הייתי שם

מבוא

דרכי לא נכתבה מראש. אף אחד לא תכנן עבורי את המסלול, ואני עצמי לא ישבתי מעולם עם דף נייר ועיפרון כדי לשרטט את השנים הבאות. חיי התנהלו כסערה שאת מסלולה לא ניתן היה לצפות, אך תמיד־תמיד נותרתי נאמן לעיקרון אחד פשוט: לא להיכנע לשגרה.

מעולם לא הלכתי בשביל שסומן מראש. מעולם לא הסכמתי לקבל את הנתיב המוכן, הסלול, הבטוח – זה ששאר האנשים פוסעים בו בשורה מסודרת, צעד אחר צעד, לעבר יעד שמישהו אחר קבע עבורם. תמיד בחרתי לפרוץ דרך משלי, גם כשלא ידעתי בדיוק לאן היא מובילה. היו רגעים שבהם הדרך שבחרתי נראתה מוזרה, אולי אף מטורפת בעיני הסובבים אותי. היו רגעים שבהם גם אני עצמי תהיתי אם לא טעיתי בבחירתי. אך כשאני מביט לאחור, אני רואה שדווקא הפניות הבלתי צפויות, הסטיות מהנתיב המתוכנן, ההחלטות שנראו נועזות מדי – הן אלו שעיצבו את חיי והפכו אותם למה שהם.

לא הייתה לי אסטרטגיה גדולה, תוכנית אב, מפת דרכים למשרות יוקרתיות או לתפקידים בכירים. מה שהיה לי הוא סקרנות בלתי פוסקת, רעב לדעת ולהבין, ואומץ – או אולי חוצפה – לומר “כן” להזדמנויות שאחרים היו מהססים להן. כך מצאתי את עצמי פעם אחר פעם במקומות שלא תכננתי להגיע אליהם, עוסק בדברים שלא דמיינתי שאעשה, פוגש אנשים שלא העזתי לקוות שאפגוש.

נולדתי בשנת 1943 בשכונת התקווה שבדרום תל אביב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. גדלתי בשכונת שפירא, בדרום רחוב נחלת בנימין, בשכונת קריית שלום.

הרחובות שבהם שיחקתי כילד היו צרים ומאובקים. הבתים צנועים והחלומות – גדולים. רק שנים אחר כך, כשמצבו הכלכלי של אבי השתפר במעט, עברה המשפחה למרכז תל אביב, לרחוב שלמה המלך, לא רחוק מכיכר דיזנגוף. המעבר הזה היווה קפיצת מדרגה חברתית, אם כי עדיין לא הצבנו את עצמנו בליגה של אלה שנולדו עם כפית זהב בפה.

כשהגיע הזמן ללימודי התיכון, נרשמתי לתיכון עירוני א’ בצפון העיר, שנחשב בשעתו לא רק לתיכון הטוב ביותר בתל אביב, אלא גם לקשוח ולתובעני מכולם.

ביום הראשון ללימודים, יום סתווי, נכנסתי לכיתה לבוש בחולצה לבנה שאימי גיהצה בקפידה יתרה. הבטתי סביבי והבנתי שנחתּי בעולם אחר לחלוטין משהכרתי עד כה.

“אתה החדש?” שאל אחד התלמידים, בוחן אותי דרך עדשות משקפיו העגולים.

“צבי,” הצגתי את עצמי. “צביקה פוֹרְטוּשׁ.”

הוא הציג את עצמו ואז הוסיף, “אבא שלי שופט בבית המשפט המחוזי. ואבא שלך?”

בלעתי את רוקי. “אבא שלי... הוא פקיד ממשלתי. בכיר,” מיהרתי להוסיף.

הפער היה מורגש בכל פינה. רמת הלימודים הייתה גבוהה פי כמה, אולי פי עשרה, ממה שהורגלתי. המורים הניחו שאנו כבר יודעים דברים שמעולם לא נחשפתי אליהם. בשיעור הראשון באנגלית, המורה פנתה אליי, “צבי, אולי תקרא לנו את הפסקה השנייה?”

