מטאורים

וינה, 1977

מקס

כשפתחתי את הדלת והיא עמדה שם רטובה כולה, זוהַר אפור קרן מבעד לטיפות על הריסים — וידעתי שהיא תהיה האסון שלי.

"איזאבל," אמרה, והושיטה יד כמעט שקופה אל המגבת שבידי. היא ניגבה בזהירות את תיק העבודות הכרוך, שלא תחדור ולו טיפת מים אחת, ורק אז הספיגה את המים מפניה ומצווארה, ניערה מפל שיער לגשם מקומי קטן, וארזה אותו מחדש. הנחתי את התיק על השולחן והרגשתי זקן.

היא נכנסה פנימה בצעדים לחים, בגוף דק. בשקט של איילה במרחב הטבעי שלה עקבה אחרי האור החורפי שהזהיב על קיר הסטודיו את שורת הנשים שלי במופע אפוקליפטי. נעמדה וצמצמה עיניים מול פרוואטי, האם האלוהית אדירת העגבות, פקחה אותן לרווחה מול קאלי השחורה שכוחה בהרס, והתעכבה ליד סארסווטי יפת השדיים, אדונית כל האומנויות. חייכה אליה ואליי ואמרה:

"יכול להיות שלא הגעתי למקום הנכון."

נתתי בה את המבט השמור בדיוק לרגעים כאלה, נדיב ויודע כול, והיא התירה את קישורי התיק, פתחה אותו לרווחה ופרשה על השולחן ארבע עבודות בצבעי מים. נגיעות מכחול קלילות בצבעים בהירים יצרו על הנייר ממשות חומקת. ספק תפרחות, ספק בעלי כנף, הסתחררו בתנועה מפתיעה במרחבי הדף האחד, נחתו כמו יצורים רכים וגמישים במימי הדף השני — ובדפים השלישי והרביעי סערו במחול צבעוני חסר פנים. פואמות קטנות של צבע.

"אתה רואה, אני באה מעולם אחר... ופתאום אני רוצה להיכנס דווקא לראש של רמברנדט. לראות פנימה עושר של רבדים עמוקים, דקויות של אור וצבע. להבין משהו רוחני שיאיר מתוך הגוף, ללוש אותו ולעבד ולמרוח בשמן."

יכולתי לחבק אותה על המילים האלה. הבטתי שוב בעבודות ובפניה ואמרתי: "זה המקום הנכון."

ולא טעיתי. אפילו שהעבודות על השולחן היו שיר תמים, שיר הלל יפה, בלי טיפת מקום לדאגה או כאב או אש בוערת שמבקעת אותך ומדליקה את היד לצייר. אספנו אותן אחת־אחת וידי נגעה בידה. כלי הדם הכחלחלים שלי מתחת לעור המחוספס במגע רגעי עם הרוך של חבצלת צחורה. לא טעיתי, אפילו שלא ידעתי אז שהחיים עוד יספקו לה די מטענים של כאב בשביל להזין אמנות גדולה.

נשמעה חבטה בשער החיצוני, ואז צעדים. שיחה קולנית נפסקה באחת לפני הדלת. הגיעו התלמידים.

איזאבל

"כריזמטי וקצת סהרורי," אמרה לילי. ואני עטפתי את המכחולים. עוד שעתיים אהיה על מטוס לווינה. הכנסתי את כלי הרחצה ועמדתי לסגור את המזוודה.

"אביחי חזר משם ממש עכשיו עם מילים כמו: 'אשף בצבע ואור עם דמיון פראי, מהפנט׳. אבל את יודעת, כישרון ושיגעון הולכים ביחד. הוא מאמין שהוא שלוח אל. ואיזו רשימת חוקים הוא מוריד על התלמידים שלו, ממרר את החיים. בקיצור: יקה פוץ. ועדיין כל זה שווה. את עוד תראי."

לילי הפנתה מבט מרוחק מבעד לחלון, אל מורד רחוב שמואל הנגיד. "והבית עם הסטודיו — שיגעון! ראיתי תמונות. חגיגה של טעם משובח, וכל כך מוקפד... האיש הזה מוֹלך על ארמון קטן מוקף גן, עם יצירות נדירות מכל העולם, וחי את הפנטזיות שלו. אז זהו. קחי איתך מעיל חם וכפפות וכובע, ממש קר עכשיו בווינה. וחוץ מזה תישמרי מהזאבים."

