מתכת ואש 1 - חייל מתכת

פרק 1

"אם נמצא דרך," אני אומרת, ומאשרת את התוכנית.

קאי מהנהן. "כן, אבל אף אחד לא יורד לבד." הוא אוסף את שערותיו הבלונדיניות בפקעת גבוהה ומסתכל על מֶסֶר. "ברור?"

מסר מסתכל על בבואתו במראה הקטנה התלויה מעל קערת הרחצה, מלטף את סנטרו המגולח למשעי ומחייך אל קאי. "אתה מפחד שנעשה חיים בלעדיך?"

"בבקשה תהיה רציני לעשר דקות," גוער בו קאי.

ספינת הסחר נוטה על צידה וכולנו נאחזים בעמודים כדי להתאזן.

כשהספינה מתחילה להתיישר, אני מאבדת אחיזה והיד שלי נוחתת על אחת המַחראות. אני פולטת קול של גועל וממהרת להזדקף ברגע שהספינה מתייצבת. אני הודפת את מסר בכתפי ותוחבת את ידיי למי הסבון הנותרים. הגלים הולכים ונעשים גבוהים ככל שאנחנו מתקרבים ליבשה. זאת הסיבה שרוב החניכים נאספו על הסיפון, להוטים לראות את קו החוף לראשונה בחייהם.

מסר מניח יד מרגיעה על כתפו של חברו הטוב. "או שכולם יורדים או שאף אחד לא יורד," הוא אומר.

ההבזק הנדיר בעיניו של מסר משדר שליטה עצמית. קמטי הדאגה שבין גבותיו של קאי מתיישרים מעט כשהוא מעביר לי את המגבת לייבש את ידיי. אני מרגישה שהידיים שלי עדיין מלוכלכות, אבל מסלקת את המחשבה מראשי. ממילא אין לי מה לעשות בנידון.

"זכרו, קודם כול נסקור את השטח," אומר קאי. "נעשה הערכת מצב. ננסה לחדור ליבשה רק אם נהיה בטוחים לחלוטין שיש דרך לעשות את זה בלי שיתפסו אותנו."

"לי אין בעיה עם זה," אומר מסר ומניח יד על החזה. "אתם, לעומת זאת, כבר הוכחתם שאתם גרועים."

אני מגלגלת עיניים לעבר הבבואה שלו במראה. "יום אחד ייגמר לך המזל."

אני מנסה לאלף את השערות הסוררות שחמקו מהצמה שלי, אבל זה אבוד. שערי מעולם לא היה צייתן; עוד מרגע שיצא איתי לאוויר העולם — בצבע נחושת — בניגוד לבלונד הנפוץ בקרב בני עמנו.

הקולות מעלינו גוברים בעוצמה, תערובת של התרגשות והלמות צעדים חודרת דרך תקרת הסיפון.

קאי תופס את כתפיי ומסובב אותי אליו. "המשימה הראשונה שלנו היא לבדוק את השטח," הוא אומר לפני שהוא משחרר אותי. "אל תעשי שום דבר פזיז. יהיו לנו עוד הזדמנויות."

לא ברור אם הוא מנסה לשכנע אותי או את עצמו. השוק מתקיים רק פעם בשנה, מאז נידו את עמנו והגלו אותו מהיבשה לפני מאה שנה. שתי קבוצות מקרב בני אָלאהה זוכות להשתתף בו: השומרים, שמשגיחים על המסחר ועל שינוע הסחורות, ובוגרי מסלול ההכשרה לשומרים. אנחנו חמישים ושישה חניכים בסך הכול, ורובנו נחכה עוד עשורים רבים עד שנראה שוב את היבשה, אם בכלל. רק קומץ מכלל שומרי אלאהה נבחר בידי הקברניט לשוב לשוק מדי שנה.

היום הזה עשוי להיות התקווה היחידה שלנו.

"כדאי שנעלה לפני שישימו לב שנעלמנו." מסר שוב לובש את חיוכו, סימן ההיכר שלו. "אה, ויכול להיות שאמרתי לאורורה שהיא יכולה להצטרף."

קאי ואני מחליפים מבטים כעוסים. אנחנו מביעים את אי־שביעות הרצון שלנו אבל הוא כבר מתקדם, חוצה את התאים הפנימיים ועולה במדרגות לסיפון העליון לפני שאנחנו מספיקים להדביק אותו. כל טיעוני הנגד שלנו נשכחים ברגע שאנחנו רואים את הנוף שנגלה לעינינו.

