מארז המאפיונרים של הרפובליקה החמישית

1

פְלֶר

נכנסתי לבניין, עליתי בחמישה גרמי מדרגות כי המעלית הייתה מקולקלת מאז שעברתי לגור שם, והכנסתי את המפתח למנעול. הדלת נפתחה, ונכנסתי לדירה הקטנה שלי שכללה חדר שינה אחד ומטבח ששימש גם כחדר כביסה. הדלקתי את האור וזינקתי בבהלה. על הכורסה ישב גבר כמו פסל גרגויל מזוין. "אלוהים..." לפתי את המפתחות, זרקתי אותם על השולחן והנחתי את התיק במקום. "אמרתי לך להפסיק לעשות את זה."

הוא המשיך לשבת עם מרפקים שעונים על הברכיים, כתפיו הרחבות היו עטופות במעיל ועיניו היו נעוצות בידו שאחזה טלפון סלולרי. חלף רגע עד שהוא הרים את הסנטר והסתכל עליי, עיניו החומות הזכירו אגוזי לוז והיו מלאות בסלידה עצמית. "אם את לא רוצה שאהיה פה, אז תעני לטלפון המזוין שלך."

"אני לא חייבת לעשות כלום, אדריאן." השעה הייתה כמעט שתיים בלילה, אבל עיר האורות הייתה מלאה באנשים, חלקם רכבו על אופניים לקצה השני של העיר ואחרים עישנו בבתי הקפה שלמטה. 'אוֹ פְּיֶה דֶה קוֹשוֹן', המסעדה הסמוכה לדירה שלי, הייתה בין המסעדות הבודדות בפריז שבה אף פעם לא נעלו את הדלתות ולא כיבו את האורות, כי היא הייתה פתוחה כמעט לאורך כל שעות היממה. אכלתי בה מספר פעמים אחרי המשמרת, אבל רק כדי להירגע עם סיגריה.

הוא נעמד. טיפות הגשם שהרטיבו אותו בזמן ההליכה מהמכונית ניקדו את מכנסי הג'ינס הכהים ומעיל העור שלבש. הוא התרחק מהכורסה הירוקה והתקרב אליי. עמדתי ליד שולחן האוכל שעליו אגרטל עם פרחים שקניתי יום קודם בשוק. "מצאתי יועצת זוגית-"

"אני לא רוצה ללכת לייעוץ," התפרצתי. "אני רוצה להתגרש." הגשתי בקשה לגירושים ברגע שגיליתי על הבגידה שלא היה לו אומץ לספר לי עליה בעצמו. אבל הוא גרם לבקשה שלי להיות בלתי ניתנת להשגה. נאלצתי לעבור אין־סוף תלאות ובסוף בית המשפט דחה את בקשתי - כי הוא שיחד את כולם.

"אנחנו קתולים. אנחנו לא מאמינים בגירושים-"

"אז זיינת מישהי אחרת כי הנחת שאף פעם לא אעזוב?"

"לא לזה התכוונתי."

"אני לא רוצה לתקן את הנישואים האלה. אני נראית נהדר ואני לא צריכה את החרא הזה. אני רוצה גבר שעומד במילה שלו ואומר את כל האמת, גם אם היא אכזרית. אתה לא הגבר הזה, אדריאן."

כעס הבזיק בפניו, אבל הוא ריסן אותו. "טעיתי. אמרתי לך שלא ניהלתי רומן. היא הייתה חסרת משמעות."

"אבל היה שווה להרוס את הנישואים בשבילה?"

נחיריו התרחבו אבל הוא בכל זאת לא צעק, כפי שעשה בדרך כלל. "היו לי הרבה בעיות בעבודה ושתיתי יותר מדי יין והיא התחילה איתי. זה היה רגע של חולשה. אני בסך הכול אנושי."

גלגלתי עיניים. "יותר בכיוון של ניאנדרטלי."

עיניו הנואשות נאחזו בעיניי. "התנצלתי כבר מיליון פעם."

"אני לא רוצה התנצלות. אני רוצה להתגרש. אני רוצה שתפסיק לבוא לדירה שלי כאילו עדיין יש לך בעלות עליי."

"את עדיין אשתי-"

"לך להזדיין."

הוא שאף באיטיות ועצם את העיניים לרגע. "לא היית כועסת כל־כך אם לא היית עדיין אוהבת אותי."

