המאפיונרים של הרפובליקה החמישית 2 - המבתר

1

פְלֶר

כשהגעתי לבית המשפט ביום שני בבוקר, מזג האוויר היה מעונן ומדי פעם ירד גשם. בלב כבד, עליתי במדרגות ונכנסתי לבניין כדי להתחיל את תהליך הגירושים. בחרתי הבוקר בתלבושת שקניתי לעבודה - חצאית שחורה צמודה וחולצה מחויטת בצבע כחול כהה שתחבתי לחצאית.

הנישואים שלי הסתיימו עוד לפני שהגשתי את המסמכים וכבר המשכתי הלאה עם גבר שלא היה בליגה שלי. ובכל זאת, התקשיתי להתגרש מגבר שהאמנתי שיום אחד איקבר לידו. מישהו שהכרתי במשך שנים ולאחרונה התגלה כאדם זר לגמרי.

הלכתי לאורך המסדרון ומצאתי את החדר שבו הייתי אמורה לפגוש את אדריאן ואת השופט, כשגבר בחליפה אפורה עם משקפיים ותיק מסמכים ביד עצר אותי.

"פלר?"

"כן, איך אני יכולה לעזור לך?"

"שמי אנתוני," הוא אמר בשעה שלחץ לי את היד. "אני עורך הדין שלך."

"הו... לא ביקשתי עורך דין." הליך הגירושים שלנו אמור היה להיות פשוט. אחרי הכול לא רציתי את הכסף של אדריאן ולא היה לי על מה להתווכח איתו. לכן גם לא חשבתי שאני צריכה עורך דין. משפט הגירושים הזה היה אמור להיות הפשוט ביותר בהיסטוריה.

"בסטיאן דופונט ביקש ממני לייצג אותך."

סיפרתי לבסטיאן שהמשפט יתקיים היום, אבל לא שיתפתי אותו בפרטים, כמו למשל שלא היה לי עורך דין. הוא תמיד היה צעד אחד לפניי והשגיח עליי גם כשלא ביקשתי ממנו. "אני... אני לא חושבת שזה הכרחי-"

"הוא כבר שילם את שכר הטרחה."

"אה."

הוא ניגש לדלת ופתח אותה. "שנתחיל?"

מבעד לדלת הפתוחה ראיתי את עורפו של אדריאן. הוא ישב ליד גבר, כפי הנראה עורך הדין שלו. השופט ישב ליד השולחן שפנה לכיוון של אדריאן ולשולחן הריק שלצידו - זה שהייתי אמורה לשבת לידו עם אנתוני.

עמדתי להתגרש עוד לפני שהגעתי לגיל שלושים.

פאקינג טיפשה.

נכנסתי לחדר בראש מורם, התיישבתי ליד השולחן ושילבתי רגליים בלי להסתכל על אדריאן. לקחתי איתי רק תיק קטן כי לא ידעתי מה עוד צריך להביא. לא הייתה לי רשימה של דברים שרציתי, לא שמרתי קבלות על קניות ולא היו לי שום ראיות מצולמות שיכולתי להשתמש בהן כנגדו במטרה לקבל סכום גדול יותר.

אנתוני התיישב לצידי. "אני מייצג את פלר לורן."

חשתי את מבטו של אדריאן בשעה שהביט בי בתקווה שגם אני אביט בו.

"בסדר גמור." השופט אלברטו ניגש ישר לעניין. "בואו נתחיל."

אנתוני דיבר ראשון. "כיוון שהנישואים הסתיימו עקב הבגידות המרובות של מר לורן, פלר מבקשת מחצית מההון המשותף שהם הרוויחו במהלך תקופת הנישואים-"

"רגע, לא אמרתי דבר כזה." התבוננתי בעורך הדין שלי. "אני לא רוצה כלום."

"את זכאית-"

"אני לא רוצה כלום."

אנתוני המשיך להביט בי, כאילו בסטיאן נתן לו הוראות והוא היה חייב לציית להן.

