יש עוד שלוש מאות כמונו 3 - ארצות המתים

פרק 1:

ארץ המתים המערבית

מורטינאוס עלה אל הסלעים הגבוהים והתמקם בנקודה המדויקת שממנה יכול היה להשקיף על כל ממלכתו, ארץ המתים המערבית. בין הסלעים הכהים התפתל נהר האובליון. מימיו השחורים געשו ללא קול.

שלוש קליאות, שליחות המקבלות את המתים בארץ המערבית, הגיחו בלובן גלימותיהן מאפלת הנהר. הן נעו לעבר השער. שלושה מתים חדשים — נער צעיר, איש זקן ואישה — עמדו שם חיוורים ומבולבלים והביטו בקליאות הפורשות אליהם את זרועותיהן. הנער נהרג שעות ספורות קודם לכן בתאונת דרכים; האיש הזקן מת באותו לילה ממחלה ארוכת שנים; והאישה הצעירה מתה כשילדה את בנה. היא הספיקה לשמוע את בכיו של התינוק ולגעת בו בטרם יצאה גם היא לדרכה האחרונה אל ארץ המתים.

אחת הקליאות חיבקה את האישה, וזו הניחה את ראשה על כתפיה והתייפחה. מורטינאוס עקב בעיניו הזהובות אחר השתיים. הקליאה לקחה את ידה של האישה והובילה אותה לנהר. הן ישבו חבוקות על הגדה. בארץ החיים היה אפשר למדוד את משך הזמן שבו ישבו כך השתיים זו בזרועות זו, אך בארץ המתים לא היה לזמן משמעות. הן ישבו חבוקות עד שהקליאה הרגישה שהאישה מוכנה להמשיך במסעה, ואז נכנסו למי האובליון ונעלמו במים השחורים. זיקוקי אור בגוני טורקיז, ירוק וכחול ניתזו מהמקום שבו כיסו אותן המים. הניצוצות התקרבו זה לזה והתלכדו לכדור זוהר. שלולית אור נוצרה על פני המים השחורים. הקליאה יצאה ראשונה מהמים, ואחריה עלתה האישה הצעירה. כדור האור ריחף לפניה, סימן לה את הדרך.

מורטינאוס הביט באישה הצעירה ההולכת בעקבות כדור האור, עד שזו נעלמה מעיניו. גם הוא, מורטינאוס, שליט ארץ המתים, לא ידע לאן יוביל המסע את האישה הצעירה: האם תחזור בדמות חדשה לארץ החיים, או שתמשיך במסע האין־סופי אל ארצות הנצח שמעבר לארץ המתים?

מורטינאוס מתח את גופו הארוך וזחל בתנועה גלית מטה. כשהגיע לגדת הנהר, פשט את גופו הנחשי ולבש דמות אנושית. הוא הניד בראשו בברכה לשתי קליאות נוספות שעלו מהנהר והיו בדרכן לשער.

מורטינאוס דחה שוב ושוב את הפגישה עם אחיו דֵמוֹס, שליט ארץ המתים המזרחית. אך הפעם ידע שאין ברירה, הוא חייב לחצות את הנהר. הוא צלל אפוא למי האבליון וחצה בשתי תנועות ארוכות את הנהר לארץ המתים המזרחית. הגַהנְזוּלִים, פרשים עוטי גלימה שחורה, רכבו על סוסי הענק השחורים שלהם הלוך ושוב לאורך הנהר. אחד מהם המתין למורטינאוס על הגדה המזרחית. ״אחיך ידע שתגיע,״ אמר לו הגהנזול, ״הוא ביקש למסור לך שעדיין לא בשלה העת לפגישה ביניכם.״

פרק 2:

חופשת הקיץ מתחילה

תל אביב

הגר זרקה את התיק על המיטה. ״זהו!״ אמרה, ״סוף סוף הגיע החופש הגדול! לא עוד המורה צילה רון, ולא מבחנים, ולא עבודות, ולא להגיע לפני הצלצול.״ היא לקחה את הלפטופ והתיישבה על המיטה. תיאודורה זינקה לעברה והשתרעה לידה. ״נו,״ שאלה אותה הגר, ״ולך יש תוכניות?״ תיאודורה נהמה, והגר אמרה שזה בדיוק מה שחשבה.

צליל של הודעה נשמע בטלפון של הגר. ״רק לפני שעה דיברנו, הוא קצת נודניק את לא חושבת?״ אמרה הגר לתיאודורה.

