בין השנייה לשלישית

א ל פ א

1.

הזוג מיהר להגיע לוואדי הקטן והנידח, כוכבים כבר החלו לבצבץ מעליהם. כשהבינו שהצליחו להגיע בזמן אספו את נשימתם והביטו סביב. במה מאולתרת ניצבה במרכז השומקום הזה. אורות עמומים נדלקו מעליה ומכונת עשן קטנה נבדקה בצד. שני רמקולים הפיקו סאונד לא ברור — בליל של ניסוי כלים מוזיקלי והמולת אנשים. עובד במה בירך אותם לשלום וליווה את האישה אל אחורי הקלעים. הגבר התבקש למצוא לעצמו מקום ברחבי הוואדי. כשהביט סביב ראה שהחלו מתקבצים אנשים, קומץ מסוקרן.

האישה סורקה ובגדיה הוחלפו בגלימה לבנה ובוהקת. הבגדים שפשטה הפכו לכרית, היא הושכבה על מיטה וגולגלה למרכז הבמה.

לאחר כמה דקות עלה לבמה כרוז וקרא:

קהל נכבד שלנו

לרגע הגדול הגענו

התרכזו כי זה עומד לקרות

אישה תלד כאן בעוד כמה דקות

מכונת העשן פעלה בכל עוזה ועשן מיסך אפילו את הכרוז שהשתחווה וירד מהבמה. לאט־לאט התרבה הקהל. השמועה עברה; מופע לֵידָה.

הכרוז החל מסתובב בוואדי בין האנשים ולבסוף נעצר ליד הגבר.

"זאת הפעם הראשונה שלך?" שאל אותו.

הגבר ענה שכן.

"בגלל זה אתה רועד," אמר לו הכרוז.

"אני לא רועד."

"אתה כן, וזה טבעי," הרגיע אותו הכרוז. "אתה לא יודע איזה גברים כבר רעדו כאן. אני עצמי הפסקתי לרעוד רק בפעם השמינית. תנשום."

הגבר ניסה להתרכז בנשימה. הוא היה מתוח מאוד ועיניו שוטטו לעבר הבמה וסביבותיה.

"חכה תראה איזה כאב ראש זה יעשה לך."

הגבר נשם עמוקות ומתח את ידיו לצדדים. אכן, כאב ראש הזדחל לתוכו.

"אני לא מבין, מה יכול לגרום לכאב ראש? משהו באוויר? חומרי הרדמה ליולדת, חומרים משככים, חומרים מעוררים?"

הכרוז משך בכתפיו. "הסיבה לא ידועה. על פי העדויות, תשעים וחמישה אחוז מהגברים שראו את המופע דיווחו על כאבי ראש. הלידה, אגב, טבעית."

הגבר היה אמור לנשום לרווחה, הוא לא יוצא דופן, ובכל זאת, רגוע הוא לא היה.

לפתע בקעה מהרמקולים הלמות תופים ומצלתיים. הכרוז מיהר לטפס בחזרה לבמה והכריז: זה עומד להתחיל.

המוזיקה פסקה באחת והאוויר נדרך. הקהל דמם.

זרקור נדלק על מרכז הבמה והאיר מיטת לֵידָה מכוסה שמיכה.

הכרוז ואישה דקה שנראתה כמו שוליית קוסם הסתובבו על הבמה, מרחפים ממש, והניפו את השמיכה.

האישה, שערה גולש, התגלתה מונחת על המיטה.

הבמה הוחשכה. במערכת ההגברה נשמעו צעקות, נשימות מהירות, הוראות, ונקישת תופים מטרידה.

המופע ארך דקות אין קץ, ולפתע השתררה דממה. הקהל כולו השמיע הו מבוהל ואז נשמע הצליל האלמותי, בכיו של תינוק.

שריקות וקריאות שמחה פרצו מתוך האנשים, מחיאות כפיים סוערות. גם הגבר מחא כפיים.

