אנקת גבהים

1

1801 -

עתה זה חזרתי מביקור אצל בעל הבית שלי - השכן היחיד שיטריד את מנוחתי. אין ספק שזה חבל ארץ יפה! אני חושב שבאנגליה כולה לא יכולתי למצוא מקום מרוחק כל כך מהמולת החברה. גן עדן מושלם לשונא הבריות: ומר היתְקְליף ואני זוג מתאים כל כך להתחלק בשיממון. ברנש יוצא מן הכלל! ספק אם צייר לעצמו בדמיונו עד כמה רכש את ליבי כשראיתי את עיניו השחורות משתקעות בחשדנות שכזאת תחת גבותיהן כשהגעתי לַמקום על סוסי, וכאשר בעוז־החלטה קנאי העמיקו אצבעותיו עוד יותר לחסות במותנייתו, כשהודעתי על שמי.

"מר היתקליף!" אמרתי.

בניע ראש השיב לי.

"מר לוֹקווּד, הדייר החדש שלך, אדוני. אני מתכבד לבוא לבקר סמוך ככל האפשר לבואי כדי להביע תקווה שלא הייתי לך לטורח בהתעקשותי להתיישב בחוות תראשְקְרוֹס: שמעתי אתמול שהיו לך הרהורים-"

"חוות תראשְקְרוֹס היא שלי, אדוני," נכנס לתוך דבריי בעקימת פנים. "אני לא ארשה לאיש להיות לי לטורח אם אוכל למנוע זאת - גש פנימה!"

את המילים "גש פנימה" השמיע בשיניים הדוקות, והן הביעו את המשאלה "לֵך לאבדון": אפילו הפשפש שעליו נשען לא נענה למילים בתנועה אוהדת; ונדמה לי שהנסיבות גרמו לי שאחליט להיענות להזמנה: חשתי עניין באיש שקרירותו נראית מוגזמת יותר משלי.

כשראה איך חזהו של סוסי הודף ממש את המחיצה, אכן שלח ידו להתיר את השרשרת, ואחר כך הקדים אותי פתאום על השביל המוגבּה, וכשנכנסנו לחצר קרא ואמר: "ג'וזף, קח את הסוס של מר לוֹקווּד; והבא קצת יין למעלה."

"אין עוד משרתים מלבד זה, אני מניח," זה היה ההרהור שנתבקש לשֵמע הפקודה הכפולה הזאת. "אין פלא שעשבים עולים בין אבני הריצוף, ורק בהמות גוזמות את המשוכות."

ג'וזף היה איש מבוגר, בעצם זקן, אולי זקן מאוד, אם כי גברתן ושרירי.

"יעזרנו האל!" אמר לנפשו בלחישה של מורת רוח נרגזת, תוך שהוא פוטר אותי מסוסי, ובינתיים הביט לתוך פרצופי בזעף כה רב עד שמתוך רוח של חסד שיערתי שוודאי הוא נזקק לסיוע ממרום כדי לעכל את סעודתו, וקריאתו החסודה אין לה כל נגיעה להופעתי הלא צפויה.

'אנקת גבהים' הוא שם מעונו של היתקליף. 'אנקה' היא שם עצם רב־משמעות בערי השדה, מפני שהיא מתארת את המולת הרוחות הפוקדות את המקום בשעות סערה. אוורור צח, מרענן, ודאי מצוי כאן למעלה בכל עת; אפשר לנחש את עוצמתה של הרוח הצפונית המנשבת כאן על פי כפיפתם הרבה של כמה אשוחים מגומדים בקצה הבית, ועל פי שורה של דרדרים דלים שכל ענפיהם נטויים לצד אחד, כמבקשים נדבות מן השמש. למרבה המזל ראה האדריכל את הנולד וחיזק את הבניין כהלכה: החלונות הצרים שקועים עמוק בקיר, ואבנים גדולות מזדקרות ומגוננות על הפינות.