"אולי כדאי שתדבר עם הלקוחה שלך בפרטיות," הציע השופט אלברטו. "נצא להפסקה-"

הסתכלתי על השופט. "אני לא רוצה כלום - רק את הבגדים והחפצים האישיים שלי שנשארו בבית. התחתנתי איתו כי אהבתי אותו, והעונש שלו הוא הידיעה שהוא בגד באישה היחידה שבאמת אהבה אותו בזכות מי שהוא. הכסף שלו לא מעניין אותי - ואוכיח את זה."

אנתוני נאנח בתסכול, כאילו כבר ידע שבסטיאן ינזוף בו כשהכול יסתיים.

השופט אלברטו פנה לאדריאן ולעורך הדין שלו. "אם אתם מסכימים לתנאים, הנושא סגור."

שררה שתיקה ארוכה. עורך הדין נעץ מבט בלקוח שלו.

אדריאן בהה בשולחן ונראה כאילו עמד להקיא. "היא תקבל חצי מההון."

"מה?" שאלתי בתדהמה.

אדריאן לא הביט בי. "אני מתנגד לדרישות שלכם. קחי חצי מההון."

"מה נראה לך שאתה עושה?" נעצתי בו מבט כי לא הבנתי מה קרה. "אמרתי שאני לא רוצה את הכסף שלך."

"אני יודע," הוא אמר בשקט. "אבל אני רוצה שתקבלי אותו."

"אבל אני לא רוצה."

השופט שילב ידיים ונאנח. "אני עוסק בתחום כבר כמעט ארבעים שנה ועדיין לא פגשתי מקרה כזה - נישואים שהסתיימו בגלל בגידה ואף שהבעל רוצה לתת לה את הכסף, האישה לא מוכנה לקבל אותו. לדעתי, עדיין יש כאן אהבה, אולי כדאי לתת עוד הזדמנות לנישואים האלה..."

"לא." אין שום פאקינג סיכוי.

אדריאן נאנח.

"אני לא אקח את הכסף שלו." התעקשתי.

השופט הביט באדריאן.

"אני לא מקבל את התנאים שלה," הוא אמר בשקט.

השופט סגר את התיקייה והצמיד את כפות ידיו זו לזו. "אז נקבע דיון נוסף בעוד שלושה שבועות. אולי עד אז תצליחו להחליט איך אתם רוצים לחלק את הנכסים. הפגישה הזו הסתיימה."

"מה?" הגעתי לכאן כדי לסיים את תהליך הגירושים, להשתחרר מאדריאן לנצח ובאופן רשמי להסיר את שם המשפחה שלו ולהחזיר לי את שם נעוריי. לא רציתי שהתהליך ייבלם ואמשיך להיות תלויה באוויר. "איזה טמטום."

אנתוני הניח את ידו על כתפי כדי להשתיק אותי בשעה שאדריאן ועורך הדין שלו יצאו מהאולם.

התנשפתי בכבדות כדי לאלץ את עצמי לכלוא בתוכי את הזעם שלא יכולתי לבטא בנוכחות השופט והאבטחה.

"קחי את הכסף," אנתוני אמר.

"אמרתי שאני לא רוצה אותו."

"את לא מבינה מה הוא עושה?"

קפאתי במקומי והסתובבתי אליו.

"הוא יודע שלא תיקחי את הכסף והוא משתמש בזה כדי להאריך את הדיונים בבית המשפט."

"למה שהוא יעשה את זה?"

"זה לא ברור?" הוא נעץ בי מבט. "כדי להישאר נשוי לך."

***

כשיצאתי מבית המשפט וירדתי במדרגות, הבחנתי באדריאן שעמד על שפת המדרכה. מספיק היה לי להביט בו לרגע כדי להבין שהוא חיכה לי. הוא לבש מעיל שחור ארוך, על צווארו היה כרוך צעיף וידיו היו תחובות בכיסי המעיל.

זעם שקט בעבע בתוכי. ניגשתי אליו ונעצתי בו מבט. משום שהייתה זאת כבר שעת צהריים, מעט מאוד אנשים היו בסביבה. רובם כבר עזבו את בית המשפט כדי לקנות קרואסונים במאפייה.