נדלק אור עמום.

הכרוז ושולייתו עזרו ליולדת להתרומם. היא אימצה לחיקה את התינוק, חיוכה ענוג, וביחד השתחוו ויצאו.

זה היה האות. הגבר פגש אותה בירידה מהבמה, חיבק אותה, וביחד מיהרו להתרחק משם.

* * *

"אַת התינוקת," סיפרה האישה לבתה שנים אחדות לאחר מכן. "נסתי כל כך מהר מהוואדי ואבא שלך איתי. כל מה שרצינו זה להתרחק משם, להיות ביחד. אפילו לא הספקנו לראות אם את בת או בן. זה לא שינה לנו, מהרגע הראשון קראנו לך אלפא, וכשידענו, אבא שלך רץ סביבי ושאג בשמחה, יש לנו בת!" זה הסיפור ששמעה אלפא הקטנה. האם הבהירה לה את חשיבותה הרבה בעולם — "עד כדי כך שלידתך הוצגה לראווה." עוד הסבירה לאלפא שאביה והיא ברחו איתה מייד לכל הרוחות, אפילו הרחק מהמשפחות שלהם, "כי היית כל כך כל כך וחמדנו אותך לעצמנו."

הסיפור המשונה על ההתהוות המשפחתית של אלפא, מופרך ככל שיהיה, לא קומם אותה. ההפך, הוא נטע בה תמיד תחושה טובה. גם בגלל הכוונה, וגם בגלל שאהבה את המקוריות של אמא שלה, שהמציאה סיפור מופלא שכזה. הרי באותה מידה יכלה לספר לה סיפור משמים על אבא גיבור, או משמים לא פחות על אבא עשיר. בסופו של דבר, נאמנותה של אמא שלה לאֵין הזה נסכה באלפא ביטחון. היא באה מאהבה.

ההיסטוריה של אלפא יותר בנאלית כמובן. אבא שלה מת בפתאומיות במהלך נסיעת עבודה כשהייתה תינוקת. הוא היה עיתונאי. המוות שלו היה מביש ממש, אם אפשר להגיד דברים כאלה על מוות. הוא פשוט עלה על מוקש רדום, מאחת המלחמות שהיו פעם באזור, ונהרג. לא צעיר במיוחד, לא מבוגר במיוחד. עורך העיתון התקשר לאמא של אלפא ובישר לה את דבר מותו. היא נתאמקה. איך ייתכן שאדם חכם מפשל ככה? מבחינתה הם רק הכירו. הם רק פסעו לתוך החיים. ועכשיו תצטרך לפסוע לבד?

אבא של אלפא היה מבוגר מאמא שלה. הם נפגשו שבוע לפני שנסע לשדות זרים. אמא של אלפא עבדה בחנות צילום במגרש הביתי, הוא נכנס לשם, וזהו. הוא היה ממושקף ולא גבוה. היא עמדה מאחורי הדלפק עם העיניים העצובות שלה, הוא ביקש מטלית לניקוי עדשות ואחרי ששילם ניקה בעזרתה את המשקפים שלו. הוא אמר לה שהוא נוסע לשדות זרים אבל יחזור.

"נפגשנו במקרה. הוא הסתכל עליי ואני עליו. הוכינו בברק. שנינו."

אלפא נענעה בראשה.

"באמת, אמא, אמרת שעכשיו תספרי לי את האמת, לא עוד אגדה."

בדרך כלל אמא של אלפא העדיפה לפברק, כי האמת לעיתים מעליבה וילדים נעלבים מהר. אבל על סיפור המפגש בינה ובין אבא של אלפא היא התעקשה.

