מיסטר נייס גאי

1.

היה זה יום קיצי של אוגוסט, חום כבד וניחוח מלוח באוויר. הים נראה שטוח ושקט, ממש כמו מראה. על חוף מושב נווה צוק שממוקם באזור השרון, בין נתניה לחדרה, ישבו זוהר, ישי ושגב. הם היו שלושה חברים שנולדו באותה שנה, שיחקו באותו גן, למדו באותה כיתה וגילו ביחד את כל השבילים שהובילו אל הים ובחזרה. הם היו בלתי נפרדים.

המושב הוקם על הדיונות שבקרבת החוף, לאחר שבישיבת המועצה בשלהי שנות השמונים הוחלט פה אחד להפשיר את אחת הקרקעות היפות ביותר בארץ לבנייה. השטח לא היה גדול, אולי כמה מאות מטרים, שנראו אז כמו קצה העולם. חול לבן, רוחות מערביות שמביאות ריח של ים וערבוב עדין של מלח ואבק שהורס מכשירים חשמליים. חמישים יחידות של חצי דונם כל אחת, סומנו שם בסרטים אדומים, ולכל יחידה הובטח נוף לים, לפחות מאחת הקומות של הבית. בימים שבהם אנשים העדיפו לגור בעיר, זה היה חלום שאף אחד לא ביקש באמת. אבל מי שהחליט לעזוב את הנוחות של העיר ולבנות בית קטן ליד הים, שילם כמעט חצי ממחיר דירה ממוצעת בעיר וקיבל בתמורה משהו אחר לגמרי. הוא קיבל שקט, שקט אמיתי, כזה ששומעים בו רק את הציפורים בבוקר ואת הרוח בלילה. כמעט מכל חלון בקומות העליונות נשקף הים, ובימים של ים סוער, היה ניתן אפילו ממש לשמוע את הגלים פוגעים בחול ובסלעים, גם אם החלונות היו סגורים.

במושב הקטן היה גן ילדים, מכולת, מגרש משחקים אחד וכלב משוטט שכולם קראו לו "נזק" כי הוא היה הורס כמעט את כל מה שעבר בדרכו. מר סופר, נגר בעבר וסבא בהווה, בנה לילדים של המושב נדנדה מעץ, והיא חרקה בכל פעם שמישהו עלה עליה, אבל כל הילדים חשבו שהנדנדה הייתה החלק הכי כיפי במושב.

המקום היה מוקף בטבע פראי. מצפון השתרעו דיונות אינסופיות, חול בתולי שנראה כאילו לא דרכה עליו רגל אדם מעולם. מדרום נראתה העיר נתניה מרחוק, ולפניה היו שיחים משונים שהילדים קראו להם "שרביטנים", ומדי פעם כשהיה להם משעמם, הלכו וניסו לטפס עליהם ומי שהגיע הכי גבוה, ניצח. במזרח עבר כביש החוף, ובמערב, כמובן, היה את הים. זה היה מקום מושלם למשפחה צעירה, ומקום עוד יותר מושלם לגידול ילדים.

שלושת הילדים גדלו בתוך השקט שהמושב הביא איתו. בחלק מהימים, לאחר סיום המסגרות, הם היו הולכים אל הצוק, המקום שלהם. באותו היום, כמעט כמו בכל יום שבת, החוף התמלא במבקרים שלא היו תושבי המושב, אלא היו האנשים מהעיר.

לתושבי נווה צוק זה הפריע. הם תמיד חשבו שהחוף היה "שלהם", חלק בלתי נפרד מהבית ומהמושב, ושהפולשים העירוניים לקחו מהם את השקט.

שלושת החברים ישבו על הצוק והביטו למטה.

"בואו נרד למטה ונציק להם קצת." אמר זוהר, חיוך שובבי על פניו. שגב משך בכתפיו ואמר, "אסור לי לרדת לבד. אם אחד השכנים יראה אותי, הוא יספר לאבא שלי."

"באמת?" שאל זוהר בבוז, "עדיין לא מרשים לך? חשבנו שכבר שכנעת את ההורים הלחוצים שלך. מה אתה בכלל מקשיב להם? אתה איתנו עכשיו, בוא נרד."

"נו שגב," אמר ישי, "תביא־תבוא." דקלם את הסיסמה הפנימית.

שגב הביט בהם, כמעט השתכנע, אך השפיל את ראשו. "לא." אמר בלחש.

ישי, שתמיד היה מתווך ביניהם, הביט בשניהם ואמר, "די, זוהר, עזוב אותו. למה אתה חייב לעצבן כל פעם?"