***

עמדתי בדלת רטובה כולי. והוא ריחם עליי עם מגבת ביד וחיפש אצלי את ההלם הראשוני למראה הנשים הנפלאות והאיומות המצוירות על קירות הסטודיו. חשבתי שהוא קצת נלעג עם השפם הארוך שמשתלשל לו משני הצדדים, מין רספוטין עם כובע בד של חייל תורכי או קזחי. שיער כתום־שיבה בגובה הכתפיים, עיניים חודרות מתחת לגבות כבדות שרוצות להתחבר מעל לאף הנשרי. שפתיים צרות, חשוקות. לבוש בגלימה כחולה רקומה חוטי כסף בחפתים, שמיד מעלה חיוך וגם תהייה — עד כמה הוא רציני בקשר להידור המוגזם הזה?

בציורים שלו על הקירות ראיתי שהוא נכנס למחוזות דמיון אפלים וזרים, לא נוחים, בביצוע מושלם וסוחף חושים. והרי בשביל זה באתי. וכבר גדלה בי דאגה שידחה אותי על הסף כשיראה את העבודות השקופות שלי, שאין להן גוף.

מקס התבונן והקשיב ואמר "זה המקום," וכל כך הוקל לי. מיהרתי למחול לו על השפם המגוחך ונדרכתי כולי בציפייה להיות כאן, לטבוע באמנות, להיאבק בבדים. לגלות סודות של מרקחות צבע עתיקות. להיכנס מדי יום בשער, ללכת בשבילי הגן בין מזרקות מעוטרות בקרמיקה כחולה ואדומה ופסלי אלים שניצודו באמצע התנועה. לעלות במדרגות השיש המעוגלות, לפתוח את דלת הזכוכית עם פיתוחי החבצלות ולהיבלע פנימה.

נפתחה הדלת ונכנסו ארבעה. הגבוה השחום החליף מעיל מגושם בברדס כהה של נזיר על גוף חשוף למחצה והתיישב על במה קטנה במרכז הסטודיו. השאר הציבו את הכנים סביבו וערכו את הצבעים על הפאלטות וכבר עמדו לטבול מכחולים, ואז שוב נפתחה הדלת ונכנס החמישי. ככה באיחור עם עיסה של תלתלים פרועים, אף רחב, פה גדול מדי ומבט מתריס כל כך ופורע סדר עד שאמרתי לעצמי, נחצו פה גבולות. ועוד לא ידעתי את שמו ומאין בא. הוא העמיד על הכן שלו בד גדול עם התחלה נפלאה של פורטרט עצמי, נד בראש למקס בסוג של התנצלות, ותקע את הפרצוף במראה שתלה מולו מבלי להגיד דבר מטוב ועד רע.

שאול

איחרתי בשש־עשרה דקות שלמות והוא על איחורים לא סולח, אז כשגיליתי כן ציור חדש בפינת הסטודיו ומאחוריו אצבעות דקות בתנועות מדודות, אמרתי לעצמי תתאפק. ואני הרי אף פעם לא מתאפק, בטח לא אחרי לילה כזה. כמעט לא ישנתי. רק כשכבו הפנסים ברחוב ונכנס אור ראשון מהחלון שפונה למריה הילפר שטראסה קפאתי ושמעתי את המכחול שלי פוגש את הרצפה. העיניים נעצמו, נפלתי על הספה המטונפת והשארתי את חצ'טוריאן להתנגן במלוא העוצמה. אחרי שעתיים התעוררתי בבהלה, מאוחר מדי.

בלילות האחרונים אני קודח. מעמיד את המראה מולי עם איזה באך, כוסית ויסקי וסיגריה טובה. אם הבד חדש אני מתחיל בחיפוש העמדה נכונה ורושם את מתווה הפנים עם כל הפרטים הדקים בפחם. אחר כך מכין את הצבעים עם התערובות והשמנים. מניח את שכבת הצבע הראשונה במכחולים רחבים, מלטף את הבשר במריחות מבוקרות, שותה עוד כוסית, מעביר לבטהובן ומתקיף את הבד בתנועות חזקות של ניצוח, הכול בשליטה. בלילה הבא המוזיקה עולה ומתעצמת והמכחולים מכים והשכבות מתעבות והלסת מתעצבת. ארובות העיניים מתמלאות והדם רץ בוורידים מבעד לשקיפות של העור. הגוף שלי נדרך ומתקשח ממאמץ ואני מזיע ומוריד את החולצה, ועוד כוסית לגרון, ומייצב את היד הרועדת ונותן כתם דק של אור על קצה השפה התחתונה או ניצוצות זהובים בעיניים, והתזמורת בקרשנדו מטורף עד שיפקעו המיתרים ואוכל לשוב ולנשום עם הזרמים התת־עוריים המשחררים. עוצר ומתרחק לראות ולוקח עוד סיגריה. נושם ומתבונן. אם צריך אתחיל הכול מהתחלה.