יבשה.

שום דבר לא הכין אותי להבדלים הבולטים בין קו החוף הסלעי לבין הבית שלנו בין העצים באָלאהה. כל הרישומים והציורים שראיתי מחווירים לעומת מראה עיניי.

וכאילו מישהו הטיל כישוף, הקולות הנרגשים דוממים בבת אחת כשהספינה מזדחלת לעבר החוף.

אני מותחת את צווארי ומנסה להכיל את המראה שנגלה לפניי, מעולם לא הרגשתי כה קטנה וחסרת חשיבות כפי שאני מרגישה עכשיו, אל מול הטבע האיתן. ואז אני רואה אותו — הסדק בצוק האבן, כאילו ענק הכה בגרזן, שיסף את היבשה בדיוק באמצע וחצה את האדמה לשניים.

"זה מטורף," ממלמל מסר.

השוק מתקיים על רציף גדול באמצע הסדק. והרציף משתרע עד קו האופק, משפת צוק אל שפת צוק, כמו נקודת מפגש ניטרלית בינינו — בני אָלאהה — לבין בני קֶנטָה.

חולפות עוד כמה שעות עד שצי הספינות הקטן שלנו מנווט בין שוברי הגלים החוסמים את הדרך ומצליח לעגון. שומרים מנמיכים את כִּבְשֵׁי הירידה כדי שהגברים יפרקו את מטען הדגים שגררנו כל הדרך הנה. אחד המפקדים נובח פקודות בעוד הרשתות מורמות מהמים והשלל מועמס על הקרונות הממתינים; סחר החליפין יתקיים אחרי שהקברניט ינהל משא ומתן עם מלך קֶנטה על המצרכים הדרושים לנו. בדרך כלל מדובר בחיטה ותוצרת טרייה.

חיכיתי ליום הזה כל חיי, ואפילו קינן בי ספק קטן ששוכני היבשה הם רק מיתוס. אבל המזח ההומה מעמיד אותי על טעותי.

בני קֶנטה, הלבושים בבגדים בגזרות משונות ובצבעים עשירים, הם אולי היצורים היפים ביותר שראיתי מימיי. ואם לשפוט על פי המלמולים של חבריי להכשרה, שמתגודדים על הסיפון ומחכים לפקודה לרדת, הם המומים בדיוק כמוני.

"אל תיתנו לבגדים היפים ולתכשיטים להטעות אתכם," אומר גראמבל, המדריך שלנו, שצועד הלוך ושוב על הסיפון בידיים שלובות מאחורי הגב. "הם אכזריים לא פחות מהדיונונים הענקיים."

אני שומרת את גלגול העיניים לעצמי. אין דבר מפחיד יותר מהדיונונים הענקיים, שלפי השמועות שוכנים באזורים המרוחקים ביותר של האוקיינוס. מקום מושבם לא ידוע, וגם לא מוצאם. העדות היחידה לקיומם הן הסירות הנטושות שהם משאירים אחריהם — צפות חסרות מטרה על פני המים, ללא נפש חיה על סיפונן. אומרים שהמים בולעים את גופותיהם של אנשי הצוות כך שלא נותר מהם זכר. וגם הסירות לא תמיד נשארות. לאורך שנות התבגרותי שמעתי את חבריי ללימודים מתלחששים על כך שזה היה גם גורלם של ההורים שלי, אבל לדעתי מדובר בלא יותר מאגדה שמספרים לפני השינה כדי להפחיד את ילדי אלאהה. תמונת הזרוע השחורה המתפתלת מבעד לחלון חדר השינה עושה פלאים כגורם מרתיע לילדים, גם לפרועים מביניהם. אבל בניגוד לדיונון ענק, שמסוגל לכאורה לגרור ספינה שלמה למעמקים, בני קנטה נראים...

רגילים לגמרי. אני לא יודעת למה ציפיתי בדיוק, אבל הם בכלל לא דומים ללוחמים הקשוחים ולמודי הקרבות שתוארו בשיעורי ההיסטוריה שלנו. אותם אנשים, שלאחר מלחמה עקובה מדם לצד בני שלוש הטריטוריות האחרות, גירשו את בני אלאהה לגלוּת באוקיינוס, כשברשותם רק הבגדים שלגופם וכמה ספינות. יחד עם זאת, המון החיילים הגודשים את הרציף ומוצבים ברחבי השוק בהחלט נראים כאילו הם לא מתכוונים לאפשר לנו לדרוך על אדמתם. הם ירשו לנו להתפרש על מקטע המזח הצף על פני המים, לכל היותר.