הרוח נשבה וליטפה את שערם. הצוק היה הנקודה הגבוהה ביותר בחוף. לטפס לשם דרש אומץ. זוהר תמיד ראשון, ישי אחריו, ושגב, הוא תמיד הגיע אחרון. ישי היה מושיט לו יד בכל פעם. זוהר לעומתו, לא חיכה לאף אחד.

"מה יקרה אם נדרדר עליהם אבן קטנה?" שאל זוהר פתאום. "ככה הם יפסיקו לבוא לפה."

שגב נבהל, וכמעט שהתדרדר מהצוק בעצמו מרוב פחד. "מה פתאום," אמר ופער את עיניו. "אתה עלול לפגוע במישהו. אבן יכולה להרוג."

"תפסיק להיות כזה פחדן," אמר זוהר. "אנחנו לא נהיה חברים שלך יותר אם תמשיך ככה. ישי, תגיד לו משהו."

ישי שתק. הוא הכיר את שניהם מספיק טוב כדי לדעת שזה ייגמר בעוד ניסיון "להוכיח" משהו.

זוהר לא ויתר. "יש לי רעיון אחר," אמר. "מבחן אומץ."

"מה זה?" שאל שגב.

זוהר התחיל לאבד את סבלנותו. "כמו שזה נשמע," גער בשגב. "ברגע שתעבור אותו, נבין שאתה לא פחדן."

בלי להסביר, זוהר קם ורץ בחזרה לכיוון המושב. ישי רץ אחריו ושגב בעקבותיהם.

"לאן אתם רצים?" צעק שגב מאחורה.

"למבחן שלך." ענה זוהר בלי לעצור.

שגב ניסה להשיג אותם, אבל לא הצליח. ליבו פעם בפראות. מרחוק, עוד כשהצליחו לשמוע אותו, צעק להם, "מה זה אומר?"

"תכף תראה." ענו בצעקה.

כשהגיעו למכולת השכונתית בקצה המושב, זוהר נעצר.

מוריס, בעל המכולת, היה דמות אהובה במושב. הוא היה רואה חשבון לשעבר שהחליט לעזוב את העיר, לבנות עסק קטן ולחיות בשקט. אבל בתקופה האחרונה, משהו הטריד אותו. כמעט בכל שבת פרצו לו למכולת, רק ביום שבת.

חברי המושב דיברו על "הפורץ המסתורי", ומוריס, בעקשנותו, החליט לתפוס את הגנבים בעצמו על חם. מאחורי המכולת היה חלון קטן וגבוה. הגנבים היו מטפסים לשם בעזרת ארגזים ריקים שנשארו ליד, אבל הפעם, עמד שם סולם אמיתי. הם לא ידעו שמוריס הניח אותו שם בכוונה כדי לפתות אותם.

"קדימה," אמר זוהר, "טפסו."

המחשבה גרמה לשגב לרעוד. הוא ידע שאם זוהר יחליט שהוא אינו אמיץ מספיק, ימצא את עצמו לבד במושב, מביט מרחוק במי שפעם היו חבריו. זוהר עלה ראשון, אחריו ישי, ולבסוף שגב. הלב שלו דפק ללא הפסקה. הוא לא רצה להיות שם, אבל לא הייתה לו ברירה.

"יש לנו סוד לספר לך." לחש זוהר כשהם כבר היו בפנים, בתוך המכולת.

שגב הביט בהם וזוהר המשיך, "כולם מדברים על פריצות למכולת, נכון? זה אנחנו. עכשיו, גם אתה חלק מזה. כל מה שאתה רוצה, קח. אף אחד לא יגיד לך שאסור."

שגב קפא במקום. "אבל זו גנבה. זה לא בסדר, ומה אם יתפסו אותנו?"

"נו באמת," אמר לו ישי, "אנחנו ילדים, מה כבר יעשו לנו?"

שגב רצה להיות כמותם, להפסיק להיות הילד הזה שתמיד נשאר מאחור. הוא ניגש אל המדף, העביר אצבעות על העטיפות הצבעוניות, ניסה לבחור.

לפתע, רעש מחריש אוזניים פילח את החלל ושלושתם נבהלו. מחשבותיו של שגב התחילו לרוץ. מה אבא יגיד? כיצד הוא הגיע למצב הזה? הוא רצה לרוץ אחרי חבריו שכבר התחילו להתקדם אל החלון הקטן כדי לצאת דרכו החוצה, אל הסולם, ולברוח דרך המחסן האחורי. אך רגליו היו נטועות במקום והוא נותר לבדו, קפוא ומתנשף בתוך המכולת החשוכה.