הגר קראה את ההודעה שקיבלה מאביה. ״נו, חומד, מה את אומרת על ההצעה שלי? אני מחכה ומחכה, ולא ענית לי.״ הוא צדק, הגר התלבטה. מצד אחד רצתה להצטרף אליו, לטוס ליוון ולבקר באחד מהמנזרים העתיקים שבצוקי מטאורה, טיול של פעם בחיים; מצד שני לא רצתה להשאיר את אמא שלה לבד, אף על פי שזו אמרה לה שהכול בסדר, והיא יכולה להצטרף לאביה.

״אוף, אני לא יודעת מה לעשות. מה את מציעה?״ פנתה לתיאודורה, וזו גרגרה שלושה גרגורים. ״חבל שניקי לא כאן לתרגם לי,״ נאנחה הגר, ״אני לא יודעת מה לעשות.״

השיחה האחרונה עם הוריה עדיין הדהדה בראשה. זו הייתה השיחה שבה הודיעו לה שהחליטו להיפרד. ״אבל רק לתקופת ניסיון,״ מיהר אז אביה להוסיף. אבא שלה היה הדובר העיקרי בשיחה הזו. אמא שלה שתקה, וקשה היה שלא להבחין בעיניה האדומות. בסוף השיחה אמר אביה את אחד המשפטים היותר מעצבנים שמבוגרים יכולים לומר לילדיהם: ״שתדעי לך שלמרות שאנחנו נפרדים, לא הפסקנו לאהוב אותך.״

״באמת תודה,״ מלמלה הגר ונכנסה לגוגל מפות. ״הנה, פה יוון, ופה סלוניקי,״ אמרה, ולאחר היסוס קל הוסיפה, ״אבא נמצא כרגע בסלוניקי, ואולי גם אני אהיה שם בעוד חודש.״ תיאודורה כשכשה בהתלהבות בזנבה. ״מצטערת,״ אמרה הגר, ״הפעם את לא באה איתי, את נשארת בבית עם אמא. אנחנו לא רוצות שהיא תישאר פה לבד, נכון?״ תיאודורה נהמה והניחה שוב את ראשה על הגר. ״אני יודעת שאת מבינה,״ הוסיפה הגר, ״אמרתי לך שהכול הולך להשתנות.״

אמהּ דבורה נכנסה לחדר. ״מה הולך להשתנות?״ שאלה כשהיא מניחה ערמת בגדים מקופלים על המיטה.

״כלום,״ פלטה הגר.

״הולכת להיות לך חופשה מעניינת.״

״כן,״ מלמלה הגר.

״אם אין לך מצב רוח לשיחות,״ נאנחה אמה, ״תעשי משהו מועיל ותכניסי את הבגדים לארון. אולי הבגדים המסודרים יסדרו לך גם את מצב הרוח. ועוד משהו, מה החלטת? אבא מחכה, והוא לא מפסיק לשלוח לי הודעות. את יודעת שזו הזדמנות מיוחדת. עם המשלחת שלו תוכלי להיכנס לכל מיני מקומות שסתם אורחים לא יכולים להיכנס.״

״ומה יהיה איתך?״ שאלה הגר, ״תישארי פה לבד? אני אהיה שם שלושה שבועות בערך.״

״סוף סוף יהיה לי קצת שקט,״ חייכה אמה. ״ועוד משהו. הפעם, לשם שינוי, החלטתי להצטרף אלייך לנסיעה לקיבוץ.״

הגר פערה עיניים. ״מה קרה?״

״מזמן לא הייתי שם, ובחודש הבא את טסה, אז חשבתי שאולי נטייל קצת בצפון. רותה אמרה לי שאת מתכננת להגיע אליה ביום חמישי. אבל נראה לי,״ היא כיווצה את עיניה, ״שמשום מה את קצת מאוכזבת מזה שאני מצטרפת.״

״ההפך!״ ההתלהבות של הגר נשמעה קצת מוגזמת.

״ההפך!״ חיקתה אמהּ את ההתלהבות המזויפת. ״בכל מקרה, הגיע הזמן לפגוש את רותה.״

״תפגשי גם את נחמה, היא מחבבת אותך מאוד,״ אמרה הגר.