"אני פשוט אדם כעסן, אדריאן."

"את אדם מלא תשוקה, פלר. יש הבדל," הוא אמר. "זה קרה פעם אחת ולא יקרה שוב. אעשה כל מה שתרצי כדי לתקן את זה, כי למרות מה שאת חושבת, אני אוהב אותך בכל ליבי."

התרחקתי כי לא רציתי להמשיך להסתכל עליו. הגשם התחיל להכתים את החלונות ואת הצוהר על תקרת המטבח. הווילונות היו פתוחים, פנסי הרחוב האירו את העיר ואת המדרכה הרטובה מגשם.

"פלר."

לא הסתובבתי אליו.

"אנחנו לא נתגרש לעולם. בכל פעם שתגישי את המסמכים, השופט ידחה את הבקשה. את לעולם לא תתחתני עם מישהו אחר כי את תישארי נשואה לי. אסיר את ההגבלות האלה רק אם תשקיעי מאמץ."

המשכתי להביט מחוץ לחלון.

"אם תהיי מוכנה לעבוד על הנישואים איתי."

הרגשתי את הקור חודר מבעד לזכוכית ושילבתי את הזרועות על החזה. ראיתי את השתקפותי כדמות עמומה. העיר שמתחת הייתה יפהפייה, אבל התקשיתי להתפעל ממנה כי הייתי עצובה מדי. מעולם לא בכיתי מולו. בחרתי ברגש הקל ביותר - כעס. "היו גם אחרות?"

"לא." התשובה הייתה מהירה, אפילו מהירה מדי.

הסתובבתי אליו ובחנתי את עיניו הנוקשות. שערו היה כהה כמו אספרסו ועיניו חומות כמו אגוזי לוז. המורשת האיטלקית הייתה ניכרת בעורו. הוא דיבר גם צרפתית וגם איטלקית - אחת התכונות שמשכה אותי בו. נישואים הם חוויה עמוקה מאוד שמשנה הכול, וחיי הנישואים שלי הותירו כל מיני צלקות. למרות הריחוק בינינו, עדיין הרגשתי קשורה אליו. אבל לא רציתי להמשיך להיות קשורה אליו. "היו גם אחרות?"

עיניו התכווצו מעט בתגובה והוא היסס מעט. "לא."

בחנתי את פניו וחיפשתי רמז לשקר, כי לא ידעתי איך לפרש את מה שראיתי. אבל ידעתי שלא הייתי צריכה לשאול את השאלה אפילו, וגם לא לתהות אם הוא שיקר או אמר את האמת. "אני צריכה לחשוב."

"לא הייתה אף אחת אחרת-"

"אני צריכה מרחב, אדריאן. תפסיק להתקשר אליי בלי הפסקה ולארוב לי בדירה כמו מטרידן מחורבן, ותן לי שתי שניות לחשוב." שוב הסתובבתי לחלון והתבוננתי בטיפת מים שזלגה לתחתית ונעלמה.

הוא השתהה לרגע, עיניו ננעצו בגבי. אחר כך הוא סוף־סוף הסתובב ויצא מהדירה, לאט ככל האפשר, כאילו בכל רגע התכוונתי לבקש ממנו לחזור.

***

עבדתי בתור ברמנית ב'סִילֶנְסְיו', בר שנמצא במרחק שלושים דקות הליכה מהדירה שלי. אף פעם לא נסעתי במונית, גם אם סיימתי לעבוד כמעט בשלוש בלילה. המוניות היו יקרות מדי ולא היה משהו מרגיע יותר מהליכה ברחובות פריז בשעת לילה - בייחוד בגשם.

הבר היה עמוס באותו לילה, אנשים רבים בילו באולם המרכזי ואחרים היו מפוזרים ברחבי התאים. המלצריות הגישו לאנשים אוכל ושתייה, ואני נשארתי ליד הבר ועזרתי לאנשים שהמתינו לשולחן. בתחילת הערב, אלה היו בדרך כלל אנשים צעירים שרק סיימו לעבוד ורצו לשתות אחרי יום עמוס. ככל שהערב התקדם, אלה היו זוגות בדייט רומנטי. וסביב חצות, הגיעו לבר טיפוסים אחרים, גברים עשירים שרצו ליהנות ממשקה בשלווה.