האזעקה לא הייתה קיימת עד אותו יום, לפחות זה מה שהם חשבו. מוריס, שבהתחלה לא האמין שהוא צריך, התקין אותה בשבוע האחרון כדי לתפוס אותם. הוא גם חיבר אותה למוקד של המועצה ולחברת שמירה פרטית.

"ברחו!" צעק זוהר.

לבסוף, שגב הצליח להסדיר את נשימתו ולרוץ אחריהם. זוהר טיפס ראשון, אחריו ישי. זוהר וישי לא הסתכלו לאחור, והסולם רעד כשהם ניסו לרדת ממנו ולברוח. בסופו של דבר, הסולם נפל ארצה והם אחריו. בהינד עפעף, הם קמו וברחו, והותירו אחריהם את הסולם על הקרקע. שגב נשאר לבד מאחור, רועד כולו. הוא טיפס בחזרה אל החלון, נאחז במסגרת וניסה למשוך את עצמו למעלה. הוא השתמש בכל הכוח שנותר בו, וזה לא היה הרבה. כשהגיע לקצה, ראה את הסולם זרוק על הרצפה, אבל זוהר וישי כבר לא היו שם בשביל לעזור לו. באותו רגע, שגב הבין שלא יצליח לצאת לבדו מהמכולת. סירנה של רכב המוקד נשמעה ברקע והוא נעצר במקומו. שני גברים במדים ירדו ממנו, הביטו למעלה וראו ילד אחד תלוי על החלון, לבן כסיד, מפחד פחד מוות.

2.

הנקישות על דלת הבית הפריעו לגדעון בזמן שניגן בפסנתר.

הוא עצר לרגע והוריד את אצבעותיו מהקלידים. הוא אהב לנגן בשבתות, זה הרגיע אותו. אחרי שבוע עבודה מאומץ בבנק, הוא היה מוצא את הנחמה שלו בין הדפים הישנים והצהובים של שופן וצ׳ייקובסקי, נותן לצלילים למלא את הבית בשלווה אירופאית שהביא איתו מגרמניה.

גדעון היה אדם סגור, אדם של סדר ושל חוקים. הוא היה ילד לאם ניצולת שואה, שניצלה בזכות טוב ליבם של שכניה. לאחר המלחמה, אימו הכירה בחור גרמני טוב לב ואיתו הקימה משפחה חדשה. גדעון היה הבן הבכור, ושמו נבחר כי הוא סימל את הגדע שאימו חוותה ממשפחתה. מילדותו, עוד כשהיה ילד יהודי בגולה, בעיר גרמנית קרה וזרה, אימו לימדה אותו את הסדר הגרמני. "הם קראו לנו עכברים, לא מחונכים," אמרה. "אבל אם נשמור על החוקים והסדר, נוכיח להם מה אנחנו באמת." כך, גדעון למד שאם שומרים על הסדר והחוק, העולם לא מתפרק.

הפסנתר היה החבר הכי טוב שלו, כמעט היחיד, וכשהוא ניגן בו, הוא דיבר דרכו. גם במושב נווה צוק, כולם כבר הכירו את הנגינה שלו. מדי שבת בצוהריים, כשהחלונות היו פתוחים והרוח באה מהים, הפסנתר שלו היה נשמע למרחקים. אף על פי כן לא ביקשו ממנו להפסיק, גם כשניגן בצוהריים. להפך, הם אהבו להקשיב.

נאוה אשתו באה מבית מבוסס. את הקרן המשפחתית שלה ניהל גדעון בעצמו, בקפדנות כמעט טקסית. מעולם לא היה חסר להם כסף, אפילו היה יותר מדי, היה חסר רק חום.

נאוה בילתה את רוב ימיה בבית, מוקפת בריחות של בישולים. היא הייתה אם דואגת, אבל זה היה בית שבו הרגש תמיד הגיע במקום השני, אולי אפילו השלישי, אף פעם לא ראשון.

הנקישות על הדלת התחזקו ונאוה ניגשה לפתוח. הדבר האחרון שציפתה לו היה לראות את בנה האהוב עומד שם, מלווה בשני אנשי אבטחה ושוטר.

היא ניגשה אליו, נגעה בו, מיששה את פניו, את הכתפיים, כאילו רצתה לוודא שהוא בסדר ושזה לא חלום. "מה קרה לך, ילד שלי? אתה בסדר? תגיד לי שאתה בסדר."

שגב עמד קפוא, מבוהל ולא הצליח לדבר.