״אני מחכה בקוצר רוח לפגישה עם נחמה,״ צחקה אמהּ, ״הממ... וכל העניין הזה עם ההיעלמות המוזרה של מושיקו... אף אחד שם לא יודע כלום.״

״כולם מחכים לך שתגיעי לחקור,״ אמרה הגר, ואמהּ פרצה בצחוק.

הטלפון רטט, זו הייתה דקלה. הגר קראה את ההודעה: ״נו, מתי את מגיעה אלינו?״

״ביום חמישי. אוף, אני כבר מתה לראות אותך. מה שלום כולם?״

״כולם שאת מתכוונת אליהם הם רק ליהי ויותם. יש הרבה סיפורים. ליותם יש חברה, סוף סוף מישהי רוצה אותו.״

הגר פרצה בצחוק. ״את רעה,״ הקלידה.

״כן, קצת רעה, ואל תשאלי, כל היום רק חיבוקים ונישוקים, איכס, בלתי נסבל!״

״חחח, מי זו?״

״את לא מכירה אותה. מקיבוץ לידנו, חמדיה, היא בכיתה שלנו. יאללה, תגיעי כבר, נחמה כבר שואלת עלייך, את היחידה שהיא סומכת עליה במטבח.״

השיחה עם דקלה שיפרה את מצב הרוח של הגר. היא ירדה עם תיאודורה לטיול ערב קצר. בקומה השנייה עצרה ליד הדירה של מר דוטפילד. שקט. איש עדיין לא גר בה. הגר הרגישה צביטה קטנה של געגוע בליבה. ״בסוף הוא היה ממש נחמד, ובתור עטלף הוא היה אפילו חמוד.״ היא חייכה כשנזכרה בעטלף האפור שליווה אותה לעץ השקמה.

הגר הניחה לתיאודורה להוביל אותה, והמחשבות רצו בראשה, כפי שקורה לה תמיד בטיולי הערב איתה. היא חשבה על אביה ועל אמהּ, ועל איך שהחיים מתנהלים עכשיו, כשהם כבר לא יחד. משהו משך את תשומת ליבה. פרח שהציץ מסדק בחומת האבן שהקיפה את אחד הבניינים. הגר התקרבה. לא, היא לא טועה, זה פרח הבַּבוֹנָג, הפרח של קלרה. הגר רכנה אל הפרח, וניחוח עדין ומוכר עלה ממנו. ״בכל פעם שתראי את פריחת הבבונג, תזכרי אותי. אני יודעת שניפגש אי־שם בין הזמנים,״ הדהדו בראשה המילים האחרונות של קלרה.

כשהפרח העדין בידיה, חזרה הביתה. היא עברה ליד חדר השינה של אמהּ, הדלת הייתה סגורה. ״בלאו הכי אין שום שינוי,״ נשמע קולה של אמהּ. היא דיברה בטלפון, כנראה עם אחת מחברותיה המורות. ״הוא לא היה בבית אז, והוא לא בבית עכשיו.״ החברה מהעבר השני של הטלפון אמרה משהו, ואמהּ צחקה. ״לילה טוב!״ צעקה הגר לדלת הסגורה. ״לילה טוב, חומד!״ השיבה אמהּ.

הגר נכנסה לחדרה. ״הלוואי שניפגש שוב,״ לחשה והניחה את הפרח הלבן בכוס זכוכית שמים מילאו אותה עד מחציתה. את הכוס הציבה על שולחן הכתיבה שלה. הפעם האחרונה שפגשה את קלרה הייתה בדיוק שנה קודם לכן, בבית היתומים על שם קורנליוס הקדוש. למען הדיוק, זו הייתה הפגישה השלישית שלהן.