באור השמש המסנוורת, אני מוצאת את קאי על הטיילת. הוא ירד מוקדם יותר לתדרוך עם השומרים בדרגתו. שערו הזהוב התכהה מזיעה באזור הרקות. עיניו מתרוצצות על פני הסירות וסורקות את בני קנטה הסמוכים אליו, עד שהן נוחתות עליי. הוא נראה... מהמם.

קאי היה רשאי לעלות ליבשה עם כיתת הבוגרים בשנה שעברה, כשמלאו לו שמונה־עשרה, אבל הוא חיכה לי ולמסר, בתקווה שנצליח לחדור ליבשה ביחד.

גראמבל ממשיך להכין את הכיתה. "כשנגיע לרציף, אל תתפזרו. תקפידו להישאר בקבוצות של ארבעה לכל היותר, או לכל הפחות בזוגות. תהיו נחמדים, אבל לא יותר מדי. באנו לסחור איתם בשלום, לא לרכוש לנו אויבים. ברור?"

כולנו מהנהנים.

גראמבל שולף ארנק ומפקיד ארבעה מטבעות נחושת בידיו של כל אחד מאיתנו. "אל תבזבזו הכול במקום אחד." חיוך יבש, נדיר, מתפשט על פניו כשהוא מתרחק ומשחרר אותנו. "להיות אלאהה!" הוא מכריז ומצמיד אגרוף לחזה.

משלום ועד להתראות, מתנחומים ועד ברכות, כולנו אחד.

אנחנו חוזרים על הסיסמה פה אחד — להיות אלאהה — מפרקים את השורות, מתפזרים ועוקבים אחרי גראמבל בכֶּבֶשׁ היורד אל הרציף. ליבי הולם בחוזקה בחזי. אני מציצה אל קאי ואל בני כיתתי, שהוכשרו לשמור על קור רוח ולא לחשוף רגשות. הבהלה וההתלהבות הגועשים בעורקיי עומדים בסתירה מוחלטת להבעות האטומות סביבי.

אחרי שבועות של הפלגה בים הפתוח, קורות הרציף מוצקות תחת רגליי. בטני הריקה מתכווצת כשניחוחות המאכלים והתבלינים הנישאים מהשוק חודרים אל נחיריי.

קאי מתקרב אליי, אל מסר ואל אורורה. הוא כנראה קלט את סערת הרגשות שלי, כי הוא לוחץ את מפרק כף ידי בעידוד. אני מתנתקת מההמולה סביבי, מתמקדת בעיניו האפורות המוכרות, הדומות כל כך לעיניי — המכנה המשותף היחיד שלי עם בני עמנו. הן בטוחות ומנחמות, עיניים של חבר.

"אני לא יודע מה איתכם," הוא אומר ומפיג את המתח בעזרת החיוך המפורסם שלו, "אבל אני הולך לאתר את דוכן האוכל הראשון שלא מוכר דגים, ולאכול עד אובדן הכרה."

העליזות שלו מדביקה את הקבוצה וכולם ממלמלים בהסכמה. קאי הוא מנהיג מלידה והקברניט העתידי של בני אלאהה, וכולם נושאים אליו עיניים.

רק בזכותו אני נמצאת כאן. יש מעט מאוד שומרות, ואם מביאים בחשבון את השושלת שלי — או ליתר דיוק את היעדרה — איש מלבדו לא היה נותן לי סיכוי להתחרות על הזכות הזאת, לא כל שכן לקבל אותה.

מסר מחייך מאוזן לאוזן וסוטר לקאי בכתפו. "למה אנחנו מחכים?"

אנחנו פונים לעבר הטיילת ורואים את הדוכנים המסודרים בשורות משני צידי הרציף. מעליהם מתנוססים דגלים שמייצגים את המשפחות המשתתפות ביום המסחר היחיד הזה. הסקרנות שלי גוברת מדוכן לדוכן כשאני רואה את המאכלים, הבגדים, התכשיטים ושאר הסחורות המוצגות לראווה.