סיגלתי לעצמי הרגל לסרוק את הבר כדי לבדוק אם מישהו רצה להזמין משקה, ובזמן שעיניי נדדו ברחבי החלל, הוא נכנס מבעד לדלת.

תפסתי את צוואר הבקבוק וקפאתי במקום. לכל הרוחות.

בשנייה שהוא נכנס לחדר, האוויר סביבו התחיל לזוז בעצבנות. לא ידעתי במה הבחנתי קודם, בעובדה שהוא היה גבוה בטירוף או חתיך בטירוף. הוא כנראה התנשא לגובה של מטר תשעים לפחות, ויכול להיות שאפילו יותר. הוא לבש חולצת טריקו שחורה, למרות הגשם שירד בחוץ, והיא נראתה עליו טוב יותר מאשר על בובות הראווה בקניון. הכתפיים שלו היו רחבות והזרועות שריריות כל־כך שהוורידים בלטו ונראו כאילו עמדו להתפוצץ. הוא התנהל כאילו היה אדם חשוב אבל בו־בזמן שידר אדישות מוחלטת. כל גופו היה מקועקע בדיו שחורה שעיטרה את הזרועות, את הידיים ואפילו את הצוואר וקו הלסת. אף פעם לא התלהבתי מקעקועים, אבל מעולם לא ראיתי גבר שקעקועים התאימו לו כל־כך.

הנחתי שהוא לבדו מפני שהוא התקרב לכיסא הפנוי היחיד והתיישב. האור מהבר שמאחוריי האיר את פניו היפות והמסוקסות. עבדתי ב'סילנסיו' רק מספר שבועות, אז אולי הוא היה לקוח קבוע ופשוט לא נתקלתי בו עדיין.

המשכתי לעמוד שם, אצבעותיי מחזיקות בצוואר הבקבוק. שאר המבלים סביב הבר היו שקועים בשיחות, אך תשומת ליבי הופנתה לגבר שבגללו שערותיי סמרו, רק כי הוא נכנס למרחב הפרטי שלי.

עיניו היו יפהפיות. כחולות ובהירות להפליא, כמו המים לאורך החופים הלבנים של גן עדן טרופי, צלולים יותר משמיים ביום בהיר. שאר תווי פניו נראו גסים, עם עצמות לחיים בולטות, קו לסת חד כתער ופה שנראה כאילו יכול לעשות יותר נזק מקליע של אקדח.

הוא השעין מרפק על הדלפק, אצבעותיו ליטפו בעדינות את קו הלסת והוורידים על ידיו בלטו. הוא הציץ בתפריט שנח לידו, אבל לא קרא אותו, כאילו כבר ידע מה רצה להזמין. עיניו נדדו אליי, הביטחון בהן היה מרשים והייתה לי תחושה כאילו הסתכלתי על השמש עצמה.

אלוהים אדירים.

עדיין החזקתי בצוואר בקבוק היין, לכן סוף־סוף החזרתי אותו למקום מאחורי הבר וניגשתי אליו. הלב נתקע לי בגרון כמו צפרדע, הנוכחות שלו איימה עליי ולא ידעתי אם אצליח להציע לו שירות. "מה להביא לך?" גייסתי את כל הכוח שבי כדי לדבר בבהירות, להתנהג בטבעיות ולא להיראות כמו אידיוטית מוחלטת.

הוא נעץ בי מבט במשך שלוש שניות שלמות, עיניו הכחולות לא מצמצו לרגע והוא נראה מלא ביטחון. "וויסקי, עם קרח. מנה כפולה."

"אין בעיה." הוצאתי את הבקבוק ומזגתי את המשקה.

הוא לא התבונן בידיים שלי בזמן שהכנתי את המשקה, אלא ישירות בפנים שלי. והוא עדיין לא מצמץ.

הגשתי לו את המשקה. "תגיד לי אם תרצה עוד כוס. אהיה פה." הסתובבתי כדי לא לראות את תגובתו. ידעתי שעליי להתרחק ממנו, ומהר. הוא הסיח את דעתי ואם הייתי ממשיכה להסתכל עליו, לא הייתי מצליחה לסיים את המשמרת. הפנטזיות כבר התחילו לרחף בראשי ושכנעתי את עצמי שזה קרה רק מפני שלא ראיתי זין הרבה זמן.