הפעם הראשונה הייתה כשגלשה בזמן, אל העבר, לימי הביניים. היא נכנסה אז עם המיילדת לבקתה קטנה שעמוד עשן היתמר מהגג שלה. זו הייתה לידה קשה, וכשנולדה התינוקת, הצטופפו נשות הכפר סביב מיטת היולדת. גם הגר התקרבה, אך הנשים לא ראו אותה ולא הרגישו בה, רק התינוקת שזה עתה נולדה הביטה בה בעיניים פעורות לרווחה. התינוקת הייתה קלרה, והגר הבחינה בעיניה המיוחדות, עין אחת חומה והשנייה ירוקה. הפגישה השנייה הייתה כשגלשה בזמן עם ניקי ועם איזבלה ולוקה. הם גלשו ליום שבו שרפו האדון ועוטי הגלימה את המנזר שעל ההר האפור. קלרה כבר הייתה נערה צעירה, היא זיהתה את הגר. ״זו את,״ אמרה לה, ולנוכח הבלבול שעל פניה הוסיפה, ״חיכיתי לך. היא אמרה שאפגוש אותך שוב. עלייך לעזור לי.״ היא נתנה להגר בקבוק זכוכית קטן דק צוואר שנוזל סגלגל התערבל בבטנו העגלגלה, והפצירה בה לשמור עליו. ״זו מצוותה האחרונה של הסנדקית שלי. היא הבטיחה לי שהשיקוי בבקבוק יעזור לי בימים רחוקים,״ ומכיוון שהגר שתקה, הוסיפה בביטחון שהיא יודעת שהן ייפגשו שוב. וכך באמת קרה.

הפגישה השלישית והאחרונה הייתה בבית היתומים על שם קורנליוס הקדוש. הגר גלשה לשם עם איזבלה, ועם ניקי ולוקה. הם גלשו מהתמונה שמצאו בביתו של קריסטובל היפ. קלרה כבר הייתה זקנה. היא פתחה את הדלת וחייכה להגר. בשְער השיבה שלה היה נעוץ פרח הבבונג. ״חיכיתי לך,״ אמרה ושלפה את הפרח הלבן משערה. היא נעצה אותו בשערה של הגר והחזיקה בידיה. ברגע ההוא עלו בראשה של הגר תמונות מחייה של קלרה ונפשה נקשרה בנפשה.

קלרה לקחה מהגר בידיים רועדות את בקבוק הזכוכית. ״זכרי את פרח הבבונג,״ אמרה כשפתחה את הדלת ורמזה להם לצאת החוצה. הגר יצאה אחרונה. קלרה הניחה יד על כתפה. ״יש בפרח את כל סודות המרפא,״ אמרה, ״בכל פעם שתראי אותו תיזכרי בי. אני יודעת שניפגש אי־שם בין הזמנים.״

הגר הוציאה מתיקהּ את הספר הכחול שקיבלה ממר דוטפילד. ״צמחי מרפא״ היה כתוב באותיות לטיניות על הכריכה הכחולה. היא פתחה את הספר העתיק וקראה שוב את ההקדשה, שנכתבה באותיות לטיניות מסולסלות בעמוד הראשון: ״לקלרה, שלימדה אותי את כל מה שאני יודע על צמחים״. שני פרחי בבונג היו מצוירים בשולי ההקדשה, והם נראו אמיתיים כל כך עד שנדמָה להגר שהיא מריחה את הניחוח העדין.

פרק 3:

בקיבוץ

גשר

תיאודורה ישבה זקופה במושב האחורי של הקאיה הכחולה. הגר הכניסה לתא המטען את המזוודה הקטנה של אמהּ ואת תיק הגב שלה. ״נצא לדרך?״ שאלה דבורה, והגר ענתה, ״קדימה!״ תיאודורה נבחה במושב האחורי. ״כן, את צודקת, את צריכה קצת אוויר,״ הוסיפה דבורה ופתחה את החלון האחורי.

היא סובבה את המפתח, האוטו נהם והן יצאו לדרך. ״שתדעי לך,״ אמרה להגר, ״שאני לא מתה על הקיבוץ, ואני לא מתה על המבטים שלהם, בייחוד עכשיו כשכולם שם יודעים שאבא ואני נפרדנו.״

״אם את לא מתה על המבטים שלהם למה את באה?״

״כי רותה ביקשה ממני, ואותה אני דווקא אוהבת.״

תיאודורה הוציאה את ראשה מהחלון, וכשהלשון משורבבת מפיה הניחה לרוח לפרוע את פרוותה. הגר הסתובבה לאחור וצחקה. ״מישהי פה מרוצה מאוד מהנסיעה.״ הטלפון שלה רטט והיא קראה את ההודעה מדקלה: ״אני מחכה לך ליד המחסום.״

״בדרך, נגיע בעוד שעה וחצי בערך,״ סימסה לה הגר.

״זו דקלה מהדוכיפתים,״ השיבה הגר למבט הסקרני של דבורה.