חיילי קנטה, עטויים שריון וחמושים בסכינים וחרבות, מסיירים בשוק. אחדים מהם חובשים קסדות מתכת שמסתירות את פניהם, מלבד חרך קטן לעיניים. הם מקרינים משהו על־אנושי, כאילו כל דבר — או כל אחד — יכול להסתתר מתחת לקסדות האלה.

חייל אחד נועץ מבט בקאי מבעד לחרך הזעיר, ובוחן אותו מכף רגל עד ראש. קאי שומר על יציבה נינוחה, אבל אני רואה שהוא נדרך תחת המבט הבוחן, ותוהָה אם החייל מבין שהוא מביט בבנו של הקברניט, שאינו זקוק כלל לסמלים או תכשיטי יוקרה.

אורורה מדברת, ונימת בוז משתרבבת לקולה. "קצת מוגזם, בהתחשב בעובדה שאסור לנו להסתובב עם חפצים חדים." היא זוקרת גבה ולוטשת מבט בחייל סמוך.

הוא מסיט את עיניו ראשון; לא פלא, בהתחשב במבט הנוקב שלה.

"אורורה," נוזף בה קאי. "אני הראשון משושלת רֶן שנכנס לשוק. הם נוהגים בחוכמה שהם מתכוננים לזה."

היא מגלגלת עיניים. "אנחנו אלה שנמצאים בשטח אויב."

"יש לנו חצי יום לפני שיכלאו אותנו שוב בספינה, ואני ממש לא מתכוון לבזבז אותו על בהייה," אומר מסר וצובט את מותנה של אורורה. "חוץ מזה, כולנו יודעים שאת לא זקוקה לחפצים חדים כדי להפחיד אנשים."

היא מנסה להכות אותו בכתף, אבל הוא צוחק ומצליח לחמוק. קאי נוגע בי קלות, מגע שמעביר צמרמורת במעלה גבי, ואז מוביל אותי על פני שורת החיילים ומרכין את ראשו לאות כבוד.

אף אחד לא מניד בראשו בחזרה. בני קנטה אולי דומים לנו, אבל אין ספק שהם גסי רוח.

"תסדרי את הפרצוף שלך, ברין."

אני מאלצת את עצמי להירגע ולובשת חיוך ביישני. "זה היה מעליב פחות אם הם היו פשוט יורקים לנו בפנים."

"פנינו לשלום," מזכיר לי קאי, אבל נשקם ומבטם הקפוא אומרים אחרת.

אנחנו מחויבים לציית להם — לאותם אנשים שנידו אותנו — ולהעמיד פנים שאנחנו אסירי תודה על נדיבותם, ועל כך שהם מרשים לנו לנהל איתם סחר חליפין, כאילו הם לא הסיבה שבגללה אנחנו מלכתחילה נמצאים על סף רעב מתמיד. אם כי, יש להודות שהם מתייחסים אלינו יפה יותר משאר הטריטוריות. בני מֶיילי הפנו לנו עורף, סְטְרוּ נכנעו למרותם של קנטה בכל דבר ועניין, ורויסון אמנם טוענים שהם בעלי בריתנו, אבל לא טורחים להושיט לנו יד.

מסר מוביל אותנו לדוכן סמוך שמציע מבחר מאפים: עוגות פירות, פשטידות ולחמניות קלועות בזיגוג סוכר. תשומת הלב שהוקדשה לכל מאפה ומאפה ניכרת היטב, והפה שלי מתמלא בריר כשאני רואה אותם.

מסר מטיח את ארבעת מטבעות הנחושת שלו על דלפק העץ ומושך את תשומת ליבה של המוכרת. "תני לי כל מה שנכנס בסכום הזה."

התלהבותו המוגזמת של מסר מדאיגה אותי, אבל אני נרגעת כשאני רואה שהחיוך שלו מרכך את הבעתה של הנערה. היא תוחבת את שערה הכהה מאחורי האוזניים ושואלת במבטא כבד אם הוא אוהב שזיפים מיובשים.

מסר, שלא טורח להפגין רגישות תרבותית כפי שהורו לנו, מרחיב את חיוכו הפלרטטני. "אני אוכל כל דבר שיש בו סוכר, מותק."