לפני שעברתי את הסף השתהיתי והבטתי בשפע גילופים גרוטסקיים שקישטו את החזית, במיוחד סביב הדלת הראשית; מעליה, בין גריפוֹנים מתפוררים וילדים קטנים חסרי בושה, גיליתי את התאריך '1500' ואת השם 'הֶרטוֹן אֶרנשוֹ'. אולי הייתי מעיר כמה הערות ומבקש מבעל הבית הזעֵף שיספר לי בקצרה את קורות המקום, אך דומה היה כי בעמידתו בפתח הוא דורש ממני להיכנס במהירות או להסתלק לגמרי - ולא היה בי כל רצון להחמיר את קוצר רוחו בטרם אתבונן לִפניי ולִפנים.

בפסיעה אחת נכנסנו לטרקלינה של המשפחה, שאין לא מבוא ולא מסדרון לפניו: כאן קוראים לזה 'הבית', בהא הידיעה. בדרך כלל הוא כולל מטבח וטרקלין, אבל אני סבור שב'אנקת גבהים' המטבח נאלץ לפרוש לגמרי למקום אחר: על כל פנים הבחנתי בלהג לשונות ובקרקוש כלי מטבח עמוק בפנים; לא ראיתי שום סימנים של צלייה, הרתחה או אפייה ליד האח הענקית, גם לא שום נצנוץ של אלפס נחושת ונפות של בדיל על הכתלים. בקצה אחד אמנם נשתקפו לתפארה גם אור וגם חום משורות כלים עצומים של נתך בדיל ועופרת, שביניהם פזורים כדים וקנקנים של כסף, מתנשאים טורים טורים על שידת אלון רחבת ממדים, עד לגג ממש. זה האחרון לא הוצנע מעולם: כל האנטומיה שלו גלויה הייתה לעין התוהה, חוץ מאשר במקום שהסתירה אותו מסגרת עץ עמוסה רקיקי שיבולת־שועל וצרורות של שוקי בקר, כבש וחזיר. מעל לארובה היו מיני רובים ישנים ומרושעים וצמד אקדחי רכיבה, ולקישוט היו שלוש קופסיות צבועות בצבעים צעקניים ערוכות לאורך הלַזבֵּז. הרצפה הייתה עשויה אבן לבנה וחלקה; הכיסאות, פרימיטיביים וגבוהי־גב, היו צבועים ירוק: כיסא אחד או שניים כבדים ושחורים ארבו בצל. בקשת מתחת לשידה רבצה כלבת ציד ענקית, עינה כעין הכּבד וסביבה שֶגֶר גורים מייבבים, וכלבים אחרים רבצו בפינות אחרות.

הדירה והריהוט לא היה בהם שום דבר יוצא דופן אילו היו שייכים לחקלאי צפוני, בעל בעמיו, שסֵבר פניו עקשני ורגליו החסונות מובלטות באברקיים וקרסוליות. איש כזה, יושב בכורסתו וספל השֵׁכר הכהה שלו מקציף על השולחן העגול לפניו, אפשר לראות בכל תחום של חמישה או שישה מילים בין הגבעות האלו, אם תלכו לשם בשעה הנכונה לאחר סעודה. אבל מר היתקליף הוא בבחינת ניגוד יחיד במינו למעונו ולסגנון חייו. בחזותו הוא צועני כהה עור, בלבושו ובהליכותיו בן טובים; רוצה לומר, בן טובים לא פחות מהרבה בעלי אחוזות קטנים: מרושל למדי, אולי, ואף על פי כן לכאורה אין רישולו גורע ממנו דבר, שכּן קומתו זקופה ונאה, והוא קודר למדי. יש אנשים שאולי היו חושדים במידה של גאווה גסת רוח אצל האיש הזה; אני יש בי מֵיתר של אהדה האומר לי כי אין זה כך כלל וכלל: בחוש אני יודע שקרירותו מקורה בסלידה מהפגנות רגש רועשות - מגילויים של טוב לב הדדי. גם את אהבתו גם את שנאתו יכסה במידה שווה, וכעין חוצפה תהיה זו בעיניו אם ישיבו לו אהבה או שנאה. לא, מהר מדי אני אץ לדרכי; בנדיבות יתרה אני מאציל עליו את תכונותיי שלי. מר היתקליף יש לו אולי טעמים שונים לגמרי משלי כשהוא אוסף את ידו בפוגשו במודע־בכוח. הבה אקווה שתכונת רוחי מיוחדת כמעט רק לי: אימי היקרה הייתה אומרת שלעולם לא יהיה לי בית כהלכתו; ורק בקיץ שעבר התברר שאיני ראוי לבית כל עיקר.