״הם נחמדים, החבר'ה הצעירים מהקיבוץ,״ השיבה אמהּּ, ״חבל שהם משתנים אחר כך.״

״כולם משתנים אחר כך.״

״זה מה שנקרא חיים,״ הוסיפה אמהּ, ״ואם כבר מדברים על החיים, אז אנחנו צריכות לעשות קצת קניות לקראת הטיול שלך ליוון.״

״זה לא ממש טיול. אני רק מצטרפת אליו למשלחת שחוקרת את חיי הנזירים במנזרים העתיקים שבצוקי מטאורה.״

״הייתי שם פעם,״ סיפרה לה דבורה, ״לפני הרבה שנים, אני חושבת שעוד לפני שהכרתי את אבא שלך. המנזרים האלה בנויים בראשי הצוקים ונחשבים לאחד מפלאי העולם. ראיתי אותם מבחוץ, אבל את תיכנסי פנימה לתוך המנזרים העתיקים האלה, אוהו, זו ממש חוויה.״

״דיברתי עם רותה,״ שינתה הגר את נושא השיחה, ״היא אומרת שקצת קשה לה בקיבוץ. הסיפור הזה עם מושיקו לא עוזב אותם, הם כל הזמן מדברים עליו.״

״ככה זה עם הקיבוצניקים, הם נחמדים וטובים, אבל אין שם פרטיות, בגלל זה לא רציתי לעבור לשם. בדיעבד, אני חושבת שגם אבא שלך לא התלהב לחזור.״

דקלה המתינה ליד המחסום הצהוב ונופפה בהתלהבות. ״אני יורדת פה,״ אמרה הגר ופתחה את הדלת, ״אם רותה לא בבית תמצאי את המפתח בגומחה של האלון.״

״אני יודעת.״

״יאללה, בואי,״ אמרה דקלה להגר ומשכה אותה אחריה. ״גם את יכולה לבוא,״ פנתה לתיאודורה, אך זו התעלמה מניסיונות החנופה והמשיכה לשבת.

״היא מעדיפה לפגוש קודם את ימימה ואת מר ג'ונסון,״ אמרה הגר.

״ואל תשכחי את שלוש,״ הוסיפה אמהּ. היא הביטה בהגר, שהתרחקה עם החברה מהקיבוץ, וחשבה שאולי בכל זאת הייתה צריכה להיענות להפצרות החוזרות של רותה ולעבור לקיבוץ. יכול להיות שפה הגר הייתה בודדה פחות. ״די,״ נזפה בעצמה, ״אי אפשר לחזור בזמן ולשנות, כנראה זה טוב בדיוק כך.״ היא חנתה במגרש העפר הסמוך למגורי הוותיקים. ״וגם את מתגעגעת לחברים שלך,״ אמרה לתיאודורה, ״יאללה, בואי נבקר אותם.״

״אתם עושים משהו מיוחד בחופשה?״ שאלה הגר את דקלה.

״תמיד,״ השיבה דקלה, ״אבל קודם כול שתדעי שהקבוצה השתנתה, יותר נכון גדלה. אנחנו עכשיו עם הסנוניות.״

״עם השכבה העליונה?״ שאלה הגר.

״כן, הם חמישה, אז החליטו לצרף את שתי הקבוצות.״

״נשמע נחמד, לא?״

״בסדר,״ אמרה דקלה ומשכה בכתפיה, ״הרבה רעש ודיבורים. לכל אחד יש מה להגיד על מה שאמר זה שלפניו. מזל שאוזן אחת שלי מקולקלת.״

״זו לא הדרך למועדון,״ אמרה הגר.

״את צודקת, כמובן. בואי נלך קודם לרפת הישנה. את יודעת שאני עדיין לא מעיזה ללכת לשם לבד? מאז שמצאנו שם את הגופה, כלומר את מה שנשאר ממנה, אנשים לא מתקרבים לרפת, אבל,״ החיוך שב לפניה של דקלה, ״המעמד שלי בקיבוץ עלה מאז, כולם חושבים שיש לי כוחות מיוחדים.״

״אולי באמת יש לך כוחות מיוחדים.״

דקלה צחקה. ״נו, באמת. אבל אני עוזרת להם לחשוב שיש לי כוחות מיוחדים, אני ממציאה כל מיני סיפורים מפחידים.״