הבטתי בספר. הלב הלם בעוצמה. המילים באנגלית צפו לפניי, מעורפלות. קראתי, אבל ההגייה שלי הייתה רחוקה מזו של חבריי לכיתה, שרבים מהם דיברו אנגלית שוטפת כאילו הייתה זו שפת אימם.

כשהשתתקתי, נשמע צחקוק קל מאחורי גבי.

“תודה, צבי,” אמרה המורה ביובש.

בעירוני א’, ששכן בצפון העיר, למדו ילדיהם של רופאים, של שופטים, של עורכי דין מצליחים – כיסיהם מרופדים בממון, ואילו אני הגעתי ממשפחה שאומנם לא הייתה קשת יום, אבל בוודאי לא הייתה עשירה.

בערבים, אחרי שסיימתי את שיעורי הבית – ונדרש לי זמן רב יותר מכל אחד אחר – הייתי נשאר ער עד מאוחר, יושב ליד השולחן הקטן בחדר, קורא וחוזר על החומר.

אימי הייתה נכנסת לפעמים, מניחה יד על כתפי. “צביקה, לך לישון. מחר יש לך בית ספר.”

“עוד מעט, אימא.”

“אתה מקשה על עצמך.”

“אימא, אני בסדר,” הייתי משיב, והמשכתי לכתוב, לתרגל ולשנן.

הבנתי שאין לי ברירה אלא לעבוד קשה יותר ולהשקיע יותר בלימודיי. הרצינות שלי – שחלק מחבריי לכיתה ראו בה חוסר יכולת להשתלב, אולי אפילו מוּזרות – הפכה לנשק הסודי שלי.

בהדרגה, הציונים התחילו להשתפר. מבחן אחר מבחן התשובות שלי נהיו מדויקות יותר, מנוסחות טוב יותר. גיליתי שיש לי זיכרון מעולה וכושר ניתוח חריף. את הפערים הלימודיים השלמתי בחריצות.

בכיתה י’ המורה לאנגלית החזירה לנו מבחן. היא חילקה את הדפים, ואז עצרה ליד שולחני. “צבי,” אמרה, והפעם הייתה הערכה בקולה. “100. מזל טוב.”

הרמתי עיניים, לא בטוח ששמעתי נכון. “100?”

“100,” היא חזרה על דבריה, מחייכת. “השתפרת באופן יוצא מגדר הרגיל.”

בהפסקה, ניגש אליי אחד התלמידים. “איך עשית את זה?” שאל ברצינות, ללא שמץ של לגלוג.

“עבדתי,” עניתי בפשטות.

“כן, אבל איך?”

“בכל ערב, כל מילה שלא הבנתי, חיפשתי במילון. כל כלל דקדוק כתבתי ושיננתי עד שנכנס לראש.”

הוא הנהן לאיטו. “אולי תוכל לעזור לי? אנגלית זה לא בדיוק הצד החזק שלי.”

חייכתי. “בשמחה.”

זה היה רגע מפנה. לאט־לאט הפכתי מ”החדש מדרום העיר” למישהו שאיתו רוצים ללמוד, מישהו שאפשר לסמוך עליו. הבנתי שאינטליגנציה היא לא רק מתנה מולדת – היא גם תוצר של עבודה קשה, של סקרנות בלתי נלאית, ושל סירוב להיכנע.

בכיתה י”א הייתי כבר בין התלמידים המצטיינים בכיתה, ובכיתה י”ב המורים התחילו לדבר עליי כעל אחד מהמבטיחים ביותר. כשהגיעה תעודת הבגרות, הציונים שלי היו בין הגבוהים בכיתה, גבוהים דיים כדי לפתוח בפניי כל דרך שארצה.