"בחיי. אלפא. זה היה חשמלי. אחרי שבועיים הוא חזר לחנות, כמו שהבטיח." היא נסוגה לתוך הזיכרון הטוב הזה וחייכה בעונג. "אנשים מצליחים להתחבר זה לזה ברגע מסוים, נקודה בזמן, ולאבא שלך ולי זה קרה. בני מזל שאנחנו. כמה ימים אחרי שחזר נסענו ביחד לשדות זרים. הכול היה מעניין כל כך, חדש, אחר. כל חלק בגוף שלי היה סקרן. אני זוכרת את ההרגשה. כאילו שיש לך מזלף בראש ומשקים לך את המוח. אבא שלך אהב את מה שהוא עושה ונלוויתי אליו לנסיעות העיתונאיות שלו. תכננו תכנונים. רציתי ללמוד ולהתמקצע במשהו."

היא לקחה אליה את ידה של אלפא.

"אבל הרחם שלי עשה את הטריק שלו, ואַת ה'טַדם'."

מעט בגדים, רשמקול, עט אחד, מזוודה וחשבון בנק עם כספי הפיצויים ממותו, זה כל מה שנותר לאמא של אלפא ממנו. אבל היא נאחזה דווקא באהבה ששתל בליבה וברחמה, אהבה שלא פחתה במאום בהיעדרו והייתה נכס בפני עצמו. החיים לא פינקו אותה. ברגע שנודע מותו קמה ועזבה את הבית שבו גרו. היא חזרה למגרש הביתי וחיפשה מקום בתול שלא הייתה בו מעולם, מקום שלא יזכיר לה דבר.

קשישות המקום הקטן זוכרות את האמא והבת מגיחות לכאן יום אחד, אלפא בידה האחת של אמא שלה, מזוודה גדולה בידה השנייה. האם שכרה חדר בפונדקייה. בכל בוקר יצאו לחיפושים עד שראו את הצריף־בית הזה. הוא היה מרוחק מאוד, נסתר מהדרך, מוזנח ושכוח. האמא אמרה, "כאן נגור." הן הלכו לאיזה בניין במרכז מסחרי במקום הקטן ונכנסו למשרד בקומה השנייה, שם חיכה להן איש עם מחברת גדולה. הוא נתן לאם לקרוא כמה מסמכים והגיש לה עט. היא חתמה, קיבלה נייר, ואז הניחה את התיק שלה על השולחן, פתחה אותו והוציאה ממנו שלוש מעטפות. היא הגישה אותן לאיש, הוא הציץ לתוכן, הנהן ולחץ את ידה. היא חיבקה את בתה. "זהו, אלפא. יש לנו קורת גג," אמרה, והן יצאו משם. אחר כך, כשאלפא למדה לקרוא, היא נזכרה ברגע הזה וחשבה על קורת גג ועל קורת רוח, תחת שתיהן הרגישה מוגנת מסערה.

הן עברו לשם עוד באותו יום. דבר ראשון, תלתה האם בארון בחדר השינה את בגדי האב — מכנסיים, שלוש חולצות, חלוק ביתי, אפודה ומעיל עם שני כיסים גדולים. היא עמדה מול הארון ומלמלה. באותו לילה ישנו מחובקות על ספת נוער שהייתה שם. הן היו רגילות לישון ביחד, כמו שתי קופות. אחר כך נוספו מיטות, אחת לאמא של אלפא ואחת לאלפא, ואלפא עברה לחדר משלה. תוך כמה חודשים נוספו רהיטים; מעטים, פונקציונליים, וכל תוספת הייתה חגיגה קטנה. מתישהו נגמר הכסף ואמא של אלפא הייתה צריכה למצוא עבודה והכניסה את אלפא לגן. ביום הראשון שם, לפני שאמא שלה נפרדה ממנה היא התכופפה לעברה ואמרה, "אני הולכת לעבוד ואת הולכת לגדול." אלפא מיהרה אחריה כשיצאה מהשער ורצה לצידה לאורך גדר הגן. אמא שלה לא הסתובבה. אלפא לא הוציאה הגה. כמו שאמא שלה הייתה חמה, ככה הייתה קרה. אלפא הייתה קצת הלומה בימים הראשונים והסתגלה לאט־לאט. בדרך כלל היה בסדר גמור, היא די נהנתה שם. כשיצאו לחצר אהבה לרוץ לצידו האחורי של הגן ולהציץ אל העולם דרך שני שיחים. מדי פעם הצטרפה לילדים אחרים למשחק תופסת, הכול באדישות מסוימת, כאילו כל הפעילויות מטרתן אחת: להגיע כבר לסוף היום ולחזור עם אמא שלה הביתה.