עיניו נראו עייפות ומובסות.

"אתה פאקינג צוחק עליי?" למרות המילים הכועסות, דיברתי בנימה רגועה, כאילו היינו בארוחת ערב חגיגית, יושבים סביב שולחן עם אנשים נוספים. "ובדיוק כשחשבתי שלא תצליח להכעיס אותי יותר, הצלחת לעצבן אותי עוד קצת."הוא המשיך לבהות בלי להיכנע לזעם שלי. "קחי את הכסף-"

"אני לא רוצה אותו."

"אז כנראה שנדבר על זה שוב בעוד שלושה שבועות."

הפעם הזאת הייתה בין הפעמים הבודדות שהתחשק לי לצעוק באמצע הרחוב. "אולי אנחנו נשואים על הנייר, אבל אנחנו לא נשואים בשום מובן אחר. יש לי מישהו, ואני בטוחה שהמחליפה שלי כבר מחכה לך במיטה שלך."

"לא הייתי עם אף אחת מאז שעזבת אותי."

"אז הפכת להיות נאמן לי רק אחרי שעזבתי?" שאלתי בתדהמה. "ממש פאקינג הגיוני."

הוא בהה בי למשך זמן מה וחשב מה לומר. "בואי נשב בבית קפה ונדבר."

"אני מעדיפה לעמוד פה."

"שנינו קתולים-"

"אלוהים לא יעניש אותי על זה שהחלטתי לעזוב בן זונה שקרן ובוגדני."

הוא השפיל את עיניו במבוכה. ובצדק. "אולי לא יזיק לנו להיפרד לתקופה. אולי את צריכה לחיות את החיים שלך, לחוות חוויות, ואחר כך אולי נוכל לעבוד על הזוגיות. אני מבין שאת כועסת עליי ושוכבת עם מישהו אחר כדי לענות אותי-"

צחקתי בזדוניות. "אתה חושב שאני מזדיינת עם בסטיאן כדי שתקנא? הו, מותק. אני איתו כי הגבר חתיך בטירוף. בהתחלה רק הזדיינו, אבל הוא כבר מזמן הגבר שלי ואני האישה שלו. המשכתי הלאה."

הוא שוב הרים את עיניו, רק שהפעם התבוסה התפוגגה. הופיע בהן רמז לכעס שהסתתר מאחורי כאב וקנאה. "נפרדנו לפני חודשיים ואת כבר בזוגיות-"

"וואו." אמרתי בלעג, כי הוא נשמע מגוחך. "כל הכבוד, אדריאן. פשוט כל הכבוד."

"הנשים ההן היו חסרות משמעות."

"בדיוק כמוני. ברור." השיחה השקטה שלנו הפכה לקרב צעקות באמצע הרחוב. "אתה ממש צבוע, אתה יודע את זה?"

"עשיתי טעות."

"כלבה אחת, פעם אחת - זו טעות. טעות שיכולתי לסלוח עליה אם היית מתוודה. אבל שכבת עם שתים‏־עשרה נשים שונות, אדריאן. והיו יכולות להיות עוד הרבה נשים אם ססיליה לא הייתה מלשינה עליך - שאלוהים יברך את האישה הזאת."

"אני מבטיח לך שלעולם לא אחזור על השטות הזאת."

"אני מקווה שאתה באמת מתכוון לזה, בשביל האישה הבאה שלך. באמת. כי אף אישה לא צריכה לסבול את מה שעשית לי. אהבתי את ההורים שלך כמו את ההורים שלי, אהבתי את אח שלך כאילו הוא היה אחי, ועכשיו איבדתי את כולם. נשארתי לבד ואתה לא איבדת כלום."

"ההורים שלי עדיין אוהבים אותך, פלר. אימא שלי צועקת עליי כל יום ודורשת שאסדר את העניינים בינינו. אבא מעולם לא היה מאוכזב ממני כל־כך. תאמיני לי, מאז שזה קרה הם אוהבים אותך הרבה יותר מאשר אותי. אמרתי להם שאתקן את זה ושאחזיר אותך."

"זה לעולם לא יקרה, אדריאן. לעולם."