לקראת ההפסקה התקרבתי וראיתי אותה, את כולה, בכל הגובה הגבעולי. עָמדה מרוחקת, סגורה, ערמת שיער בהיר ארוזה על העורף, והעיניים מצומצמות מול הרישום שלפניה. מקס נעמד לצידה ותופף באצבעות על גב הכיסא, בחן את המודל ואת הרישום זה מול זה ושתק. הדבר האחרון שאפשר לצפות ממקס זה להתבונן ולשתוק. אחר כך ביקש ממנה את כפיס הפחם, הטה את המכחול שבידו לזווית קו הכתף של המודל, והעביר קו מקביל.

כבר הוא חושק בה. אני קולט אותו מגשש בעדינות ומתאמץ לרסן.

היא הנהנה וניצוץ רגעי חלף בעיניים האפורות כשחזרה והמשיכה מאותו המקום, לרשום את נפילת קפלי הבד של הגלימה. עיניים גדולות יש לה, נחושות, ממלאות את הפנים הצרים בחשמל סטטי.

מקס פרש את היד בתנועה תיאטרלית ואמר לנו באנגלית היבשה שלו: "עוד לא הצגתי לכם את האומנית החדשה איזאבל, שהגיעה אלינו מירושלים." והיא העניקה לכולנו חיוך לבן, נדיב.

בסוף השיעור ניגשתי אליה לראות עוד. עמדתי מופתע — שכוח כזה יצא מגוף דק כמו שלה! קווי הרישום פראיים, החלטיים, איזו יד! העמידה על הבד פרופיל של פני המודל עם כתף גלויה ויד קפוצה על חזה חשוף.

"בחירה מעניינת," אמרתי בעברית, והושטתי יד פתוחה. "שאול קדם." הבטתי בה גלוי וחד, ישר לעיניים, "אני חושב שסידרו לנו את כל הדרך מירושלים לווינה רק בשביל שניפגש." שחררתי צחוק קצת קולני ולחצתי את היד החמה. נדמה היה שנרעדה בין האצבעות שלי. ברור שיש לה עוד הרבה מה ללמוד, באמנות וגם באהבה.

איזאבל

הוא מסתובב בעולם הזה כאילו אלוהים נגע בו.

עם כף מרק ביד הוא אומר, "אני, יש לי את האמנות ויש לי חופש." וטובל פרוסת לחם במרק ובולע. "חופש מכל המתחשב־צודק־מוסרי־נעים־לא נעים," ומגהק, "את מבינה? אלה תופסים אותך בביצים ומסרסים אותך לגמרי."

נגסנו נקניקיות חמות ושתינו מרק בבית קפה ליד בית האופרה ושאול הפריד קווצות תלתלים מתוך סבך הראש שלו. "בועט ומשלם מחיר. תארי לך שנזרקתי כמעט מכל מקום שהייתי בו. בצבא ישבתי בכלא, בבצלאל לא החזקתי מעמד יותר משנה — הופנר חתך ונשבע שלא ייתן לי אפילו יום אחד נוסף. אשתי אמרה שאני חרא של בעל וחרא של אבא, שאצא לה מהחיים, ויצאתי. עכשיו הילדה אצלה."

לא הפסקתי לאכול והבטתי בו. היה ברק בעיניו כשהוא הפיל עליי את כל זה וחשב שזה הקסם שלו. ואולי. מגורש בודד מנפנף בזה כמו בדגל — הנה אני האיש שמצפצף על כולם.

וכמה נהדר הוא מצייר!

"תגיד, נשאר מישהו שסובל אותך?"

"יש לזה כוח," הוא אומר, "אני הכי רחוק מלהיות צפוי ויש לזה ריח של הרפתקה. ריח חזק. יש גברים שמקנאים ויש נשים שנמשכות —"

ישבנו זה מול זו, ואני הרחקתי את הברכיים שלי משלו. רגע קודם עוד רציתי לספר לו על אבא והתיאטרון, ועכשיו כבר לא.

"אז איך זה מסתדר עם מקס?"

שאול אסף בשקידה את שארית המרק. אחר כך קירב את היד שלו למרפק שלי ועצר.

"איזאבל יקירתי, מקס הוא משהו אחר. הוא מהנבחרים. בשבילו אני מוכן לקום בחושך ולרוץ, רק לא לאחר, להוציא את המיץ ולדייק בכמויות של תערובות הצבעים, ולצייר ולצייר. אני מעריץ את הראש־פרא שלו ואת המשטר היֶקי ואת היד הנפלאה. הוא בן אדם של יצרים ועבודה קשה, אמן טוטאלי. אני אלמד ממנו כל מה שחשוב לאמנות שלי, ואת — אם את חכמה כמו שאני חושב, תעשי כמוני."