השלט ״סכנת התמוטטות! הכניסה אסורה!״ היה תלוי על הגדר המעוקמת בכניסה לרפת. קרעי סרטים צהובים שקצותיהם עוד היו קשורים לגדר התנפנפו ברוח. על הקרקע היו פזורים שרידי נרות ואבנים מפויחות, והספה הגדולה הייתה מוטלת על צידה. ״עד היום איש לא יודע מה בדיוק קרה כאן,״ אמרה דקלה. ״ובכלל,״ הוסיפה, ״יש כל כך הרבה סיפורים.״ היא הרימה את אחת מקופסאות הגפרורים שהיו פזורות במקום, טלטלה אותה כדי לוודא שאכן יש בתוכה גפרורים, ואמרה, ״נדליק נר לזכרו של מושיקו, החבאתי פה נרות נשמה.״ דקלה התכופפה והוציאה מקרע גדול שנפער בבטן הספה שני נרות נשמה. הן הדליקו את הנרות והניחו אותם על הקרקע, במקום שבו מצאו את שרידי גופתו של מושיקו.

הגר התיישבה ליד הנר וסוככה על הלהבה הדקיקה מפני הרוח. ״אני מקווה שהוא מצא סוף סוף מנוחה,״ אמרה.

״גם אני,״ אמרה דקלה והתיישבה לידה, ולאחר היסוס קל הוסיפה, ״את יודעת שמאז המקרה הזה אין אצלנו בקיבוץ שקט? יש המון סיפורים, כולם חושדים בכולם.״

אף על פי שגם דקלה סוככה על הלהבה כבה הנר, והיא הצטמררה. ״יש פה משהו לא טוב,״ אמרה, ״יאללה, בואי נלך למועדון.״

כבר ליד המרפאה נשמעו קולות הוויכוח שבקעו מהמועדון. ״שלא תגידי שלא הזהרתי אותך,״ אמרה דקלה, ״כל הזמן הם מתווכחים.״

״היי, כולם, תגידו יפה שלום להגר,״ צעקה דקלה בפתח המועדון, וכל המבטים הופנו להגר, שעדיין עמדה בכניסה נבוכה מתשומת הלב המוגזמת שהופנתה אליה.

״ברוכה הבאה,״ שמח לקראתה יותם, ״אנחנו מתכננים את הטיול הגדול לנגב, תצטרפי אלינו?״

״תלוי מתי הוא יהיה.״

״בסוף החודש,״ אמר יותם

״לא נראה לי. אני טסה ליוון, אבא שלי מצלם שם מנזרים, והוא הזמין אותי לבוא איתו.״ ניכר בהבעת פניהם שהם יודעים שהוריה נפרדו. ״העירונים האלה,״ רטן אחד הבוגרים מקבוצת סנונית, ״נוסעים לחו״ל בחופשות.״

״סתום כבר!״ כעסה עליו דקלה, ״אתה סתם מקנא.״

״אני סתם צוחק,״ התנצל הנער. אחר כך המשיכו כולם בשיחה מהמקום שבו נפסקה. הם צחקו ודיברו יחד, והגר הרגישה שוב שהיא לא ממש שייכת. היא אהבה להיות עם יותם ועם דקלה וליהי, אבל עכשיו, בקבוצה הגדולה... כשכולם מדברים, וצוחקים, בעיקר על דברים שהיא בכלל לא מכירה... נער גבוה ורזה התיישב לידה. ״אז את האחיינית של רותה?״ שאל.

״ואתה מסנונית?״ השיבה לו הגר בשאלה.

״לא בדיוק,״ אמר הנער, ״תום, האחיין של מושיקו.״

״אוי!״ אמרה הגר, והחיוך נמחה מפניה. ״אני מצטערת, כלומר משתתפת בצערך,״ דקלמה הגר את המשפט שנוהגים לומר לאבלים, ״לא ידעתי שהיה למושיקו אחיין.״

״אז עכשיו את יודעת,״ אמר תום. הוא אמר עוד משהו, אבל כולם שם דיברו ביחד, והיא התקשתה להבין. מכיוון שלא הגיבה, קם תום ממקומו ועבר לשבת מולה, וזה רק עצבן אותה עוד יותר, כי בכל פעם שהפנתה את ראשה ראתה את העיניים שלו נעוצות בה.

״אני צריכה ללכת,״ אמרה לדקלה, ״קיבלתי הרגע הודעה מאמא שלי. מצטערת, אבל אני חייבת לזוז.״

דקלה התאכזבה. ״אבל רק הגעת.״

״תבואי בערב,״ ביקשה ליהי, והגר חייכה אליה ואמרה שאולי.