"את עדיין אוהבת אותי."

"לא."

"אהבה לא נעלמת מהר כל־כך."

"היא נעלמת ברגע שבוגדים בה. תשאיר את הכסף שלך לעצמך, כי אני לא רוצה אותו. אתה יכול למשוך את זה שנים, אבל שום דבר לא ישתנה."

"לא תוכלי להתחתן עם אף אחד אחר."

כיווצתי עיניים בתגובה. כעסתי כל־כך שפשוט שתקתי. כשדיברתי שוב, קולי היה רגוע להחריד. "אז אחרי שבגדת בי והרסת את הנישואים שלנו, אתה מתכנן לחבל באושר שלי? זה הבן אדם שאתה, אדריאן? כי אם כן, אני ממש שמחה שבגדת בי, כי אני נמצאת עם גבר שלעולם לא יתייחס אליי ככה." לא ידעתי מה יקרה בהמשך עם מערכת היחסים של בסטיאן ושלי. האם היא תחזיק מעמד למשך חודשים או שנים, או האם היא תתפוגג בעוד כמה שבועות, אבל ידעתי בוודאות שבסטיאן היה איש הרבה יותר מכובד מאדריאן.

הוא הסיט מבט, כאילו הצטער מייד על מה שאמר. "פלר, אני מצטער. אני פשוט אוהב אותך, וברגע שאיבדתי אותך הבנתי כמה אני אוהב אותך. אני מדוכא, כאילו מתת או משהו."

"הנישואים שלנו מתו," הכרזתי. "והגיע הזמן להמשיך הלאה. אם תעכב את התהליך, שום דבר לא ישתנה, אדריאן. אני כבר עם מישהו אחר."

"אני דואג לך."

לא ידעתי למה הוא התכוון, לכן חיכיתי שהוא ימשיך לדבר.

"את לא מכירה אותו, פלר. את לא מכירה אותו כמו שאר האנשים בעיר."

"אני יודעת טוב מאוד מי הוא ומה הוא עושה למחייתו. כי להבדיל ממך, הוא לא שיקר לי. הוא אמר לי את האמת בלי לחשוב אם היא תמצא חן בעיניי או לא. וזה מרענן מאוד." בלי לייפות את המציאות. בלי מניפולציות רגשיות.

"אבל את לא מבינה את ההשלכות של העבודה שלו. הרבה אנשים רוצים להרוג אותו - וכתוצאה, הם ירצו להרוג גם אותך. אם את רוצה להתקדם בחיים, להתחתן וללדת ילדים, בחרת באפשרות הכי גרועה."

"אני לא מחפשת כרגע שום דבר רציני. המחשבה הזאת מבחילה אותי."

"בכל מקרה, את צריכה להתרחק ממנו. פלר, אני לא מדבר מתוך קנאה. אני רק מנסה להגן עלייך." נראה שהקנאה והכעס שלו התפוגגו ובעיניו נותר רק ייאוש אמיתי, כאילו הוא באמת התכוון למה שאמר. "הוא בחור מסוכן."

"בסטיאן לעולם לא יפגע בי."

"אבל הרבה אנשים רוצים לפגוע בו. יש לו הרבה אויבים. יש לו מטרה על הגב. אני לא מתעסק בפשעים מסוכנים ואני לא מבין יותר מדי בעולם שלו, אבל אני כן יודע שהעולם שלו מסוכן בטירוף. הוא לא בטוח בשבילך."

"מצחיק שאתה אומר את זה - כי הוא לעולם לא יפגע בי כמו שאתה עשית."

אדריאן עטה הבעה מובסת להחריד, כאילו המילים שלי הכו בו חזק יותר מאגרוף באף. "לא סתם קוראים לו 'הקצב', פלר. את בחורה חכמה, לא צריך להיות יותר מדי חכמה כדי להבין שהעולם שלו מסוכן. אם יהרגו אותך בגללו, אצטרך להרוג את עצמי כי לא אוכל לחיות עם הידיעה שהטיפשות שלי הובילה לתוצאה הזאת." קולו נשמע נמוך יותר בגלל הכנות הכאובה, כאילו הוא התחנן אליי. "יש מיליוני בחורים בעולם. את סקסית בטירוף ותוכלי להשיג את מי שתרצי. אם לא תהיי איתי, בבקשה תבחרי במישהו אחר. מישהו עם חיים רגילים, משעממים ובטוחים."

