורש את התבונה טירוף שאינו מתאמץ עוד להצדיק את עצמו.

אבל האנשים החשוכים האלה בכל זאת הצליחו לכייל (או תרמו לכיול) את הקרטוגרפיה, את הבסיס, ובעיקר את המציאות שבה נחיה מעתה ואילך.

הם עשו זאת בכך שגרמו לשלוש טלטלות, וכל אדם ואדם יעריך בדרכו אם מדובר ברעידות אדמה המולידות תצורות שטרם נראו כמותן — או שמא מדובר בחשיפה של מושבת חיידקים, שהגיחה מפתח בקרקע שהמכסה שלו הורם בעננת דם (ולא אפר), ללהט האירוע. חיידקים שכבר היו שם, בתעלות המגן, ולא רק בעזה, אלא בכל העולם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

* גי־ארנסט דבור (1994-1931), תאורטיקן צרפתי מרקסיסטי, מהפכן, פילוסוף וקולנוען. כל ההערות בספר הן של המתרגם.

** ״מחשבות הבאות על רגלי יונים, הן המנחות את העולם״. ראו עמ׳ 148 בכה אמר זרתוסטרא, פרדריך ניטשה, תרגום: ד״ר ישראל אלדד, שוקן, 1973.