אם אני לא טועה, סומק קל עולה בלחייה המנומשות של הנערה. עגילי זהב וכסף מעטרים את אוזניה ואת גבותיה, והיא עונדת טבעות על כמעט כל אחת מאצבעותיה. היא פורשת נייר שעווה, מלקטת מאפה אחד מכל סוג ועוטפת אותם במעין שקיק מאולתר, אבל מסר משמיד אותו בן רגע ותוחב את המאפה הראשון לפיו בשלמותו.

הוא לועס וגונח מעונג, הסוכר נושר מסנטרו, ואז מרכין את ראשו בהודיה, מצמיד את אצבעות שתי הידיים בצורת משולש וממלמל בפה מלא.

"את אלילה."

הלחיים החיוורות מאדימות עוד יותר, והנערה גומלת לו בקידה קטנה. נראה שכל הנשים — בנות קנטה ואלאהה גם יחד — נשבות בקסמיו של מסר.

הנערה מסתכלת עליי, הלקוחה הבאה שלה, ואני סוקרת את האפשרויות העומדות בפניי. אני מתפתה לנהוג כמו מסר ולבזבז את כל כספי על העוגות. זאת שבצבע לוונדר נראית טעימה במיוחד, אבל גם ריבועי השוקולד נראים אלוהיים.

הבל פיו של קאי מצמרר את עורפי כשהוא מרכין את ראשו מעל כתפי ולוחש באוזני. "במקרה יש לי כמה מטבעות מיותרים."

אני נועצת מבט במאפים, מעמידה פנים שקרבתו לא מערערת את שלוותי. "לא ציפיתי לפחות מבן הקברניט המפונק."

דבר אחד בטוח — אביו של קאי מפנק את היורש היחיד שלו.

קאי מצחקק. "אני אולי מפונק, אבל אני גם נדיב מאוד," הוא אומר, וקולו מעמיק ללחישה נמוכה, כאילו קושר איתי קשר. "קחי מה שאת רוצה."

אי לכך אני בוחרת ארבעה ריבועי שוקולד, אחד לכל אחד מאיתנו. אנחנו משיקים אותם זה בזה לברכה.

"להיות אלאהה!" אומר מסר.

"להיות מחוץ לספינה הארורה הזאת," אני מתקנת.

אורורה מעקמת את האף. "לגמרי."

כולנו נוגסים במאפים ומתמוגגים. אני נוגסת חתיכה גדולה מדי, ומחצית ממילוי השוקולד הרך נוחתת על הארץ.

"ארנבות ארורות," אני מסננת.

מסר מעווה את פניו. "זה נשמע מוזר בכל פעם שאת אומרת את זה."

אורורה תוחבת את שארית המאפה לפיה רגע לפני שהוא מתפרק. "זה גם בכלל לא הגיוני."

אני משפשפת את ידיי כדי להיפטר מהפירורים ומושכת בכתפיי. "וזאת בדיוק הסיבה שאני אוהבת את הביטוי הזה."

אנחנו מוצאים רוכל שמגיש תה אוכמניות וממשיכים לאכול ולשוטט בשוק. נראה שבני קנטה הרגילים לא חוששים מפנינו כמו החיילים. למעשה, הם מתייחסים אלינו כאילו איננו קיימים עד שהם נתקלים בנו, וגם אז הם מתייחסים אלינו בסובלנות.

החצאיות והשמלות של הנשים מהפנטות אותי. הן מתבדרות סביב רגליהן באורכים ובצבעים שונים כשהן עובדות או מסתובבות בין הדוכנים, ואחדות מהן עונדות מחרוזות ושאר תכשיטים.

מעולם לא הקדשתי מחשבה רבה לבגדים שאני לובשת, אבל עכשיו, בעל כורחי, אני מרגישה שהמכנסיים והחולצה שלי לוקים בחסר. אפילו השיער, שהשמש תמיד קופחת עליו, והוא קלוע בצמה שמגיעה עד אמצע הגב, מחוויר לעומת הצמות המושקעות והמסוגננות של נשות קנטה.

קאי עוקב אחר מבטי ודוחף אותי בכתף. "את חברה במשמר של אלאהה — בגדים מגונדרים לא מתאימים ללחימה."

"אלא אם כן את רוצה להיראות מגוחכת," מוסיף מסר, שתמיד חייב לדחוף את האף ולהביע דעה.

בחום הזה נדמה שלוחמת בשמלה תיראה מגוחכת פחות מהחיילים עם דליי המתכת הענקיים על הראש.