אבל הייתה לי תחושה שמעולם לא ראיתי זין כזה.

***

אנשים התחילו לעזוב והבר החל להתרוקן. הוא הזמין וויסקי נוסף ושתה אותו לבד ליד הבר, הכיסאות משני צדדיו נותרו ריקים. הוא לא הסתכל בטלפון, אלא פשוט בהה בהשתקפות שלו במראה שעל הקיר או התבונן למרחק. נראה שהוא נהנה לשתות לבד, בלי לדבר עם איש ובלי למהר. הוא לא הגיע לכאן כדי להתחיל עם בחורות כי הוא לא הסתכל לכיוון של אף אישה.

רציתי שהוא ילך כדי שסוף־סוף אוכל לשחרר את האוויר שהחזקתי בריאות, אבל גם פחדתי מאוד מהרגע שהוא יצא מהבר ולעולם לא אראה אותו שוב. עמדתי ליד הדלפק, ניגבתי את הבקבוקים וניקיתי כל עוד לא היו לקוחות כדי לצאת כמה שיותר מהר אחרי הסגירה.

"בסטיאן."

עיניי זינקו אליו והלב שוב נתקע לי בגרון.

הוא לגם וליקק את השפתיים. "עכשיו את אמורה להגיד לי איך קוראים לך."

הוא היה יהיר בדיוק כמו שחשבתי - אבל עדיין חתיך בטירוף. "פלר."

הוא הושיט את הכוס הריקה וביקש משקה נוסף בלי לומר מילה.

אם היה מדובר במישהו אחר, הייתי עוצרת אותו, אבל למרות כמות הוויסקי שהוא שתה, הוא נראה פיכח לגמרי. או שהוא היה שיכור בתפקוד גבוה או שהייתה לו סיבולת מטורפת. מזגתי לו מנת וויסקי נוספת והנחתי את הכוס מולו.

הוא הרים את הכוס במחוות הודיה ולגם. עיניו המרהיבות היו מקובעות בי. הוא היה מספיק בטוח בעצמו כדי ליצור קשר עין אינטימי, כאילו היינו מאהבים ולא אנשים זרים. הוא הטה מעט את הראש, כאילו ראה משהו במבטי. "סיפור מסתתר בעיניים האלה."

"יש סיפור בעיניים שלך?"

חיוך עדין ריצד על שפתיו ופניו מייד השתנו. היהירות שבעיניו נמוגה ופינתה מקום לרמז של שובבות. הוא ניער את הקרח בכוס ושתה. "בוודאי." הוא החזיר את הכוס לדלפק, בהה בה במשך שניות אחדות ואחר כך שוב הסתכל עליי. "קודם את."

בדרך כלל, כשגברים ניסו להתחיל איתי, פלרטטתי בצורה מאופקת כי רציתי שהם ייהנו וישאירו לי טיפ נדיב. אבל אף פעם לא חשפתי את האופי או הרגשות האמיתיים שלי. אבל ברגע שהתבוננתי בעיניו הכחולות, האמת פשוט נשפכה ממני. "אני בעיצומו של תהליך גירושים - משהו כזה."

"משהו כזה?"

"ניסיתי להגיש את המסמכים מספר פעמים, אבל הבקשה שלי תמיד נדחית."

לפתע מבטו התחדד ואצבעותיו נעו על שולי הכוס.

"יש לו קשרים עם אנשים בעלי השפעה." עניתי לשאלה שהוא לא שאל. "ואצטרך לעבור גיהינום כדי לעזוב אותו."

״כסף וכוח הולכים יד ביד. למה את עובדת כאן?״

"כי אני לא רוצה את הכסף שלו. הייתי ענייה לפני שהכרתי אותו, ואני יכולה להיות ענייה גם אחריו." חוויתי שינוי ברוטלי, פתאום לא היה נהג שיסיע אותי לכל מקום שהייתי צריכה, נאלצתי לקנות ולסחוב את המצרכים בעצמי במעלה המדרגות, לכבס לבד ולהקפיד לא להפעיל את החימום על טמפרטורה גבוהה מדי כדי להצליח לשלם את חשבון החשמל. ובכל זאת החיים האלה היו עדיפים על חיי פאר עם שקרן.