כל הכעס שחשתי כלפיו נעלם לרגע קצר והתרכזתי בייאוש שבקולו. הוא דיבר אליי כמו חבר, כמו איש סוד ולא כמו אקס שניסה להחזיר אותי.

"אני רק רוצה שתהיי בטוחה, פלר."

***

אבוא בעוד כמה דקות, מותק.

ישבתי ליד שולחן האוכל, עדיין לבושה באותה חצאית צמודה וחולצה מחויטת כי מייד אחרי שסיימתי בבית המשפט חזרתי לעבודה - חברת השקעות יוקרתית ומפוארת במשרד משופץ שעוצב בסגנון עכשווי, אף על פי שהיה בבניין ישן. היועץ שעבדתי אצלו היה נשוי עם שני ילדים ובסך הכול היה בחור נחמד. לא דיברתי עם בסטיאן כל היום, וההודעה שהוא שלח הייתה ללא 'שלום' או 'היי' או 'צהריים טובים'. הוא פשוט אמר את מה שרצה בלי לחשוב אם רציתי את אותו הדבר.

מובן שרציתי, אבל עדיין חשתי מועקה בלב.

מן הסתם, בגלל האזהרה שלא הייתי אמורה להתייחס אליה - העובדה שיצאתי מזוגיות גרועה אחת ונכנסתי לזוגיות גרועה יותר, פשוט מסיבות אחרות.

גם אם אדריאן צדק, לא ידעתי אם יהיה לי את הכוח לעזוב. בסטיאן היה יחיד במינו, וכל גבר שיגיע אחריו לא ישווה לו, והמחשבות עליו ירדפו אותי עד סוף חיי.

כעבור רגע קצר הוא נכנס לדירה שלי בחולצה שחורה עם שרוולים ארוכים, שהבליטו את שריריו. הוא לבש מכנסי ג'ינס ונעל מגפיים, שערו הבלונדיני היה פרוע מעט בגלל הרוח שבחוץ. הוא נראה כמו ענק בתוך הדירה שלי. אך כשעיניו הכחולות ננעצו בי והוא חייך אליי בעדינות, ליבי פרפר בתוכי.

מוחי וליבי נאבקו זה בזה, ובסופו של דבר ליבי ניצח בתחרות, לכן קמתי ונצמדתי לחזה שלו. נעלי העקב העניקו לי עוד שנים־עשר סנטימטרים ולכן הצלחתי לכרוך את זרועותיי סביב צווארו.

הוא נישק אותי בלהיטות עם הלשון, הרים את החצאית שלי כשידיו החשופות נדדו לישבני ולפתו אותו. הוא הוליך אותי לכיוון הספה שבפינה תוך כדי שהמשיך לנשק אותי, השכיב אותי עליה והתמקם מעליי. הוא משך למטה את תחתוני החוטיני בלי לחלוץ ממני את נעלי העקב. ולבסוף פתח את כפתורי מכנסי הג'ינס שלו ומשך אותם למטה כדי לשקוע בתוכי.

השתנקתי כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה, וכאילו אף פעם לא היה בתוכי זין גדול כל־כך.

הוא זיין אותי בפינת הספה כשהוא עדיין לבוש במכנסי ג'ינס. גם החולצה נשארה עליי, כאילו הוא רצה אותי יותר מדי ולא היה לו זמן להפשיט אותי עד הסוף. נדמה היה שהוא קיבל זקפה רק מלהביט בי.

"חשבתי על הכוס הזה כל היום." אף אחד לא דיבר מלוכלך כמוהו. אף פעם לא הייתי עם גבר שדיבר בזמן סקס והצליח להישמע לוהט כל־כך ללא שום מאמץ. והכול בזכות קולו העמוק, הביטחון שלו והאופן שבו הוא אמר את המילים כאילו הוא אמר אותן מאות פעמים. גם אם הוא דיבר ככה לכל האחרות, עדיין נדלקתי בטירוף.