בעודי מתענג על חודש של מזג אוויר נאה על חוף הים נקלעתי לחברתה של ברייה מקסימה ביותר: בעיניי הייתה אֵלָה ממש, כל עוד לא השגיחה בי. אני מעולם לא הצהרתי על אהבתי בקול; אף על פי כן, אם יש לשון למבטים, אפילו מטומטם גמור עשוי היה לנחש שאני שקוע באהבה עד למעלה ראש: היא הבינה לליבי סוף סוף, והשיבה לי מבט - המתוק בכל המבטים שאפשר להעלותם בדמיון. ואני מה עשיתי? בוש אני להודות - באדישות התכנסתי לתוך עצמי כשבלול; עם כל מבט נרתעתי לפינה קרה יותר ורחוקה יותר, עד שלבסוף נאלצה ברת הלב המסכנה לפקפק בעדותם של חושיה, ולפי שטעותה המשוערת בלבלה את דעתה, שכנעה את אימה שלה לעקור משם. בשל תכונה מוזרה זו יצאו לי מוניטין של קשיחות לב מכוונת; רק אני לבדי יכולתי להעריך עד כמה לא הייתי ראוי להם.

התיישבתי בקצה האח בעוד בעל הבית שלי ניגש אל הקצה השני, ובמשך פרק ביניים של שתיקה ניסיתי ללטף את הכלבה האֵם, שעזבה את גוריה והתגנבה כזאבה אל רגליי מאחור, שפתה מופשלת ושיניה הלבנות נוטפות ריר בתאוות נשיכה. כאשר ליטפתי אותה נענתה בנהימה גרונית ממושכת.

"מוטב שתעזוב את הכלבה לנפשה," נהם מר היתקליף אף הוא, ובבעיטת רגלו מנע גילויים נסערים יותר. "היא אינה רגילה לפינוקים - אינה מוחזקת כחיית מחמד." אחר כך צעד באון אל דלת צדדית אחת וצעק שוב, "ג'וזף!"

ג'וזף מלמל משהו בקול עמום ממעמקי המרתף, אך לא ניכר שבכוונתו לעלות; אדוניו ירד אפוא אליו והשאיר אותי מול כלבה אימתנית וצמד כלבי רועים שעירים ונזעמים, שעשו אגודה אחת איתה להשגיח בקנאות על כל תנועותיי. הואיל ולא הייתי להוט לחוש בחוד מלתעותיהם, ישבתי דומם; אך מתוך ששיערתי בנפשי שיתקשו להבין עלבונות כבושים, התחלתי לרוע המזל לקרוץ בעיניי ולהעוות העוויות כנגד השלישייה, ועקימת פנים כלשהי הרגיזה את הגבירה עד כדי כך שפתאום התרתחה וזינקה על ברכיי. השלכתי אותה לאחור ומיהרתי לסגת אל מאחורי השולחן. המעשה הזה העיר את הכוורת כולה: חצי תריסר שטנים הולכי על ארבע, שונים במידותיהם ובגיליהם, הגיחו ממאורות סתר אל המרכז המשותף. חשתי שעקביי ושולי מקטורני מוּעדים במיוחד להתנפלות; ובעודי הודף את הגדולים שבלוחמים במַחתה כמיטב יכולתי, נאלצתי לקרוא בקול לעזרת מישהו מבני הבית כדי להשיב את השלום על כנו.