הוא המשיך לנעוץ בי מבט וכיווץ עיניים בסקרנות. "הייתי שואל אותך למה החלטת לברוח, אבל אני חושב שאני כבר יודע את התשובה." הוא טלטל את הכוס ולגם שוב. "גברים אומרים שנשים הן מסובכות, אבל הן לא. פשוט תענה להודעות שלה ואל תתקע את הזין באנשים אחרים. די פשוט."

הפסקתי לנקות ליד הבר כי נשאבתי לשיחה עמוקה עם זר שאיתו נוצר לי חיבור. "אתה בזוגיות?"

"לא." הוא התבונן בי בביטחון משכר חושים כמעט. "אני לא עונה להודעות ואני אוהב לתקוע את הזין שלי בהרבה מקומות." הוא שתה מהכוס בלי לשבור קשר עין.

לא התאכזבתי כי זאת הייתה בדיוק התשובה שציפיתי לשמוע. אם הוא ניסה להתחיל איתי, הוא לא שיחק מלוכלך. הוא הבהיר בכנות מוחלטת שאם אצא איתו מהבר, לא אשמע ממנו שוב. הוא כנראה ייעלם עוד לפני שאתעורר בבוקר. אבל כנות הייתה תכונה שלמדתי להעריך ברגע שהבנתי שהיא לא הייתה קיימת בחיי הנישואים שלי. "הוא לא סיפר לי. גיליתי ממנה."

הוא לא שפט אותי ולא הביע דעה. פשוט הסתכל עליי והקשיב.

"הוא מנסה לגרום לי לחזור. הוא מהדק את האחיזה ככל שאני ממשיכה להתרחק ממנו."

"כמה זמן הייתם נשואים?"

"כמה שנים."

הוא הנהן קלות. "זה לא סימן טוב. מי האישה?"

"מישהי שעובדת איתו. הוא אמר שלא הייתה לזה משמעות."

הוא השעין את המרפקים על הדלפק, רכן קדימה, וכף ידו לחצה על פרקי האצבעות ביד השנייה. השרירים והוורידים לאורך זרועותיו בלטו.

"שאלתי אם היו אחרות... הוא אמר שלא."

"את מאמינה לו?"

"אני, אני לא יודעת." בכל פעם שחשבתי על מה שהוא עשה, הייתה לי תחושה מחורבנת כל־כך שהתחשק לי להתכווץ לכדור בפינת החדר. הגעיל אותי לחשוב על המקומות שבהם הזין שלו היה לפני שהוא חדר לתוכי, כאילו לא הייתה שום בגידה.

הוא המשיך להתבונן בי ושפשף את פרקי האצבעות כאילו הם כאבו אחרי קטטה.

"יש לך עצה?"

הוא הניח ידיים על הדלפק ונראה גבוה ממני אפילו בישיבה, כי הייתי נמוכה ממנו בערך בארבעים סנטימטרים. "אני לא נותן עצה - רק דעה."

"אוקיי. מה דעתך?"

שפתיו התעקלו בחיוך עדין ולראשונה הוא התיק ממני את העיניים. "את לא רוצה לשמוע את דעתי, מותק."

שנאתי שגברים קראו לי בשמות חיבה כדי לנסות למשוך את תשומת הלב שלי מהבר, אבל מפיו של בסטיאן זה נשמע כאילו הוא קרא בשמי. "אני רוצה כנות, משהו שמזמן לא נתקלתי בו."

עיניו חזרו אליי וננעצו בי במשך רגעים ארוכים. הוא בחן את פניי, כאילו ראה מילים בקעקוע על גבי עורי. הוא הטה מעט את הראש ונאנח. "אמון הוא כמו זכוכית. לוקח זמן לחמם ולחשל אותו, להפוך אותו לשקוף ככה ששני הצדדים יראו דרכו. אבל ברגע שהוא נשבר, יש חתיכות רבות כל־כך על הרצפה שאי אפשר לחבר אותן בחזרה. יכולה לחלוף שנה שלמה, את תיכנסי למטבח יחפה כדי לשתות כוס מים ותדרכי על רסיס, ואז תיזכרי איך הוא הגיע לשם."

בליבי התמקם כאב כמו עוגן שהושלך מספינה, האכזבה הייתה כבדה כל־כך שהעוגן נפל לתחתית האוקיינוס.