שילבתי את קרסוליי סביב מותניו ותפסתי בכתפיו. הייתי קבורה מתחת לחזה השרירי שלו בזמן ששכבתי שם ונהניתי מהזיון המושלם. היה לי יום ארוך ומדכא, אבל הוא הדליק אותי מהר יותר ממכונית שהאיצה לשיא המהירות תוך שבריר שנייה. דקרתי את גבו בציפורניי, הצמדתי את פניי לכתפו ונעצתי את שיניי בעורו בזמן שגמרתי.

הוא פלט אנחה גברית והאט את הקצב, שנינו גמרנו יחד, בזמן שקרסוליי נצמדו לגבו וציפורניי שרטו את כתפיו. האיפור שלי נהרס בגלל הדמעות שזלגו, והמסקרה נרטבה ונמרחה מתחת לעיניי העצומות.

בסטיאן התרחק ממני, קם מהספה ורכס את כפתורי מכנסי הג'ינס, כאילו התכוון ללכת.

"אתה הולך?" החזרתי את החצאית למקומה, התיישבתי והשתדלתי להתעשת, כאילו לא זיינו אותי לפני רגע בפינה של הספה.

"אני צריך לעשות כמה דברים." הוא סידר את החולצה והביט בי. "רק רציתי לקפוץ לכמה דקות. כשאמרתי שחשבתי על הכוס הזה כל היום, התכוונתי לזה." הוא הסתכל עליי בדיוק כמו שהסתכל בשנייה שנכנס לדירה - כאילו הוא יכול לזיין אותי שוב.

התיישבתי על עקביי, מאוכזבת מעט שהוא עמד לברוח. הוא אף פעם לא התנהג ככה בעבר. בכל פעם שהוא הגיע אליי, הוא תמיד נשאר לפחות ללילה. ועדיין, הדבר האחרון שרציתי היה להיות תלותית.

"הנהג שלי יאסוף אותך בשמונה וחצי."

"באמת?"

"נאכל ארוחת ערב. אפגוש אותך שם."

הוא אף פעם לא עשה את זה בעבר. "למה שלא תאסוף אותי בעצמך?"

"כי יש לי פגישה במסעדה. אסיים את הפגישה ונאכל ארוחת ערב."

נראה שהוא תכנן את הכול מראש והחלטתי לשתף פעולה. "אם אתה עסוק, נוכל לאכול ארוחת ערב מחר."

"את שוב עושה את זה."

סגרתי את פי במהירות.

"אני אף פעם לא עסוק מדי בשבילך." הוא התקרב אליי, נישק אותי בזריזות והלך בלי לומר מילה נוספת. צעדיו הכבדים נשמעו על השטיח שבמסדרון עד שנעלמו, יחד איתו.

***

כפי שהוא הבטיח, הנהג אסף אותי בשעה שמונה וחצי בדיוק. הוא עצר ליד שפת המדרכה, שם חיכיתי לו לבושה בשמלה, נעלי עקב ומעיל. הוא פתח בשבילי את הדלת ונסענו לכיוון מגדל אייפל. ככל שהתקרבנו למגדל, הבנתי שאנחנו נוסעים לדירה של בסטיאן, אבל כשהגענו אליה חלפנו על פניה והמשכנו לכיוון המגדל.

לא היה לי מושג לאן נסענו.

הנהג עצר מול האייפל, לידו חיכתה קבוצה של גברים, כולם היו לבושים בשחור ונראו כמו יחידת לוחמה מיוחדת, אף שלא ראיתי כלי נשק. כשהנהג פתח לי את הדלת הצטרפתי לארבעת הגברים, שקיבלו את פניי בדממה.