יום אחד קרה משהו. זה היה בפינת הציור. ילדה בשם יונת נעמדה מעל ציור שאלפא ציירה — אמא, אבא וילדה — ומחקה בצבע שחור את האבא. "מציירים רק את מה שיש," אמרה. אלפא התרוממה מייד מהכיסא והטילה את יונת לרצפה. יונת מעדה ונשפך עליה צבע ירוק. אלפא צחקה לתוך העיניים של יונת וזו התחילה לצרוח בבכי. אלפא נענשה על כך ולא הותר לה לצאת לחצר. אחר הצהריים, כשאמא של יונת הגיעה כדי לקחת את בתה, יונת רצה לעברה, התלוננה והצביעה על אלפא. אמא של יונת קראה לעבר אלפא, "אמא שלך חייבת לנו כסף במכולת, אז במקום להרביץ לבת שלי, תגידי לה לשלם." ככה, ליד כולם, לילדה בת ארבע. אלפא לקחה את הכיסא שהיה קרוב אליה והטילה אותו על האם. זה כבר היה יותר מדי. הגננת סגרה אותה בחדר קטן ואפל ואמרה לה לחכות שם עד שאמא שלה תגיע. כשאמא של אלפא הגיעה, הגננת דיברה בחומרה רבה על מה שקרה. אמא של אלפא רתחה ולא הייתה מוכנה להתנצל. היא רק אמרה לגננת, בכל האיפוק שגייסה ממש בקושי, שאלפא בסך הכול התגוננה. אם הייתה יכולה, הייתה מוציאה את אלפא משם לתמיד, אבל היא לא יכלה. בדרך הביתה אמרה לאלפא, "תפגשי עוד הרבה מטומטמות בעתיד, אין טעם להוריד כיסא על כל אחת." עוד באותו יום שילמה את החוב שלה במכולת ולא נכנסה לשם יותר.

2.

פעם אחת בלבד בחייה הבוגרים נסעה אמא של אלפא לבקר בעבר שלה. זה היה איכשהו בעקבות האירוע בגן; היא הבינה שתמיד תצטרך לעבוד הרבה כדי לפרנס את בתה ושאלו יהיו עבודות לא מכניסות מספיק או קשות מדי, והיא רצתה ללמוד מקצוע, להמשיך תוכניות שנקטעו, לבסס את חייהן הכלכליים ולהצליח לפנות כמה שיותר זמן לשהייה עם אלפא.

לשם כך נסעה לאביה. היא רצתה לבקש ממנו הלוואה כדי שתוכל איכשהו לעבוד וללמוד בשנים האלה, ולהרים ראש אל מֵעֵבר לעבודות הזמניות שבהן הגוף הוא הקפיטל. היא חשבה ללמוד פיזיותרפיה. זה נראה לה נכון. אמנם הלימודים עמוסים וקשים, אבל היא האמינה שתהיה טובה בזה ותוכל לתמרן היטב בין גידול בתה לפרנסה, בין עבודה ממסדית לעבודה פרטית.

היא לא הייתה בקשר איתו כל השנים, מאז עזבה עם אבא של אלפא לשדות זרים. החיים עצמם העסיקו אותה מספיק, ובכל מקרה לא אהבה אותו במיוחד. הוא גר שנים עם אישה אחרת, אותה הכירה עוד בילדותה.