מר היתקליף ועושה דברו עלו במדרגות המרתף בקור מזג מרגיז; לא נראה שהחישו צעד אף כהוא זה, אף שהאח הוקפה ממש סוּפה של נהימות ונביחות.

אחת מיושבות המטבח הזדרזה יותר, למרבה המזל; הייתה זו עלמה חסונה, ששמלתה תחובה לה בחגורתה, זרועותיה מגוּלות ולחייה אדומות כאש. היא מיהרה והתפרצה אלינו, מנופפת במחבת; וכה היטיבה לעשות בכלי הנשק הזה ובלשונה, עד שכמו באורח קסם שככה הסערה, וכאשר נכנס אדוניה למקום נותרה רק היא לבדה, מתנשמת כמו ים אחרי רוח עזה.

"מה העניין, לעזאזל?" שאל והביט בי באופן שקשה היה לי לשאת לאחר שיחסו אליי היה היפוכה של הכנסת אורחים.

"באמת מה, לעזאזל!" מלמלתי. "בחיות שלך, אדוני, מפעמות רוחות שוודאי גרועות מאלו שהיו בעדר החזירים אחוזי השדים. הרי זה כאילו השארת אדם זר עם להקה של גורי נמרים!"

"הם אינם מפריעים לאנשים שאינם נוגעים בשום דבר," הפטיר תוך שהוא מציג את הבקבוק לפניי ומחזיר את השולחן שהוזז למקומו. "יפה הכלבים עושים שהם פוקחים עין. תשתה קצת יין?"

"לא, תודה."

"לא נשכו אותך, מה?"

"לוּ נשכו אותי, הייתי מטביע את חותמי בנוֹשך." גיחוך פשט על פניו של היתקליף.

"לאט לך, לאט לך," אמר, "אתה נרגש, מר לוֹקווּד. הרי לך, שתה קצת יין. כה נדירים הם האורחים בבית הזה עד שאני וכלביי, אני מודה, כמעט לא יודעים איך לקבל אותם. לחייךָ, אדוני!"

הרכנתי ראש והרמתי כוס אף אני, הואיל והתחלתי להרגיש שלא בחוכמה אעשה אם אשב לי סר וזעף בגלל התפרעותה של להקת כלבים בזויים, וחוץ מזה לא היה בי חשק להניח לברנש להוסיף וללעוג לי - שהרי לכך היה ליבו נוטה. הוא - שמן הסתם חזקה עליו המחשבה כי אין טעם להעליב דייר טוב - ניאות לצאת מעט מגדרו ופתח בדברים על נושא שחשב כי יש לי עניין בו: היתרונות והחסרונות של קיני הנוכחי. מצאתי שדיבר בתבונה רבה על הנושאים שנגענו בהם; ובטרם אשוב הביתה העזתי להציע שאבוא לביקור נוסף מחר. גלוי היה לעין שאינו מתאווה לפלישה נוספת מצידי. אף על פי כן, אבוא. מפליא עד כמה אני חש עצמי איש חברה בהשוואה אליו.

2

שעות אחר הצהריים אתמול עמדו בסימן של ערפל וקור. כמעט נפתיתי לבלות אותן ליד האח בלשכתי, במקום לבוסס בבָּתָה ובבוץ אל 'אנקת גבהים'. אולם כאשר קמתי מהארוחה (נ"ב. אני אוכל בין שתים־עשרה לאחת; סוכנת הבית, אישה נכבדה, שצורפה לבית כאחד מאבזריו, לא יכלה, או לא אבתה, להבין את בקשתי לאכול בשעה חמש), עליתי במדרגות מתוך כוונה עצלה זו ונכנסתי לחדר, ראיתי פתאום משרתת אחת כורעת על ברכיה וסביבה מברשות ודליי פחמים, והיא מעלה אבק עד להשחית בכבותה את האש בשפעי שפעים של אֵפר. המראה הזה הרתיע אותי מייד לאחור; נטלתי את מגבעתי, ולאחר מהלך ארבעה מילים הגעתי אל פשפש גנו של היתקליף ממש ברגע שהחל השלג להמטיר פתותי נוצה ראשונים.