אנחנו ממשיכים לשוטט בטיילת, מסיבים את המבט מצד לצד ומחפשים פתח מילוט ליבשה. על רקע הצוקים הנוקשים, החיילים הפזורים מסביב למתחם השוק נראים כמו מפגן כוח מטופש. אבני הצוקים אחידות וחלקות מכל סדק או פגם. אין אפילו חרך או בליטה שמאפשרים נקודת אחיזה, כך שהטיפוס לא בא בחשבון.

"הם כנראה גוררים לכאן את הכול איכשהו."

קאי לא מגיב להערה של מסר. והוא גם לא צריך. כולנו מגיעים לאותה מסקנה עגומה: ייתכן שלא נמצא דרך.

אף פעם.

אנחנו מעמיקים אל לב השוק, עד שאנחנו רואים קהל מקיף רחבת ריקודים מאולתרת באמצע הרציף, ונדחקים אל חזית המעגל. על הבמה הקטנה עומדים נגנים עם כינורות, מפוחיות ותופי עור מתוחים. חצאיות הנשים מתנופפות סביבן כשהן רוקדות.

זה מראה מדהים. הרקדנים מסתדרים בשורות ומתפזרים לסירוגין, מגששים אחר בני זוג בעזרת הידיים, בלי לראות אותם בכלל. חיוך וצחוק מאירים את פניהם, והאושר קורן מהם כשקצב המוזיקה גובר. הם רוקדים מהר יותר ויותר, עד שכבר לא מצליחים לעמוד בקצב, ורק אז אני מבחינה בטעויות. צעד מפוספס, יד נותרת ללא מענה, רגל כושלת.

פתאום המוזיקה נקטעת, ואיתה הריקודים. הקהל פורץ במחיאות כפיים ואנחנו מצטרפים, והרקדנים צוחקים ומחייכים, קדים זה לזה לפני שהם מתפזרים. אחת הנשים חולפת בסמוך אליי, ואני מושיטה יד ומלטפת את בד החצאית שלה. הנגיעה קצרצרה, אבל היא מרגישה לי כמו מים הזורמים בין אצבעותיי.

כנר בודד מתחיל לנגן נעימה רכה, וכמה זוגות שנשארו על רחבת הריקודים מתנועעים לפי הקצב.

קאי אוחז בידי. "תרקדי איתי." אני זוקרת גבות בהפתעה. "כאן?"

זו תהיה הפרה בוטה של ההגבלות שבני אלאהה נוטלים על עצמם בגיל שתים־עשרה, כשהם מסיימים את בית הספר היסודי, ומחויבים להן עד שהם מגיעים לפרקם. בין היתר, חל איסור על כל מגע אינטימי עד לטקס השידוך, שנערך בגיל שמונה־עשרה.

הטקס קרוי על שם ״ברית השידוך״ האגדית. ברוב המקרים מדובר בשידוך אסטרטגי, שמתקיים אחרי משא ומתן בין המשפחות, ולא מתוך אהבה. במקור הוא נועד למנוע העמדת צאצאים בין קרובי משפחה, אבל כיום הוא משמש להאטת קצב דלדול האוכלוסייה, ההולך וגובר. בסביבה מבודדת, אנשים נוטים להתרבות יותר כשמאלצים אותם להינשא בגיל צעיר.

קאי נועץ בי מבט. "מי ידווח עלינו? הפקודים שלי?"

אני מסתכלת סביבי ורואה שרוב השומרים והחניכים מסתכלים על הלהקה ועל הקהל. אני מעיפה מבט אל מסר ומעבירה לו את כוס התה שלי. כרגיל, אני נותנת לקאי להוביל, והולכת אחריו אל רחבת הריקודים. הזוגות האחרים מחייכים אלינו בנימוס כשאנחנו מתמקמים ביניהם על רחבת לוחות העץ, שנשחקו משנים של צעידה עליהם.

"היי," אומר קאי ומרים את הסנטר שלי באצבעו. "רק את ואני."

המבט שלו לא נוטש אותי לרגע כשהוא מדרבן אותי להיכנס לקצב. תנועותינו פחות מרשימות כי הבגדים שלנו לא מתנופפים, אבל אני עוצמת את עיניי ומכריחה את גופי לנוע עם גופו של קאי, מבקשת ממחשבותיי להאט. אני מתמקדת במגע ידו על מותני ובריח הבית שעדיין אופף את עורו וב — אלים אדירים, החומות פשוט גבוהות מדי.