השוטר ענה במקומו, "הוא בסדר, גברת, אבל מה שעשה, פחות."

גדעון, ששמע את המהומה, הפסיק לנגן וניגש אף הוא. הוא ראה את שגב עומד שם. עיניו הירוקות היו ריקות, הוא התכווץ מבפנים.

"מה הוא עשה?" שאל האב בקול מונוטוני קר.

"הבן שלך עבר על החוק," אמר השוטר בפשטות. "פרץ למכולת של המושב. תפסנו אותו על חם."

לרגע אחד היה שקט.

"זה לא יכול להיות," אמר גדעון. "הבן שלי לא עושה דברים כאלה." המבט של שגב הסגיר את עצמו, שוב.

השוטר המשיך, "תגיעו מחר בבוקר לתחנה. נמלא דו"ח, תבינו הכול. לא נפתח לו תיק פלילי, אבל יהיה רישום. אם לא יהיו עבירות נוספות עד גיל שש־עשרה, זה יימחק." הוא סיים, קיבל קריאה בקשר ונעלם.

הדלת נסגרה.

שגב היה בפאניקה. מבטו רץ בין אביו והשוטר, מתחנן ללא מילים. באותו רגע, הוא רצה שהשוטר יישאר שם וישמור עליו, אבל הוא כבר הלך. שגב נשאר שם בכניסה של הבית לבד, רק הוא ואביו, בזמן שאימו עמדה בצד ולא זזה.

היה שקט לרגע, ואז אביו סטר לו. זאת הייתה הפעם הראשונה שגדעון הרים יד על שגב. אומנם הוא היה כוחני לעיתים קרובות, אבל עד לאותו הרגע, מעולם לא הפגין זאת בצורה פיזית.

"מה אמרתי לך אלף פעם? יש דבר אחד שאתה חייב לשמור עליו, וזה החוק. בלעדיו, אין סדר. בלי סדר, יש אנרכייה."

שגב עמד מולו, פניו האדימו ודמעות הציפו את עיניו וגרונו. הוא ניסה לענות, אבל לא הצליח להוציא מילה.

נאוה עמדה מאחוריהם, הידיים שלה רעדו. היא אף פעם לא ראתה את גדעון מרביץ לו, היא אפילו לא יכלה לדמיין את זה.

"גדעון, די," ביקשה בלחש, קולה כמעט לא נשמע.

הוא גרר את שגב במעלה המדרגות אל החדר. "תראה איך אתה גורם לאימא שלך לבכות," אמר גדעון וטרק את הדלת. "זה החינוך שקיבלת בבית הזה? עם מי היית?"

שגב פחד לענות. מצד אחד, אם יספר, ייתכן שאביו יקל בעונשו. מצד שני, הוא ידע שאם יספר, ככל הנראה יישאר לבד וללא חברים. הוא אהב את זוהר וישי ולא רצה לאבד אותם, ולכן הוא היה מוכן לשלם את המחיר בשבילם.

"הייתי לבד, אבא," לחש לבסוף.

"אל תשקר לי, אתה לא מסוגל לעשות את זה לבד. מי היו איתך, זוהר וישי הפרחחים האלה?"

"לא, אבא, אני נשבע לך, הייתי לבד."

גדעון הביט בו בעיניים קפואות. "אתה שקרן."

הוא צדק, אבל שגב לא נשבר. הוא ידע בליבו שאם יחשוף את חבריו, יאבד אותם לתמיד. לכן, הוא שתק. הוא החליט שייקח את האשמה עליו. אולי ככה יראו בו סוף־סוף חבר אמיתי, מישהו ששווה לסמוך עליו, שיש לו אומץ ולא משנה מה המחיר שיצטרך לשלם. אז הוא שילם, בריבית דריבית.

נאוה פרצה פנימה וניסתה לעצור אותו. "די, גדעון. די, הוא רק ילד."

"לכל דבר בחיים יש מחיר," אמר בלי להביט בה. "עכשיו תזכור את זה טוב, עכשיו וכל החיים."

כששכב במיטה עם סימנים אדומים על גופו, שמע מלמטה את הפסנתר. אותו נוקטורן מספר 20 של שופן. המנגינה שהייתה פעם מנחמת, נשמעה עכשיו כמו וידוי אכזר.

שגב עצם את עיניו, אבל העיניים לא היו הדבר היחיד שנסגר בו באותו הרגע. שנייה לפני שנרדם, הוא נשבע לעצמו שיום אחד, כשיהיה גדול, הוא יהיה אחר. לא קר כמו אבא ולא שותק כמו אימא. אחר.