אבל החשוב מכול – למדתי שיעור שליווה אותי לאורך כל הקריירה שלי: רצינות, חריצות, ונחישות – אלה הם המפתחות האמיתיים להצלחה. הדרך שעוד עמדתי לעבור הייתה ארוכה, אך היא בהחלט החלה שם, בין הספסלים של עירוני א’, כשילד צעיר מדרום העיר החליט שהוא לא יירתע מאתגר, גדול ככל שיהיה.

פרק 1 – הפרקליטות הצבאית

בשנת 1966 הייתי סטודנט למשפטים בעתודה האקדמית הצבאית, עדיין אזרח. למדתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיימתי כבר שלוש שנות לימוד. השנה הרביעית שעמדה לפניי הייתה דלילה במיוחד וכללה מעט קורסים ומעט חומר לימודי.

מאחר שגרתי בתל אביב, נראה היה לי טבעי לעבור לשלוחה של האוניברסיטה העברית בתל אביב. באותם ימים אוניברסיטת תל אביב טרם הוקמה כמוסד עצמאי, והאוניברסיטה העברית הפעילה שלוחה בעיר. המעבר היה פשוט להפליא בהשוואה לסרבול הבירוקרטי של ימינו: לא היו מחשבים, לא היה צורך בטפסים אין־ סופיים, לא ועדות אישור. פשוט אספתי את התיק האישי שלי מירושלים, העברתי אותו לתל אביב והעניין הוסדר. כך היו הדברים נעשים באותה תקופה.

באחד הימים קיבלתי הודעה מפתיעה: הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף משנה מאיר שמגר, מבקש לפגוש אותי. לא היה לי מושג מדוע, והדבר עורר בי סקרנות מעורבת בחשש.

מפקדת הפרקליטות הצבאית – הגוף המשפטי העליון של צה”ל – שכנה באותם ימים בבניין ברחוב יהודה הימית ביפו. היה זה בניין ייחודי ורב־גוֹני, שאכלס תחת קורת גג אחת שלושה גופים שונים לחלוטין: את הפרקליטות הצבאית, את תחנת הרדיו גלי צה”ל, וכן שלוחה של הרבנות הצבאית הראשית.

המבנה היה מאורגן כך שבקומת הכניסה שכנה ספריית הפרקליטות הצבאית. מעליה, בקומה השנייה, ישב הפרקליט הצבאי הראשי עצמו. קומה נוספת הוקצתה לפרקליטות ולשלוחת הרבנות, ובקומה העליונה שכנו אולפני גלי צה”ל, משם בקעו קולות השדרנים והמוזיקה של התחנה הצעירה, ושם היו משרדיה. שנים מאוחר יותר, כאשר הפרקליטות והרבנות עברו לבסיס הקריה בתל אביב, התפרסה גלי צה”ל על פני כל הבניין. התחנה משדרת משם עד היום.

בתקופתו של שמגר, הפרקליטות הצבאית הייתה עדיין גוף קטן יחסית, אך השפעתה גברה והלכה. תפקידה היה כפול: מצד אחד, להשליט משמעת וסדר בצבא, ומצד שני, לשמש גוף אחראי על פירוש החקיקה הצבאית – חוק השיפוט הצבאי והחקיקות הנלוות לו.

הפרקליטות פעלה מתוך מחויבות למקצועיות מוחלטת, כדי ליצור מערכת משפטית עצמאית, אמינה ומכובדת בתוך הצבא. הצוות עסק במגוון רחב של נושאים: ניהול דיונים משפטיים צבאיים, ניסוח פקודות ותקנות, מתן ייעוץ משפטי למטכ”ל ולאלופים השונים וטיפול במקרים פרטניים של חיילים וקצינים. הפרקליט הצבאי הראשי, או נציגיו, נדרשו לכתוב חוות דעת משפטיות עבור המטכ”ל ועבור אלופי הפיקוד השונים.