"אפשר לקחת מאדם כוח וכסף - ותישאר לו רק המילה שלו. ואם האדם לא עומד במילה שלו, לא נשאר לו כלום. הוא בגד במילים שלו ברגע שהוא בגד בך, לכן הוא בגד בעצמו. היה לו סיכוי לגאולה אם הוא היה מדבר איתך בכנות, אבל במקום זאת הוא בחר להשתפן."

לא ציפיתי שהגבר הנאה הזה יפגין כזה עומק, שיהיה יותר מפנים יפות עם כוס אלכוהול ביד.

"הוא אומר לך שלא היו אחרות, אבל למילה שלו אין תוקף ואת לא יודעת אם להאמין לו. גבר צריך לתת לאישה את אותו הכבוד שהוא נותן לחברים שלו. אם כבר, היא צריכה להיות בראש הרשימה."

"נשמע שהיית בזוגיות בעבר."

"לא." ידו נחה על הכוס. "בדיוק בגלל זה. אני יודע מה זה דורש - ולא מצאתי אישה ששווה את המאמץ. וכנראה לעולם לא אמצא. לא שאני מחפש." הוא נעץ בי מבט תוך כדי שלגם מהכוס. "מה את מתכוונת לעשות?"

"אני לא חושבת שיש לי יותר מדי ברירה." אדריאן לעולם לא יעצור וימשיך לחסום כל ניסיון שלי להיפרד באופן חוקי, הוא ימשיך להגיע לעבודה ולדירה שלי, כאילו אחשוב שהעקשנות שלו מקסימה, אבל בעיניי, נאמנות הייתה רומנטית בהרבה.

"תמיד יש ברירה."

"אתה לא מכיר את בעלי."

"אבל אני מכיר גברים." הוא נעץ בי מבט נוקשה. "ואני יודע איך להיפטר מהגבר שלך."

"איך?"

הוא זז על הכיסא, החולצה עטפה את שריריו עם כל תנועה והוורידים בלטו במעלה צווארו למרות הדיו שכיסה את העור. במרכז הגרון הייתה מקועקעת גולגולת, בצד הימני של הצוואר - פגיון, כאשר קצה הלהב עיטר את קו הלסת. "תזייני מישהו."

דמיינתי שהוא יהיה זה שיזיין אותי ובתוכי ניצתה להבה משתוללת. עירום לגמרי ושקוע עמוק בתוכי, הזין העבה שלו מאפשר לי לגמור כמעט ללא מאמץ. ידעתי שיש לו זין גדול בגלל הביטחון העצמי המופרז שהוא הפגין בשנייה שנכנס לבר.

"אף גבר לא רואה מבעד לאגו שלו ולדעתי הוא לא שונה."

"מה איתך? גם לך יש אגו גדול?"

הוא גיחך. "אחרת לא הייתי גבר." הוא לגם שוב ורוקן את הכוס כך שנשארו בה רק קוביות הקרח שעדיין לא נמסו. "תני לי את החשבון עכשיו, מותק."

זאת הייתה ההזדמנות שלו לעשות מהלך, אבל חששתי שזה לא יקרה לעולם. הוא היה כמו מגנט שמשך את כולם אליו. הוא לא נאלץ לרדוף אחרי אף אחת. הוא רק היה צריך לשבת ולחכות שכל הבנות היפות יבואו אליו.

ניגשתי למחשב, הזנתי כמות משקאות שהייתה גורמת לגבר רגיל להתעלף והפקתי את החשבון. לא הספקתי להדפיס אותו, הצצתי בצד השני של החלל ומייד הבנתי שקרה משהו.

לבר נכנסו שלושה גברים, הם זזו מהר מדי יחסית לבחורים שבאו בשביל להזמין משקה. סביב החלק התחתון של פניהם היו כרוכות מטפחות כדי להסתיר את הזהות מהמצלמות שהותקנו בכל הפינות.

קפאתי במקום ועמדתי בלי לזוז בזמן שאחד מהם התקרב אליי - עם מצ'טה מזוינת.

הוא החזיק את המצ'טה בגובה העיניים. "שימי את הכסף בתיק." הוא זרק שק יוטה על הדלפק. שני הגברים האחרים גם החזיקו מצ'טות והתבוננו בכל האחרים בבר כדי לוודא שאף אחד לא יבוא לעזרתי.

עמדתי במקום והתקשיתי לנשום מרוב חרדה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*