"ברין, תסתכלי עליי," דורש קאי. אז אני נשמעת לו ופוקחת את עיניי בבת אחת.

"אני אגן עלייך לנצח."

הוא חושב שאני מפחדת שינזפו בי — ואני אמורה לפחד, כי ההשלכות של הפרת הכללים של אלאהה חמורות מאוד — אבל אני לא מפחדת מעבודת פרך או ממעצר.

"זאת לא תהיה הפעם הראשונה שיעצרו אותי," אני אומרת, ומשתדלת לשדר אדישות. "וגם לא השנייה."

אבל העמדת הפנים שלי כנראה גרועה מאוד, כי קאי אפילו לא מחייך כשאני מעלה באוב את הפעם האחרונה שגזרו עלינו לילה במעצר. זה היה אחרי שגנבנו תחתונים מחבלי כביסה וקשרנו אותם לתורן באמצע הסיפון הראשי, מתחת לדגל אלאהה. התעלול לא הצדיק את המחיר ששילמנו.

אך מה שלא ציפיתי לו הן המילים שיוצאות מפיו מייד אחר כך. "ביקשתי מההורים שלי רשות לבחור בך בטקס השידוך."

ליבי קופא. "למה עשית את זה?" אני שואלת, קולי רועד.

"בחייך, ברי," הוא אומר, עיניו קודחות בעיניי. "אני בטוח שציפית לזה."

אני מנענעת בראשי.

מעולם לא הרשיתי לעצמי להשתעשע אפילו ברעיון שאתחתן, בטח לא מאהבה. אילפתי את עצמי להדוף מחשבות כאלה, ונעלתי אותן עמוק כל כך, שאפילו אני לא כבר בטוחה איפה הן נמצאות.

לרשותו של קאי עומד מבחר גדול של נערות, והמשפחות שלהן מתחרות על הזכות להינשא לו. לי אין משפחה. אין לי נדוניה. נישואים איתי לא יניבו שום תועלת. אני נמצאת בתחתית הרשימה.

למה שיבחר בי בכלל?

"המנהיג הבא של אלאהה לא יתחתן עם פרחחית."

הוא חורק שיניים אבל לא מפסיק לרקוד. "את יודעת כמה אני שונא שאת קוראת לעצמך ככה."

"זה מה שאני, קאי."

"לא נכון."

הוא מהדק את אחיזתו בגופי, אבל לא לוחץ עליי. אני בוחנת אותו, מחפשת רמז למזימה שהוא רוקם, אבל לא מוצאת בעיניו דבר מלבד ציפייה.

"את חכמה וחרוצה ויפה כל כך," הוא אומר, ומדגיש כל מילה כדי לוודא שהשתכנעתי ברצינות כוונותיו. "הפקודים שלי לוחשים את השם שלך מאחורי גבי, כי הם לעולם לא יעזו לבטא את רצונם לחזר אחרייך בפניי."

אני מסתכלת בעיניו, והרגש שהן מביעות לופת את חזי כמו מלחציים. קאי הוא החבר הכי טוב שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. הוא תמיד הגן עליי מפני כולם, כנראה גם במצבים שאני אפילו לא יודעת עליהם, אבל הוא מעולם לא רמז שהוא מעוניין בנישואים איתי. לא ככה.

אני מנענעת בראשי בערפול חושים. "זה אמיתי?"

הוא מסתכל עליי מלמעלה במבט רציני לגמרי. "את רוצה שזה יהיה אמיתי?"

תנועותינו נעצרות. שנים חיכיתי ליום הזה — שנים שהרגישו כמו חיים שלמים של ציפייה — להזדמנות להגיע לשוק השנתי, ליבשה, ודווקא עכשיו הוא בוחר להנחית עליי את הפצצה הזאת?

אני חורקת שיניים והודפת אותו בחזה בשתי ידיי. כשהוא לא זז, אני עושה זאת שוב, הפעם חזק יותר. הוא נתקל בזוג שרוקד מאחוריו, אבל לא מסיר ממני את מבטו גם כשאני מתרחקת.

עיניו מצטמצמות. "ברין —"

אני מרימה את ידי כדי לעצור אותו. הוא פותח את הפה אבל אני לא שומעת את דבריו כי אני כבר מסתובבת, מפלסת דרך בהמון ומנסה להימלט ממנו, לחמוק מכובד המבטים הננעצים בי.