מקס

נכנסתי הביתה והיא עדיין הייתה איתי. המבט הרענן והתנועה המדויקת של היד בהתוויית הרישום.

ליד הדרקון המוזהב שלועו פעור עמדו בשורה שלוש המזוודות הצהובות של מרתה. אהה, היא שוב נוסעת. ואולי עדיף ככה. בשבועות האחרונים הפסקתי להתאמץ להבליע את העייפות מרכבת ההרים של מצבי הרוח שלה, מהרחמים העצמיים והתלונות.

מרתה עמדה במעלה המדרגות, גדולה ושופעת עם הגוף הזה של פרוואטי, שאני מכיר ויודע בו תו לתו כל פלג וכל קימור, וצפתה בי מתוך המעיל הפרחוני. כתמי אור מהוויטרז' רישתו אותה בירוקים וכחולים, וירדו איתה במדרגות כמין יצירה קינטית שהלכה וצברה כוח מולי.

עצרה קרוב, פניה מול פניי, ולא אמרה דבר. אחר כך לחשה, "אהיה אצל וילי בברלין." והשפה התחתונה שלה רעדה. אפילו עכשיו הייתה מאוד יפה בעיניי. אולי יכולתי לאהוב אותה יותר. אמרתי לה, "טוב, יקירה, תבלי קצת, תראי אנשים." והיא לא דחתה את היד שהנחתי על הכתף הפורחת.

היא נובלת, אני עושה אותה עצובה. בלילה הקודם התיישבה מולי ושפכה את הכאבים שלה. "אתה לא עוצר. גם אם יגידו לך 'ענק, ממציא, קוסם', לא עוצר! לא בשביל איש ולא בשביל אישה ולא בשביל הילדים שילדתי לך. כמו איזו חיה זוללת שצריך לפטם כל יום בייסורים של תשוקה, ברעיון חדש, באישה חדשה לסגוד לה."

ואני שתקתי. היא צודקת. זה פשוט ואכזרי — מה שכבר נכבש הוא הישן, הוא האתמול.

אני עומד מולה ומתאבל עליה ומכיר לה טובה על מה שהייתה לי, וחומל עליה על מה שהיא כבר לא. אני יודע שהבוקר קרה דבר — האביב נכנס בי באמצע החורף, מעיר אותי בפראות. ושוב כולי בתוך עצמי, מתלהט. פחות חבר, פחות בעל, פחות אבא. עכשיו זה אני. לקראת היא.

הדלת נסגרה מאחוריה בשקט. למה לא טרקה אותה כמו שצריך? לזעזע, לנפץ, להטיח בפנים! אני שונא דלתות שנסגרות ככה בשקט... זה משתק. משאיר אותי חסר אונים.

ושוב הוא חוזר אליי. אבא. עומד ליד הדלת. בפעם הראשונה אחרי שנים אני שב ורואה אותו בהיר, עם מעיל הגשם החום, המגבעת, והמזוודה עם אבזמי הכסף שהחלידו בשוליים. הוא מפנה מבט לאחור ולא רואה אותי, הילד המבוהל שנחבא למעלה בקצה המדרגות. הוא משתהה, פניו אל הדלת וגבו אליי, פותח אותה יוצא וסוגר בשקט.

אני רואה את המנורה במבואת הכניסה, שופכת אור עמום על הדלת הסגורה. ואני כולי רטוב מדמעות ולא מבין איך העולם מסביב כל כך שקט, ברגעים שאני רק רוצה לצרוח.

למה להשאיר ככה ילד בן שמונה לבד עם אמא ולנסוע, בלי להגיד אם תחזור.

מאז, כל השנים אני זה שפותח את הדלתות וגם סוגר אותן, תמיד ברעש.

שונא דלתות שנסגרות בשקט.

נשארתי עוד רגע לעמוד לפני שניגשתי לבר ומזגתי כוסית מהקירשוואסר השמור בבקבוק הקריסטל ארוך הצוואר.

ישבתי בכורסה והרמתי רגליים על ההדום, עצמתי עיניים ולא נרגעתי. עלעלים ירוקים מאריג הכורסה התחילו לטפס עליי עם הקנוקנות, להיצמד ולהציק. רוקנתי בבת אחת את הכוסית להבעיר את הגרון, וקמתי לצאת בחזרה לסטודיו. רק שם אני יכול להיות עכשיו, עם הקנטאורים שלי, שנלחמים בטירוף על חצי צלם האדם שלהם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*