בדומה למבנה הארגוני האזרחי, בכל אחד משלושת הפיקודים הצבאיים פעל פרקליט מחוזי – פרקליט מחוז הצפון, פרקליט מחוז המרכז ופרקליט מחוז הדרום. לצד כל אלוף פיקוד עמד יועץ משפטי, ובכל פיקוד היה קיים בית דין צבאי מלא, שהיה בית משפט לכל דבר. בבתי הדין הללו הועמדו חיילים לדין על מעשיהם, ממקרי רשלנות ועד לעבירות חמורות. בכל פיקוד פעל תובע צבאי ותחתיו תובעים זוטרים, צעירים בגילם או בדרגתם. התובע הצבאי הראשי, שמושבו היה בפרקליטות הצבאית הראשית, שימש המפקד המקצועי של כל התובעים הצבאיים והיה אחראי עליהם.

צוות של קצינים מוכשרים אייש את הפרקליטות, ביניהם דוב שפי1, שכיהן כראש מדור הדרכה, ואחרים, שתרמו להקמת התשתית המשפטית הצבאית.

שמגר עצמו היה משפטן יוצא דופן ופורץ דרך. אדם אינטלקטואל וחד־מחשבה, קפדן וסמכותי, שקידם ערכים של מקצועיות, רצינות, אמינות ודקדקנות משפטית קיצונית בכל פעולה. הוא האמין בחשיבות החוק והסדר הצבאי, ופעל במשך שנות כהונתו לבניית התשתית החוקית שתשמש את צה”ל בשנים הבאות.

כאשר הגעתי לבניין ברחוב יהודה הימית באותו יום, הייתי נבוך ושקשקתי כולי. מה שמגר יכול לרצות ממני? תהיתי.

נכנסתי למשרדו של הפרקליט הצבאי הראשי, והינה, לפניי עמד איש שכל נוכחותו הקרינה סמכות. מאיר שמגר היה גבה קומה, בעל שיער בהיר בגוון ג’ינג’י. לבושו היה פורמלי וקפדני – מדיו נושאי הדרגות מגוהצים למשעי, איש שעצם הופעתו הקרינה כבוד, משמעת ומקצועיות גבוהה. כבר בדקות הראשונות התברר לי שהוא גם קפדן ודקדקן בכל פרט ופרט, מסוג האנשים שאצלם אין מקום לאי־דיוקים.

הוא קיבל אותי בנימוס, הצביע על כיסא מול שולחנו המסיבי, והמתין עד שאתיישב. לא היו חיוכים מיותרים, לא ניסיונות להפיג את המתח. שמגר לא היה מסוג האנשים שמבזבזים זמן על נימוסים ריקים מתוכן.

“שמע,” פתח ישירות, מוותר על כל הקדמה מיותרת. קולו, קול בס עמוק, היה ברור וחד, “אני מבין שעברת לפקולטה למשפטים בתל אביב.”

“כן, אדוני,” השבתי, תוהה לאן הוא חותר.

“דע לך,” הוא המשיך, משעין את גבו לאחור בכיסאו ומביט בי היישר בעיניים, “אין לי דבר וחצי דבר נגד הפקולטה בתל אביב. זה מוסד הגון, ובו מרצים מכובדים. אבל אני מאמין באיכות הירושלמית. אתה בא משם, ונרשמת לעתודה כדי להיות סטודנט בירושלים.”

הוא הפסיק לרגע, נתן למילותיו לשקוע. ישבתי מולו, ממתין לרדת לסוף דעתו.

“אני חייב לומר לך,” הוא המשיך, והפעם קולו היה רך יותר, כמעט אבהי, אך עדיין נחרץ, “שאם תישאר בתל אביב – גם אז צה”ל בוודאי ישמח למצוא לך מקום בשורותיו. אתה סטודנט מוכשר, והצבא זקוק לאנשים כמוך.” הוא חייך חיוך דק, כמעט אירוני. “אבל לא יהיה זה בפרקליטות הצבאית.”