נוכחותה הפתאומית של אמא של אלפא הוטחה בפרצופיהם כבר בכניסה. לדידם היא לא הייתה חלק מהשגרה; היא הייתה חלק מחיים קודמים ומי צריך את זה? מה גם שאמא של אלפא לא אהבה להיראות טובה ומסכנה, היא תמיד העדיפה להיראות רעה ומסוכנת, ואפילו לביקור החשוב הזה הגיעה בלי אלפא, שיכלה לסמן שבריריות כלשהי. לא, היא עמדה בפתח זקופה ויציבה, עיניה נוקבות. החורגת מייד הציעה אוכל. מרק חם, צלי, ויש גם עוגה שאפתה הבוקר. אמא של אלפא לא הייתה רעבה.

היא התיישבה בסלון, אביה ניסה לדובב אותה מעט והיא סיפרה בגאווה שהצליחה לקנות בית קטן בכספי פיצויים שקיבלה. המקום הקטן שאליו עברה עם בתה עלום ובלתי נספר, ולא מושלם, אבל הזדמנות טובה ובטוחה לבית משלה, הסבירה. האב הנהן, מסופק משהו, היא רק באה לביקור. הוא סיפר שבדיוק התחיל לעבוד למען המדינה בשדות זרים, הכסף נחמד והוא זוכה לאכול את כל מה שאהב כילד. החורגת, מקומית למדי, שאלה על אלפא ונראה שהיא מתעניינת בילדה באמת ובתמים. אפילו אמרה שחבל שהן גרות רחוק מדי. בינתיים ערכה את השולחן בכל טוב, הכול נקי ויפה, ומיהרה לדרכה.

לאחר שנותרו לבדם השתררה מבוכה. אמא של אלפא מעולם לא ידעה לנהל שיחת חולין נחמדה ובוודאי לא לבקש עזרה כמו שצריך. אחרי ההקדמה, שהייתה מאמץ גדול מאוד, גוללה באוזני אביה בשפה יובשנית את מטרותיה. היא הניחה שמאחר שמעולם לא ביקשה מהאיש הזה כלום, ההפך, רק פרעה את עצמה ממנו, הוא ירצה לגמול לה על צנעתה, להתאזן בתוך נפשו, ויקבל את ביקורה בהבנה, כלומר, ייעתר.

למשמע הבקשה הזאת, האב, בסך הכול בן אדם, התמלא כאב. לא געגוע ולא עניין הביאו הנה את בתו הצעירה, רק תביעה מכעיסה. חצופה.

הוא קם בכבדות וניגש לחדר השינה, משם חזר עם מעטפה דקה.

"זה מה שיש לי," אמר. "תחזירי כשיהיה לך." זה היה כלום, אבל זה היה.

בדרך חזרה למקום הקטן, באוטובוס, אמא של אלפא ספרה את השטרות. אלפים בודדים. אמנם זאת הייתה הלוואה, אבל משהו בנתינה הקפוצה הזאת בכל זאת רימז על התנצלות או הכרה במשהו. היא הייתה מהאנשים שמתחשבנים.

היא ויתרה על פיזיותרפיה. לימודים קשים, בעיר המחוז, יותר מדי לוגיסטיקה. היא תסתדר כבר, אמרה לעצמה, כמו שאנשים צעירים, בריאים ויפים אומרים לעצמם פעמים רבות כשיש להם לפתע קצת כסף נזיל. והיא באמת הסתדרה. היה לה שכל והיא התחילה למצוא עבודות מכניסות יותר. גברים היו נחמדים אליה, נשים לא. היא למדה להתבודד והתרכזה בלגדל את הבת שלה. כך הצליחה יום אחר יום, שנה אחר שנה, לגדל את אלפא בלי להחסיר ממנה דבר.

היא כל כך אהבה אותה. בבית שקנתה ידעה שתשמור עליה ותלבלב אותה.