על אותו ראש גבעה קודר הייתה האדמה קשה מכפור שחור, והקור העביר צמרמורת בכל איבריי. הואיל ולא הצלחתי לסלק את השרשרת, קפצתי מעל לפשפש, ולאחר שעברתי במרוצה את השביל המוגבה המרוצף ששיחי דומדמניות גדלים פרא לצדדיו, דפקתי בדלת לשווא עד שדוו מפרקי אצבעותיי והכלבים ייללו.

"נבזים שכמותכם!" קראתי ביני לביני, "מגיע לכם שיבודדו אתכם לצמיתות מבני מינכם בגלל התנכרותכם הגסה למידת הכנסת אורחים. אני, על כל פנים, לא אסגור את דלתי על מסגר בשעות היום. לי לא אכפת - אני איכנס!" נחוש החלטה תפסתי אפוא בסגר המנעול וטלטלתי אותו בכוח. ג'וזף חמוץ הפנים שרבב את ראשו מאשנב עגול של האסם.

"מה אתה מרעיש?" צעק. "האדון ירד למכלאה. גש מסביב עד הקצה למטה, אם אתה רוצה לדבר איתו."

"אין איש בפנים שיפתח את הדלת?" קראתי לעומתו.

"אין איש חוץ מהגיברת: והיא לא תפתח אפילו שתמשיך לעשות רעש עד הלילה."

"למה? אתה לא יכול לומר לה מי אני, אֶה, ג'וזף?"

"לא! אני לא מוכן להתערב בזה," מלמל הראש ונעלם.

השלג גבר. תפסתי בידית לנסות עוד פעם; והנה הופיע בחצר מאחור צעיר אחד בלי מקטורן וקלשון על שכמו. הוא קרא אליי שאלך בעקבותיו, ולאחר שעברנו בתוך מכבסה אחת ובשטח מרוצף ובו סככת פחמים, משאבה ושובך יונים, הגענו לבסוף לחדר הענק, החם והצוהל שבו נתקבלתי קודם. אש עצומה של פחמים, כבול ועץ הפיצה שם זיו משיב נפש, וליד השולחן, שערוך היה לארוחת ערב דשנה, שמחתי לראות את ה'גיברת', נפש שעד אז לא חשדתי כלל בקיומה. החוויתי קידה וחיכיתי, מתוך סברה שתציע לי לשבת. היא נשענה לאחור בכיסאה והביטה בי, בלי נוע ובלי אומר.

"מזג אוויר סוער!" הערתי. "אני חושש, מרת היתקליף, שהדלת סבלה בגלל אדישותם הרשלנית של המשרתים: עבדתי קשה עד ששמעו אותי."

היא לא פצתה פיה כלל. אני בהיתי - גם היא בהתה; על כל פנים, נעצה בי את מבטיה בקרירות חסרת כל התחשבות, מביכה ובלתי נעימה מאין כמותה.

"שב," אמר הבחור בנהימה. "הוא ייכנס עוד מעט."

נעניתי לו; והמהמתי, וקראתי לכלבה המרשעת יוּנוֹ אשר הואילה, בפגישה שנייה זו, להזיז את קצה זנבה לאות שהיא מזהה אותי.

"חיה יפה!" הערתי שוב. "האם את מתכוונת לוותר על הגורים, גבירתי?"

"הם אינם שלי," אמרה בעלת הבית החביבה, ונעימת תשובתה הייתה דוחה יותר מזו שהיה היתקליף עצמו מסוגל לה.

"אה, אם כן אלה חביבים עלייך?" המשכתי, בפנותי אל כר משונה הגדוש יצורים דומים לחתולים.

"בחירה מוזרה של חביבים!" הפטירה בבוז.

לרוע המזל הייתה זו ערמה של ארנבות מתות. המהמתי שוב והתקרבתי אל האח, תוך שאני חוזר על דבריי באשר למזג האוויר הסוער בערב זה.

"לא היית צריך לצאת החוצה," אמרה, תוך שהיא קמה ומורידה ממדף האח שתיים מן הקופסיות הצבועות.