הדם אזל מפניי. התכוונתי לומר משהו, אך הוא הרים יד קלה, סימן שהוא טרם סיים. “שלא תבין אותי לא נכון,” אמר, והפעם בקולו נשמע גוון של הסבר, כמעט התנצלות. “אין מדובר בעניין אישי. זה עניין של עיקרון. הפרקליטות הצבאית היא גוף עילית, והיא דורשת רמה אקדמית מסוימת, תרבות משפטית מסוימת. אני לא יכול להתפשר על זה.”

כשהבחין במבט התמֵהַּ שעלה על פניי – תערובת של אכזבה, תדהמה ואולי גם כעס מתון – הוא חידד את דבריו. “אתה צריך לחזור לירושלים,” אמר, והפעם זו כבר הייתה הוראה. “או שישבצו אותך בצה”ל היכן שירצו – ויש המון מקומות טובים בצבא, אל תבין אותי לא נכון – אבל לא כאן.”

הייתי יכול להתווכח. הייתי יכול לטעון שהמעבר כבר נעשה, שאני גר בתל אביב, שהשנה הרביעית דלילה בקורסים ממילא. אבל משהו בדרך שבה הוא הסתכל בי, בנחישות השקטה שלו, בבהירות העמדה – גרם לי להבין שאין כאן מקום למשא ולמתן.

“אחזור לירושלים,” עניתי בפשטות.

הוא הניד בראשו, והפעם על פניו עלה חיוך אמיתי, חם. הוא קם, הושיט לי יד, ולחצנו ידיים. לחיצת היד שלו הייתה חזקה, עוצמתית, מלאת משמעות.

“אני סומך עליך, חביבי,” אמר וטפח על שכמי בחביבות. “אתה תעשה דברים גדולים כאן. אני יודע את זה.”

יצאתי מהבניין ברחוב יהודה הימית בתחושת הקלה מעורבת בהערצה עמוקה. המפגש עם שמגר, שהיה בדיוק מה שציפיתי ורציתי מהנהגה משפטית – סמכותי אך מתחשב, חכם אך נגיש, תובעני אך הוגן – הותיר בי רושם שלא נמחק לעולם. מצד אחד חשתי לחץ כבד: הידיעה שהעתיד שלי בפרקליטות הצבאית תלוי בהחלטתו, שאני חייב לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהוא קבע, שאסור לי לאכזב. מצד שני עלה בי ביטחון פנימי שלא הכרתי קודם לכן: שמגר האמין בי. הוא מצא בי פוטנציאל. הוא לא היה מבזבז את זמנו על אדם שלא היה שווה את זה. ההרגשה הזאת, שמישהו כמו מאיר שמגר רואה בי משהו מיוחד, חיזקה בי את ההחלטה להישאר בדרך המשפטית שבה בחרתי, ואף יותר מכך – לחתור למצוינות בכל צעד.

באותו שבוע, ושוב בלי שום טפסים או ועדות אישור, אספתי את תיקי האישי ממזכירות שלוחת הפקולטה בתל אביב. עשיתי את הדרך ההפוכה – באוטובוס מיושן, עמוס לעייפה ומתנדנד, במעלה ההרים, חזרה אל האוניברסיטה העברית בירושלים. כשהגעתי למזכירות, מסרתי את התיק.

המזכירה הביטה בי במבט משועשע. “חזרת?” שאלה.

“חזרתי!” הכרזתי, כמעט בגאווה.

היא חייכה, לקחה את התיק והכניסה אותו למגירה. “ברוך שובך,” אמרה, והיה בקולה גוון של אירוניה עדינה. “בפעם הבאה, תחליט פעם אחת.”

לא ידעתי זאת אז, אבל ההחלטה הזאת – לחזור לירושלים, להישאר נאמן לרמה האקדמית שדרש שמגר, לא להתפשר – הייתה אחת ההחלטות המכוננות של חיי. היא קבעה את מסלולי המקצועי לשנים הבאות, והיא גם לימדה אותי לקח שלקחתי איתי לכל מקום שאליו הגעתי: כשמישהו שאתה מעריץ מאמין בך, אתה חייב לעמוד בסטנדרט שלו. אתה חייב להיות ראוי לאמון.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*