"לכאן." אחד מהבחורים הלך ראשון, כששלושת האחרים הקיפו אותי מכל הכיוונים וליוו אותי כאילו הייתי נשיאת המדינה עם אבטחה צמודה. התקרבנו לבסיס המגדל, חלפנו על פני השומרים מבלי שיבדקו אותנו והובלתי למעלית פרטית. שלושת הבחורים נשארו מאחור, בעוד שהבחור שהלך ראשון הצטרף אליי למעלית, שהיטלטלה באוויר כשהכבלים משכו אותה לצדדים.

במגדל אייפל היו שתי מסעדות, לכן הנחתי שנאכל באחת מהן, משהו שעוד לא הספקתי לעשות, אף על פי שנולדתי וגדלתי בפריז. כשהמעלית עצרה והדלתות נפתחו ציפיתי לשמוע את קולות הסועדים, אבל במקום זה שררה דממה והמקום היה ריק.

הבחור יצא ראשון וסימן לי ללכת אחריו.

חלפנו על פני שולחן המארחת ופנינו לכיוון החדר הראשי, עם חלון גדול שהשקיף על העיר שלמטה. עשרות השולחנות כוסו במפות שולחן לבנות, אבל רק אחד מהם היה תפוס.

בסטיאן ישב ליד שולחן לארבעה עם שלושה גברים נוספים, ששתו ועישנו. גבו של בסטיאן היה מופנה אליי לכן הוא לא ראה שנכנסתי למסעדה. "לונדון היא פאקינג בדיחה. אחרי שבריאן איבד את הראש, נוצר שם בלגן אחד גדול ואני עסוק מדי בשביל החרא הזה. אם אתה רוצה להתעסק בזה, אין בעיה. אבל המיסים עדיין בתוקף."

לא הייתי שייכת לכאן.

הגבר שליווה אותי למגדל הוביל אותי לצד השני של החדר, אל שולחן ערוך לשניים שניצב בצמוד לחלון, ונעלם בשנייה שהתיישבתי. כעבור רגע קצר הגיעה מלצרית, עם כוס מים ובקבוק יין. היא פתחה את הפקק, מילאה לי את הכוס, הניחה את הבקבוק על השולחן ונעלמה גם היא.

הבחורים המשיכו לדבר בצידו השני של החדר, אבל בגלל המרחק בין השולחנות לא יכולתי לשמוע את פרטי העסקה. ובכל זאת, היה לי ברור שבסטיאן היה זה שניהל את העניינים בעוד שהאחרים שיתפו פעולה.

כעבור מספר דקות, נראה שהפגישה הסתיימה כי כולם קמו, לחצו ידיים והלכו לדרכם. בסטיאן הניח את הסיגר במאפרה, הסתובב אליי וחצה את החדר. עיניו ברקו בשובבות ברגע שהוא הבחין בי.

הוא ניגש לשולחן, רכן לנשק אותי והתיישב מולי. "אני מת מרעב."

"למה אין פה אנשים?"

"כי הזמנתי את כל המסעדה." הוא הסתכל בתפריט שהמלצרית הביאה קודם, הביט מעבר לכתף וקרא לכיוון המטבח. "בואו נתקדם." הוא שוב התבונן בי בזמן שמזג לעצמו כוס יין. "איך עבר עלייך היום?"

עדיין הייתי המומה מכל מה שקרה - העובדה שאכלתי ארוחת ערב ב'ז'ול ורן', אחת מהמסעדות המוכרות ביותר בפריז, ושהגבר שיצאתי איתו הזמין את כולה בשביל פגישה. הייתה לי תחושה כאילו חלף שבוע שלם מאז הדיון בבית המשפט. "לא היית חייב לשכור לי עורך דין."

"אנשים לא אמורים לייצג את עצמם במשפט."

"אני לא מואשמת ברצח."

"עדיין מדובר בעניין משפטי."

"הוא חשב שרציתי חצי מהנכסים שלו, אפילו שאני לא רוצה כלום. כנראה הוא קיבל את המידע הזה ממך."

בסטיאן לא הגיב להאשמה שלי. "מתוך עיקרון, את צריכה לקחת חצי. גם אם הוא הרוויח אותו, הכסף שייך גם לך. הכי חשוב, התהליך הזה ייגמר הרבה יותר מהר אם פשוט תסכימי לתנאים."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*