במקומה הקודם הייתה מוסתרת מן האור; עכשיו ראיתי בבירור את כל קומתה וקלסתר פניה. דקת גו הייתה, וככל הנראה בדוחק הגיעה לפרקה: גזרה נהדרה ופנים קטנים כלילי יופי שמעודי לא זכיתי לחזות בשכמותם; תווי פנים קטנים נאים מאוד; תלתלי פשתן, וביתר דיוק תלתלי פז, שמוטים רפויים על צווארה הענוג, ועיניים שאילו הייתה הבעתן נעימה אי אפשר היה לעמוד בפניהן. למזלו של ליבי הנוח להתרשם היה הרגש היחיד שהפיקו מרחף בין בוז למין ייאוש, שמוזר היה במיוחד להבחין בו שם.

הקופסיות היו כמעט מחוץ להישג ידה, ואני קרבתי לעזור לה; היא הסתובבה אליי כפי שינהג אולי כיליי אם ינסה מישהו לעזור לו לספור את זהבו.

"אני לא זקוקה לעזרה," התיזה, "אני יכולה להגיע אליהן בעצמי."

"סליחה!" מיהרתי להשיב.

"הוזמנת לתה?" התריסה לאחר שקשרה סינר מעל שמלתה השחורה והנקייה, ועמדה ובידה כף מלאה עלי תה נטויה מעל לתיון.

"אשמח לשתות מעט," עניתי.

"הוזמנת?" חזרה ואמרה.

"לא," אמרתי בספק חיוך. "את היא שצריכה להזמין אותי."

היא החזירה את התה למקומו, לרבות הכף, ובמצב רוח נרגז שבה אל כיסאה; מצחה היה חרוש קמטים, ושפתה התחתונה האדומה משורבבת, כילד המוכן לפרוץ בבכי.

הבחור העטה בינתיים על עצמו מלבוש עליון מרופט לגמרי, ניצב זקוף מול האש הבוערת ומזווית עיניו השפיל אליי מבט, ממש כאילו הייתה איזו איבת עולם בינינו. התחלתי לפקפק אם הוא משרת או לא: לבושו ודיבורו כאחד גסים היו, משוללים כל שמץ מן היוהרה שאפשר היה להבחין בה אצל האדון והגברת היתקליף; תלתליו העבותים והחומים גסים היו ובלתי מסורקים, פאות זקנו פשטו בזעם על לחייו, וידיו היו שחורות כידי פועל פשוט: אף על פי כן היה מנהגו חופשי, שחצני כמעט, והוא לא גילה אף שמץ משקידתו של משרת המשמש לפני עקרת הבית.

באין ראיות ברורות למעמדו העדפתי להתעלם ממנהגו המוזר; וכעבור חמש דקות נכנס היתקליף ובמידת מה הקל עליי את המועקה.

"אתה רואה, אדוני, באתי כמובטח!" קראתי, מעמיד פנים צוהלים. "ואני חושש שבגלל מזג האוויר איאלץ להישאר חצי שעה, אם תיתן לי מחסה בזמן הזה."

"חצי שעה?" אמר, מנער את הפתותים הלבנים מעל בגדיו. "אני מתפלא שבחרת לטייל בעיצומה של סופת שלג. לא ידעת שאתה עלול לתעות בביצות? אנשים שהשבילים בשטחי הבּוּר האלה נהירים להם תועים לעיתים קרובות בדרכם, בערבים שכאלה, ואני יכול לומר לך שברגע זה אין כל סיכוי לשינוי."

"אולי אחד הנערים יוכל להיות לי מורה דרך, ויוכל להישאר בחווה עד הבוקר - תוכל להקצות לי אחד מהם?"

"לא, לא אוכל."

"הו, באמת! אם כן, אני מוכרח לסמוך על חוכמתי שלי."

"אהה!"

"את תכיני כבר את התה?" הפגיע בעל המקטורן המרופט, בהעבירו את מבטו הנזעם ממני אל העלמה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*